בין שקרי האינקוויזיציה והעלמת העין של בג"צ
סיימתי היום לקרוא את God's Jury, ספר מהורהר ולעתים משועשע על ההיסטוריה של האינקוויזיציה ועל מקבילותיה לאורך ההיסטוריה. הספר מכיל מידע רב וחשוב – למשל, השוואה בין יחסיה של האינקוויזיציה לעינויים ליחסו של ממשל בוש השני מעלה שהאחרון היה גרוע משמעותית יותר: מה שהוגדר על ידי האינקוויזיציה כרף העליון, האסור, של העינויים – שווה ערך לכריתת איבר – היה הרף התחתון של ממשל בוש, כפי שהוגדר בתזכירים של ג'ון יו וג'יי בייבי ב-2002. יתר על כן, הוא ציין ביובש, האינקוויזיציה השתמשה בעינוי שמוכר בשם המודרני waterboarding – אבל בניגוד לממשל בוש, מעולם לא ניסתה להעמיד פנים שלא מדובר בעינוי.
פסקה שמשכה את תשומת ליבי עסקה בנוהל שאחרי העינוי: הודאה שהוצאה בעינויים לא היתה קבילה. את זה (בניגוד לחוק הרומאי, למשל) הם ידעו. אז הנחקר היה נדרש לחזור על הווידוי שלו, מילה במילה, באוזניו של אדם אחר, שלא נכח בעינוי, ומחוץ לתא העינויים. לכאורה, זה היה וידוי חופשי, מלכת הראיות; בפועל, כולם ידעו שמדובר בהצגה, שאם הנחקר לא יעשה כנדרש ממנו, הוא יוחזר לחדר העינויים. במכתב ששלחה אחת המורשעות בציד המכשפות הגדול קודם להוצאתה להורג, היא כתבה שהמענה אמר לה שאם לא תחזור על הווידוי בפני השופטים, יחזירו אותה למרתף העינויים "ואז תגלי שעד עכשיו רק שיחקתי איתך."
ולמה זה עניין אותי? כי השב"כ פועל בדיוק באותו האופן. הנחקר, אחרי הווידוי שהוא מוסר לחוקר, מועבר לחדר אחר, בו נמצא חוקר משטרה. הלז כותב מזכר שבמבט ראשון נראה כאילו הוא רישום חקירה רגיל, עד שהעין המיומנת קולטת שרישום חקירה רגיל מתנהל דיאלוג בין החוקר ובין הנחקר, בעוד שבמסמכים האלה כמעט תמיד יש מונולוג. החוקר נשען בעצם על המזכרים שכתב לעצמו חוקר השב"כ, מקריא אותם לנאשם תוך כדי כתיבה, ואז מחתים אותו עליהם. והופ, אינסטנט הרשעה. מלכת הראיות מכה שנית. למה התרגיל הזה? למה לא מוצגים לבית המשפט תזכיריו של איש השב"כ עצמו? קשה להשתחרר מהרושם שמדובר במהלך שכל מטרתו היא להרחיק את צחנת מרתף העינויים מאולם בית המשפט. בית המשפט היה מאד לא רוצה לדעת איך הכינו את הנקניקיה הזו. הכנס את המילה "שב"כ – ארגון שוועדת לנדוי מצאה שהיה מעורב באלפי עדויות שקר לבתי המשפט, עליהן איש לא נענש – וזוהרה של מלכת הראיות עשוי להתעמעם.
בין השנים 1987-1999, התירה ישראל רשמית, שוב בעקבות ועדת לנדוי, שימוש ב"לחץ פיזי מתון" על ידי השב"כ. השופט משה לנדוי, יקה קפדן, הורה על שימוש במה שהיה בפועל עינויים רק במקרה של פצצה מתקתקת. התוצאה, כמובן, היתה שהמונח "פצצה מתקתקת" התרחב מאד. ברגע שעינויים נכנסים למשוואה, הם מעוותים את המערכת שמשתמשת בהם: הם נראים כמו כלי יעיל, והם אכן כלי יעיל – אם כי לא להשגת האמת. הם יעילים מאד בהשגת הודאות.
