החברים של ג'ורג'

שום משיחים לא יבואו

או: נפתלי בנט ומשאלת המוות של היהדות

(תודה לנועם ר.)

בשנה האחרונה מדברים המון על הר הבית ועל בניה מחדש של בית המקדש. הנושא נדון מפחות או יותר כל זווית, חוץ מאחת, די קריטית: למה לכם כל זה? מה המטרה של בניית בית המקדש? מה יקרה חמש דקות אחר כך?

המטרה פשוטה למדי, ובדיוק בגלל זה לא מדברים עליה: וקץ לכל.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים, להלן היסטוריה מזורזת (ובהכרח גסה) של היהדות. כמו כל דת אחרת, היא היתה בבסיסה דת קורבנות. במהלך מאבק איתנים בין צדוקים (נאמני כת הכהנים) ופרושים (היהדות הרבנית) על נפשה של היהדות, מתערבים הרומאים ומחריבים את בית המקדש, משלל סיבות שלא נכנס אליהן אחר כך. התוצאה היא קמילה מהירה של הצדוקים, שאין להם יותר מוקד כוח, והשתלטות טוטאלית של הפרושים, שפחות או יותר מוחקים את יריביהם מן ההיסטוריה. המצווה העיקרית של הפרושים/הרבנים, תלמוד תורה, הופכת למשהו ששקול כנגד כל שאר המצוות כולן – ובמיוחד מצוות הקורבן. המקדש נדחק, יחד עם המשיח, לקרן זווית תיאולוגית: זה משהו שיקרה בקץ הימים, תפיסה תיאולוגית של סוף ההיסטוריה שקיימת בכל דת מונותאיסטית. יום אחד, בקצרה, יבוא המשיח, ייבנה בית המקדש השלישי, והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייגמר.

וזה טוען את המושג של בית המקדש במטען נפיץ במיוחד: הוא כורך אותו עם הגאולה. ויהודים היו קבוצה נרדפת הרבה יותר מדי זמן. כששואלים איכר אנגלי במאה העשירית למה הוא מחכה לביאה השניה של ישוע, הוא אומר “אני רוצה את יום הדין.” למדוכאים יש למה לצפות. אב הכנסיה טרטוליאנוס תיאר, במאה השלישית, את הנוצרים יושבים בגן העדן ומתענגים על יסוריהם של הפגאנים, כשהוא מתאר את העינויים בפרוטרוט. יהדות אשכנז פיתחה לה תיאולוגיה שאומרת שגאולה כרוכה בהשמדה ושעבוד של מעניה. הערב ישירו יהודים אורתודוקסים, בפעם האחרונה השנה, את השורות

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

(ובהרחבה על הטקסט הזה, כאן.)

כשהציונות החלה את צעדיה הראשונים, היא לקחה את “קרב קץ הישועה” והפכה אותו למטרה שלה, כש”ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה” הוא המוטו שעולה שוב ושוב מאדמות הדמים של מזרח אירופה. אבל אם מטרתה של הציונות היתה החזרת ריבונות יהודית והחזרתם של יהודים ככוח פועל, לא רק סביל, להיסטוריה, הרי שהיה עליה טפיל. זו היתה התיאולוגיה של אברהם יצחק הכהן קוק, שהיא המדריכה היום את צעדיה של תנועה נחושה בציבוריות הישראלית, האחים היהודים.

התיאולוגיה של קוק היתה פשוטה ומהפנטת: מטרתה של הציונות היא בניה מחדש של בית המקדש, אם כי היא עצמה איננה מודעת לכך. תפקידם של החלוצים החילונים הוא לשמש כחמורו של משיח. הם, ורק הם, יוכלו להחזיר את היהודים אל חיי הפעולה, דווקא משום שהם מתנערים מעולו של הלימוד היהודי. הלימוד, וכאן הוא צולל עמוק אל הרומנטיקה הגרמנית שיורשיו אוהבים כל כך (וכאן הוא גם משתלב נהדר עם טשרניחובסקי) ממית את הנפש, או על כל פנים את החלקים הפעילים בה. היהדות הפועלת נרדמה; החלוצים יעירו אותה; ומשתתעורר, משתחזור לעצמה ותנער את האיברים הרדומים שלה, היא תוכל לבצע קפיצת דרך אל הגאולה – היהודים יבנו את בית המקדש, ובכך פחות או יותר יאלצו את יהוה להביא את המשיח. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ומכאן התפיסה של מדינת ישראל כ”יסוד כסא יהוה בעולם”: המדינה היא ההתחלה, היא ראשית המסלול שבסופו יש לנו בית מקדש ומשיח וקץ ההיסטוריה. ומכאן – והתפיסה הזו עדיין מהדהדת עמוקות ברבנים שמכונים “ממלכתיים,” וזה מקור הכינוי – שבכל דבר שהממלכה היהודית עושה, ודאי כל דבר שיש בו סממני ריבונות, יש קדושה. במדים יש קדושה.

