החברים של ג'ורג'

ובחרתם במוות

בשבוע שעבר פרצה שערוריה בארה"ב, או על כל פנים בקרב הממסד היהודי שם, לאחר שאוניברסיטת CUNY סירבה להעניק פרס כלשהו לתסריטאי והבמאי טוני קושנר – בישראל הוא מוכר בעיקר בשל הגרסה השפילברגית למבצע הנקם שאחרי הטבח במינכן – וזאת משום שהוא אמר כמה דברי ביקורת על ישראל. פרצה סערה בכוס תה, קושנר הודיע שגם אם ירצו לתת לו את הפרס הוא יסרב לקבל אותו, וברברה אהרנרייך, שכבר קיבלה אותו, הודיעה בארסיות שגם היא תחזיר את הפרס, "אם תצליח למצוא אותו".

עד כאן, הכל סביר, במגבלות הז'אנר. אבל הניו יורק טיימס הלך לראיין את האיש שהתחיל את כל הבלגאן, ג'פרי וויזנפלד מחבר הנאמנים של האוניברסיטה כדי להבין מה בעצם. הכתב ההמום של הניו יורק טיימס חזר הביתה עם קצת יותר ממה שציפה: וויזנפלד אמר שהפלסטינים אינם בני אנוש, משום ש"אנשים הסוגדים למות ילדיהם אינם בני אנוש", וש"הפלסטינים פיתחו תרבות שאין לה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי".

עכשיו, אין ספק שיש אלמנטים של "תרבות מוות" בתרבות הפלסטינית, במיוחד בכל מה שקשור לסגידה לשאהידים, שרבים מהם היו רוצחי אזרחים. מצד שני, המילים האלה נכתבות ביום שבו הקינה של וויזנפלד על "תרבות המוות" הפלסטינית נשמעת נלעגת במיוחד.

יום שני שעבר הוקדש רשמית לסגידה לנרצחי השואה. יום השואה התחיל בצפירה שבה עמדו הכל דום, ומי שלא עמד בצפירה הוקע. אבל הוא החל אחרי שבוע ארוך של הכנה. ספק אם יש יום שבו אין "ידיעת שואה" בתקשורת הישראלית, אבל יום השואה הוא שיא השיאים. ומשתם יום השואה, מתחילה התקשורת הישראלית להכין את הציבור לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל, שיא השנה הליטורגית הישראלית. ההכנות נכנסות להילוך גבוה ביום שקודם ליום הזכרון עצמו – השנה שמעתי לראשונה על חברות שמוציאות את עובדיהן לחופש לא רק ביום הזכרון עצמו, אלא גם בזה שקודם לו – ושיאן בצפירה כפולה, בערב יום הזכרון ובבוקרו. בין לבין, כל התקשורת ובעצם כל הציבוריות הישראלית מתפלשת בהתקרבנות, לעתים מתיילדת מאד ("החלל שלי: אתם מספרים על האהובים שאינם", היתה הכותרת הראשית של וויינט במשך רוב היום הזה). השבוע שבין יום השואה ובין יום העצמאות הוא "תרבות מוות" מזוקקת, שמתמקדת בפולחנם של המתים – ובהכנתם של ישראלים, מגיל הגן ומעלה, לכך שיום אחד יצטרכו גם הם להיות מגש הכסף שעליו יבנה גנרל כלשהו את הקריירה הפוליטית שלו.

השנה זכינו לפולחן מוות מכוער במיוחד, כשקרוביהם של הכבאים שנספו באסון הכרמל – בעידודו של האחראי למחדל, אלי ישי, שכנראה מקווה להרחיק בכך את האש מעצמו – דרשו להכיר בהם כנפגעי פעולות איבה, ובכך לספח את עצמם ואת קרוביהם ממעמד של אנשים ש"סתם" מתו בתאונה לכאלה שמתו בשליחות המדינה.

בידיעה מוזרה נוספת השנה, למדנו שמשרד הבטחון מוצף בפניות ממשפחות ש"חוששות מה יהיה כשקרוביהם של החללים ילכו לעולמם ולא יהיה מי שיעשה להם אזכרה ויאמר תפילת 'אל מלא רחמים' ביום נפילתם". מה יהיה? יקירי, יהיה מה שתמיד היה: אין זכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו – לא יהיה להם זכרון, עם שהיו לאחרונה; החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין להם עוד שכר כי נשכח זכרם; גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש. זה מהלכם של החיים; הם צריכים לדחוק אחורה את המתים. מה בצע למתים בתפילות 'אל מלא רחמים'? ודאי יעדיפו שהרחמים היו בעולם, ולא רק בו.

התרבות היהודית יצרה את הפחד מפני מוות שאין אומר אחריו קדיש; אבל חובת הקדיש היא על היתום, היא תמה אחרי 11 חודשים, והמוות מפנה את מקומו לחיים. הוא שב ועולה מדי שנה, אבל זכרו של האיש נמוג, ואחרי מותם של בניו גם לו לא יהיה זכר, אלא מה שיצר בחייו, אם ישרוד את שיני הזמן. פולחן המוות של חללי צה"ל הוא אובססיבי: הדרישה היא שהם ייזכרו גם אחרי שדורם, וגם דור צאצאיהם, חלף מן הארץ. הדרישה הזו היא בלתי טבעית, גם באופן הבלתי טבעי שבו בני אדם מתייחסים אל הפחד מן המוות; היא מעלה את השאלה האם ריצוי המתים החריג הזה מקורו בחשש המנקר שמותם, קורבנם העליון, היה נטול טעם וסיבה; שמא ישובו וירדפו את המבוגרים על ש"בהתלהבות רבה סיפרו לילדים להוטי תהילה נואשת/את השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו".

בכל פולחן המוות הזה, נעלם – או, ליתר דיוק, מועלם – נתון גורלי אחד: מספר האנשים שלא יכולים לשאת את עול הצבא הכפוי, עד כדי שהם מבכרים את מותם על חיים בו. ערב יום העצמאות 2010 טען משרד הבטחון שמספר האזרחים והחיילים שמתו, מי חלל פעולות איבה מי "נפל על משמרתו", במהלך השנה שחלפה מאז החג הקודם היה 111; בשיחות לא רשמיות הוא היה מוכן להודות ש-68 מהם היו מתאבדים. המספר המקביל השנה הוא 183, עליה חדה מאד לעומת השנה שעברה; ושיחה עם דובר צה"ל הבהירה לי שאין מה לצפות שדווקא הערב הוא ישבור שתיקה ויאמר לנו כמה מהאנשים שאולצו לשרת בצה"ל בשם המיתוס של צבא העם – מנשרים קלו, מאריות גברו – הוציאו את עצמם לצמיתות מהישג ידו של נוגש בן 19. ספק אם מספר ההרוגים האזרחים בפעולות איבה עלה בשנה האחרונה על עשרה, ומספר החיילים שנפלו – על חמישה; דובר צה"ל, על כל פנים, אמר שיבדוק, אבל שכלל לא בטוח שהוא יוכל למסור לי את ה"קטגוריות" של סיבות המוות. אחרי הכל, זה עשוי להיות מביך מאד.

ובתוך יוון המוות הזה, כמה מנותק נשמע איזה יהודי ניו יורקי, תומך מרחוק – מרחוק מאד – של ישראל, כשהוא מדבר על תרבות המוות של הפלסטינים דווקא.

ועוד דבר אחד: עידן לנדו, אקדמאי ובלוגר, מרצה עונש מאסר בשל סירוב לשרת בשטחים הכבושים. לשם השוואה, שני חיילים שהורשעו לא עבירה במשמעתית אלא בפשע מלחמה של ממש, אילצו ילד פלסטיני לפתוח תיק שחשדו שהוא ממולכד, נידונו בסך הכל לשלושה חודשי מאסר על תנאי. פרצופו של הצבא המוסרי יותר מהחמאס.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    סתם לידע כללי – ספירת החללים כוללת גם חיילים, שוטרים וסוהרים שמתו בתאונות, חיילים ושוטרים שנפטרו ממחלות, שוטרים ואנשי מערכת הביטחון בדימוס שהלכו לעולמם בשיבה טובה (אתר "יזכור" כולל דפים גם לאנשי משטרה ושב"ס בני שבעים פלוס, תבדוק) וכן – גם מתאבדים.

    ובהתחשב במחקר האחרון על התאבדות במגזר הערבי, כנראה ש"נוגש בן 19" הוא לא הסיבה היחידה, אלא שאר הגורמים המוכרים – ניכור חברתי, אהבה נכזבת, חרדות ודיכאון. צה"ל פשוט מספק אמצעים זמינים ויעילים יותר לממש את משאלת המוות.

    • כמובן שכל זה נכון.
      ואף על פי כן, שיעור החיילים המתאבדים גבוה משמעותית משיעור המתאבדים מחוץ לצבא.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        למעשה, במגזר הערבי באותם גילאים יש הרבה יותר נסיונות התאבדות, אם כי לא מוצלחים. הרקע – כרגיל, אהבה נכזבת.

      • אייל

        יש יסוד לסברה שמספר המתאבדים הגבוה בשורות צה"ל נובע משתי עובדות עיקריות – טווח הגילאים של שירות החובה חופף לטווח הגילאים בו התאבדות היא הגורם מספר אחת למוות (במדינות נורמליות הכוונה, כמו אוסטרליה לדוגמה http://www.paulpizzolo.org/suicide_facts.shtml)

        הסיבה השנייה היא כמובן הזמינות של נשק קטלני.

        אין ספק שהמסגרת הקשה והבלתי מתפשרת של צבא כפייה תורמת את חלקה לדרדור מצבם הנפשי של הצעירים הללו.

        בכל מקרה, פוסט מצויין.

      • צרי

        ממה שידוע לי לא מדוייק בכלל. יש מצב שעד כמה שזה נשמע לאקוני ומגעיל, יש שיוויון בין המדדים של הנ"ל, ואפילו בלי מדד – פשוט לפי המספרים (כלומר, של מתאבדים בערך בגיל הזה בלי צבא; אל מול שבתוך הצבא).