העינויים נמשכים עד היום. המעונים מתלוננים עליהם, אבל עד כה, מאז סוף שנות השמונים, לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים. הסיבה לכך פשוטה: האחראי לבדיקת תלונות כאלה הוא המבת"ן (מבקר תלונות נחקרים), שהוא איש שב"כ. בעשור האחרון התקבלו כ-750 תלונות על עינויים; אף לא אחת הובילה לחקירה פלילית.
זה היה קצת יותר מדי אפילו עבור המלבין הרשמי של הכיבוש, בג"צ: באוגוסט האחרון הוא קיבל חלקית עתירה של הוועד הציבורי נגד עינויים בנושא. הוא לא קיבל את הדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות כל תלונה על עינויים, והוא לא היה מוכן להשתמש במילה "עינויים" בפסק הדין שלו (עינוי הוא עבירה פלילית ושימוש במונח היה מאלץ להביא לפתיחת חקירה כזו), אבל הוא הורה על ניתוק הזיקה בין השב"כ ובין ממלא תפקיד המתב"ן, והורה לאפשר ל-22 נחקרים לשעבר לערער על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה במקרה שלהם.
מתקבל הרושם שכל העולם, חוץ מהשופטים, יודעים על העינויים. עבדכם הנאמן היה עד ללקיחת ילד בן חמש כבן ערובה על ידי השב"כ: המטרה היתה לשכנע את אחיו – ששפך דלק על חייל צה"ל חסר הכרה, אמנון פומרנץ, ואחר כך הצית אותו – להסגיר את עצמו. האיום היה שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, הילד יועבר למחנה המעצר אנסר. זה היה איום כמעט מפורש באונס. הוא היה כבול ועיניו היו קשורות; קיבלתי הנחיה להאכיל אותו. מצאתי קופסת טונה ברוטב עגבניות. אני זוכר בעיקר את הריח: ריח חריף של דג, מעורב בריח השתן שעל מכנסיו.
המקרה שלי לא יחיד. אין מי ששירת בשטחים ולא יודע מה משמעות העברת אדם לידי השב"כ. אבל עזבו את החיילים הקטנים במלחמות המלוכלכות מאד של ישראל כנגד הלוטיה המתקוממים עליה: דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"), שאפילו מערכת הבטחון הדיחה אותו משורותיה בשל התלהבות יתר מעינויים, טען לפני כחצי שנה שעינויים הם כלי שגרתי, ושמספר גדול של נחקרים מתו במהלכם. הנושא לא נחקר. הציבור לא רוצה לדעת, השופטים לא רוצים לדעת.
חוקר שמענה הוא חוקר גרוע. עינויים לא רק משחיתים את המשתמשים בהם, הם גם מטפישים אותם. הם מאבדים יכולת לבצע חקירות בדרך אחרת. מעבר להשחתה של המענה – ושבירת צלם האדם של המעונה – עינויים גם מזהמים את שרשרת הראיות. הדוגמא המתבקשת היא המחלקה היהודית של השב"כ, שזוכה – על פי הדיווחים – להעדפה בתחום התקציבים, ועדיין היא כשלון מביך. כשלחוקרי השב"כ אסור לענות, הם לא יודעים מה לעשות.
ומעל לכל: כששופטי בג"צ מסיטים את מבטם משאלת העינויים, הם מתירים בשתיקה את שלילת חירותם של אנשים שהורשעו על סמך לחץ מספיק על האשכים, על סמך כבילה בתנוחה שמדמה צליבה, על סמך תחיבת אלה לפי הטבעת של אדם, על ידי אילוץ אדם להתגולל בצואתו. הם הופכים – לא ביודעין, אבל מתוך עצימת עיניים – את מערכת המשפט הישראלית למערכת של שקר, של שיתוף פעולה עם המענים.
אף אחד לא מצפה מהמענים לדבר. הם הגרועים שבבני האדם. משופטי בג"צ עדיין נותרו כמה ציפיות. הם לא עומדים בהן, ויום אחד נצטרך לשפוט את שופטינו.
(יוסי גורביץ)
מי ישפוט? בית הדין הבינלאומי בהאג שישראל ופטרוניתה מתייחסות אליהם בזלזול ?
למה לא שיחררת את הילד?
אנחנו לא הגענו לימי האינקוויזיציה. . רק הרבנות מפחיתה מזונות לאישה כי עסקה בכשפים ורק השב"כ מענה נחקרים. כשיחברו ביניהם ….