יש בעיות פרקטיות מוכרות היטב עם התפיסה הזו, אבל נניח אותן לרגע בצד. בואו נתייחס לבעיית הבעיות: מה יקרה ליהדות אם החזון הקוקיסטי יתגשם? מה יקרה אם נפתלי בנט יצליח לאחד סביבו את העם – ואיחוד העם, תוך התכת הסגסוגת של הערב-רב, הוא חלק מרכזי בתיאולוגיה הקוקיסטית – וזה, מתוך התפעמות נפשית רומנטית, יבנה את בית המקדש, ולעזאזל העולם?

אז, טכנית, אמור היקום להגיע לשלב האתחול שלו. יגיע המשיח וההיסטוריה תגמר. אבל מאחר וזה לא יקרה, מאחר ולא יגיע שום משיח וגם אם יוכרז כזה, רוב היהודים לא יכירו בו, מה הלאה?

פלג גדול ביהדות יכריז בעצם על חזרה ל-69 לספירה. הוא ימחוק 1945 שנים של התפתחות יהודית (אם אפשר לקרוא לפלפולים האלה “התפתחות” באיזושהי צורה.) הוא יחזיר, בפועל, פגאניזם של קורבנות, עטוף במלל רומנטי על העוז שבחוויה הישירה של שפיכת דם בהמות במקום קדוש – ויהפוך אותו למה שאמור להיות המרכז הרוחני היהודי.

יהיה פילוג מיידי. רוב מוחלט של יהודי התפוצות יגידו שעם כל הכבוד, הם לא שמרו על הדת שלהם כדי שהנשים שלהן תיאלצנה להקריב קורבן נידה פעם בחודש, והם לא מאמינים שקורבן של כבש יכול לכפר בדרך כלשהי על החטאים שלך. ואלה לא יהיו רק הרפורמים והקונסרבטיבים: זה יהיה חלק גדול מאד מהאורתודוקסיה. רוב הרבנים לא יהיו מוכנים להשליך את היהדות הרבנית לפח ולהחזיר את הבכורה לאיזו ערימה של כוהנים עמי ארצות, רק בגלל שהם בנו בית מטבחיים שנוי במחלוקת. כאן צריך להזכיר: היהדות הרבנית העלימה לגמרי את הנסיון של יוליאנוס הכופר לבנות מחדש את בית המקדש במאה הרביעית לספירה, ובאותה עת עצמה היא הפגינה חוסר עניין בולט מאד בתכניות שלו. המקדש ההוא נחרב ונגנז. אין סיבה טובה להניח שהיהדות הרבנית תקבל בהרבה יותר התלהבות את בית המקדש של בנט.

יתר על כן, היהדות הרבנית הזניחה – במודע – את החלקים ההלכתיים שנוגעים הן לריבונות והן להלכות המקדש. אלו היו אמורות להיות בעיות של אנשים אחרים, בימות המשיח. התוצאה היא שאלה החלקים הפחות מפותחים של ההלכה, והסיכוי שהיהדות החרדית, או למעשה רוב האורתודוקסיה, תקבל את ההלכות של רבני הדרדע’לה שתומכים היום בעליה להר הבית הוא, איך לומר, זניח. הם לא אנשים בעלי משקל. איך ייראו החיים אחרי בניית בית המקדש? מה יהיו חובותיו של הפרט? איך יתמודדו בוני המקדש עם אתגר המודרנה, שליהדות האורתודוקסית אין עד כה שיעור הצלחה טוב בהתמודדות איתו? עזבו עכשיו את מעמדם של הלא יהודים, אבל מה יהיה מעמדן של הנשים? האם אנחנו עומדים להחזיר את המים המאררים? את העבדות? כלומר, בנט והחברים ימצאו את עצמם בבוא האפוקליפסה עם תשתית רעיונית בעומק של שלולית, עם קצף רומנטי נוסח רונן שובל צף על המים.