        אבל אין ספק שכשאתה בצבא, לבד, עם נשק ומחסנית, ומחשבות רעות חולפות ושבות, נוח יותר לעשות טעויות מפגרות.

        • Quercus

          כולם מעלים כאן כל מיני סברות, שהן כמובן הגיוניות כולן – אבל השורה התחתונה היא שצה"ל מסתיר את הנתונים, ולכן אין שום דרך לבוק האם הן נכונות או לא – וזו הבעיה המהותית פה.

    • וורצל

      המספרים נמוכים בהרבה בצה"ל. אלו מספרים לכלל מערכת הביטחון.

  • yankel

    דוקטור לשם כבוד.
     
    בהרבה מקרים – לא כולל את בורג (אפרסק) סניור – הכבוד הוא לצד המעניק.

  • אוטו פוקוס

    תודה על הקישור לשיר של ווילפרד אוון. לא היה לי מושג כי הביטוי "טוב למות בעד ארצנו" היה קיים עוד לפני טרומפלדור, וכי קיים שיר שמביע באופן כה צלול את האיוולת שבביטוי.

  • אליהו הד"ר

    צר לי עליך. בין קידוש הרצח (שעושים הפלסטינים) לבין קידוש האדם והחיים (והצער שמובע ביום הזיכרון) יש פער די גדול – שרק במוחך המעוות ניתן להקביל בינהם.
    שהיד הופך לשהיד, כי הוא ביצע רצח – וזו הסיבה היחידה להאדרת שמו.
    בין זה לבין מכונת הרצח הנאצית אהי אפילו לא יכול למצוא מילים שיכולות להשוות. לא זכור לי שיהודים התפוצצו בבתי קפה, חטפו מטוסים וירו על אוטובוסים של תלמידים. אבל הכל מותר בשם הנארטיב.
    אתה הולך ומקצין, ואני לא היחיד שאומר. אני חושב שאתה חולה. לך לטיפול.

    • גיל ב'

      לא זכור לך שיהודים פוצצו אוטובוסים ובתי קפה וחטפו מטוסים? אני באופן אישי זוכר נסיון חטיפת מטוס לשם בריחה מברה"מ בשנות ה-70, ירי טיל על אוטובוס. הטמנת פצצה באוטובוס ע"י המחתרת היהודית וצפייה בחבלן צה"ל מתפוצץ בנסיון לנטרל אותה (הוא היה דרוזי אז זה כנראה לא נחשב). וזה בלי להרחיק להסטוריה שלפני זמני כמו "עולי הגרדום" בתקופת המנדט שחלקם היו טרוריסטים מן המניין שפוצצו אזרחים חפים מפשע.

      • אליהו הד"ר

        ומפה עד תרבות רצח, כמו שאמרתי, המרחק רב. תודה על התזכורת המגוחכת הזו, שרק ממחישה את דבריי.

        • כן, זו תרבות מוות רק אם אתה לא יהודי.

          • עוד אזרח

            תגיד מה אתה סתום? או שאתה גם חולה?
            אתה לא מבין את ההבדל בין חברה שמקדשת את המחבלים ומחלקת סוכריות אחרי אירוע לבין חברה שבה הדוגמאות הטיפשיות הן בגדר חריגים וקוריוז?

      • חטיפת מטוס כדי לברוח מברה"מ זה לא טרור (אל אם כן הם איימו פוצץ נוסעים אם לא ייתנו להם לצאת. לא זוכר את הפרטים ודווקא שמעתי על המקרה. אפילו מכיר קרובים של אחת המעורבות). כל שאר מה שציינת כמובן כן.

        • אחד החוטפים הוא רופא שיניים ירושלמי שאצלו טופלתי פעם. אז אולי חטיפת המטוס לא הייתה טרור, אבל טיפולי השיניים שלו כן! תאמין לי.

          • ש.ב., אתה זוכה בפרס "התגובה המוצלחת לפוסט הזה"

    • לא זכורים לך יהודים שביצעו פיגועים? אלצהיימר או בורות?

    • אוטו פוקוס

      אפשר לתרץ את זה באלפי תירוצים, אבל הרבה יותר תלמידים מדרכם לבית ספר התפוצצו לרסיסים מפגזי חיילי צה"ל מאשר מפצצות של מחבלים מתאבדים. ילדים צעירים אלו מתו לא על קידוש החיים (בוודאי לא שלהם, אבל גם לא של חיילי צה"ל או אזרחי ישראל), אלא על קידוש זכותם של אדוני הארץ להגשים את הקנאות הדתית-לאומנית שבוערת בלבם מעבר לקו הירוק, בינות לנתינים שקני הרובים של צה"ל מנציחים את מעמדם משולל-הזכויות.

      אם קדושת החיים באמת היתה אידיאל מנחה של החברה הישראלית, הכיבוש לא היה נמשך כבר 44 שנים. אם כל מלחמות ישראל הן אכן מלחמות אין-ברירה, קשה להבין מה אנו עדיין עושים שם.

      • yankel

        תודה על כל מילה. לגזור ולשמור

      • דורצח

        ובכל זאת, לא זכור לי מקרה, לפחות לא בשנות ה-2000, שבו חיילי צה"ל או אפילו מתנחלים נכנסו לבתים ורצחו משפחות שלמות בסגנון "בדם קר" של טרומן קפוטה. באיתמר דווקא היה מקרה כזה, בפעם האחרונה שבדקתי.

        גם המיתוסים של החיילים שצעדו אל מותם מתרכזים תמיד (מקן-דרור ועד רועי קליין) בחיילים שהגנו על חבריהם, ולא בכאלה שניסו להרוג כמה שיותר מאזרחי האויב, או אפילו מחייליו. ובניגוד להיתממות שנשמעה כאן, קידוש המחבלים המתאבדים הולך הרבה מעבר ל"אם שבוכה על בנה".

        אפשר למחות על הטירוף הלאומני שמשתולל כאן, לתמוך בזכויות הפלסטינים, לחשוב מחשבות נוגות על הסלקטיביות של ערך קדושת החיים ואפילו לזהות את הייאוש שמוביל למעשי טירוף. ובאותה נשימה אפשר לזכור שבמסגרת מאבקם בישראל היו לא מעט פלסטינים שעומדים מאחורי מעשים מפלצתיים, שאין להם מקבילה בצד השני. ניסיתי את זה והדיסוננס לא פוצץ לי את הראש.

        • דורצח

          (המ, אולי עדיף שאני אשתמש בכינוי אחר כשאני מדבר על מעשי רצח)

        • מילהאוס

          מסכים עם כל מילה.

        • yankel

          (בעקבות גולדסטון) אומת דיווח על משפחה פלסינית מורחבת, כולל ילדים, נושאת דגל לבן שנורתה באש ישראלית וחיילי צה"ל (לובשי מדים!)מנעו, שעות וימים, הגשת עזרה, צופים בקורבנות מדממים למוות.

          הפצ"ר נמנע מהגשת אישום כי פעלו בהתאם להוראות.

          זכור לכבודו?

          צא מהקטע של "הם חיות ואנחנו לא". הסיטואציה מייצרת "חיות" ועם ישראלהמתנחל מייצר את הסיטואציה.

        • נירה

          מי שמאשר להשתמש בזרחן לבן באזור עם אוכלוסיה אזרחית צפופה אולי לא מסתכל לילדים בלבן של העיניים בזמן שהם נשרפים, אבל זה לא הופך אותו לפחות מפלצת.

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

            אולי די עם הבובע-מעייסעס האלה עם הזרחן? "פצצות המדוזה" לא הרגו מעולם אף אחד, וטכנית גם לא משמשות או יכולות לשמש לתבערה. אולי במקום להקשיב לשקרים של אספן המזכרות הנאציות מHRW (שהאשים את ישראל גם בשימוש בנשקי המד"ב "טילים מסתובבים" ו"פצצות קובלט") תלכי ותקראי את זה:
            http://assafr.livejournal.com/116585.html

            • נירה

              אם טעיתי לגבי סוג הנשק שגרם לכוויות של ילדי עזה – אני מתנצלת. אנסח מחדש:
              מי שמאשר להשתמש בנשק רחב טווח באזור עם אוכלוסיה אזרחית צפופה אולי לא מסתכל לילדים בלבן של העיניים בזמן שהם נשרפים, אבל זה לא הופך אותו לפחות מפלצת.

            • אריאל

              בתור תותחן לשעבר שירה כמה מאות זרחנים בחייו (מסייעת) וקרא ושמע לא מעט סקירות על הנושא אני יכול להבטיח לך משהו – החרא הזה הורג ביסורים קשים, ואם הוא לא הורג הוא פוצע ומשאיר נכים עם כויות איומות. צה"ל מודה בזה בפה מלא.

              מה הרלוונטיות לעניין שיריתי מאות פגזים כאלה אם לא ראיתי את ההשפעות ממקור ראשון? כי כשאתה מכיר מצויין את הפיצוצים היחודיים ואת העשן המיוחד של פגזי הזרחן, אתה לא קונה את התרוצים של דובר צה"ל שמדובר בחימוש אחר.

              • עוד אזרח

                וואלה.
                ובתור גאון מומחה שכזה – לא נראה לך שהיינו מוצפים המאות ואלפי תצלומי חולים נוראיים ושרופים ובעלי כוויות ומומים?
                הנעלם מעיניך שהפלס' רצים לתקשורת עם כל שריטה ועושים פסטיבל?
                מעניין מאוד שלא נחשפנו עדיין לכל תמונות הזוועה נוסח הירושימה שאתה מדבר עליהם..
                כאילו ישראל לא תחת זכוכית מגדלת של כל העולם..

                כבר לא מדובר פה על טיפשות שלך. פשוט רשעות לשמה..

                • נירה

                  לא ראית כי לא הסתכלת. יש תמונות כאלה ות'כלס עדיף לך לא להסתכל. זה מזעזע.

