החברים של ג'ורג'

רגב ואדם הביתה, חלוץ להאג

קובלנה קבועה של ימני ישראל היא על "איכות ההסברה": לשיטתם, אם היינו רק דואגים לדוברים יצירתיים ורהוטים, תמונות גופות הילדים/מוצבי האו"ם המופצצים/האמבולנסים המותקפים מהאוויר/הזוועה התורנית שביצע צה"ל היו מטשטשות, והעולם היה מבין ומחבק אותנו. לשיטתם, הבעיה איננה במציאות; היא בצורה בה היא משתקפת.

בדרך כלל, מדובר בשטויות גמורות. פשע מלחמה הוא פשע מלחמה, ושום חיוך של דני גילרמן או עניבה נכונה של בנימין נתניהו לא ישנו את זה. אבל בימים האחרונים, מתקבל הרושם שבצה"ל לא מבינים שהם משחקים גם במגרש ההסברה ולא רק במגרש ההפצצה, ושבמערכה הזו הם טובים בעיקר בגולים עצמיים.

דוגמא אחת מני רבות: פרשת המסוק שהופל. למה, לעזאזל, היה דובר צה"ל צריך לצאת בהצהרה שהמסוק הסתבך בקווי מתח גבוה, כשהיו עדים רבים לכך שהוא החל להסתחרר בגובה רב יותר? הניחוש שלי הוא שרגב ואנשיה ניסו להכחיש נחרצות את טענת החיזבאללה שהוא שהפיל את המסוק. אבל להוציא גירסה, שמופרכת תוך פחות משעה? זה מצריך גאונות, מהסוג שהביא לכם את "האלונקה היא בעצם קסאם" ו"הפגיעה בסטי"ל היתה קלה ושולית".

עוד זה מדבר וזה בא: הלילה תקף חיל האוויר מוצב של האו"ם והשמיד אותו. חמישה משקיפים בינלאומיים נהרגו. בשלוש לפנות בוקר, בעוד דובר צה"ל עסוק נואשות בלומר ש"הנושא בבדיקה", כבר התנצלה ישראל רשמית על התקרית. מסתבר שאפילו משרד החוץ הישראלי לא מאמין ל"בדיקות" של דובר צה"ל. המקרה עוד עשוי להתפתח: מפקד כוח יוניפי"ל טוען שהוא הזהיר את ישראל שש פעמים מפני פגיעה באנשיו. צרפו את זה לידיעה על כך שצה"ל היה מוכן להסתכן בהפצצתו של ראש ממשלת צרפת, וקבלו תמונה מטרידה מאד.

מירי רגב היא מטרה קלה מדי בימינו אלה. הבה נעבור לרעה הבכיר ממנה, האלוף אודי אדם. אלוף פיקוד צפון זה צווח באוזנינו ש"זו לא השעה לספור גופות" – אבל מסתבר שהוא התכוון לגופות ישראלים, שכן אנשיו מציגים שוב ושוב את מספרי גופות אנשי החיזבאללה שבידיהם.

בבוקר אתמול חברו השניים, רגב ואדם, לשקר הגדול של המלחמה עד כה: ההודעה על כיבוש בנת ג'בייל. הידיעה השתנתה במהלך היום: בצהרים היה מדובר לא בכיבוש, אלא ב"מצור" על "מאות" לוחמי חיזבאללה; בערב ירד מספר הלוחמים במקום ל-100 בלבד; ובלילה נאלץ דובר צה"ל להודות שלא כיבוש ולא נעליים: צה"ל רק "מכתר" את העיירה.

החרפה הוחרפה הבוקר, כשהאנשים שהודיעו לנו על כיבוש בנת ג'בייל נאלצו להשתמש במילות הקוד המוכרות, "קרב מר" ו"נפגעים", כדי להודיע שבעצם, בנת ג'בייל לא רק שלא נכבשה, למעשה היה שם קרב קטלני. עד כה הותר לפרסום כי שמונה חיילים נהרגו שם. יתכן שיש עוד.

זו לא הפעם הראשונה שאדם ממהר לדווח על כיבוש שלא בוצע: ביום רביעי שעבר, שמח האלוף לדווח על כיבושה של מארון א ראס. יממה לאחר מכן – טראח. חמישה הרוגים בקרב סביב מארון א ראס, שכיבושה הושלם בעצם רק ביום ראשון.

מצבם של רגב ואדם טוב, יחסית: השימוש היצירתי שהם עושים בערפל הקרב מצריך רק את הדחתם. מצבו של הרמטכ"ל, דן חלוץ, קשה הרבה יותר. הבעיה שלו היא שהוא עומד במילתו: בתחילת המלחמה, הוא איים להחזיר את לבנון 20 שנים אחורה. הוא קיים את ההבטחה, ועכשיו נראה את מירי רגב מסבירה את זה.

שלשום נתן חלוץ פקודה נוספת: על כל פגיעת רקטה בחיפה, יחריב חיל האוויר עשרה מבנים בביירות. מישהו בצה"ל הבין שיש כאן בעיה, כי בפרסומים מאוחרים יותר, הפקודה יוחסה ל"מקור בכיר". גם ההבטחה הזו קוימה: אמש החריב חיל האוויר עשרה רבי קומות בביירות, זמן קצר לאחר הפגזת חיפה.

וזה כבר חורג מהונאת האזרחים ונסיון מלאכותי לניפוח המוראל הלאומי. כאן מדובר בפשע מלחמה. תקיפתם של מבנים אזרחיים כנקמה – סתם מבנים אזרחיים, שלא היו מעורבים בשום צורה בלחימה – היא עונש קולקטיבי. בדיוק מה שרגב טוענת שישראל לא עושה.

הנחמה היחידה ב-48 השעות הנוראיות האחרונות היא ההופעה האחרונה של נסראללה. משהו נסדק בתולעת. הוא כבר לא נראה זחוח ומרוצה מעצמו – ובפעם הראשונה, הוא הכניס גול עצמי. הטענה שלו ש"צה"ל תכנן לתקוף אותנו בספטמבר" הזכירה לי את שר התעמולה של סדאם בימיו האחרונים. מסתבר שעם די לחץ, אפילו נסראללה נסוג לתעמולה הערבית הזולה, שלעומתה אפילו רגב נראית אמינה.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

אין אפשרות להוסיף תגובה.