הפוטיניזם הזוחל כדי להיוולד
נתניהו מנסה לנצל את התאבדותו של אריאל רוניס כדי להתגבר על המעוז האחרון של חופש הביטוי
בסוף השבוע האחרון, שם קץ פקיד במשרד הפנים, אריאל רוניס, קץ לחייו. רוניס כתב סטטוס בפייסבוק קודם להתאבדותו, ובו תלה את החלטתו בתקרית שאירעה מספר ימים קודם לכן. אשה אפרו-אמריקאית הגיעה למשרד של לשכת האוכלוסין שניהל רוניס ודרשה לעמוד בתור לאמהות. התלהט ויכוח, שאחריו כתבה האישה סטטוס משלה, שבו כתבה שהיא חשה שמדובר בגזענות. רוניס כתב שבאמירה הזו, שהופצה במהירות ברחבי פייסבוק והגיעה גם לכלי התקשורת, הוא לא יכול לעמוד, ושם קץ לחייו.
זו טרגדיה, אבל לא הייתי נדרש לה – כולם כתבו על כך יותר מדי – אלמלא החליט הדיקטטור בהתהוות של ישראל, בנימין נתניהו, לנצל אותה. הלז הוא שר התקשורת, אבל במקום להתייצב לדיון בנושא בכנסת הוא שלח את אחד מסריסיו, יריב לוין – שר התיירות ומי שהיה בערך שבוע גם השר לבטחון פנים – כדי לדבר במקומו. האחרון אמר לכנסת ש”נדרשים התאמה ושינוי יסודיים בחוק לשון הרע, אבל בכל אבל בכל פעם שמנסים לקדם זאת מציגים את הדברים כאילו מנסים להצר את גבולות התקשורת […] לצערי אנחנו במדינה נמצאים בחופש ביזוי מוחלט. חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי. אין שום בעיה לעמוד כאן ולהביע צער, אבל בסוף צריך להחליט אם אנחנו שמים גבול ונותנים לאנשים כלים להגן על שמם. אני מאוד מקווה שהפופוליזם שעד היום ליווה את הנושא, לא ימשיך ללוות אותו ובאמת נגיע להסדרה אמיתית. הסוגיה הזו מצריכה אומץ כדי לא ללכת שבי אחר הפופוליזם של פגיעה בחופש הביטוי. […] המקרה הזה (התאבדותו של רוניס, י"ל) הוא תמרור אזהרה והוא מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות. העובדה שבמדינת ישראל אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת לא מתאימה למדינה דמוקרטית. לא סוד שהחקיקה בישראל בפיגור עצום אחרי הטכנולוגיה.”
קשקוש מוחלט.
רוניס ידע מי האשה שכתבה את הסטטוס נגדו. היא כתבה אותו בפייסבוק, בשמה האמיתי. אילו רצה, יכול היה להתייעץ עם עורך דין, וזה היה אומר לו שפשוט אין לו עילה לתביעת דיבה. אם היה מתעקש – ויעיד המקרה של עינב גנד גלילי – היה מוצא בכל זאת עורך דין שהיה מגיש תביעה ריקה בשמו. סביר להניח שבמצב כזה, כגבר לבן פריבילגי עם די הרבה כסף, הוא היה מצליח להכניע את האשה ולהוציא ממנה התנצלות, אולי גם פיצוי, רק כדי שלא תצטרך להוציא את עשרות אלפי השקלים להתגוננות מפני תביעת דיבה. למעשה, יש סיכוי סביר שמאחר וכל התקרית התנהלה במסגרת תפקידו של רוניס, הוא היה מצליח לשכנע את המדינה להשתתף, ולו חלקית, בהוצאות שלו. במידה והמתלוננת נגדו היתה מוצאת את הכסף להתגונן משפטית, שופט היה מכריע האם יש ממשות כלשהי בתביעה (וכאמור, לעניות דעתי כמי שאיננו משפטן, אין). למעשה, לרוניס היה פתוח ערוץ משפטי נוסף – הגשת תלונה על העלבת עובד ציבור. פה היה לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר. הוא בחר לא לנצל את הערוצים הללו – וכמובן, את הערוץ הלא-משפטי של הגנה על שמו הטוב על ידי מסירת תגובה לתקשורת – ובחר לירות בעצמו.