        • דורצח

          זה יפה. אם אני טוען שהפלסטינים עמדו מאחורי מעשים שאף חייל, מתנחל או סתם ישראלי לא עמד מאחוריהם – אוטומטית אני טוען ש"הם חיות ואנחנו לא". אני מניח שהשלב הבא הוא לשייך אותי לימין, או סתם למחנה הציוני, ולפטור את העניין בזה. על זה בדיוק אני מדבר.

          לעניין: לא רק צה"ל, גם ארגוני הטרור הפלסטיניים השתמשו בפצצות שהכילו זרחן (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3955281,00.html), וזה אכן מחריד. סגירת החקירה בנושא המשפחה שהחזיקה דגלים לבנים בנימוק של "ירי לפי הפקודות" היא אכן שערורייה. אין לי כוונה לטעון אחרת בשני המקרים.

          ועדיין, אני רואה הבדל מאוד גדול בין חייל שיורה ללא הבחנה בידיעה שגם אזרחים צפויים להיהרג, ובין ההצדקות שהוא יכול לעשות למעשים הללו בינו לבין עצמו, לבין אדם שמסוגל להצמיד רובה לראש של ילד ולירות.

          אני לא פסיכולוג, אבל אני חושב שרמת הדה-הומניזציה שצריך לעשות לצד השני כדי לבצע טבח כמו באיתמר היא גבוהה פי כמה. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו קרובים לשם מדי, וב"עופרת יצוקה" היו לכך לא מעט הוכחות. ודווקא בגלל זה ראייה שלא תוחמת הכל למונחים של "המחנה שלנו" ו"המחנה שלהם" היא חשובה כל כך.

          • דורצח

            אני כבר מרגיש את תגובת "אף ישראלי? ומה עם גולדשטיין?" מבצבצת בקצה התגובה הזאת. והתשובה המתבקשת היא שיש הבדל בין מקרים בודדים לשיטה.

          • נירה

            כמה פלסטינאים מסוגלים להצמיד רובה לראש של ילד ולירות? זה דבר נדיר גם אצל פלסטינאים וגם אצל ישראלים. ברוב המקרים ההרג הרבה פחות אישי. להתפוצץ באוטובוס או במקום ציבורי אחר שאתה רואה בו ילדים זה לא כזה שונה מלירות טיל על אוטובוס או מקום ציבורי אחר שאתה יודע שיש בו ילדים. דווקא המחבל המתאבד לא צריך אחר כך לחיות עם מה שהוא עשה, אולי זה יותר קל באיזה שהוא מקום.
            הדה הומניזציה של פלסטינאים בצד הישראלי מתקדמת יפה מאוד, תודה ששאלת. אולי אתה זוכר את החולצות-סיום-קורס האלה:
            http://news.sky.com/skynews/Home/World-News/Israeli-Army-T-Shirts-Mock-Killing-Palestinian-Women-And-Children-During-Gaza-Offensive/Article/200903315245946

            • דורצח

              זוכר מצוין את החולצות, לצערי. כמו שעידו כתב כאן היטב – אנחנו כמו השכנים שלנו, אבל אנחנו בהחלט מתאמצים להיות.

              אני כן רואה הבדל, והבדל מהותי, בין להתפוצץ בתוך קהל של אזרחים חפים מפשע לבין לירות טיל ולדעת שהוא עלול לפגוע גם בחפים מפשע. שלא לדבר על פיגועי ירי, שלא לדבר בכלל על רצח שלהבת פס (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A6%D7%97_%D7%A9%D7%9C%D7%94%D7%91%D7%AA_%D7%A4%D7%A1).

              • נירה

                עלול? אם בפועל נהרגים באופן קבוע יותר אזרחים מאשר לוחמים בכל פעולה, זה לא עלול אלא ודאי.
                בוא תסביר לי מהו ההבדל המהותי שאתה רואה. שזה יותר קל להרוג אנשים כשאתה לא צריך להסתכל עליהם גוססים?

                • דורצח

                  אולי זכרוני מטעה אותי, אבל לא זכור לי שהיו פעולות צה"ליות שבהן המטרה היתה להרוג מספר גדול ככל האפשר של אזרחים. "להפעיל לחץ" על אוכלוסיה אזרחית, גם באמצעות הגבלת מזון? כן, בהחלט. להעדיף חיי חיילים על חיי אזרחים בצד השני? על פי עופרת יצוקה, נראה שגם.

                  אבל ההתעקשות להעמיד כשווי ערך מדיניות כזאת מול מדיניות שמטרתה להרוג אזרחים רבים ככל האפשר כדי להשיג מטרות אסטרטגיות, שבמסגרתה לגיטימי גם לצלוף בתינוקות, היא פשוט מטופשת בעיני. אפשר להתנגד לראשונה גם בלי להתייחס אליה כשוות ערך לשנייה. ההתעקשות ליצור שוויון מוחלט בין צה"ל לארגוני הטרור, במקום להזהיר שישראל מתקרבת יותר ויותר לעמדות שמאפיינות את ארגוני הטרור, לא ברורה לי. וכן, יש הבדל בין לכוון טיל במטרה להרוג טרוריסט ולדעת שגם חפים מפשע יכולים להיפגע, לבין לכוון את הטיל לעבר החפים מפשע עצמם. לא יעזור כלום.

                  • נירה

                    יעזור גם יעזור. אני בשום אופן לא מצדיקה הרג משום צד, אבל בל נשכח שלפלסטינאים אין שום סיכוי נגד צה"ל, וכולם יודעים את זה, כולל הפלסטינאים עצמם. יש פעולות נגד חיילים כמו מטעני צד ומארבים וחטיפות, אבל כבר עשרות שנים שלצה"ל כמעט אין אבדות. בעיקרון הציבור בישראל היה יכול להמשיך ככה לנצח, עם טקסי זיכרון מרגשים וקינות על יונת השלום שמסרבת לפרוש את כנפיה ולבוא סוף-סוף. אז מה עושים? בעולם הערכים הבינארי שלך שבו יש "צבא" שמותר לו להרוג אזרחים ו"ארגון טרור" שאסור לו – אין ברירה אלא להתבונן בעיניים כלות איך ישראל משתלטת על עוד ועוד שטחים ונפטרת מהאוכלוסיה הילידית בצורה זו או אחרת. בעולם האמיתי – הברירה היא לדאוג שגם לציבור בישראל לא יהיה נוח עם המצב הקיים.
                    והנה יש גם הוכחה חותכת לזה שהפלסטינאים לא מפלצות וגם ממש לא מטומטמים: בזכות אוטוסטרדת המידע לפלסטינאים יש היום דרך הרבה יותר אפקטיבית מרצח אזרחים לגרום לציבור בישראל חוסר נוחות מהמצב הקיים – מאבק בזירה הפוליטית הבינלאומית. ואכן רואים ירידה משמעותית בפעולות אלימות של ארגוני טרור בשנים האחרונות.
                    קיצונים רצחניים תמיד היו ותמיד יהיו בכל מקום, אבל להגיד שצד אחד כאן היה אי פעם יותר מוסרי מהשני? נו באמת.

                    • דורצח

                      "נציגי" צד אחד בסכסוך בהחלט ביצעו מעשים גרועים יותר מהשני. כן, בהחלט. זה לא הופך את העמדה הבסיסית, שלפיה נעשה לאותו צד עוול מתמשך ומחמיר, לפחות נכונה. יש עוד דרך שבה אני יכול להדגיש את הנקודה הזאת? או שאת תמשיכי לטעון שאני חושב שלצה"ל מותר להרוג אזרחים אם אני לא משווה הרג בשוגג, גם אם בחוסר זהירות פושע, לטבח מכוון בחפים מפשע?

                    • נירה

                      אם ב"גרועים יותר" אתה מתכוון "דורשים קיבה חזקה יותר, קור רוח וחוסר אמפתיה מאשר יריית טיל על בית ספר" – אז אתה צודק לגבי הרצח באיתמר. וגם לגבי רצח הילדה רוז ע"י אמא שלה וסבא שלה. אבל כשחמאס יורה טילים על שדרות בתקווה להרוג מישהו או שולח מחבל-מתאבד להתפוצץ באוטובוס, זה לא שונה בהרבה ממה שישראל עשתה במהלך עופרת יצוקה. אני לא קונה את תרוץ ה"לא התכוונו". כשהתוצאה ברורה מראש אתה לא יכול להשתמש בתרוץ כזה. ישראל יכלה לשלוח לוחמי סיירת לנסות לפגוע בצורה נקודתית במשגרי טילים מתוך ריכוזי אוכלוסין. מן הסתם זה היה גובה יותר חיי חיילים, אבל זה המחיר של לוחמה בשטח בנוי. אתה לא יכול גם לחוס על חיי חייליך במחיר אזרחי האוייב וגם לטעון לעליונות מוסרית על האוייב שטובח באזרחייך. הם טובחים באזרחים כנקמה? אולי. הם מנסים להפעיל לחץ על אזרחי ישראל באמצעות טרור? יכול מאוד להיות. אבל ישראל פועלת מתוך שאיפות קולוניאליסטיות ואדישות פושעת כלפי אזרחי האוייב, זה לא יותר טוב בעיניי.

                    • ג'ו

                      ברגע שאתה משתמש במושג הכוונה אתה מניח משהו על התהליכים המנטליים שעברו מבצעי הפעולה, ומשום מה מאד ברור לך שחיילי צהל לא יורים כי הם רוצים להרוג אלא הורגים כי הם נאלצו לירות, להנחה הזו אין שום בסיס.

                    • דורצח

                      ג'ו, גם אם נאמר לרגע שלהנחה הזאת אין שום בסיס – זאת הנחה שמזכה מכוונת זדון, ועל כן היא הנחת ברירת המחדל של הדיון. אם יש לך הוכחות סותרות אשמח לשמוע אותן.