יש הערכה לגבי מספר הפלסטינים שעברו עינויים על ידי ישראל (עם או בלי צד"ל) מאז 67?
1. ילד בן חמש לא מבין מה זה אונס – אלא אם כן עבר כבר משהו כזה – ולא מבין מה זה מחנה מעצר. מאד יכול להיות שהוא יעשה במכנסיים מפחד, בגלל המעצר, או בגלל שלא לקחו אותו לשירותים בזמן, או בגלל שזו הדרך שלו להשיג תשומת לב גם במצבים תקינים יותר. אולי הוא שונא טונה.
כך שמה שזה לא היה, סביר שלא מדובר בפחד ממחנה המעצר ההוא ומהאונס שאתה מדמיין.
(וכמובן, לא היה צריך לעצור את הילד מלכתחילה)
2. הנה תיאור הלינץ' בפומרנץ. אין שם בדיוק את הרוצח היחיד שאתה מתאר, אבל יש דווקא שני ילדים. "בספטמבר 1990 נקרא לשרות מילואים ביחידת האבטחה של בסיס רמון בחיל האויר. הוא יצא בבוקר ראש השנה מוקדם בבוקר בדרכו לרצועת עזה לבסיס באל בורג' כדי להחליף את חברו ולאפשר להשתחרר כדי לבלות את החג עם משפחתו. בדרכו לבסיס האבטחה נכנס אמנון לרצועת עזה, עבר את המחסומים ונכנס בטעות למחנה הפליטים אל בורג'. בשלב מסוים הבין שטעה בדרכו, ניסה לצאת מהמקום ובנסיעה לאחור פגע קלות בעגלה רתומה לחמור שעליה ישבו שני ילדים. אנשים שהיו במקום הזעיקו את ההמון מהמסגד ואלה תקפו את אמנון באבנים גדולות ובבקבוקי תבערה וגרמו למותו באכזריות." (http://cafe.themarker.com/post/1767272/)
אה לא הבנתי.
א. יוסי לא מכחיש שהיה לינץ'. אז מה אתה משיג בזה שאתה מספר על זה שוב? לשכנע אותנו שכל הערבים זבל וזה לא נורא אם מתעללים בהם?
ב. אם תאיים לקחת את הילד שלי בן החמש למעצר הוא גם יעשה במכנסיים, הוא לא יודע מה זה אונס אבל הוא יודע שהוא יהיה בבית סוהר ורחוק מאימא, זה מספיק. האיום לא היה על הילד אלא על המשפחה, תסגירו את הרוצח או שהבן שלכם יגיע למכלאה מלאה בגברים אלימים עם נטיות פליליות ואת השאר תדמיינו לבד.
ושוב, אם אתה טוען שזה לגיטימי כי הרצח נתעב והערבים לא ראויים ליחס אנושי – בבקשה אמור זאת בקול רם.
1. תגיד, אתה יודע שבגלל אנשים כמוך – שחושבים שאם אני לא אנטישמי פעיל אז אני כנראה נאצי – כתבתי שלא היה צריך לעצור את הילד מלכתחילה ? מעצר הילד לא לגיטימי.
2. אבל הוא היה עשוי להיות לגיטימי, אם למשל הפרטים העובדתיים שהובילו אליו היו ממש לא כמו שבעל הבית מתאר. לשם כך הבאתי את הציטוט: הלינץ' של פומרנץ הוא מאורע די ידוע, ובאף מקום הוא לא מיוחס לאדם אחד בלבד (כלומר: בסריקה שטחית, לא מצאתי שום מקום, פרט לבלוג הזה, שבו יש ייחוס כזה). לכן, יכול להיות שהילד הזה לא היה באמת האח של הרוצח היחיד של פומרנץ, אלא ילד שנעצר במסגרת אחרת שקשורה איכשהו ללינץ', ובעל הבית – לא מקרה ראשון בהיסטוריה של המלחמות – לא זוכר את המציאות אלא את מה שנראה לו כמציאות.
3. בכל מקרה, הילד היה עשוי להרטיב ממגוון סיבות, אבל אף אחת מהן לא קשורה לאיום שהשב"כ איים, כביכול (נניח שכן) על המשפחה של הילד, כלומר על אחיו לוחם החירות.
עם כל הכבוד, גם תיאור דרמטי של הארוע במסגרת כתבת הנצחה במקומון היא לא בדיוק מקור מוסמך.