וזו בלי שום ספק טרגדיה, אבל.
אבל כך זה צריך לעבוד במדינה חופשית. חופש הביטוי צריך להיות ערך עליון שנסוג רק לעתים נדירות מאד. לאף אחד אין זכות שלא יעליבו אותו – גם לא לעובד ציבור. הסעיף הזה צריך לעבור מן העולם (אבל, כל זמן שלא עבר, יכול היה לשמש את רוניס.) אין לזה שום קשר לטכנולוגיה או לפיגור של החוק. כבר היו פסקי דין בארץ על דברים שנכתבו ברשת או בפייסבוק. לגמרי אפשר לתבוע על דברים שנכתבו בהם (הח”מ קיבל כמה איומים.)
אני רוצה לומר דבר קשה יותר: שחירות מחייבת קורבנות ושבהחלט יכול להיות שמקרים חריגים כמו זה של רוניס הם מחיר שאנחנו צריכים לשלם עבור היכולת לשמר חברה חופשית. כפי שאנחנו לא מוכנים להתנהל כמדינת משטרה – רוב הזמן, כשאנחנו לא בהתקף – כדי למנוע פיגועי טרור, משום שהתפיסה של ויתור על זכויות עבור בטחון היא כמעט תמיד אשליה, כך אסור לנו לוותר על זכויות כדי למנוע מקרים חריגים מאד מסוג זה.
שיימינג, היכולת לנקוב בשמו של האדם שפגע בך, היא אחד הכלים החשובים וכמעט הבודדים שיש לאזרח במדינה שבה שורר קפיטליזם טורפני. הוא יכול לזהות את הפקיד שהפך לשעה לעבד כי ימלוך, היא יכולה לזהות את השוטר שהטריד אותה מינית, הוא יכול להצביע על העוול שנגרם לו ולא לייחס אותו לאיזו “מערכת” מעורפלת אלא להצביע על הבורג שבחר לבצע את הפגיעה. אין לנו כמעט יכולת אחרת זולת היכולת הזו לעורר ויכוח ציבורי.
אבל כל מה שנאמר פה, עד כמה שהוא חשוב, הוא טפל לעניין האמיתי שבפנינו. הטרגדיה – וטרגדיה, נזכיר, היא התנגשות של שני מקרים של צדק – של רוניס מעניינת את נתניהו וסריסו כקליפת השום. הטענה שיש “זכות שיסוי” היא הטענה הקבועה של סותמי הפיות, והכנה לקראת סתימת פיות היא מה שמתרחש כאן.
לא במקרה שימר נתניהו בידיו את תפקיד שר התקשורת: המטרה שלו היא לחסל את התקשורת החופשית בישראל. זו איננה נקיה מבעיות – ההתייצבות של ידיעות אחרונות במערכת הבחירות האחרונה מול נתניהו היא דוגמא לשפל כזה – אבל כל אדם חופשי צריך לתמוך בעיתונות חופשית מול הממשלה. השפל הגדול ביותר של עיתון חופשי הוא עדיין נקודה גבוהה יותר מזו של כלי תעמולה ממשלתי.
לנתניהו יש יותר מכלי אחד כזה. ישראל היום הוא הדוגמא המובהקת, אבל נתניהו שולט גם ברשות השידור. בימים האחרונים הוא נקט במהלך מסריח במיוחד כדי לחסל את ערוץ 10: העלה את דמי הערבות שלו פי 3, תוך שהוא מפטר את מנכ”ל משרד התקשורת שלא הסכים למהלך. למה התעקש נתניהו על תיק התקשורת? כי הוא רוצה ישראל היום גם בטלוויזיה. וכשהמהלך הזה יושלם, נתניהו יהיה כמעט במצבו של פוטין ב-2012: שליטה מלאה כמעט בכלי התקשורת. ערוץ 2, מעולם לא כלי חתרני או אופוזיציוני, יסתום את הפה כי נתניהו יאיים עליו בפתיחת ערוץ מתחרה. ערוץ 10 יחוסל. ידיעות אחרונות, על מה שנשאר מהאמינות שלו, יהיה במצור.