                    • נירה

                      ההוכחות היחידות האפשריות במקרה כזה הן הוכחות נסיבתיות, כי אי אפשר לקרוא את המחשבות של החיילים. אני אישית חושבת שברוב המקרים החיילים שהורגים אזרחים לא עושים את זה כי הם מכוונים ספציפית להרוג אזרחים אלא כי פשוט ממש לא אכפת להם שהם עומדים להרוג אזרחים. אבל אם אתה מחפש כוונה ממש – תסתכל על מקרי ההתעללות של חיילים בפלסטינים, שלפעמים מגיעים לכותרות. אני לא רואה כזה הבדל בין הלך הרוח הדרוש להתעללות בבן אדם לבין זה הדרוש לרצח, והרי כבר היו מקרי רצח של פלסטינים ע"י קיצונים יהודים. נראה לך כל כך רחוק מהמציאות שקיצוני יהרוג פלסטיני בכוונה בזמן שהוא לבוש מדים ומחזיק נשק צה"לי?

    • עידו

      חבל על ה'ד"ר' שמפגין לא רק זילזול בחברו ["אתה חולה…"] אלא גם בורות בענינם של אחיו למולדת. שאהיד הוא כל מי שמת מחוץ לביתו, בין אם זה זקן שמת ממכותיו של מג"בניק או תינוק שהתפגר במחסום, או צעיר שפוצץ עצמו באוטובוס – כולם 'שאהידים'. מי שחושב שאמא פלסטינית לא מזילה דמעה על ילדה שמת, גם אם היא מתנחמת ש'מת על קידוש המולדת' אלא חדל מלראותה כאדם, אינו שונה בהרבה מאלו שראו באנשים מסויימים 'עכברושים' או 'ג'וקים מסוממים'.

    • האמת היא שכל מי שנהרג בסכסוך הוא "שהיד" בלי קשר לשאלה איך הוא נהרג. מקביל בערך ל"חלל פעולות איבה" אצלינו בשימוש היומיומי.

    • עדו

      שיהיה ברור , אני בהחלט חושב שכל אדם בר דעת צריך לסלוד מתרבות המוות והלאומנות הדתית של השכנים שלנו, הבעיה היא שאנחנו בעצמנו לא כאלו טהורים כמו שאנחנו מנסים להציג את עצמנו ובכל יום שעובר האמת המכוערת מרימה את ראשה יותר.
      אני אישית הייתי בערך בן 15 כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ב82, כמובן שהייתי בעד, סוף סוף נכנסים במחבלים שמעבר לגבול, כמו במבצע ליטני. גדלתי על אלבומי ניצחון, על התמונה של שיריונר ישראלי משקה חייל מצרי שבוי, רצח שבויים? לא אצלנו את זה עושים הם המנוולים. וכל שנה ביום הזיכרון תמונות של צעירים יפים במדים ואימהות בוכות על הקברים וזעם נוראי על השכנים שלנו שכל השכול הזה בגללם.
      ואז, על התחלת המלחמה – מאה הרוגים. חתיכת הסתבכות הא? ואני מצפה שכולם ינידו בראשיהם וישאלו איך זה קרה אבל לא, זה נראה טבעי לכולם כולל התקשורת (השמאלנית) ומסתבר שזה לא איזה מבצע גדול נגד קיני מחבלים אלא מלחמה של ממש, רגע – על מה? על זה שירו בשגריר בלונדון? הרי ליד בית הספר שלי התפוצץ מטען פעם ואף אחד לא יצא למלחמה אז מה קורה פה? ושוב התמונות של החיילים ושוב הקברים והאימהות ואני מניח שברגע הזה התחלתי לשאול את עצמי – יכול להיות שאנחנו אוהבים את זה? שקשה לנו בלי איזו מלחמה אחת ל8 שנים אז הלכנו ואירגנו לעצמנו אחת? שכמו שהערבים פשוט חייבים לרצוח פה ושם כי זה באופי שלהם – גם לנו משעמם בלי קצת מוות באוויר?
      מצטער שזה היה ארוך אבל זה עונה על השאלה למה אני לא מגנה את בעל הבלוג, נכון שאני לא חושב שאנחנו כמו השכנים שלנו אבל אנחנו בהחלט מתאמצים להיות.

      • אבל פה בדיוק מונח ההבדל!

        זו צביעות, אבל צביעות תהיה קיימת בכל מקום שבו יש תרבות ויש אתוס של מוסר ו"ראוי".

        בזמן שבשם המדינה עשו דברים מאד בעייתיים, ניסו להסתיר אותם – ואותך חינכו להאמין שנוהגים פה במוסריות ("התמונה של שיריונר ישראלי משקה חייל מצרי שבוי"). כלומר לפחות ניסו להנחיל את האתוס הזה לדור הבא.

        זו בדיוק הטענה לגבי ההבדל לעומת הפלסטינים. ששם מעשים אלה אינם מקור לבושה אלא מורמים בגאון והם מקור לגאווה.

        וזה מדאיג. כי אם באמת כך מחנכים דור צעיר, עם תפיסת מוסר מעוותת כזו, יהיה לנו עסק עם דור פסיכי לגמרי. מי שלימדו אותו מה נכון ומה לא, יגלה כנראה בבגרותו שלא הכל נכון אבל לפחות התפיסה הבסיסית הזאת נשארת. חלק מהם מרוב יאוש יצטרפו לקלגסים כי ממילא הכל שקר, וחלק יחליט שזו סיבה לתקן את המצב. לא יודע מה יקרה עם דור שגדל בגאווה על כך.

        • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

          טוב, לגבי הפיגוע באיתמר זה לא היה כל-כך מקור לגאווה. גם שם הייתה הרבה צביעות בנוסח "מוסלמי לא יעשה דבר כזה".

          • דורצח

            שאלה (רצינית לחלוטין) למתמצאים – האם היו עוד מקרים, פרט לטבח באיתמר, שבו היתה התנערות רחבת היקף בחברה הפלסטינית מפיגוע כזה או אחר, כולל תיאוריות קונספירציה על "רקע פלילי" או דברים מהסוג הזה?

            (תזכורת: סמיר קונטאר, ההוא מעסקת האסירים-תמורת-גופות, ביצע מעשה דומה לרוצחים באיתמר. מעניין לבדוק גם מה היחס בחברה הפלסטינית כלפיו)

        • אני מוצא יסוד מגוחך לגמרי בגישה שלך, שלא משנה תנופת הגרזן, ולא הגולגולת המתגלגלת, כמו שחשובה מידת הגאווה או הצער שמרגיש הרוצח.

          • עדו

            איתי, דווקא הרגשות של ה'רוצח' הם דבר מאד עקרוני, למעשה אם הבנתי נכון לפי תורות מזרחיות מסויימות הכוונה היא הכל (הם נותנים את הדוגמה למנתח שהרג בשוגג לעומת רוצח, אחד פועל מרצון להציל והשני מרצון להרוג). בכל אופן הבעיה היא עמוקה יותר, נכון, האתוס שמנסים להנחיל לנו הוא תרבותי ורודף שלום יותר מאשר השכנים, אבל אם אפשר להיות 'רודף שלום' ולצאת למלחמה מיותרת אז מה בעצם התוכן של אותה פוזה מוסרית? האם זה אומר שמספיק להגיד שאתה רוצה שלום (כווולם רוצים שלום, גם אחמדיניג'אד אם תשאל אותו) ולעשות את ההיפך ואז להרגיש נורא נאור וצודק ולהדוף בזעם כל ביקורת עליך כי הרי לא ייתכן שאתה – רודף שלום מוצהר – ביצעת זוועות ופשעים נגד האנושות.
            כאן השאלה האמיתית, אם באמת אנחנו כל כך מתאבלים ביום הזיכרון על המתים וכואבים עם המשפחות, היית מצפה שמלחמה תהיה דבר שנצא אליו רק כשממש אין ברירה וכלו כל הקיצים ולא כי היה לנו תירוץ טוב ובגלל שאחרי שהחזרנו את כל סיני אנחנו מרגישים פראיירים נכון?

          • אני מוצא יסוד מגוחך לגמרי בגישה לפיה לא משנה כוונת המכוון, המטרה או התפיסה שאחרי אלא רק רגע אחד קפוא בזמן של תוצאה ללא שום הקשר.

            • ג'ו

              רק שאין לך מושג מה כוונת המכוון, מה שיש לך זה תפיסה רומנטית שלפיה חיילי צהל לא הורגים בכוונה, תפיסה שלא מבוססת על כלום.

    • אצלנו אין שהידים. יש שחידים.

  • ארנון

    אליהו, היום יש לנו מטוסים ופגזים שגורמים מין מוות סטרילי שכזה, שקשה לזהות אותו עם רצח. פעם, אח, פעם כשנלחמנו שתהיה לנו מדינה, היו לנו גיבורים אמיתיים, כאלה שידעו לפוצץ עשרות אנשים בשווקים ובאוטובוסים. כאלה הומניים אנחנו.אבל אם אתה לא זוכר אז זה בסדר, התיאוריה שלך מצוינת.

  • עמית

    נראה לי אתה לא ממש מודע להגדרה של "תרבות מוות", חבל.

    תרבות מוות זה לא לזכור את המתים, דיי מגוחך לטעון כך. תרבות מוות זה להלל את המוות. במילים אחרות: זו לא ילדה בת 6 שבוכה על אביה שנהרג אלא זו ילדה בת 6 שאומרת שהיא חולמת לגדול להיות שהידיות.
    לא הבדל כזה מורכב, דיי פשוט למען האמת.

    • עמית

      צ"ל שהידה

      אגב, עזבו מוות, עכשיו מיליוני הפאשיסטים הציונים הולכים לחגוג יום עצמאות, לא נחמד אבל זה מה יש 🙂

      בדיחה קטנה לקראת:

      A few days ago someone wrote a message on the gate of the Israeli consulate in Manila:

      "You must be something special

      You are 63 and everyone still wants to Fuck you…….

      Happy birthday, Israel!"

      • אבידן

        מפיל. חפש משהו בלאטמה דרושים.

        • עמית

          אני מבין שאתה לא מאלה שירקדו הורה היום..

    • נירה

      ומה זה "טוב למות בעד ארצנו"?

      • עמית

        פתגם שמעולם לא שמעתי אותו מפי דובר רציני שלא-לשם הפואנטה של "טוב לחיות בעד ארצנו".

      • דורצח

        כמה ילדים ישראלים היום יגידו לך שהם רוצים למות למען המולדת?

