ברשת מסתובב לאחרונה סרטון, המתעד את הסכנה האיומה החדשה העומדת לפתחנו: התנועה הלאומית-סוציאליסטית האמריקנית. מדובר בארגון ניאו-נאצי קיקיוני למדי, שאפילו סרטון ההפחדה נאלץ להודות כי יש בו 180 חברים בלבד.

ומאחר ויוצר הסרטון הבין שקצת קשה להפחיד ישראלים קשי יום, שנאלצים להתמודד עם החמאס ועם מדיניות האוצר, ב-180 אמריקנים הזויים, הוא השתמש בכל שטיק תעמולתי אפשרי.

הטקסט המקדים – עילג למדי, יש לומר – מופיע על רקע נשר נאצי, שנמצא בעצמו על רקע שחור. הטקסט מלווה בקולות הקלדה על מכונת כתיבה, צליל לא בדיוק נפוץ בימינו, המכוון ככל הנראה להעלות מן התת-מודע את "הרוצחים הביורוקרטים" של שנות הארבעים ולקשר אותם עם יורשיהם הרוחניים הלא-יוצלחים. לדברי הסרטון, התלס"א משתמשת "בשרשרת הפיקוד המחקה את הרייך השלישי".

אין ספק ש-180 איש מצריכים שרשרת פיקוד מסועפת, המתמצה כמובן ברייכספיהרר אס.אס., אבל אתר התנועה עצמו טוען שהוא מונהג על ידי "מפקד", ואם יש שם שרשרת פיקוד שכל תואר בה מסתיים ב"פיהרר", היא חמקה מעיני. אם תורשה לי הערה ארסית, "מפקד" נאצי שכתובות האימייל שלו הן ביאהו והוטמייל – זה פשוט לא זה. לנאצים לפחות היה חוש אופנה. היטלר היה משתמש בג'ימייל, לפחות.

הסרטון מתאונן כי "התנועה פועלת תוך ניצול חופש הביטוי במדינה דמוקרטית" – ואכן, בית המשפט העליון האמריקני אישר בשנות השבעים את ההפגנות הניאו-נאציות, מתוך התפיסה שאומרת שאם אין סכנה ברורה וממשית, אין לפגוע בזכות הדיבור. בישראל זה לא היה קורה. בזעף, כותב עורך הסרטון כי ההפגנה – כמה השתתפו בה? לא נאמר, וכנראה לא במקרה – נערכה "יומיים לפני יום השואה". וואלה.

עוד נאמר בסרטון כי "ההפגנות זוכות לתיאום משטרתי מלא", נסיון נואל לרמוז לאמפתיה משטרתית לנאצנאצים, בעוד שמטרת התיאום היא לוודא שלא יבוצע לינץ' בצועדים. אגב לינץ', מצלמת המסריט מתמקדת בדוברים הנאצים – אבל הצעקות מחרישות האוזניים שהמצלמה נאלצה לקלוט, מעידה שככל הנראה היו במקום הרבה יותר אנטי-פאשיסטים מנאצנאצים, למורת רוחו של מעורר הפאניקה.

נעבור כעת למפגינים עצמם. איני זוכר באיזה קומיקס – "Preacher"? – העירו שהמצטרפים לתנועות "גאווה גזעית" הם בדרך כלל מוצגים אומללים למדי של הגזע, רחוקים מאד מ"האדם העליון". מהיטלר, שהיה "מונגולואיד" על פי הגדרותיו שלו, עבור בגבלס הנמוך, המכוער – "הרייך שלח לנו כשגריר את הנכה שחור השיער, כדי שייצג היטב את גאוות הגזע הארי", כתב בארסיות עיתון שוויצי – רוב הנאצים היו רחוקים מהאידיאל הגבוה, זהוב השיער וכחול העיניים. אירונית, נער הפוסטר של התנועה הנאצית, היידריך, היה רשמית – וסודית – בן תערובת יהודי, שקיבל אישור מיוחד מהיטלר להשתייך לאס.אס.

המפגינים במישיגן עונים היטב על הקריטריונים הללו: "זבל לבן" שלבנוניותו היא כל מה שיש לו, שעטה על עצמו מדים חומים כדי להעניק לעצמו חשיבות-יתר שנעדרת מחייו. הדוגמא הקלאסית היא האופנוען שתום-העין ומדובלל הזקן, שהכריז בהתרסה "אני נאצי אמריקני".

על הטקסטים הנבובים שבפי הדוברים, חבל להרחיב את הדברים: הבל קונספירטיבי – "היהודים הקומוניסטים", יאללה יאללה – מעורב באנטישמיות קלאסית, בחצאי אמיתות, ובטענות מוצדקות-למחצה על המלחמה בעיראק.

הפאשיזם איננו דבר משעשע, בדרך כלל; אבל הנאצנאצים הללו היו כל כך נלעגים, שלא יכולת שלא לפרוץ בצחוק בריא. זעקות הזיג הייל, הכרזות המתוחות-למחצה, ההצדעות המרושלות במועל יד שגוי, הכומר מהקו קלוקס קלאן, עם הטענה ההזויה על כך שהתנ"ך אינו ספר יהודי; זו היתה פארודיה כל כך מוצלחת על המקור, שאתה מתפתה לחשוב שאם לגרמניה היתה מסורת קומית מוצלחת, ההיסטוריה היתה מקבלת כיוון אחר לגמרי.

האיום הנורא הזה הזכיר לי פרק מהסדרה "באפי ציידת הערפדים", בה מטיל דמון-פחד אימה על העיירה, עד שמסתבר שהוא בגובה שישה סנטימטרים, ובאפי פשוט דורכת עליו. לא מכל דבר צריך לפחד; לפעמים דווקא הלעג הוא התשובה הנכונה.

(יוסי גורביץ)