אבל ב-2012 פוטין הופתע לגלות שהוא אולי השתלט על התקשורת, אבל צצה לו חזית חדשה מכיוון הרשת: בלוגרים וכותבים ברשתות החברתיות ארגנו לו את המחאות הבוטות ביותר נגדו מאז 2000. אז מה עושים? מעבירים את החוקים הרלוונטיים כדי לסרס את הכלי החדש. חוק שקובע שהבלוגרים יצטרכו להרשם, בשמם האמיתי, ככלי תקשורת; חוק שקובע שחברות המדיה החברתית יצטרכו להציב שרתים על אדמת רוסיה כדי שהמשטרה החשאית הפוטיניסטית תוכל לעלעל בהם כאוות נפשה. זה כבר צריך להפחיד את מי שצריך לפחד. אחרי זה, אוליגרך מקורב קונה את הרשת החברתית הגדולה ויקונטקטה תוך שימוש באיומים על הבעלים, וחופש הביטוי שם נגמר. הפגנות מפוזרות באלימות משטרתית קשה. ואחר כך, כמובן, מגיעים חוקי צנזורה חדשים. על פיהם, אסור “להציג את דמותם של אנשים מוכרים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם דמותם כפי שהם רואים אותה.” המטרה היא לחסל את הממים הלועגים לפוטין. ממים – מונח רשת קשה להסברה; תמונה שמשתמשת במספר איקונים מוכרים כדי להלעיג מצבים ואנשים – היו כלי חד נגד נתניהו בבחירות האחרונות.
קשה להניח שהם הסבו לו נזק מיוחד. הבחירות, אחרי הכל, נגמרו בפחות או יותר תיקו גושי. אבל זה פחות או יותר מה שנשאר. וגם את זה צריך לחסל, כדי להפוך את הבחירות בישראל להצגה ריקה שתוצאותיה ידועות מראש. כמו ברוסיה, קצת כמו בטורקיה.
כי אם אין חופש ביטוי, ואם כל אדם צריך לחשוב לפני שיאמר משהו נגד המשטר כי הידקו את חוקי הדיבה, ואם ראש הממשלה שולט בתקשורת, אין בעצם אפשרות להחליף שלטון. אין אפשרות להציף מידע נגדי, כי לממשלה – וזה מה שלרוב לא עולה בדיונים על חופש התקשורת – יש מעצם קיומה שליטה ניכרת בתקשורת. הממשלה יכולה לייצר כותרות כאוות נפשה. ראש הממשלה יכול לזמן את התקשורת ולומר שהאופוזיציה חותרת תחת המדינה, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה; אלה בהגדרה חדשות. הוא יכול לומר שהוא הפציץ הלילה בעזה כי דאע”ש, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה – ולתת לו יתרון נראטיבי מובהק. כל מי שיבוא להגיב, יהיה, ובכן, בעמדת תגובה. ואם הוא מהסס לפני שהוא מגיב, אם הוא צריך להתייעץ עם עורך דין ואם חירות דיבור היא לא משהו מובן מאליו בחברה חופשית, שלא פוגעים בו אלא במצב קיצוני שבקיצונים, אז השליט זוכה בכוח להנציח את שלטונו.
או, ליתר דיוק, להכריח את העם להפיל אותו בכוח. אבל זה בדיוק מה שדמוקרטיה אמורה למנוע: את מלחמות האזרחים ושפיכות הדמים בעת חילופי שלטון. יתרונה העיקרי הוא בדיוק היכולת שלה להבטיח חילופי משטר נטולי אלימות. אלא שאין דמוקרטיה אם אין חופש ביטוי.
רק שזה אף פעם לא היה מובן כאן. אין לנו לא את התיקון הראשון לחוקה ולא את ה-known rules of ancient liberty שעליהם כתב מילטון, גם לא את מסורת העיתונות הפרועה של צרפת. חופש הביטוי בישראל איננו מעוגן בחוק; הוא מעוגן בכמה פסיקות של בג”צ. זה הכל. ואת בג”צ נתניהו כבר מפחיד, ועוד יגמד.