        • נירה

          ילדים באופן כללי לא אומרים שהם רוצים למות. מקסימום הם אומרים שהם רוצים להיות חייל-גיבור או להרוג ערבים\יהודים. ילדים לא מבינים בדיוק מה זה למות.
          אבל אם מדובר על תרבות שמקדשת מות גיבורים – אז גם ליהודים יש את זה, מ"תמות נפשי עם פלישתים" של שמשון הגיבור, דרך המכבים, עבור ב"טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור (לכאורה) ועד "ברוך הגבר".

          • דורצח

            תלוי אילו ילדים ואיזה חינוך הם קיבלו. אני אישית, אגב, שומע ילדים שרים שהם יהיו מוכנים לתת את חייהם במשחקים של הפועל תל אביב, אבל אני בספק אם הם מתכוונים ברצינות…

            זה שליהודים יש גם את מות הגיבורים במאגר התרבותי שלהם – אין ספק. אבל כמה מהצד הזה במאגר באמת בא לידי ביטוי בימינו? כלומר, פרט למקרה הבאמת-חריג של ברוך גולדשטיין.

            • נירה

              זה נשמע כאילו אתה מניח מראש את המסקנה שלך: שילדים פלסטינים באמת מבינים ורוצים למות כשאהידים למען שחרור פלסטין, בעוד שילדים יהודים בישראל לא באמת מבינים או רוצים למען הגנה על המולדת.
              דתיים-קיצוניים-משיחיים בצד שלנו מגדלים ילדים באוירה של "הצורר המרושע רוצה להרוג אותנו ולכן חייבים להרוג אותו" לא פחות מאשר דתיים-קיצוניים-ג'יהאדיסטים בצד שלהם. אם אצלם זה בא לידי ביטוי בפעולות טרור ואצלנו בהתנדבות ליחידות מובחרות – זה רק בגלל שלישראל יש צבא מסודר ולפלסטינאים לא.

              • דורצח

                יכול מאוד להיות שזאת הסיבה. לא הצדקה טובה מספיק בעיני לחינוך לטרור, לא יודע מה איתך.

                • נירה

                  אני נגד חינוך לשנאה. אם אחר כך החינוך הזה מוביל לחיילים שהורגים ילדים או לטרוריסטים שהורגים ילדים – זה נראה לי משני. מה גם שאמפירית הרבה יותר ילדים פלסטינאים נהרגים מאשר ילדים יהודים, אז במבחן התוצאה – מה יותר גרוע?
                  נראה לי שמרוב שיח הכוונות (הם רוצים להרוג ילדים, לנו זה פשוט מתפלק פעם אחר פעם) שוכחים את התוצאות.

                  • דורצח

                    את מאמצת כאן גישה תוצאתנית שהיא מאוד בעייתית בעיני. ברור שהטעויות שכוח עדיף פי עשרות מונים מבצע יהיו קטלניות יותר אפילו מהמעשים המכוונים שכוח חלש בהרבה יבצע. זה מבחן שגוי – הרי אם לחמאס היתה את אותה עוצמה צבאית כמו לצה"ל, גם אם היה מגביל את עצמו למטרות צבאיות בלבד, אני בספק גדול אם התוצאה היתה שונה. השליטה על התוצאות היא, כידוע, מוגבלת, בניגוד לכוונות.

                    כל זה לא בא להגיד שאמירת "אנחנו לא רוצים להרוג ילדים, התפלק לנו" מספיקה כדי "לנקות" את ישראל מכל אשמה, אבל נראה לי שהדגשתי את הנקודה הזאת מספיק בדיון, ואני מרגיש קצת כמו השמאלני שנדרש "לגנות" פיגועים כרגע.

                    • נירה

                      או קיי, אבל בדיוק בגלל זה מלחמות אמורות להתנהל בין צבא לצבא. אם הייתי צריכה לצאת לשדה הקרב ולהלחם עד טיפת דמי האחרונה בלוחמי האוייב – לא הייתי חושבת פעמיים. אבל לירות טיל לתוך שטח בנוי כדי שחס וחלילה החיילים בצד שלי לא ייהרגו? חשבתי שזה התפקיד של חיילים, להגן על המדינה גם במחיר חייהם.
                      מדינת ישראל יוצרת מצב שבו בלתי נמנע להרוג חפים מפשע, ועוד מוסיפה חטא על פשע בהעדפת חיי החיילים שלה על חיי אזרחי האוייב. מצטערת, אבל אני פשוט לא רואה כאן עליונות מוסרית על החמאס (שהוא ממש לא מוסרי בעיניי, שלא יהיה ספק).

                    • דורצח

                      את נקודת העליונות המוסרית כבר טחנו, אבל חשוב להזכיר שישראל היא לא בדיוק זו שבחרה לפעול מתוך שטח בנוי כשיטה שנועדה להקשות על ההבדלה בין לוחמים לאזרחים ולהפוך פגיעה בחפים מפשע לבלתי נמנעת (ולפני שקופצים, למיטב ידיעתי זאת לא בדיוק התכלית של הקריה או של תה"ש). יש כאן שיטה שהיא מעבר לאילוץ. אני צריך להזכיר גם כאן שהדבר אינו מצדיק פגיעה בלתי מידתית באזרחים או שהבהרתי את הנקודה הזאת מספיק?

                    • רוזנברג

                      אלו לא טעויות – אלו תוצאות צפויות מראש.

                    • נירה

                      ברור שזאת שיטה. פלסטין היא (עדיין) לא מדינה וחמאס הוא לא צבא אלא ארגון התנגדות לכוח כובש. אם הם היו נלחמים לפי דיני המלחמה המנוסחים בחוק הבינלאומי הם היו מפסידים. כנ"ל הוויטקונג בוויאטנם. לשיטתך לפלסטינאים אין ברירה אלא להיכנע ללא תנאי.

                    • דורצח

                      לפלסטינים יש אפשרות לפעול בזירה הדיפלומטית הבינלאומית, והם מנצלים אותה היטב בשנה-שנתיים האחרונות, בסיועם האדיב של האדון ליברמן וחבר מרעיו. התירוצים של "אין ברירה אלא לפנות לטרור" הופכים לדי מגוחכים בעיני בהתחשב בקמפיין המוצלח הזה.

                    • נירה

                      זה לא מה שאמרתי. חמאס לא מוסריים בעיניי, הם פשוט לא *פחות* מוסריים מישראל. גם ישראל לא היתה חייבת לפעול באלימות או ליישב אזרחים בשטחים הכבושים בלי לספח אותם.

                  • דורצח

                    (חשבי, לדוגמה, מה היה קורה אילו הרקטות שהיו נורות מרצועת עזה על יישומי הדרום באופן קבוע, ובמטרה לפגוע באזרחים רבים ככל האפשר, היו קצת יותר משוכללות)

                    • "נירה:"ברור שזאת שיטה. פלסטין היא (עדיין) לא מדינה וחמאס הוא לא צבא אלא ארגון התנגדות לכוח כובש. אם הם היו נלחמים לפי דיני המלחמה המנוסחים בחוק הבינלאומי הם היו מפסידים. כנ"ל הוויטקונג בוויאטנם. לשיטתך לפלסטינאים אין ברירה אלא להיכנע ללא תנאי".

                      שטויות. יש הרבה דרכים למאבק. גם השיטה של הרשות הפלסטינית כיום (בניית אומה, שיתוף פעולה מסויים עם ישראל תוך כדי מאבק דיפלומטי). או השיטה של גאנדי של אמבק בלתי-אלים.

                      מה שאת אומרת בעצם הוא "אני מתעלם מן החוקים כיון שאחרת אפסיד" (שטויות כפי שאמרתי) אבל משתמעת מכאן גישה (שאני רואה הדים שלה בהרבה ביקורות משמאל בינלאומי על ישראל) לפיה ל"חלשים" ו"מסכנים" יש פטור מהתנהגות חוקית/מוסרית.

                    • נירה

                      ממש לא. לאף אחד אין פטור מהתנהגות מוסרית. אבל אני טוענת ששני הצדדים חארות באותה מידה.
                      החמאס בוחר להילחם מתוך ריכוזי אוכלוסין כדי לגרור את צה"ל לזירת מלחמה הרבה יותר מסובכת מבחינתו. צה"ל בוחר להשתמש בנשק רחב טווח במקום לסכן חיי חיילים בפעולות ממוקדות.
                      החמאס יורה על אוכלוסייה אזרחית במטרה לפגוע באזרחים. צה"ל יורה לתוך אוכלוסייה אזרחית בידיעה ברורה שהוא ייפגע באזרחים.
                      החמאס יכול היה לנהל מאבק לא אלים.
                      ישראל היתה יכולה לצאת מכל השטחים הכבושים.

                      אני לא מתממת ולא מתייפייפת, אני באמת לא רואה איך צה"ל יוצא יותר מוסרי באיזה שהוא אופן מהחמאס.

                • שרלוק

                  אף אחד לא אמר שזה מצדיק חינוך לטרור. בגלל שקשה לך, אני אנסה לפרק את הטיעון: אמרנו-
                  1. יש הקבלה בין טרור לבין צה"ל (בהיבט של הסיבה להתגייסות לצבא מול הסיבה להתגייסות לארגוני הטרור, ולגבי זה אמרת ש"יכול מאוד להיות שזאת הסיבה", כך שקיבלת הנחה זו כסבירה).
                  – בהנתן ש:
                  2. חינוך לטרור אינו מוצדק (זה אמרת בהודעה שלך).
                  צריך להסיק ש:
                  3. גם חינוך להתגייס לצבא אינו מוצדק.

                  הבנת?

                  • דורצח

                    כשתפגין כבוד מינימלי כלפי האנשים שאיתם אתה מתכתב, גם כאלה שמעזים לא להסכים איתך, אני מבטיח להשיב לך. בהצלחה עם זה.

              • את כנראה צודקת. הדבר היחיד שהופך את טענותיו של דורצח ללגיטימיות הם העובדה שהתפיסה שאת מתארת היא עדיין פחות מיינסטרימית בחברה הישראלית מאשר בזאת הפלסטינאית, ולא קיימת באותה צורה במערכת החינוך המרכזית. אבל אנחנו בהחלט לא בדרך הנכונה.

