צה"ל ניסה למנוע מבוכה מעצמו, ואסר על צילום הנסיגה מלבנון. אחרי הכל, הם לא הצליחו להשיג תמונת ניצחון, ותמונת תבוסה – רק זה חסר להם. עיתונאי וצלם של ערוץ 1 הפרו את צו השטח הצבאי הסגור, וצילמו את צבאנו המהולל מזדנב. מפקד הכוח במקום, מג"ד גדוד 13 של גולני, התעצבן. רק שבמקום לעצור את השניים ולהעביר אותם לידי המשטרה הצבאית, שתעביר אותם לידי המשטרה האזרחית, שתגיש נגדם תלונה, הוא החליט לטפל בנושא באופן עצמאי. קצין צריך לקחת יוזמה, אחרי הכל.

אז הוא גנב את מפתחות הרכבים של השניים, וניסה לדרוס את הצלם. “ידיעות אחרונות" מוסר שבידיו צילום של הצלם שרוע על מכסה המנוע של ג'יפ המג"ד. עוד נטען שאחד החיילים קלט את רוח המפקד וכיוון נשק טעון אל אחד הצלמים.

דובר צה"ל, שהבין שזה לא הולך להיות היום שלו, הוציא תגובה שמגנה בעיקר את העיתונאים, וביודעו את נפש בהמתו, לא התאפק ושרבב את הטענה שמדובר ב"סיכון החיילים". ואשר להתנהגותו של המג"ד, שהיא לכאורה התנהגות שאיננה הולמת קצין? הנושא בבדיקה. העניינים כרגיל.

דובר צה"ל כיוון היטב: אם נסתכל על התגובות לידיעה, נגלה התלהבות מעצם הרעיון של דריסת עיתונאים. “הבו לנו עוד מג"דים כאלה"; “חבל שלא דרס"; וכמובן, הפנינה במס' 24. הכותרת: “כל הכבוד". הטקסט: “המגד (כך במקור) עשה מה שנדרש ממנו לעשות וזה היה הגנה על השטח מפני עיתונאים".

הגנה על השטח מפני עיתונאים. העיתונאים הם האויב. יש להתגונן מפניהם. יש לדרוס אותם ולקדם קצינים שעושים זאת. וכן, אני יודע: טוקבקים רחוקים מלהיות ברומטר מדויק. אבל הם ברומטר, ובמקרה הזה – קשה יהיה לטעון שהם אינם מייצגים.

הציבור הישראלי הוא אספסוף מוסת, שמזמן מעדיף לקבל ליטופי אגו במקום חדשות. העיתונות – על כל פגמיה, והם רבים – מציבה בפניו מראה, והוא אינו יכול לשאת את התמונה. הוא מעדיף לנפץ את המראה, או, לפחות, שיהיה מג"ד שידרוס אותה. ה"שטח הצבאי הסגור", שכל מתנחל יכול להכנס אליו כאוות נפשו, הוא התירוץ האולטימטיווי – ופגיעה בו מתירה עונש מוות.

במהלך המלחמה, הסית הצבא שוב ושוב נגד כלי התקשורת. הופעתה ההיסטרית של מירי רגב – “כשאתם משדרים את התמונות האלה [של פגיעת הרקטה ברכבת התחתית בחיפה – יצ"ג] אתם מסייעים לחיזבאללה! אני מציעה לכולם לפתוח את הרשתות הערביות ולראות את לבנון בוערת!” – נתנה את הטון, ונר"ג אף הציע את התקשורת כאחראית לכשלון המלחמה, יחד עם אולמרט, פרץ וברק. דירסו את העיתונאים והצילו את ישראל. או לפחות הסיטו את תשומת הלב מהכשלון המעוות שהוא הצבא, הממשלה והציבוריות הישראלית.

ובפרפרזה על אייזנהאוהר, אם האספסוף כל כך רוצה משטר צבאי, בסוף לא תהיה ברירה לצבא אלא לתת לו אותו. אלא אם, כמובן, הוא יעדיף שתהיה מריונטה שתקרא "הדרג המדיני", ושבה אפשר יהיה לתלות כל אשם.

(יוסי גורביץ)