אז, כן, גם אם ממשלה אחרת היתה אומרת דברים דומים בדיון על פרשת רוניס כפי שאמר סריסו של נתניהו – ומאד לא אהבתי את מה שאמרה ח”כ מיכל רוזין (מרצ) בדיון – חובה היה עלינו להתנגד להם. אבל על אחת כמה וכמה, כשהם מגיעים משלוחו של אדם שכבר הוכיח שאין לו ולו דבר עם משטר דמוקרטי.
ועוד דבר אחד: כתבתי לפני כשבוע על מאמר תיאוריית הקונספירציה שכתב מנכ”ל משרד התקשורת של נתניהו, שלמה פילבר. נתניהו הגיב בזעם על החשיפה של כלכליסט בנושא וטען שפילבר לא כתב את המאמר, אלא שנכתב על ידי אדם אחר.
יש פה שתי בעיות. קודם כל, פילבר חתום על המאמר. כשנתניהו טוען שלא פילבר כתב אותו, הוא אומר שפילבר הניח לדבר שהוא לא מאמין בו להתפרסם בשמו. ממילא עולות שאלות על אמינותו של פילבר. שנית, האיש שנתניהו טוען שכתב את המאמר הוא אורי אליצור. הלז היה מנהל הלשכה של נתניהו ואחר כך שימש עבורו ככותב נאומים. כלומר, בכל מקרה מקורבי נתניהו הם שניצבים מאחורי המאמר. אבל כנראה שגם לנתניהו קל להכפיש אדם מת.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
מיכל רוזין היא אחת משתי הסיבות העיקריות שבגללן לא הצבעתי למרצ.
אפרו-אמריקאית? באמת?
"לי לנואר יוריסטה, אמריקאית שהתגיירה ועלתה לארץ בעקבות בעלה".
אם כי לקרוא לה "אמריקאית", להזכיר את מקום הולדתה זה רלבנטי כמו לקרוא למישהי "אתיופית" או "פולניה". לעניינינו היא אפרו-ישראלית. [אם כי אפשר, כהשערה, לייחס אולי את הרגישות הבין-גזעית הרהוטה לכך שהגיעה מארה"ב].
רוניס לא התאבד בגלל הפוסט. אנשים (בוגרים) לא מתאבדים בגלל פוסט או השמצה. אנשים מתאבדים כי הם בדיכאון, למרות שתמיד יש טריגר כזה או אחר, כמו הפוסט הזה. ואי אפשר למנוע את זה – פרט אולי לתרופות.
אנשים מתאבדים גם בגלל סיבות חיצוניות – ובוודאי שניתן למנוע את זה, אם מזהים את האדם כאבדני או מזהים שנוצרו נסיבות שיכלו להפוך את האדם לאבדני… רוב נסיונות ההתאבדות נכשלים.
לארי – תגיד, אתה בטוח במה שאתה כותב? יש לך מומחיות באובדנות?
"… ומאד לא אהבתי את מה שאמרה ח”כ מיכל רוזין (מרצ) בדיון …" ומה היא אמרה?
כמו שכבר העירו אחרים כאן, איש אינו מתאבד בגלל סיבה אחת פשוטה וברורה, כל טריגר הוא בהכרח רק קצה הקרחון. הפניית האצבע לאישום של האישה נגדו היא גניבת דעת, לא רק מכיוון שאי אפשר לגרום למישהו להתאבד באמצעות פוסט בפייסבוק, אלא גם מכיוון שטרם הוכח שהצדק אינו עמה, ושרוניס לא נהג גזענות ואפליה כלפיה.