                מה שכן לא הוזכר פה, זה שהתפיסה השאהידית קיימת גם בחברות מוסלמיות שאינן תחת כיבוש/דיכוי. והעובדה שטרור מוסלמי פוגע לעיתים ברחבי העולם המערבי, ללא קשר לסכסוך של ממש, מראה משהו על התרבות הזאת. ועדיין, הסכסוך הוא קטליזטור הרבה יותר חזק של תרבות מוות מאשר הדת והתרבות (אחרת היינו רואים מצרים, ירדנים וסורים שהופכים את ההסתה האנטי-ישראלית להלכה למעשה).

                • דורצח

                  וזה בדיוק מה שאני טוען. אם כי בכל הנוגע לחברות שציינת – המבחן שלהן יהיה כאשר הן יעברו לשלטון פחות ריכוזי ודיקטטורי, אם זה אכן יקרה בשנים הקרובות (גם בכל הנוגע למצרים, על הצבא המאוד מעורב שם, אני מרשה לעצמי להטיל בכך ספק).

          • דביר

            שמשון הגיבור נדחף לפינה, הוא דווקא אהב לחיות (ואפילו לחיות טוב, עם גויות למהדרין), המכבים- להזכירך חברה דתית, עניין של עקרונות (כמו שהיום אנשים מוכנים להילחם למען ערכים כמו דמוקרטיה…), ברוך הגבר- אך ורק קיצוניים. אל תהפכי את זה לתרבות של ציבור שלם. אפילו אצל המתנחלים מדובר בשוליים. שלא לדבר על חברה שלימה. טרומפלדור הפך לאיזשהו סמל, אבל מצד שני, עד כמה זה תופס כיום? כמה אנשים מוכנים למות בעד ארצנו היום? אף אחד לא באמת חי ככה. זה טוב רק לדיבורים.

    • אסף

      נכון, חלומה של כל ילדה פלסטינית זה למות או לפחות שאבא שלה ימות, וחלומה של כל ילדה ישראלית זה שאבא שלה לא ימות. בלי ספק אתה לא רק מומחה לתרבות, אלא מומחה לתרבות הפלסטינית גם! מדהים!

      • עמית

        למה, איך שהוא, תופסים כל הבחנה שנעשת כאן על פלסטינים כל שהם\חלקים מסוימים מהפלסטינים\התרבות הפלסטינית, ככזו שנאמרת לגבי כל פלסטיני ופלסטיני? כשמדברים על ישראלים זה דיי ברור שהבחנות שכאלה לא תקפות לגבי כולם, אבל איך שהוא, זה אחרת אצל הפלסטינים. מוזר, אפשר עוד לחשוב שחלק מהאנשים כאן תופסים את הפלסטינים כאיזה גוף מונוליטי וחד-גוני.

        בכל אופן, אני לא מומחה לתרבות הפלסטינית, סתם דובר ערבית שיצא לו לצפות מדי פעם בערוצים פלסטינים, שבהם שמע מפעם לפעם ילדות בנות 6 שמדברות על שאיפתן להשיג שהידיות. ומצד שני, סתם ישראלי, שיוצא לו מדי פעם (כשממש משעמם) לצפות בערוצים ישראלים, ובהם לא הבחין אלא בילדות בנות 6 שבוכות על אביהן ז"ל.

        • נירה

          עמית, ילדות בנות 6 אומרות מה שלימדו אותן להגיד. ילדה בת 6 לא מבינה מה המשמעות של להיות שאהיד, גם לא אם היא פלסטינית. היא לא שונה בכלום מילד בן 6 שרוצה להיות חייל גיבור שהורג את הערבים הרעים.
          תרבות מוות זו לא תרבות שבה ילדים מקשקשים על דברים שהם לא מבינים אלא תרבות שבה מקדשים את המוות. פלסטינאים עושים את זה וישראלים עושים את זה. ברוב המדינות אתה לא רואה פסטיבל כזה סביב ימי זיכרון או סביב קורבנות פעולות איבה באופן כללי. הסיפור המטופש על הכבאים שרוצים "להעלות אותם לדרגת" חללי צה"ל מדגים מצויין את החולי הזה בחברה הישראלית, כאילו להיות חלל צה"ל זו דרגת קדושה שיש לשאוף אליה, בעוד שסתם למות בעת מילוי תפקידך זה לא "שווה".
          יש כאן מקרה קלאסי של "הפוסל – במומו פוסל".

          • עמית

            הטענה שלי היא לא נגד הילדות בנות ה-6, ברור שילדות אומרות מה שלימדו אותן להגיד. העניין הוא שרק במה שכונה פה "תרבות מוות" מלמדים אותן להגיד שהן רוצות למות כשהידיות. בישראל זה לא קיים, לא זה ולא שום דבר קרוב לזה. אם מדברים על ילדות בנות 6, יש סיכוי יותר טוב שנמצא אותן שרות את "נולדתי לשלום".

            תרבות מוות זו לא תרבות שבה זוכרים את המתים באופן קצת מוגזם (לטעמכם). למעשה זה דיי ברור למה בישראל יש יותר "פסטיבל" (כדבריך..) סביב ימי הזיכרון מאשר במדינות אחרות. תרבות מוות זו תרבות שמעודדת מוות, שמחנכת את ילדיה אליו, שרואה בו כנשגב על פני החיים. ולא, מאבק של משפחות כבאים למען הכרה שאהוביהם נהרגו למען חייהם של אנשים אחרים, לא מהווה ראיה לכך שזה קיים גם בישראל.

            • גיל ב'

              אתה לא יכול להשוות בין הפלסטינים היום לישראלים היום. בנסיבות אחרות הישראלים היו הרבה יותר קרובים לפלסטינים. אני עוד זוכר את ספרי הילדים שגדלתי עליהם בשנות השבעים. נסה לקרו כמה מהספרים שעסקו בתקופת המנדט והמלחמה בבריטים. תמצא שם בדיוק אותה צורת מחשבה של גאווה במתים שמתו תוך כדי מאבק.

              אם היתה לפלסטינים תקווה כלשהי, אני מניח שהם מדברים אחרת. כרגע המצב שלהם הוא כזה שהדבר היחידי שהם יכולים להשיג זה "לדפוק" אותנו. גם אם הם נפגעים תוך כדי.

              לפני שנים השתתפתי באיזו סדנא מטעם העבודה. חילקו אותנו לשתי קבוצות והיינו אמורים לבצע עסקאות לפי חוקים מסויימים. בסיבוב הראשון הקבוצה השנייה דפקה אותנו והרויחה. לאחר מכן הקבוצה שלי היתה נחושה לדפוק אותם בחזרה גם אם בסופו של דבר זה גורם לנו להפסד. יכולנו להבליג ולצאת ברווח, אבל אנחנו העדפנו להפסיד ובלבד שהקבוצה השנייה גם תפסיד. זה אותו סוג של יצר אנושי בסיסי שעובד גם ביננו לבין הפלסטינים.

            • רועי..

              זו ההגדרה שלך לתרבות מוות, וככזאת היא מתאימה לתרבות שקיימת אצל הפלסטינים (ובמידה מסוימת, כמובן, בסוג מסוים של איסלם שקיבל השראתו מהוואהביזם, והוא מאוד מקובל בימינו). בזה אני בהחלט מסכים איתך. אבל עם זאת, כפי שנאמר פה, שמשון הגיבור אכן היה המחבל המתאבד הראשון (טוב, אולי בין הראשונים, לא בדקתי את זה..).

              אבל להגיד שבישראל יש תרבות של "התקרבנות", שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בסגידה לחללינו ולקורבנות השואה, זה גם נכון, לדידי. והשימוש שאנחנו עושים במתינו כדי לקבע את הפחד ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", ולהדגיש את הלגיטימציה של מדינת ישראל (וכמובן, את כל פעולותיה באשר הן) קיים גם קיים.

              הבעיה היא, כמו שמציינים פה, שסוג חשיבה בינארי כזה, של או אנחנו או הם, מתיר מרווח רחב לתמיכה בפעולות שאינן חוקיות או מוסריות לדידנו, כי, שוב, מדובר ב"אנחנו או הם". וכמובן מעודד שנאה רבה, גזענות, וכו' וכו' וכו'..

            • נירה

              לדעתי הם לא מקדשים את המוות עצמו (לא יותר מכל דתי שמאמין שהעולם הזה הוא רק תחנת ביניים בדרך לעולם הבא) אלא את המלחמה עד טיפת הדם האחרונה למען החופש. זה פשוט שלהם יש יותר סיכוי למות במאבק הזה מאשר לחיילי צה"ל.

        • אסף

          תשמע, אמנם זה היה מזמן אבל אני גדלתי כאן על סיפורים של קידוש השם, מוות בגבורה במלחמות ישראל, ורציחות של ילדים בשואה – כל זה כהצדקה לעצם הקיום שלי כישראלי. קורבנות השואה היו איכשהו קדושים, וכן חללי המלחמות. הם היו גיבורים. אפילו אמרו לנו שאצלנו יש ערך לחיי אדם – לכן אנחנו כל כך מתעסקים עם כל חלל וחלל – בעוד שאצלם חיי אדם לא שווים כלום ולאף אחד לא אכפת.

          מה זה אם לא לסגוד למתים? ביום השואה וביום בזכרון ניסינו, כילדים, לחוש איזו תחושת התעלות והתחברות אל הגבורה והקדושה באופן שהיום אני מזהה כתחושות דתיות. זה אולי לא אותו הדבר כמו מה שקורה אצל הפלסטינים – אבל מה אכפת לי? אנחנו סגדנו למוות בשעת חינוך ובטקס ובטלוויזיה בדרכנו המיוחדת לנו.

          יש כמובן את התוספת של "השלום". אין לי בעיה תיאורתית עם זה. אפשר לסגוד למוות ולסגוד (לרטוריקה של) שלום בו זמנית. אפילו ילדה בת 6 יכולה.