זו, יש להודות, בעיה של אנשים שאכפת להם איך תיראה היהדות אחרי האירוע האפוקליפטי של בניית המקדש. לרובנו יהיו דברים דוחקים יותר. ואפוקליפסה תהיה: אפוקליפסה, אם תלחץ את הקוקיסטים אל הקיר, היא חלק אינטגרלי מהתהליך. מלחמת גוג ומגוג, שרק לאחריה, כשאר סכנת השמדה טוטאלית תרחף על תושבי ארץ ישראל יגיע משיח בן דוד. לזה האחרון יש נטיה מדאיגה שלא להגיע כשקוראים לו. הדבר היחיד שבטוח בו הוא היעדרו.

במילים אחרות, קץ ההיסטוריה, ימות המשיח, בית המקדש – כל אלה הם שמות נרדפים למשאלת המוות של היהדות האורתודוקסית: לרצון שפועם בתוכה כל העת לאיין את עצמה, לשאיפה שלה לבטל את כל ההתקדמות שלה – כל מה שאומרים לנו שהוא ההתקדמות הרוחנית מקורבנות לתפילה, ממקדש לבתי כנסת – ולהחזיר את עצמה, בדם ואש, לימיה הקמאיים ביותר, לכמיהה שלה למוות משחרר – הנוצרים יאמרו, למוות שמשחרר מן החוק שאי אפשר לעמוד בו.

ואל דאגה, יהיו הרבה דם ואש: התפיסה המשיחית כוללת קודם כל השמדה של חלק ניכר מהאנושות ואחר כך שעבוד של השאר, ורק הרבה, הרבה אחרי זה המצב של “ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים” – אחרי שהם ייכנעו ויבינו את האמת האלוהית, שאומרת שהאיש עם הרסיס בתחת וכיפת העבריין הוא פסגת שאיפות האנושות.

לא נראה שרוב האנושות עומדת לקבל בהבנה את החזון הזה, על אחת כמה וכמה המוסלמים. בית המקדש, הרי, עומד להבנות על חורבות אל אקצה. התוצאה תהיה מלחמת דת – ואני חושב שהגיע הזמן לומר שכאשר התומכים בהקמת מקדש מדברים על כך שכבר יש פה מלחמת דת, הם מכשירים את הקרקע למלחמת הדת האמיתית שבדרך. תומכי המקדש, לגמרי לא במקרה, נשענים על סיוע נלהב של האפוקליפטיקנים הנוצרים, שישמחו מאד אם האפוקליפסה תתרחש כאן.

והקסם הזה, הקסם הרומנטי של ליל מכשפות שמוביל לאפוקליפסה אדירה, עובד נהדר. הוא עובד נהדר כי אין לנו נוגדנים רציניים אליו. כי התייחסנו אליו בביטול, כאל לחש של מכשפים זקנים, אגדות חסרות פשר. כי היהדות מעולם לא עברה את כור המצרף של הרפורמה שעברה הנצרות, כור מצרף שהוביל אל הנאורות. השארנו את המיתוסים ללא בחינה ומאבק בהם. ולמיתוסים יש כוח, ואנחנו עומדים להכנס ראש בראש באם כל המיתוסים היהודיים, שנרקח יחד עם רומנטיקה מהמאה ה-19 לתרכובת נפיצה במיוחד.

ומול כל זה צריך לומר רק שתי מילים: ובחרתם בחיים.