בד"כ אני אוהב את הכתיבה שלך, אבל צריך רמה גבוהה מאוד של נבזות כדי לכתוב את מה שאתה כתבת כאן. אני אתעלם לרגע ממניפסט האנטי ביבי שלך (שאמנם אינני מסכים איתו לחלוטין, אבל דעתך הפוליטית איננה ענייני), אבל אני חושב שכאשר אתה מכשיר את השיימינג ככלי אתה לא מבין כיצד את הורס לאדם את החיים. לבצע לאדם שיימינג זה להעמיד אותו למשפט שדה ולהרוס לו את אפשרויות הפרנסה וחיי החברה לזמן רב (או שלטעמך אין בעיה במשפטי שדה? דווקא ממה שקראתי כאן עד כה, התרשמתי אחרת). גם אם אריאל רוניס היה זוכה בתביעת דיבה שכזאת, מה היה נשאר לו בדיוק? אף אחד לא היה שם לב לזה – כולם היו זוכרים אותו בתור "הגזען ממשרד הפנים", וגם תחת ההנחה האופטימית מאוד שהוא לא היה מאבד את עתידו המקצועי, חיי החברה שלו היו נהרסים. ההיתממות הזאת איננה במקומה בלשון המעטה, ומן הראוי שלאנשים יהיו כלים להגן על עצמם משיימינג, בפרט שמדובר במקרה ככל הנראה מונפץ שנעשה על ידי טרחנית שככל הנראה חיפשה סיבה למסיבה, וגם אם הוא היה תובע אותה, לא היה יוצא לו מזה דבר.
חבל יוסי, בד"כ אתה כנה והוגן איפה שאנשי שמאל רבים נוטים להתחסד. באמת שהתאכזבתי מהפוסט הזה. זה שאדם נמצא בעמדה חברתית חזקה יותר לא אומר שלא מגיעה לו הגנה כאשר נעשה לו עוול, וחבל שבמקום לדרוש למצוא דרך הגנה כזאת על הפרט (ובטוח יש דרך כזאת) אתה מעדיף לנצל זאת כדי להשתלח בביבי.
אני לא חושב שהרסו לרוניס את החיים. אני גם לא חושב ששיימינג הוא דבר נורא כל כך. כן, יש בו פוטנציאל נזק, אבל פוטנציאל התועלת בו, והיכולת שהוא מספק לאדם הקטן להעלות לתודעה את הנזק שנגרם לו – שלא היה זוכה לשום תשומת לב בלעדיה – גובר. כמובן שניתן לעשות בכך שימוש לרעה, וכבר עשו. ועדיין בסופו של דבר זה כלי עוקף אוליגרכיה שהתועלת בה רבה יותר.
ואם רוניס לא היה מתאבד, אף אחד חוץ ממכריו לא היה זוכר אותו. עוד שבוע האבק היה שוקע. זו האמת העגומה. וכאמור, אני לא חושב שהיתה לו עילה לתביעה.
אתה מיתמם, וחבל. שיימינג הורס לאנשים את החיים. אתה חושב שהוא היה יכול להתקדם במשרד הפנים אחרי כזה דבר? הוא בעצמו דיבר על כך שהוא נשרף בהרבה מעגלים חברתיים, על לא עוול בכפו. בהחלט מן הראוי שהוא היה יכול לתבוע פיצויים מהאישה הזאת, פיצויים שהיו גורמים לאנשים אחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מבצעים שיימינג ללא בסיס. (למען הסר ספק, אין לי בעיה עם שיימינג כאשר מדובר באמת – יש לי בעיה רצינית עם שיימינג כאשר זאת דרך להכפיש אדם חך מפשע בלי שיש לו איך להגן על עצמו. ולא, לכתוב פוסט נגדי בפייסבוק זאת לא הגנה מספקת, בהתחשב בנזקים של מי שנפגע מהשיימינג הזה).
ולמה אתה מניח שזה היה שוקע? שוב, הנחה מאוד אופטימית ומיתממת.
אני לא מתמם. היתה נערכת חקירה – הוגשה תלונה – והוא יכול היה להגיש את הגרסה שלו. אם כל מה שקרה שם היה מה שהוא אמר שהיה, זה היה נגמר בכלום. אם הגרסה שלה היתה נכונה, אולי בנזיפה. הבלגאן התקשורתי היה נעלם תוך שבוע.
