חביב עלי שבועות מכל החגים היהודיים. הוא איננו כרוך בטבח בחושבים אחרת, כחנוכה ופורים; שלא כבפסח, אין בו צום כפוי על חופשיים בדעתם; כל כולו חג של מוצרי חלב. אשרי חובצי הגבינה, כי הם יתעשרו.

הוא חביב אלי מסיבה אישית יותר: בשבועות של 1987 עדיין הייתי כלוא בישיבת נחלים. מנהג נלוז היה להם, להשאר ערים כל אותו הלילה ולהעמיד פנים שהם הוגים בתורה. חלק מהם, יש להודות, אכן עשו זאת, שכן בחינות הבגרות בתלמוד עמדו בפתח.

אבל לי היתה מתנה יקרת ערך: הכרך הראשון של תרגום פלוטארכוס לעברית, שכלל את הביוגרפיות של המדינאים היוונים. פלוטארכוס, פילוסוף יווני בן המאה הראשונה לספירה, קנה את שמו דווקא כביוגרף: הוא ערך "ביוגרפיות משוות", מדינאי יווני מול מדינאי רומאי, ככל הנראה בנסיון לומר שאלה אינם עדיפים על אלה. ההשוואות היו לעיתים צולעות, אבל הוא מכיל חומר ביוגרפי יקר ערך שאבד בשנים שלאחר מכן. הוא שווה קריאה עד מאד.

הביוגרפיה הראשונה היתה של ליקורגוס, המחוקק – המיתולוגי למדי – של ספארטה. היום אני יודע ומבין עד כמה פאשיסטית ומדכאת היתה ספרטה, מדינת-המוצב הראשונה בהיסטוריה, אבל אז, בגיל 17, היה משהו משחרר שקשה לתפסו במילים במנהגים הללו. הספרטנים נראו כמעט כחיזרים, המוסר שלהם היה כל כך אחר, כל כך נקי לעומת הזוהמה הרוחנית שהיתה סביבי – והם היו ההוכחה הברורה שיש משהו גדול הרבה יותר מעבר לחומות כלא היהדות.

הם הגו בהבלי אביי ורבא, ואני הייתי מנתר מדי חצי שעה לחדרי, קורא בגניבה עמוד או שניים, וחוזר להעמיד פנים שלתלמוד יש איזושהי משמעות. אמנם, קשה לומר שהתלמוד נטול עניין; יש בו סוגיות קריטיות, כגון שאלת טומאתה של אשה היולדת תנין; דינו של פסל קיסר המחזיק צואה בידו, אם מותר הוא או אסור בשימוש; הסוגיה הקשה של נישואי בתולה הרה לכהן גדול; גלגוליו המרתקים של הערפד התלמודי; שיטות שימושיות להערמה על מלאך המוות היהודי, שהוא שוטה ידוע; ושאר פנינים. מה רבה חוכמתם של גדולי ישראל – אבל אותנו הכווינו אל סוגיות מסוכנות פחות, כגון דיני נזיקין מהעידן החקלאי.

ומן הבוקר שלאחר מכן הייתי מתיוון. חביב עלי, אם כן, חג שבועות כיום אישי של שחרור; והעיקה עלי העובדה שמעוננים ומנחשים ולוחשים לאובות ועובדי כוכבים ומזלות ודורשים אלי אבן הפכו את החג לחגם, וכל רחוב יש בו "מניין ניו אייג'י חילוני", ורובם קוראים בשם הקבלה כאילו יש בה משהו מלבד הבל, שטות ורעות רוח. הנה, אם כן, מעשיה לחג, ש(כמעט) כולה אמת.

* * * * *

מעשה ברבי יוסי הקטר ורבי אסף הקנאי (לפועל ולשם) ורבי איתמר בעל הנס (קפה), שהיו מסבים, לפני שנים ארוכות, במסעדה תאילנדית בפתח תקווה (אותה מסעדה איננה עוד, ואולי לא היתה אלא משל למצבה של פתח תקווה), והיו מתעמקים ברזי קונספירציה. פתח רבי אסף ואמר: מה אומלל מצבם של בני יפת, שכל תרבותם חיפוש נואש אחר החסר. שאל רבי יוסי: מדוע? ענה רבי אסף: בשל חרדת הדי גמא. וינחר רבי איתמר נחרת בוז.

שאל רבי יוסי: מהי חרדת הדי גמא? ענה רבי אסף: אות יש ביוונית ודי גמא שמה, והיא וו' בלשוננו; והנה, מן ימות הומרוס והלאה, אין אות זו משמשת עוד, ואם בעבר נקרא האי הידוע ורודוס, ובלשוננו אי הוורדים, הן כיום הוא נקרא רודוס ותו לא, והדי גמא פרחה לה. הוסיף רבי יוסי ואמר: והן וו' היא האות החשובה ביותר לקב"ה עליו השלום, שנאמר שש כנפיים למלאך; ראה מה גדולה מעלתה של הוו', שגנזי גניזתם של ל"ו צדיקים קשורים בה, וו' פעמים וו'. וינחר רבי איתמר בבוז.

אמר רבי אסף: ומכאן ריקנותם של בני יפת, שמנסים הם לחזור אל האות האלוהית אשר איבדו, ואינם מוצאים אותה, וכגודל חיפושיהם כך גודל תסכולם, וימציאו פילוסופיות ותיאוריות ואל האינסוף אינם מגיעים. ענה רבי יוסי: מצאנו ולמדנו שמניין יהוה כו' הוא, וכו' מספר מושלם בתורת רבינו פיתאגורס הינו; והם, הטועים, באין להם הדי גמא, יגיעו עד כ' ולא יוסיפו, ונמצאו חסרים מן המספר המושלם. וינחר רבי איתמר נחרת בוז, ויכהו רבי יוסי במזלג אשר בידו. והיו יושבים ודנים בתוהו, עד שבאו מלצריהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן חשבון של נעילה.

* * * * *

והנה, הערב אני קורא בספרו המרשים של גרשם שלום, "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", ומוצא שבמאה ה-13 הגו כמה קבליסטים קדושים תפיסה – "תורת השמיטות" – שחלק מרכזי בה הוא שהעולם פגום משום שבעידן זה שלו, עידן הדין, חסרה לנו אות מאותיות הא'-ב'. כלומר, מבלי ידיעה, ולשם לצון בלבד ותוך דברים בטלים, ומבלי שאיש מאיתנו לקח ולו בדל של קורס בקבלה, המצאנו אסף, איתמר ואני באותו פונדק נידח תורה קבלית שלמה, וזאת בתוך פחות משעה. ואני מצהיר בזאת שלא שתינו שום דבר יותר חריף מבירה, ולא הרעבנו את עצמנו 40 יום ו-40 לילה; פשוט נתנו לדמיון לרוץ ולמוח לקשור כל קשר אווילי.

לרבי אסף הקנאי ולי מסורת מטרידה של הגיית רעיונות אוויליים שלאחר מכן מתבררים כנכונים. אצתי, אם כן, לעדכנו. חייך ואמר: וכיצד, חושב אתה, הגיעו הקבליסטים ההם לתורתם, אם לא מתוך דיבור בטל? ותיפול עלי שתיקה. לא ברעש יהוה, לא ברוח יהוה, לא באש יהוה, ולא בקול הדממה הדקה, כי אם בהבל. הבל המוח הטוחן את הריק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)