לא במוות. לא באפוקליפסה. לא בקץ ההיסטוריה. בחיים. חיים קטנים, אפורים, יומיומיים. בלי וואלקיריות שאוספות את המתים לוואלהלה, בלי פורפיריון שאוגר לאיטו את הדם היהודי עד להתפרצות הזעם האלוהי המכלה, בלי חזון וואגנרי על חברה של עבדים ואדונים, בלי הרומנטיקה של הקרבה עד מוות והרטט של דם הכבש החם על מצחך והכהן בבגדי הזהב. חיים פשוטים, חיים שיש להם המשך, חיים של אושר קצר שסופו ידוע, חיים של אהבה אישית, לא לאומית, חיים שיש בהם מקום לגידול חתולים ולקניות של יום שישי ולאספרסו טוב, חיים שלא נשפכים להצטרפות מאולצת למקהלה ששרה בכניעה את שבחיו של אל נעדר על רקע נוף ירחי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

23 תגובות על ”שום משיחים לא יבואו“

  1. "היה שהיה עליה" – צ"ל הרי שהיה עליה. פוסט מצוין.

  2. התרגשתי הגיב:

    ממש נכנסת לזה

  3. רפונזל הגיב:

    מצוין. תודה.

  4. yankel הגיב:

    המציאות מובילה לחורבן בית שלישי, זה נתון.
    בלי בית מקדש מתפקד – מצחנת המטבחיים ועד קריצות השחיתות – אין חורבן בית כהלכתו.

    • Jose לך ברח הגיב:

      יש סיבה מיוחדת לכך שבית המקדש חייב להיות דווקא במקום שכבר תפוס?

      הרי בית המקדש, בעצם היותו, הוא מה שהפך את הר בית ל"קדוש" (כנ"ל לגבי מערת המכפלה ועוד.)

      מה יקרה אם יבנו את בית המקדש, נניח, 300-400 מטר שמאלה.. זה רק אני מפספס משהו או שכל המטרה היא לריב..

      • yankel הגיב:

        אבן השתיה יכולה לשמש תרוץ טוב כנגד העתקת המיקום אבל, עבור דתיים-לאומיים, בלי בימ"ק אין חורבן בית כהלכתו.

  5. עדו הגיב:

    בראבו.
    פעם מישהו דתי שאל אותי מה אעשה אם מחר בבוקר יגיע המשיח. בלי לחשוב עניתי שאקנה אקדח ושלושה כדורים, אתם הרגתם את שלי ואני אהרוג את שלכם.
    רבין נרצח בדיוק כי איים על משאלת המוות הזאת שיוסי מתאר כל כך נכון. כי הוא הציע חיים, חיים קשים, עם ויתורים ופשרות ועבודה ועצבים ועמידה בתור ופקקים אבל חיים. זאת הסיבה שיגאל עמיר ירה בו, לא בגלל פיקוח נפש אלא בדיוק להיפך.

  6. אין לי שם הגיב:

    יפה. כ"כ חבל שיותר ויותר אנשים נמשכים אחרי הרומנטיקה האלימה של הימין הדתי, ושהלוחמנות שלהם הפכה למושג נרדף לערכיות או מוסר בישראל.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    עד כמה שיידעתי מגיעה, לוואגנר לא היה חזון על עבדים ואדונים… או?

    • אין לי שם הגיב:

      בקצרה, ואגנר היה חסיד של גישה אנטי דמוקטרית למדי, על פיה היה זה תפקיד האליטות "לחנך" ולנהל את העם, כאשר חלק מאותו תהליך החינוך היה אמור להיעשות בתיאטרון, דרך המוזיקה של ואגנר עצמו.
      בכתבים שלו "דמוקרטיה" בדרך כלל מזוהה עם מה שהוא מכנה "ציבילזציה" ומציב נגד (ומתחת) ל"תרבות", שמזוהה אצלו, כמובן, עם גרמניה.

  8. שונרא הגיב:

    תרועות, כתבת נהדר.

    ובעניין הקדושה הכרוכה אוטומטית בכל דבר המערב את המדינה: היתה נקודת מפנה לכך בשנת 1967. עד אז היתה הפרדה בין ענייני חול (שעושים גברים יהודים, שומרי-שבת, ללא כיסוי ראש) וענייני קודש.
    בשנת 1967 התקבלה התפיסה שכל דבר שקורה בארץ ישראל הוא עניין של קודש – אין שם חול.

    עולם בלי חול אינו קיים. הקדושה היא לאלים, אנחנו יכולים לבקר בה אך לא לחיות בה לאורך זמן. הקדושה היא גדר, בני-תמותה חיים מחוצה לה. הניסיון לצאת מתוך מערך הזמן אל תוך האינסופיות המקודשת הוא blasphemy וגם hubris.
    ואלה לא דברים שנגמרים טוב, אי פעם.