זה נראה לי ייצוגי (ונראה שלא מצאת לזה חלופה…), אבל לשירותך:"בספטמבר 1990 תעה חייל המילואים אמנון פומרנץ בדרכו ונקלע למחנה הפליטים אל-בורייג׳
ברצועת עזה. תושבי המחנה סקלו אותו באבנים והעלו את מכוניתו באש". שים לב ללשון הרבים. (http://www.btselem.org/sites/default/files2/hrysvt_ntymvt_btym_kmtsy_nyshh.pdf)
החלופה היא כמובן העדות בגוף ראשון מהמקור האמין לעיל. עם כל הכבוד לוואן ליינרים מגוגל.
אנא עארף. גוגל היא בכל זאת אחד מקצוות התחכום האנושי במציאה של הצלבות, ובצד השני יש תופעות די ידועות, לפיהן אנשים הם לא תמיד המקור הכי אמין של עצמם. המקרה החביב עלי ביותר הוא זה של מורלה בר-און שמנתח את ההתקפה על הטור המצרי ב 48, ופוסל את עדות הראיה שלו עצמו כמפקד מחלקת סיור. או משהו כזה.
מכל מקום, הדבר העיקרי שגוגל מביא הוא עיסוק של בעל הבית במקרה הזה. כך גם במצב שבו מחפשים את גבי ניצן. זו נקודה עקרונית, היות ונראה שמה שבעל הבית זוכר באופן מדויק הוא את עצמו עם ילד בן חמש או שש. הוא לא יודע כלום מיד ראשונה על מה שנאמר למשפחות או לא, ומתבסס באופן מלא על תחקיר של גבי ניצן – שאין אליו שום קישור ואין לו שום זכר במרחב הציבורי. עד כמה שגוגל הוא המרחב הציבורי, ובוודאי שכן. את החלקיות של הזכרון אפשר לחשוף דרך הקלות שבה מדלגים פה על עובדת הלינץ' הציבורי של פומרנץ (ובאופן מביך, הוא מופיע כדוגמה בערך "לינץ'" בויקיפדיה): לפי המתואר למעלה ובמלא מקומות אחרים פה באתר, פומרנץ נהרג על ידי אדם בודד. היות וזו טעות, סביר שהזכרון חלקי. היות וזו עדות מצוטטת כה רבות, לא היה מזיק אם היא היתה נבחנת באופן טיפה ביקורתי.
נראה שהנוסח בויקיפדיה מצוטט ישירות מנוסח אחר שנמצא בגוגל. ככה עובדת הרשת, סימנים משכפלים את עצמם באופן ויראלי, בלי קשר לכמה שהם מדוייקים. מעבר לאיזה שבריר משפט שלא אומר הרבה בארץ, אין בגוגל שום דבר מהותי, לכאן או לשם.
יש לך קישור למקור הציטוט האחר ההוא ? סתם, רק כי זה היה עוזר לטיעון החדש שלך.
נראה לי עד עכשיו כך: בעל הבית לא יודע מכלי ראשון מה היתה סיבת המעצר של הילד ההוא (שאני לא מסכים לה). בזמנו הוא האכיל אותו טונה, ועם טיפה מזל גם החליף את בגדיו (כנראה שלא, אבל חיילים, מה הם מבינים בילדים). לאחר מכן הוא קרא, ל-ט-ע-נ-ת-ו, את גבי ניצן, וממנו בנה את הסיפור הנוכחי שהוא מציג כמעין עדות מכלי ראשון.
ההצגה הזו זהירה מאד, אבל אצל הקורא איש-השמאל היא הופכת לעובדה. גורביץ ישב כחיל בישיבה שבה הוחלט שיעצרו ילדים וישלחו אותם להאנס אם לא ימצא האדם (היחיד) שהצית את פומרנץ.
כל העניין קצת מופרך. זו לא פרקטיקת שב"כ נפוצה. היא לכל היותר מקרה נדיר יחסית. ובנוסף, קשה מאד לאדם אחד להרוג אדם אחר על ידי הצתתו: זו אחת הסיבות שבגללן נשק סטנדרטי לא כולל פח דלק. יותר סביר בהרבה שעצם ההצתה היא עדות על הריגה על ידי קבוצה, כלומר תימוכין בטענת הלינץ', זו שאתה מכחיש.
http://tinyurl.com/ca98r5z
אני לא מכחיש ולא מאמת שום דבר, אבל בין וואן ליירנז בלתי אינפורמטיבים בעליל לבין דיווח מפורט מדובר שאני מחשיב לאמין ביותר אני נוטה בגדול למקור השני.