לא אני ולא אתה יודעים מי צודק שם, להזכירך. הנחת היסוד שלי היא שאנשים לא יוצאים לקמפיין כזה אם לא נפגעים, או על כל פנים חשים מאד פגועים. יכול להיות שהיא טעתה. גם אם כן, זכותה לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו. זכותו לספר את שלו.
אבל בהתחשב בפערי הכוח, וביכולת המופגנת פעם אחר פעם לנצל את פערי הכוח הללו, שיימינג הוא כלי חדש, מהפכני במידה, והכרחי.
"הנחת היסוד שלי היא שאנשים לא יוצאים
לקמפיין כזה אם לא נפגעים, או על כל פנים חשים מאד פגועים"
למה, בעצם?
כלומר, אם אדם עושה משהו, ודאי משהו בלתי-שגרתי עבורו, סביר להניח שיש לו מוטיבציה מיוחדת לכך. ככל שמה שאותו אדם עושה דורש ממנו מאמץ רב יותר, כך המוטיבציה שלו צריכה להיות חזקה יותר. עד כאן סבבה.
אבל:
1) לכתוב סטטוס בפייסבוק זה לא משהו שדורש מאמץ מיוחד.
2) זה יכול לתת תמורה לא רעה למאמץ, שאינה בהכרח קשורה לצדק במובן כלשהו — בעיקר תשומת לב של הרבה אנשים, מה שפעם קראו לו "חמש-עשרה דקות של תהילה"
3) לבני אדם יש נטייה לחוש נפגעים בגלל שטויות. סרטון השוקולד בטיסה לוורנה הוא דוגמא טובה לכך, אם כי אין בו שום דבר שמישהו עם ניסיון חיים כלשהו לא ידע קודם.
אין לי מושג אלו כלים אפשר לתת לאדם ספציפי כדי להגן על עצמו מפני שיימינג (מלבד עצה כללית לייחס לכל התרחשות במדיה החברתית את אותה מידת רצינות שמייחסים לדיבורי סרק בעת הפסקת קפה במקום עבודה או לימודים). באופן כללי, הייתי שמח לחיות בחברה שפחות מקדשת אסרטיביות ויכולת להשיג דברים ומעדיפה ויתור ופשרה. שיימינג הוא בהחלט כלי חדש, אבל אני לא חושב שהתועלת שבו גדולה על הנזק.
"אתה חושב שהוא היה יכול להתקדם במשרד הפנים אחרי דבר כזה"?
ועל אותו משקל –
אתה חושב שגנב יכול להיות שר הכלכלה?
אתה חושב שעבריין בניה יכול להיות שר הבינוי?
אתה חושב שמי דקר אדם יכול להיות היועץ של השר לביטחון פנים?
מסכים, דוגרי, גזענים במשרד הפנים לא מתקדמים הרבה מעבר לדרגת שר.
שיימינג הוא הכלי הכמעט יחיד להשגת צדק של אזרח שאין לו המון כסף או קשרים במשטרה.
נראה לי שהפוסט הזה די סוגר את הסיפור
https://www.facebook.com/lovesaranetanyhu?fref=nf
או מיי יהוה. אוהבים את שרה ארדואנט.
וואו, זה אמיתי? בטוח?
כלומר, בטוח?
בלי קשר לטרגדיה הזאת. כדאי לראות איך האינטרנט הפך פה את יחסי הכוחות ולא בהכרח לרעה.
בעבר פקידי ממשלה בייחוד בשני משרדים הפנים והתחבורה היו יכולים למעשה לעשות כל מה שהם רוצים , אני זוכר בתור ילד הולך עם הורי למקומות הללו וכבר בכניסה הם היו מתמלאים חיל וחרדה וידעו שגורלם נתון לרעה או לחסד בידיו של פקיד זה או אחר שלמעשה לא ניתן להתווכח או להתנגד לו והכוח ששיש לו הוא בלתי מוגבל.
הזמנים השחורים הללו חלפו לבלי סוף ולא בגלל שעובדי ציבור הפנימו שהם צריכים לשרת את הציבור אלה בגלל הכוח והשוויון שהביאה הרשת לחיינו.
מסכים לחלוטין. זה כלי שמחזיר איזה זהוא כוח לאדם הפשוט.