  9. אמיר הגיב:

    במקרה הגעתי לכאן ואני נדהם ממה שכתוב כאן.
    כנראה שלא חיינו באותה מדינה, כי אני לא זוכר שמישהו דיבר על הקמת בית המקדש 3.0, בטח לא בנט. בסה"כ דיברו על שיווין זכויות בין ערבים ליהודים בשימוש בהר הבית.

    חוץ מזה, אולי אתם לא יודעים, אבל ביהדות אין חזון סופי, מן "סוף העולם". ומי שמתעניין יכול לקרוא את הפרקים הרלוונטיים ברמב"ם.
    בנוסף ע"פ החזון של הרב קוק בבית המקדש השלישי לא יקריבו בעלי חיים, אולי צמחים וקטורת.

    קיצור, תרגיעו.

  10. An Cat Dubh הגיב:

    כמו שינג'י אל מול SEELE והפגיעה השלישית, כך גם ישראל צריכה לעמוד אל מול מחרחרי האפוקליפסה. ישר כח.

  11. עומר כץ הגיב:

    חוזה, נראה לי שכל הפואנטה בפונדומנטליזם הוא לריב.
    יש בכלל הלכה פסוקה בנושא?

  12. נ. הגיב:

    לא דייקת בהיסטוריה (גם ברמה הפשוטה וה"גסה"), ולדעתי זה מכשיל את הניתוח שלך גם בהמשך. הצדוקים לא נפלו בגלל רומא והחרבת בית המקדש. הם סולקו מהזירה עוד הרבה לפני זה, עוד לפני בית חשמונאי, כשהכהן הגדול האחרון לבית צדוק, חוניו, הודח ע"י יאסון שקנה את הכהונה הגדולה מבית סלאוקוס ואחריו לא חזרו כוהני בית צדוק לכהן בבית המקדש. זה למעשה סימן את נצחונם של הפרושים על הצדוקים במאבק על נשמתו של העם, כי בית המקדש מאז ואילך לא היה בעיני רבים אלא תפאורה, כלי ריק מתוכן, מכיוון שהכהנים הגדולים לא היו כהנים "אמיתיים", "כשרים", וזה תקף גם לגבי תקופת החשמונאים שהכריזו על עצמם גם כעל מלכים ולוחמים וגם כעל כהנים גדולים, דבר שסותר את הכלל שכהן לא יכול להיטמא בטומאת מת (ולכן הוא לא יכול להיות גנרל). מאתיים השנים הבאות – כולל שלטון בית חשמונאי ומה שבא אחריו – השלימו את התהליך, והרומאים כשהחריבו את בית המקדש פשוט סתמו עליו פיזית את הגולל. לא במקרה עברו כבר כאלפיים שנה בלי שייעשה ניסיון רציני לבנות את בית המקדש מחדש, למרות שהיו הזדמנויות פיזיות לכך, ורק במאה האחרונה זה בכלל עלה על הפרק בדרך כלשהי (וגם היום זה נחשב לנחלתם של אנשי שוליים).

    בהמשך לזה, ההתייחסות לתהליך שעברה היהדות סביב חורבן בית המקדש כאילו זה בסה"כ תהליך שטחי וחיצוני שתלוי פיזית באילוץ החיצוני של הרס בית המקדש, היא מטעה. וההתפתחות המחשבתית שחלה ביהדות מאז "נצחונם" של הפרושים-הרבנים על נשמתה הוא הרבה יותר עמוק מאשר מה שאתה קורא "הפלפולים האלה". (אתה לא חייב לאהוב את ההתפתחות הזאת או להסכים איתה, כמובן, מכל מקום אין לומר עליה שהיא לא יותר מפלפולים).

    נכון שיש תסיסה משיחית כיום. בין השאר, זה קשור בזה שיהדות הגולה התבססה על כך שמחכים למשיח וכשמבתססים על ציפייה למשהו שיבוא ויפתור הכל מתעוררת בהכרח תסיסה מחזורית כשנמאס לאנשים לחכות ולהאמין כל הזמן (כפי שקרה גם בתקופת שבתאי צבי). זה מצב שנוצר גם בנצרות (ע"ע קבוצות שטוענות שהן יודעות מתי המשיח עומד לבוא שוב, שזיהו בדמות מי יבוא הפעם, שזה יהיה בתאריך מסוים בקרוב וכו'). ונכון גם שהתעצמות התסיסה המשיחית הזאת יכולה להביא צרות צרורות. אלא שאני לא חושבת שמהלך רציני לבניית בית המקדש השלישי בעשורים הקרובים הוא תרחיש סביר לכך. אני לא חושבת שהעם היהודי בארץ חי על הירח.