אה, מתי אמרתי שהיה מדובר באדם אחד? היו במקום עשרות אם לא מאות בני אדם. שלושה מהם הלכו והביאו את הדלק, אחד מהם שפך והדליק. לי היה מגע עם אחיו בן החמש של המצית. זה הכל. מאוחר יותר החרבנו עשרות בתים במחנה הפליטים, כנקמה. זה עוד פרט שבדרך כלל נשמט מהסיפור – ולא הובא גם כאן, כי הוא לא היה רלוונטי.
אני אכן הקשתי שאתה מדבר על אדם אחד, אבל מילא אני – האח דניאל כבר הפך את זה לעיקר אמונה מובהק. דווקא הריסת הבתים מופיעה ברשת באופן עקבי (גם בקישור שהבאתי למעלה מ"בצלם"). אבל העניין העיקרי הוא הדיווח שלך על לכידת הילד כאיום באונס וכו' על המשפחה. האם אני צודק בהשערה שלי שבעניין הזה לא מדובר בדיווח מכלי ראשון או שני (אבל ישיר, כמו שלא ראית את הריגתו של פומרנץ), אלא מתבסס לחלוטין על גבי ניצן ? אם כן, מה המהימנות של הדיווח של ניצן ? על מה הוא מתבסס ?
שוב, זו לא פרקטיקה מאד ידועה אצל השב"כ. ואני זוכר את ההיפך המוחלט שלה – תדרוכים מפורשים של אנשי שב"כ לא להכות, לא לפגוע, לא ככה ולא ככה, בערך באותו זמן.
תגיד, מה הנקודה שלך, בעצם?
בוא נשים את האנקדוטה של גורביץ בצד על הילד בן החמש בצד (מה לעשות, הבלוג הזה נגוע בשנאת צה"ל, ע"ע השימוש בביטויים "הבהמה הירוקה" או "חמושי צה"ל" במקום "חיילי צה"ל" – אבל מנגד, אני הפסקתי לקרוא "חורף בקלנדיה" באמצע, וגורביץ מדווח מהחזית, אז אולי אפשר להצדיק את השנאה הזו בכך שגורביץ הוא בן אדם, ויש לו לב) ונתייחס לנקודה העיקרית של הפוסט:
השב"כ מענה נחקרים, כולם יודעים את זה, ומעדיפים להסכים עם הפרקטיקה הזו, שנמשכת כבר עשרות שנים, בשתיקה, למרות חוסר התועלת המוכח שלה. הוא גם עושה קשר, מעניין לדעתי, בין היעילות בעצירת פיגועים לחוסר היעילות בעצירת פיגועי טרור של טרוריסטים יהודים (המכונים, משום מה, בתקשורת "תג מחיר") בכך שהשב"כ לא מענה יהודים.
האם יש לך משהו להגיד לגבי הנקודות הנ"ל? אם לא, בבקשה תרגיש חופשי להמשיך בפינג-פונג עם גורביץ על אנקדוטה שולית לנושא הפוסט.
היית יכול להניח שהמסקנה הפוכה, לא?
"יהודים אף אחד לא מעז לענות, ולכן שיעור הצלחה כה נמוך במניעת פיגועים"
שטויות. זו נקודה מהותית.
כל העולם ואחותו יודעים ששירותי ביטחון עשויים להפעיל לחץ פיזי מתון יותר או פחות במהלך חקירות. אלו גופים שעוסקים באלימות. כך מתרחש בכל העולם. אצל ג'ון לה-קארה, למשל, אין בכלל שאלה שזה מה שעושים כל אנשי סמיילי. ואין לו בעיה עם זה, למרות שהוא סוג של שמאל יפה נפש, מתחבט, אוהב ערבים ושונא יהודים.
השאלה היא לא בדיוק מה הם עושים, אלא אם הם עושים את זה באופן שמוכפף בסופו של דבר להגנה על הומניזם דמוקרטי או לא, ואם הם מציאותיים ולא הזויים. בסופו של דבר, אין שום התנגדות ממשית לקריטריון הפצצה המתקתקת, אלא רק – ואך ורק – להפעלה הלא-רלוונטית שלו. לגרירתו אל מחוזות שבהם הוא לא תקף.