הבעיה היא לרוב מה קורה אם אדם רוצה לסגור חשבון עם אדם אחר, ממציא סיפור ויוצא לקמפיין שיימינג פרוע. היכולת להתגונן פה היא כמו להוכיח שאין לך אחות …
נכון . אבל זוהי בסך הכל פלטפורמה.
השימוש שעושים בה תלוי בתרבות ובערכים של החברה.
כדי להשיג צדק מול פקידים מתעמרים יש נציב קבילות. עובד לא רע בצבא (מהיכרות משני צידי המתרס) ולא כרוך במשפטי שדה.
"ודל לא תהדר בריבו". העובדה שאדם חלש לא מונעת ממנו להיות רשע.
זה נכון שהאזרח הקטן מרגיש חלש מול המערכת הגדולה, אבל זה לא אומר שהוא לגמרי חסר אונים. במקרה של רוניס, האשה יכולה להתלונן עליו לממונים עליו במשרד הפנים, לנציב תלונות הציבור אצל מבקר המדינה, בנציבות שירות המדינה, ועוד. אפשר להציק כהוגן לפקיד שהוא לא בסדר. היחידות האלה עורכות בירורים שהם לא נעימים לנילון, גם אם מסתיימים בלא כלום. פקיד שנחקר בגלל תלונה על יחס גרוע או גזעני יזהר אחר כך שבעתיים, וזו המטרה, לא?
לעומתם. כתיבה בפייסבוק מצריכה מאמץ מאד קל ומצד שני – אינה דורשת שום הוכחה. כתבתי, וזהו. שגר ושכח.
נכון שחשוב לשמור על חופש הביטוי בפייסבוק ובכלל, אבל חופש הביטוי לא צריך להיות זהה לחופש הביזוי. נחוצים כללי אתיקה בתקשורת אינטרנטית, כמו בכל תחום אחר. קשה לצפות שבשם חופש הביטוי לא יהיו שום מגבלות. גורביץ, למשל, למרות כל עוינותו (המוצדקת, בדרך-כלל) לא יכתוב כאן על נתניהו שהוא אונס קטינות, אם לא תהיינה לו ראיות לכך: זו דוגמא לאתיקה. ואם אני אכתוב בפייסבוק שלי על גורביץ שהוא אונס קטינים? אז כתבתי. זה בסדר? האם אנחנו רוצים מצב שבו אני יכול לכתוב דבר כזה בלי שאצטרך לספק איזה ראיה, ושבאמצעות תקשורת ויראליות כל הארץ תחשוב כך על גורביץ?
זאת דוגמה מצויינת כי אם תכתוב שגורביץ אנס קטינים תצטרך לעמוד בפני תביעת דיבה וכדאי מאד שיהיו לך הוכחות מוצקות מאד.
גם מה שקרה במשרד באותו יום הוא עניין עובדתי, או שזה נכון או שלא.
או שהייתה פה אישה שקיבלה יחס מפלה בגלל צבע עורה או שבאה אישה חוצפנית, ראתה שהיא לא מקבלת שירות לפני כולם והחלה לצעוק 'גזענות'.
אין כאן שאלה של דעה או השקפה אלא של עובדות.
עידו
במקרה הזה אתה טועה,כמעט כולם יוצאים מושפלים ועצבנים ממשרד הפנים או הרישוי. הגברת חוותה את זה בצורה גזענית בצדק או לא.
אין כאן יותר מידי עובדות שנויות במחלוקת.
באותם מקרים שבהם באמת יצאתי כועס הייתה לי סיבה – פקידה שטיפלה במקורבים שלה לפני למרות שהתור שלי הגיע למשל – ככה סתם לא הייתי מעלה פוסט לפייסבוק.
אהמ…
אומנם הפעם האחרונה בה הייתי במשרד הפנים או הרישוי הייתה אי-שם בעשור הקודם, אבל אני לא זוכר את זה כחווייה טראומטית. אני גם לא זוכר שמישהו מהקהל נפגע ממה שקרה שם (או לפחות, שמישהו התנהג באופן ממנו ניתן להסיק שהוא נפגע). מה, הכל הידרדר כל כך מאז?