  13. a.c הגיב:

    וואו.
    הפוסט הטוב ביותר שלך עד כה. אפילו שיתפתי..

  14. נתן הגיב:

    פוסט מצוין.

    בהקשר הזה אני רוצה להמליץ על הספר "הנאום האחרון של משה" שעוסק למעשה בספר "דברים" שהוא התולדה של הנאום הזה.
    לפי מחבר הספר מיכה גודמן , מה שמעסיק את משה הוא לא הניצחון בקרב על הארץ אלה המוסריות של העם בדורות הבאים .
    זה לא ‘הארץ שלנו, לנצח נצחים', ולא אנחנו מכנען' – להפך, הספר מטפח את תודעת הגר – אתה צריך לזכור כל הזמן שאתה לא מכאן ועד כמה קיומך בארץ הזאת שברירי, לא מובן מאליו, בעירבון מוגבל. במה הוא תלוי? רק בסוג החברה שתקום כאן, במילים אחרות אנשים האמינו שבזכות הטקסים הדתיים ובית המקדש הם מוגנים. הם יקריבו קורבנות והכל יכופר להם. משה אומר להם ‘רבותי, ההגנה שלכם לא תבוא מהטקסים הדתיים ולא מבית המקדש – היא תבוא מהיחסים שלכם עם הגר, היתום והאלמנה – שלושה מגזרים לא מוגנים בחברה. אתה תגן על חסרי ההגנה, ואם לא תעשה זאת – אתה תאבד את ההגנה שלך, וכל הטקסים הדתיים והקרבת הקורבנות לא יעזרו לך. טקסים דתיים, יש להם משמעות רק אם לא מייחסים להם את כל המשמעות. במובן הזה הם כמו כל הדברים הטובים שבעולם – עובדים רק במינונים מתונים.

  15. אין לי שם הגיב:

    העולם המערבי כבר מאס בליברליזם האפרורי פעם אחת. ואגנר, שהוזכר כאו, וחבריו תרמו לזה לא מעט וכלונ יודעים איך זה הסתיים.

    הגיע הזמן שתבינו, אתה וכל מי שחושב כמוך, ש"נפש", "ערכים", "מוסר", לא מסתמכים בכמיהה מתמדת למוות והרצון למות ולהמית בשם אידיאלים נשגבים.

  16. אמיר הגיב:

    זו לא הפעם הראשונה שיוסי מצטט באופן סלקטיבי מהמקורות בכדי להביא לתמונה שחורה וקודרת לגבי היהדות

    המגיב אמיר שכתב מקודם[וזה לא אני] כתב נכוחה שמי שייקרא את הרמב"ם בפרק האחרון של חיבורו "משנה תורה" יראה שהרמב"ם מדבר על חזון של שקט ושלווה ולא של נקמה בעולם

    ואלו דבריו שם:

    "לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בגויים ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחוכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא"

    ודברים ברוח דומה כותב הרמב"ם באותו ספר בכרך הראשון "ספר מדע" פרק ט הלכה ב.

    זהו חזון ימות המשיח עליו יהודים מחונכים ומצפים אליו במשך דורות.

    אז נכון שגם יש שירים ופיוטים כמו "מעוז צור" הדורשים נקמה אבל נראה לי שכל בר דעת יבין מדוע יהודים שחיברו פיוטים כאלו על רקע גזירות תתנ"ו ודומות להן על רקע שמד ורציחות המוניות ועויינות חזקה כלפיהם.

    בזמנים כאלו באופן טבעי מבקשים נקמה ברוצחים והמענים ומי שלא מבין זאת כנראה חי בגלקסיה אחרת אבל בכל אופן אין מדובר בחזון היהודי לאחרית הימים שאותו לא המציא הרמב"ם אלא הוא מבוסס בדברי הנביאים ובחז"ל