השב"כ נהנה במשך זמן רב מאד מתפיסתו כגוף ברוטאלי אבל באופן מציאותי, מרוסן, מטרתי – ולמען מטרה לגיטימית לגמרי.
אני לא חושב שהמטרה המפורשת של תיאור חטיפת הילד על ידי בעל הבית היא לערער על התפיסה הזו. הוא לא מאמין בה ממילא, והוא כותב על הילד בסוג של זעזוע אישי עמוק. אבל בלי קשר, ברור שהתמונה הזו נתפסת כהפרכה אמינה של תיזת השב"כ הסביר. היא ממצבת את השב"כ כגופים רצחניים מטבעם, מרושעים מטבעם, ותו לא.
כחשוד מתמיד בפשיזם ונאציזם לא מיותר לומר שוב ושוב: מעצר של ילד זה דבר רע ולא לגיטימי, דבר אסור. בוודאי כאשר הצידוק הוא לכידה ולא מניעה. בוודאי כאשר מה שהתרחש, בסופו של דבר, היתה פעולה לגיטימית יחסית של התנגדות לצבא כובש. פומרנץ לבש מדים, פומרנץ היה מטרה לגיטימית. ההרג שלו היה מזוויע למדי, נכון. אבל האסתטיקה פחות חשובה מהמהות, וערבים משום מה דווקא מחבבים את ההרג האכזרי. אנחנו צריכים להתרגל כבר.
נחזור לעניין: התמונה שיוסי משרטט יכולה להיות נכונה עובדתית. אני מפקפק בכך, אבל זה אפשרי. כלומר, היא יכולה להיות מקרה קצה. בשום מקום לא צריך להיות לה את המעמד התדיר שיש לה בהשוואות האלו. גם אם נדלג על ההשוואה לאינקוויזיציה.
ההודעה האנונימית – שלי
"אלא אם הם עושים את זה באופן שמוכפף בסופו של דבר להגנה על הומניזם דמוקרטי"
אדם שמענה אדם אחר לא יכול להיות קשור להומניזם דמוקרטי בשום צורה, ובטח לא להגן עליו.
לא כתבתי בשום מקום שאני מאמין שמדובר באדם אחד או שאיני מאמין שמדובר באדם אחד. הוויכוח בינינו כולו נסב על אמיתות של מקורות. על מתודולוגיה, אם תרצה.
אותי זה דווקא מעניין. האם יש משהו שיעשה אדם שייגרום לנו להסיר ממנו את ההגנות שאנחנו נותנים, כמובן מאליו, לבני אדם. כולל ההגנה מעינויים?
אצלי רצח ילדים, בוודאי, רצח אזרחים, כנראה, ושפיכת דלק על חייל אוייב והצתתו, קרוב לוודאי.
מי שעושה דבר כזה, לא אכפת לי כלל איך ימות או איך יחייה.
1. אם הרשעת אותו כבר, למה העינויים? בא לך לענות אסירים?
2. אם לא הרשעת אותו עדיין, איך אתה יודע שמגיע לו? איך תגלה את זה? דרך העינויים? קבל פחחחחחחחחח.
3. עינויים, כידוע לרוב, אינם עובדים על מנת להשיג את האמת. גם במקרה של "פצצה מתקתקת" (חבר של העצור הולך לעשות פיגוע מחר וכו'), הסיכויים להשיג את האמת הנכונה מהמעונה בזמן המתאים אינם גבוהים.
כאילו, מטרת העינויים היא רק להשיג הרשעה? בהרבה מקרים אין בכלל שאלה של הרשעה.
למשל, עראפת או שאר הארכי מחבלים. כל אחד מהם יכול מבחינתי להמשיך לנשום או להפסיק לנשום בכל רגע שהוא, כל עוד זה משרת אותי.
שני הילדים האלה, למיטב ידיעתי, לא קשורים. לא יודע שום דבר על בקבוקי תבערה, וזה פעם ראשונה שאני שומע על זה. מצילומים שנתפסו לאחר מעשה – אני לא ראיתי אותם, זה התיאור שמסרו אנשי השב"כ – רואים את החשוד שופך בנזין (שרץ קודם לכן לאסוף מתחנת הדלק הסמוכה) על פומרנץ. זה גם התיאור שהגיע מהמשת"פים שלנו.