          • דומני שיש הבדל גדול בין (נגיד) לסגוד למתים, לבין לסגוד למוות עצמו.

    • גיל ב'

      איך היית מגדיר פעולה שבה פלוגת חיילים מחפשים על ברכיהם בחול חלקי גופות מיקרוסקופיים בזמן שהפלסטינים יורים עליהם? זה לא בדיוק "תרבות המוות" שדובר בה כאן, אבל זה בוודאי לא "תרבות החיים".

  • עדו

    אה, אז לשם נעלם לנדו…

  • ג'ו

    אוטובוס צוערי הסוהרים הוא לבדו 40 מתוך אותם 183

  • יוסי, אני לא מבין משהו. הכבאים שנהרגו בעת שלחמו בשריפה (וגם הסוהרים שנהרגו בעת שניסו לסייע בפינוי עקב השריפה) – חשבתי שהם כן נהרגו בשליחות המדינה ולא סתם בתאונה. טעיתי?

    • בשירות המדינה, אבל לא בשירות צה"ל. גם שוטר שמת במהלך מרדף מת בשירות המדינה. הוא חלל צה"ל. גם מציל שטובע בניסיון להציל ילד בים מת בשירות הציבור (העירייה במקרה זה) – גם הוא חלל צה"ל? יש צה"ל, ויש לא צה"ל. השריפה לא היתה מלחמה, וגם לא פיגוע, ולכן הם לא חללי צה"ל. נקודה. הבעיה האמיתית, למעשה, היא שאלה שמקריבים את חייהם למען הציבור שלא במסגרת הצבא נתפשים על ידי רבים כפחותים מחללי צה"ל. את *זה* יש לתקן על ידי הכרה בחשיבות הקרבתם, לא על ידי שיוכם המלאכותי לקבוצה שאין להם שום קשר אליה.

      • טוב ויפה, אבל זה לא מה שיוסי אמר. איכשהו אצל יוסי הרצון להבדיל אנשים שנהרגו תוך מאבק בשריפה ובין אנשים שנהרגו בתאונה הופך להיות "פולחן מוות מכוער במיוחד".

        • גיל

          נראה לי שעל זה בדיוק הוא מדבר. הרגשות העזים, המהומה, ההעלבות, על מה שהוא לכאורה עניין בירוקרטי. הפולחן הוא בהתעסקות במעמד של חלל אשר מדגישה עד כמה זה הפך לסמל.

          • כמה מה הפך לסמל? לי זו נראית פשוט כמו דרישה סבירה לקבלת הכרה על כך שהאנשים הללו מתו בעת נסיון לסייע לכלל להתגבר על אסון.

            לעומת זאת, מה שאני מנחש שוויזנפלד התכוון אליו הוא דברים בסגנון קידוש פיגועי התאבדות, "התינוק השהיד" וכו'. אני לא רואה קשר גדול בין שני הדברים. בפרט, משפחות ההרוגים בשריפה בכרמל לא יטענו לדעתי שמותם היה דבר טוב.

            • חנן

              זה לא העניין, ברור שאף אחד לא מטיל ספק בכך שהכבאים מתו בעת סיוע לכלל, וסביר להניח שאף אחד מקרוביהם לא חושד שקיים ספק כזה. מה באמת עומד מאחורי הבקשה שלהם? אני מניח שזה הרצון לקבל חלק במפעל ההנצחה הגרנדיוזי של המדינה, בה"א הידיעה, שהוא אחד ויחיד. הגרנדיוזיות והייחוד שלו יוצרים מעמד מיוחס של מתים, עד כדי כך שאנשים נאבקים להתקבל אליו כמו אל בית ספר יוקרתי. כי "סתם" למות למען הכלל זה לא מספיק נחשב.

              אני דווקא לא הייתי קורא לבקשה של משפחות הכבאים "מכוערת", זה רק סימפטום יחסית עדין. אני גם חושב שהיא מובנת ומוצדקת בהקשר שאנחנו חיים בו. הבעיה היא בהקשר, שהוא כרגיל מיליטריסטי בצורה חסרת פרופורציה. צה"ל וכל דבר שקשור אליו נמצאים כמה רמות קדושה מעל כל דבר אחר, והחיים האזרחיים בטלים וחסרי חשיבות לידו. וכשהמצב הזה מאותגר פתאום, למשל על-ידי אסון לאומי שהוא לא בטחוני, אז במקום למתן את המעמד של הצבא ביחס לאזרחות, מזליגים את ההיבטים האזרחיים אל תוך הצבא.

      • עופר

        למעשה, כן.שוטרים נספרים במניין החללים. לכן השם הרשמי לרשימה הוא "חללי מערכות הביטחון"

  • מני זהבי

    א-פרו-פו יום העצמאות: אם יש כאן מישהו שראה את טקס הדלקת המשואות (או לפחות את פתיחתו), האם שמתם לב שאת המילים של שיר הפתיחה כתב אחד, משה קלוגהפט?
    לא, לא מדובר ביצירת מופת ספרותית (אנדרסטייטמנט), ועד כמה שידוע לי, לאיש טרם יצאו מוניטין כפזמונאי. מישהו אמר חלוקת כיבודים למקורבים פוליטית?

    • אוטו פוקוס

      רק תראו מה גוגל הביא לנו על מר קלוגהפט וקרבה פוליטית חשודה:

      http://www.blacklabor.org/?p=21745

      מה שכן, שיר שלו כבר זכה לביצוע של הטובים שבח"כים, בהלחנתו של עמיר בניון:

      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3902078,00.html

      • מני זהבי

        Goddammit, זה אותו שיר. אני עוד יכול להבין למה הח"כים החליטו לבטא באמצעותו את הכישורים המוזיקליים שלהם ביוני 2010, אבל מי הגאון שהחליט להכניס אותו לטקס הדלקת המשואות?

  • לא רק זה. מה זה "חנה ושבעת בניה"? מה זה קגושי מגנצה? מה זה פולחן מצדה – והעובדה שאיש לא מדבר על זה שכל הטינופות שהיו במצדה מלכתחילה היו האל-קאעדה של זמנם?

  • סמולן

    תודה כפולה על ההודעה בעניין עידן לנדו. קודם כל כי היא מסבירה את ההודעה התמוהה בבלוג שלו בעניין העדרותו. ושנית כי היא מאפשרת לי לדעת שהד"ר הטוב עדיין משרת בצה"ל, שזה כמובן דבר מעודד: אכן, כמו שהוא כתב לאחרונה, הוא אינו בדיוק אנטי-ציוני.

  • Pingback: סוכן זוטר, מקסימום לבלר » יום הזיכרון הסלקטיבי()

  • סוכת הנשיא

    האם כל הסיפור הוא ניסוי שהתקלקל באיזה שלב או שפחות או יותר בעצם נכנסו בתמימות למגפי הצבא שהוכנו עבורינו?

  • סוכת הנשיא

    הערה: "ללכת ולהקצין" זה לחוש יותר ויותר עד כמה עמוק שהעסק דפוק.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    רשימת הפדיחות של טקס הדלקת המשואות הימני ביותר אי פעם:

    1) נינט בתסרוקת של קרואלה דה-ויל מבצעת שיר שכתב תועמלן שכיר של הימין והלחין זמר ששונא שמאלנים שמותחים ביקורת על הצבא אבל בעצמו לא עשה צבא על סעיף נרקומנותו-אומנותו.

    2) רובי ריבלין מקריא מהדף ולא מצליח לבטא נכון את המילא "פסיפס" למרות שמנסה כמה פעמים.

    3) חב"דניק שמדליק משואה מלהג על הרבי המלך המשיח, ומדליק אותה "לתפארת מדינת ארץ ישראל" שזו איזו פיקציה של הימין הפוסט ציוני.

    4) קרן פלס מחליקה ונופלת על התחת.

    מסקנות: בפעם הבאה צריך לתת את הפקת והעמדת הטקס לתלמידי כיתה ז' בביה"ס המקיף ע"ש חוסיין אבן טלאל בואדי ג'וז. זה בטוח יצא מקצועי יותר וציוני יותר.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      אכן הטקס הזה נראה כמו מערכון בארץ נהדרת על טקס הדלקת המשואות.

    • וואו, ואני הצלחתי לפספס את זה? למה אין שידורים חוזרים למה?

  • נתן

    קראתי, השכלתי, נהנתי. תודה רבה.

  • א'

    OT, אם כבר ציינת את ברברה ארנרייך – אני ממליצה מאוד לקרוא את "כלכלה בגרוש" שלה, ספר שתיעד ניסוי במסגרתו ארנרייך "התחזתה" לעובדת בשכר מינימום ותיעדה את ההשפלה, הניצול, העוני והעליבות שבדבר. אני קוראת כרגע את Bright Sided שלה (לא תורגם עדיין) וגם הוא מופתי.

  • Pingback: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות חג העצמאות 9.5.11‏()

  • אייל אביאל

    מדינת ישראל תמיך להתקיים למרות אנשים כמוכם.
    כמה שתנסו לחבל המדינה ממריאה למעלה.
    גם לאנשים כמו יוסי גורבי'ץ יש מקום פה כי אנחנו חזקים להכיל אותם.

    • עדו

      אני בהחלט מקווה שמדינת ישראל תמשיך להתקיים למרות אנשים כמוך ושלמרות אנשים כמוך יהיה כדאי שהיא תתקיים.

      • רועי..

        אני אומר אותו הדבר לגבי ליצנים..

        מדינת ישראל תמשיך להתקיים למרות קיומם השפל, המאופר, השמח-בצורה-מפחידה…מדינת ישראל (לפחות חלקינו) חזקים ויכולים להכיל את קיומם..

        שונא ליצנים.. בעעעעעע.

    • דורצח

      תגיד לי, מילא שאתה תוקע לו צ'ופצ'יק בשם, אבל גם לשים אותו במקום הלא-נכון? עוכר ישראל.

