ארי שביט יוצא שוב נגד הרעיון של נסיגה לקווי 67'. האיש, שלאור הראיון האחרון שעשה עם בנימין נתניהו – "בכל זאת, יש בו תכונות של מנהיגות" – אפשר להכתיר אותו רשמית כחסיד שוטה שלו, נתלה הפעם באילן נמוך במיוחד, כמעט עציץ: האלוף הפורש גיורא איילנד.

לטענת איילנד – ששביט מציין ביובש ש"אהוד אולמרט ויורם טורבוביץ הניחו לעובד מדינה חושב וחשוב לפרוש. זכותם", מבלי לחשוב שמא התגלגלה לדבריו של איילנד איזושהי מרירות, העשויה לעוות את דבריו – אין תהליכים ראויים של קבלת החלטות בישראל. לראייה, מציג איילנד – באמצעות שביט – את כל מהלכי השלום של ישראל, מבגין ועד ההתכנסות של אולמרט.

זו בחירה משונה: ישראל בחרה שלוש פעמים במהלכי שלום – מצרים, ירדן ואוסלו – ופעמיים בנסיגה חד-צדדית – הנסיגה מלבנון וההתנתקות – אך אינספור פעמים במהלכים צבאיים ובמלחמה. איילנד איננו מותח ביקורת על ראש הממשלה בן גוריון, שיצא למלחמת סיני – ואיך לומר, גם התכנון שלה לא היה משהו. הממשלה לא ידעה בדיוק מה קורה והקנוניה עם הבריטים והמצרים הוסתרה ממנה.

כשיצא – וליתר דיוק, כשאולץ לצאת – אשכול למלחמת ששת הימים, ודאי לא העלה על דעתו שהוא מכניס את ישראל לביצה בת 40 שנים לפחות. כשהחליטה גולדה לדחות את הצעות השלום של סאדאת, אף שידעה שהיא תגרור מלחמה עם מצרים, היא לא העלתה על דעתה 2,200 הרוגים. כשיצא שרון למלחמת לבנון – טוב, די ברור שאפשר להפסיק כאן. אבל על אלו – אף מילה.

יתר על כן, שביט מבלבל בין החלטה מדינית-פוליטית ובין ביצועה. ההחלטה לסגת מלבנון היתה פוליטית; ההחלטה ללכת לשלום עם מצרים היתה פוליטית; ההחלטה ללכת להסכם שלום עם ירדן היתה פוליטית; הן החלטת ההתנתקות והן החלטת ההתכנסות היו פוליטיות. שביט שוכח את האבחנה המהותית בין דרג שמקבל החלטות – פוליטיקאים נבחרים – ובין הדרג שתפקידו ליישם אותן: הפקידים, שאמורים לתכנן את ביצוע ההחלטה הפוליטית בפועל. הדרג המתכנן לא אמור להיות, ואסור שיהיה, הדרג המחליט.

הדרג הכביכול-תכנוני – שמורכב תמיד מקצינים בכירים – התנגד לכל צעדי השלום או הפחתת העימות. הרמטכ"ל מוטה גור טען שסאדאת מתכנן פלישה מצרית ושהשלום הוא מלכודת; קצינים בכירים ביכו את אובדן סיני. צה"ל עשה כמיטב יכולתו למנוע את הנסיגה מלבנון, וכשנכשל במניעתה חיבל בה והפך אותה ל"מנוסה". צה"ל גרר רגליים ככל יכולתו במהלך הסכם אוסלו, ובמהלך המלחמה הנוכחית טירפד כל החלטה על הקלות שקיבל הדרג המדיני. את התנהגותו של הרמטכ"ל יעלון – עוד אחד מחביביו של שביט – בעת ההתנתקות ובעת פינוי מאחזים, כולנו זוכרים.

עמדת-יסוד של ה"מתכננים" הללו היא ש"כל נסיגה מחלישה את ישראל", עמדה שארי שביט שמח לבלוע. האם הנסיגה מסיני החלישה את ישראל – או שהוציאה אויב חשוב מזירת העימות, והפעילה לחץ כבד על הנהגת הפלסטינים? האם הנסיגה מלבנון החלישה את ישראל – או שהיא החלישה, בעצם, את סוריה ואת החיזבאללה?

ארי שביט מציין עוד שני כשלונות של הדרג המדיני: "כשלון מדיני חמור" מול איראן ו"הפתעת-חמאס והתעלמות ממשמעויותיה". הראשון תמוה – מה ייחשב ל"הצלחה מדינית" מול איראן? – אבל השני חוצה את גבול החוצפה. הפתעת-חמאס? מי הופתע, יקירי? רק המתכננים המהוללים במדים. כותב שורות אלה חזה את נצחון החמאס שבוע בטרם קרה; כל מי שקרא את מה שאומרים הפלסטינים עצמם יכול היה לחזות זאת.

איילנד, טוען שביט, "מערער על הפרדיגמה הרעיונית השלטת". ואיך הוא עושה זאת? באמצעות הפלא הבא: הוא טוען שהפלסטינים לא יוכלו להקים מדינה בעלת-קיימא, אלא אם יוותרו המצרים על שטחים בסיני והירדנים על שטחים בירדן. עד שלא תושג הסכמה לכך, טוען איילנד – בעוד שביט מוחא כף במרץ ברקע – אסור להגיע לשום הסכם עם הפלסטינים.

כלומר, לעולם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים, משום שירדן ומצרים לעולם לא יוותרו על שטחים ריבוניים לטובתם. ירדן, משום שהדבר יערער את עצם קיומה; מצרים, משום שלאחר שבנתה אתוס שלם סביב גאולת סיני מידי ישראל, לא תעלה על דעתה להעביר חלקים ממנו – ועוד לפלסטינים. ההצעה של איילנד – המתכנן, הנבון, החכם – היא ההצעה הצבאית הקלאסית: לא לעשות כלום, כדי שכאשר נצטרך לעשות משהו, הוא יהיה הרבה יותר קשה.

לאחיתופל הזה, קורא שביט "עובד מדינה ערכי": כביכול יורם טרובוביץ' פחות ערכי; כביכול, הפוליטיקאי אולמרט – שעבר מן הימין אל המרכז, באומץ רב; שהניח על שולחננו, בפעם הראשונה מזה שנות דור, הצעה גלויה לסיום הסכסוך – פחות ערכי. אחרי שבלבל בין הדרג המחליט ובין הדרג המתכנן ומבצע – אבחנה שהיתה אמורה להיות ברורה לכל מי שמבין מהי דמוקרטיה; אחרי שנקט בעמדה האנטי-דמוקרטית המצדדת ב"מומחים" – כלומר, בלובשי המדים – מול הפוליטיקאים הנבחרים, הוא מכתים כעת את הדרג המדיני ואת המבצעים התומכים בו ב"אי ערכיות". וכל זאת למה?

כל צורת הדיון של שביט, המעלימה עובדות לא נוחות, משדרת חוסר יושר אינטלקטואלי. לא שזה צריך להפתיע: מדובר, אחרי הכל, באדם שכתב ספר על ההתנתקות ומצא לנכון לראיין בו את "זמביש", אבל סירב בתוקף לתת פתחון פה לפוסט-ציונים. ראוי לזכור זאת בפעם הבאה שהוא כותב מאמר.

(יוסי גורביץ)