יש מרים שבהם עינויים יכולים להיות מוצדקים. אלו מקרי קצה בודדים בדיוק כמו המקרים שבהם המוסד מחסל מישהו , בשיוק כמו המקרים שבהם מדינה מחליטה לצאת למלחמה. הם צריכים להיעשות כשכלו כל הקיצים, כשאין ברירה אחרת , כשאנחנו עם הגב לקיר ותמשיכו במטאפורות לבדכם מכאן. הבעיה היא שאנחנו עם הגב לקיר כבר שנים, שכלו כל הקיצים כל שני וחמישי ושהחרב מונחת על הצוואר בוקר וערב. אני לא חושב שהבעיה היא שהשב"כ מענה אנשים. כל עוד יש כיבוש זה בלתי נמנע בדיוק כפי שכל עוד יש מלחמה יהיו הרוגים – זאת מלחמה נכון?
הכיבוש הוא מין מקאה קצה כזה שבו באופן זמני אנחנו מחזיקים כבר 45 שנה עם שלם תחת המגף הצבאי ולכן באופן זמני אין לנו ברירה אלא לנקוט באמצעים … וכן הלאה.
הם כלי יעיל להשגת האמת!in the end of the day the shabak has the picture of what hapend. yes there are many false stories but between them the true story come out-and there is no other way to get this real story.
שתי שאלות כנות עם רצון לתשובה:
1. יוסי, מה לדעתך היה צריך לעשות במקרה של פומרנץ?
2. אני מודה, לא ידעתי שקיימים עינויים בישראל, בטח לא כמו הדברים האיומים שאתה מתאר. מאיפה הידע? זה מסקרן אותי בפרט לאור העובדה שאני מניחה שקשה להשיג על כך מידע.
עד הפוסט הזה לא ידעת שהשב"כ מענה עצירים?
מה לגבי מעצרים מנהליים? או ענישה קולקטיבית? גם כדי לתפוס את רוצחי המשפחה באיתמר השתמשו בענישה קולקטיבית נגד כל הכפר ממנו יצאו…
סקירה היסטורית של הוועד נגד עינויים בישראל: http://www.stoptorture.org.il/he/skira90-99
כל האתר, מן הסתם, יספק מידע רלוונטי לשאלות שלך.
דו"ח על עינויים של השב"כ מ-2010,
http://www.btselem.org/hebrew/publications/summaries/201010_kept_in_the_dark
גם שיחה עם כל חייל ממוצע ששירת בשטחים מניבה שלל סיפורים דומים לאלו שסיפר גורביץ, ולגבי אלו אפשר להפנות אותך ל"שוברים שתיקה" ולספר המחריד בתוכנו שהם הפיקו.
אני בדרך כלל מעדיף לסגור עיניי ולאטום אוזניי לדברים הללו, כמו כל גרמני טוב, אז אני אפסיק את החיפוש באינטרנט כאן, ברשותך.
רגע של קטנוניות – עינויים *לא* מוגדרים כעבירה פלילית בישראל. יש עבירות אחרות שיכולות לתאר עינויים, אבל המילה עצמה לא מוזכרת בחוק. וזה חשוב.
{הסבר ארוך ומפורט למה זה חשוב, כאן: http://interspem.wordpress.com/2012/08/12/%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%A0%D7%94/ ]
מישהו שמע או מכיר פרקטיקה אחרת שיעילה בלחימה בטרור/גרילה ושלא מערבת עינויים, כי אני לא
מה זאת אומרת פרקטיקה יעילה?
ברצועת עזה שולט ארגון שאינו אוהד במיוחד את ישראל. ישראל אף מגדירה אותו, די בצדק, כארגון טרור. למרות זאת, זה כמה שנים ישראל אינה מענה פעילי טרור עזתים. והעולם לא התהפך.
יתר על כן: בגבולה הצפוני של ישראל נמצאים בסיסים של ארגון אחר שאינו אוהד אותה, ומוגדר על-ידה (שוב, במידה רבה של צדק) כארגון טרור. ישראל אינה מענה פעילי טרור לבנונים די מזמן. ושוב, העולם עומד על מקומו.
מני, אם לא היה ברור מאליו, הכוונה היא לפרקטיקה של חקירות