הקלות בה כותבים משגרים ושוכחים בפייסוש מקבילה לקלות בה יכול פקיד ממשלתי לנהוג בחוסר כבוד, בניגוד לתקנות ובהתאם לשרירות לבו. נדמה שחלק מהפקידים משתמשים ביכולת הזו. נדמה שפקידינו צריכים ללמוד לקח, ולהפנים את הדרישה לכבד את האזרח אותו הם אמורים לשרת. נדמה שעד עתה לא הייתה סנקציה משמעותית מספיק נגד התנהגות לא מכבדת של פקיד. על פניו, לפחות, נדמה שהיה צורך בנשק הזה כדי להעמידם במקומם.
בדרך כלל, פקיד ממשלתי צריך להתאמץ מאוד כדי להביא אדם העומד מולו למצב נואש. אם מייבשים מישהו בתור, זה אומנם לא טוב, אבל גם לא כל-כך נורא.
לעומת זאת, ה"פייסוש" (ביטוי של פקאצות בנות 15, אבל שיהיה) יכול בקלות להביא לביזוי ציבורי של אדם על כלום, ועל פניו זה נראה חמור יותר.
לעדו – לא ברור לי למה ברור לך שהעובדות ברורות.
האשה טענה שרוניס התנהג אליה בגזענות. רוניס הכחיש זאת מכל וכל. מה ברור לך מהעובדות הללו?
העובדה היא שרוניס לא הגיש תביעת דיבה. ניסית פעם להגיש תביעת דיבה? אתה מכיר מישהו שהגיש תביעת דיבה בגלל משהו שכתבו עליו בפייסבוק? אתה מכיר את ההליך של הגשת תביעת דיבה? למשל, שצריך לשלם אגרת משפט, בדרך-כלל לשכור עורך דין, שהתהליך נמשך שנים, ושבמהלכו, בעדויות, לנתבע מותר להגיד הכל?! וגם אם בסוף התובע זכה, כולם זוכרים לו משפט מלולכלך והאשמות רבות, ואולי סוברים ש'אין עשן בלי אש'?
דוקא בגלל הקושי להגיש תביעת דיבה, קל מאד לכתוב כל דבר בפייסבוק. אנשים מבינים שאין על כתיבה בפייסבוק שום סנקציה (אלא אם כן אתה מוחמד אבו רעאד מאום אל פאחם, שהוגש נגדו כתב אישום פלילי על שהביע בפייסבוק תמיכה בדאעש).
לשחר – לא הגזמת? צריך ללמד את הפקידים לקח? להעמיד אותם במקומם? אז למה לא פשוט להוציא להורג כל פקיד שעצבן אותך? זה מה שקרה בפרשת רוניס, לא (גם אם המתלוננת לא לכך התכוונה)?
למה אף אחד לא מזכיר את ערוץ 10 רפי רשף והכתבה המגמתית והמסיתה שנערכה לגברת לי כבר ביום למחרת? הם דאגו למחוק את הכתבה מהארכיונים שלהם ברשת אבל היא מופיעה פה https://www.youtube.com/watch?v=CwENkd7NtLY
באיזו זכות ה"פרשנית" המדופלמת שלהם מכוונת את גברת לי ש… "את הולכת להתלונן אצל המנהל ובמקום לנזוף בעובדת הוא נוזף בך שאת בכלל מעיזה להתלונן"… (3:08-3:13)
ברגע שערוץ תיקשורת ציבורי מעלה קביעות שכאלו זה הופך את העניין להרבה יותר רשמי. לשם צריך ורצוי לכוון את חיצי התביעה הבאים…
ואם מישהו מת כי נפל עליו עץ, נעקור את כל העצים במדינה ?
ואם מישהו נהרג מסלע שנפל לכביש, נסגור את כל הכבישים, או שנשטח את כל ההרים והיה העקוב למישור ?
הזהרו, הם עוד ישרפו לנו את הבונדסטג וגידו שאלה ששרפו את הכנסת הם עשבים שוטים ואסור ש99% מהימין יוציא שם רע לאחוז הנותר.