  • Pingback: מגש הדמעות | מילים מילים()

  • איתי

    אני לא חושב שיש מה לדאוג בעניין הזה. אם זה מוצא חן בעינינו ואם לא, למרות התגייסות התקשורת והצפירות, יום הזיכרון כבר מזמן איבד מערכו. אנשים מנצלים את הזמן הפנוי לקניות – עוד תחום שבו אנחנו דומים לאמריקאים. יום הזיכרון שלהם הוא אחד מימי הסיילים הכי גדולים שיש שם.

    אגב, מהסביבה הקרובה שלי אני יכול להגיד שיום הזיכרון לא אומר הרבה לאנשים שלא איבדו מישהו. גם מבחינתי הוא היה עוד יום לפני שהיה לי קבר ספציפי לפקוד באותו יום.

    • חייל במיל'

      אחד ההבדלים הוא שלאמריקאים כבר אין ממש חללים שנלחמו על הבית שאפשר לזכור אותם, עברו שם כבר 60 שנה מאז המלחמה האחרונה על הבית, וגם זה אם תופסים את פרל הרבור כהתקפה על הבית (וטרור, גדול ככל זה משהו אחר עדיין ממלחמה ממש). לכן לאף אחד שם לא אכפת.

      בישראל החיילים רלוונטים כי הם נהרגו כשהם מגינים על חיינו. למרות מה שיוסי כותב החיילים לא נלחמים בשביל הקריירה של איזה פוליטיקאי אלא בגלל הידיעה הברורה שהשכנים שלנו היו מנסין בכח לכבוש את המדינה לו רק היו חושבים שיש להם סיכוי. אני יודע שלא מנומס להזכיר את זה פה, אבל מספיק לראות חדשות מחומס או מחאלב כדי לראות איזה עכבות או כבוד לבקשות מהקהיליה הבינלאומית יש לבשאר אל-אסד. בלי החיילים האלה היינו גם אנחנו שואלים את עצמנו אם החבר'ה של המוחבאראת קיבלו השבוע מלאי חדש של פצמר"ים.

      • מני זהבי

        בעיקרון יש היגיון במה שאתה אומר, אבל לא נראה שאתה מבין מספיק טוב את מה שאתה מנסה להגיד. המוחבראת, אבוי, אינם עובדים עם פצמ"רים; יש להם כלים אחרים לבצע את המשימות שהוטלו עליהם, ואני בהחלט לא הייתי רוצה שאותם כלים ייושמו על מישהו מאזרחי ישראל.
        אבל מילא מוחבראת. אכן, אם לא יהיה לישראל צבא שיכול להגן עליה, סביר להניח שהיא תיכבש, ואם לסבתא יהיו גלגלים, סביר להניח שהיא תגיע מה-זה-רחוק. אבל לוגית, זה עדיין לא אומר שכאשר יש לישראל צבא, הוא עוסק אך במניעת כיבושה, או שהסבתא אינה יכולה להגיע רחוק גם בלי להפוך לסייבורג על גלגלים. למזלנו (וכן, במידה רבה בזכות צה"ל), ישראל לא חוותה מלחמה שמאיימת על קיומה מאז 1973, אבל היא כן חוותה מספר מלחמות – הן כאלה שהוגדרו רשמית כמלחמות והן כאלה שהוגדרו כ"מבצעים" – גם אחרי השנה ההיא. עכשיו תשאל את עצמך למה.

  • ריקי ישראלי

    תודה על העדכון בעניין עידן לנדו. מישהו יודע כמה זמן הוא אמור לשבת בכלא?

  • sus

    לא לעניין ובכ"ז לעניין. כנראה לא מספרים ליהודים, היום בבוקר הייתה פגישה ישראל לבנון או"ם. לא יורים ! מדברים !

    בקרוב בכל העתונים. במצרים משבר כלכלי אמיתי. פשוט חוסר מזון. בעזה אין ולא היה רעב במצרים כבר מתחיל. מזון נצבר. מחירים מרקיעים. אבטלה ממריאה שחקים. שמועות על הברחות מזון לחו"ל. מצרים מבקשת הלוואות גישור. תיירות דועכת. הולך להיות רע לפני שיהיה רע מאוד.
    בסוריה מדברים על ביטול הסכמי סחר כי היבוא הורס תעשיות וזה יהיה פתרון לאבטלה. גדול הנוכלים בסוריה, קרוב של הנשיא, שהירשנזון ואולמרט לא מגיעים לקרסוליו מאיים על מלחמה בישראל. לבנון מחזירה סורים פצועים ישר למחובראת. אפילו תורכיה מאיימת על סוריה. כמה מתים שם בסוריה? איש אינו יודע ולא ידע לעולם המספר נע בין 500 ל 1000 אולי יותר ? יעברו בודאי את עופרת יצוקה יורים ישר באזרחים בלי גולדסטון בלי גדעון לוי. דבר על יחס לחיים ומוות. בלבנון לא יכולים להרכיב ממשלה כי החיזבאללה ושותפיו רוצים הכל. בלוב "זה" הולך להמשך שנים רבות, "זה" = מוות, הרס, בזבוז האירופאים מתאמנים בלהפציץ שחורים, נ.ב. לוב זה המקום הראשון בו השתתפו אווירונים במלחמת ירי, 1912. בבחריין שוחטים שיעים ואין מצפצף.

    וכאן בבלוג זה בני אדם שחיים במקום כמעט הכי מוצלח הכי משתלם במזרח התיכון נהנים מברבורים וחירטוטים זיבוליים על תרבות מוות. נקווה שמה שקורה בישראל ימשך הכי הרבה שאפשר. באשר לשכנים? שאלוהים יעזור.

  • איציק ממן

    שמאלנים אוהבים להציג את המדינה שלנו באור שלילי ולהתבכיין על כל דבר כמו "תרבות מות" או חוסר דמוקרטיה או אבטלה.
    הם גם רוצים שנשתלב במרחב.
    אני באמת לא רוצה להשתלב במרחב מסביב ולהשאר וילה בגו'נגל עד שיעלם הגו'נגל.
    הם יבכו ויקטרו ומדינת ישראל תמשיך הלאה גם אם היא נאלצת לסחוב אותם על הגב.

  • דביר

    עפ"י "וואלה" הסיבה למחבוש אינה סירוב לשרת בשטחים הכבושים אלא בסירוב לשירות בצריפין. (אולי כי גם זה שטח כבוש, נכבש ע"י חטיבת גבעתי במלחמת השחרור, קיים על הכפר צרפאנד הערבי…).

  • אלעד

    האם צה"ל לא מחוייב למסור לתקשורת את מספר המתאבדים לפי חוק חופש המידע? בכל זאת לא מדובר בסוד בעל ערך צבאי.

  • יוסי שלום,

    אני קורא בשקיקה את הפוסטים שלך ורבים מהם הינם מאירי עיניים ומעוררי מחשבה. טוב, למען האמת הם מעוררים הרבה דאגות על עתיד הדמוקרטיה הישראלית.
    לפוסט זה אינני יכול לקרוא "אחד מהטובים שלך". מדינת ישראל יכולה להתגאות ביכולתה לזכור את האנשים אשר איבדו את חייהם למען ההגנה על הקמתהועל קיומה. הייתי מסכים איתך, אילו היית טוען כי המגמות הפסישטיות בישראל עלולות להמית אסון על המפעל הציוני הנפלא שלמענו הקריבו כל אותם חיילים את חייהם.
    כבר עתה, ניתן לשמוע דברי בלע כדוגמת הרב דוד דרוקמן, מחותמי מכתב הרבנים החזור ואומר כי לוחמי תש"ח שחררו את צפת למען תהיה עיר יהודית. אינני מכיר חילול כבוד המת מחפיר מדברים אלה.
    המקום היחידי שבו אני מסכים כי ישנה התמקדות יתר בקורבן האנושי, הינו ההצלחה הצבאית במלחמת יום כיפור. הציבור בישראל, אשר מובל על ידי התקשורת נוטה להשכיח את ההצלחה הצבאית ומתמקד במחיר הנורא אשר שילמנו לשם השגתה. שוב, חשוב מאוד שיש בלוגרים כאמיצים כמוך, אשר בעידן של התיישרות תקשורתית עם עמדות הממסד, לא מהססים מלהביע עמדה המאתגרת את הקונצנזוס.
    תמשיך ככה למען כולנו.

  • שתי הערות:
    (א) ההשוואה בין היחס הישראלי למוות ליחס הפלסטיני למוות שגויה לדעתי. תרבות השאהידים מקדשת את המוות ומחנכת את ילדיה שכדאי למות. תרבות השכול והזכרון הציונית, עם כל הערצתה למתים, מבהירה היטב שעדיף לבחור בחיים. כמובן שלא נכון לחשוב שכל התרבות הפלסטינית מתאפיינת בחינוך לשאהידיזם. עובדה שלפני אינתיפאדת אל-אקצה הקפידו בכירי הרשות לשלוח את ילדיהם לחו"ל. עובדה שאין מתאבדים בקרב בכירי הרשות והחמאס.

    (ב) אני מאוד מעריך את הפעילות של עידן לנדו, אבל הוא לא בכלא על רקע סירוב לשרת בשטחים. בסה"כ סירב להגיע ליום עיון ביחידת התקשוב שלו, בבסיס אלמוני אי-שם במרכז הארץ
    http://news.walla.co.il/?w=/9/1822444
    מאחר ולא מדובר בסירוב על רקע חיכוך אידיאולוגי חזק עם דעותיו, ולמרות הפרשנות שבוודאי תוצע (כי הרי כל חייל בכל תפקיד משרת את הכיבוש, וכידוע אין על ישראל שום איום משום גורם חיצוני אחר ולכן כל סיוע לצה"ל פסול מעיקרו) אני נאלץץ להיות ציני ולשער שהוא כנראה חשש שבקרוב ישחררו אותו משירות מילואים ולכן קפץ על ההזדמנות הראשונה שהיתה לו לסרב לשרת. זו זכותו כמובן, אבל כשחושבים על הפעילים הפלסטינים שלא יכולים לבחור מתי להיכלא ומתי לא, הסרבנות דה-לוקס של חלק מפעילי השמאל בארץ מקוממת קצת. אותי לפחות.