שובם של חוקי חמה
המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".
ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.
גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.
אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?
ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.
ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.
* * * * *
תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"
הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.
יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.
ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.
אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.
לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.
שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.
(יוסי גורביץ)
אני חולק על התזה שלך. גם כשישראל הרגישה, והרגישה חזק מאוד, את מחיר הכיבוש (2001 – 2003), לא נוצר פה מומנטום לשלום. להיפך. גם הניתוח ההיסטורי שלך לא מדוייק. מה עם מלחמת ההתשה? 721 הרוגים בפחות משנה וחצי (מלחמת ההתשה), זה לא מחיר כואב? 6 שנים ממלחמת יום כיפור להסכם, זה נראה לך הקשר הסיבתי היחיד, כשבינתיים התחלפו ממשלות ונפלה מפ"אי? תנאי הכרחי (אך לא מספיק, כמובן) לשלום אמיתי הוא שמנהיגי הפלשתינאים יכירו בזהות הלאומית של היהודים החיים בארץ כלגיטימית. כדי לעשות שלום, סאדאת בא לארץ ונאם במליאת הכנסת, תחת דגל ישראל ותמונה של הרצל. עד אז, אגב, בגין היה נגד הסדרים עם מצרים. הוא היה ממובילי ההתנגדות בכנסת להסכם הביניים ב- 1975.
אני לא רואה את אבו-מאזן נואם בכנסת בקרוב. להיפך, בכירי הרשות בקושי מוכנים לדבר עם הציבור הישראלי באינטרנט (סלאם פיאד דרש להוריד את תמונתו מהקמפיין האחרון של יוזמת ז'נבה). זה לא צריך לשלול מו"מ וחתימה על הסכם הוגן, אבל שינוי בגישה כן ישנה את דעת הקהל בישראל.
שנה טובה.
אזרח יקר,
שכחת את התתנתקות? אמנם אתה צודק שבין ההתנתקות לבין ממונטום לשלום אין ולו כלום (ההפך הוא הנכון, ההתנתקות נועדה לקטוע באיבה כל יוזמת שלום כדוגמת יוזמת זנווה), אך היא הייתה צעד שבא לאחר שישראל הרגישה חזק וחזק מאוד את מחיר הכיבוש, כדבריך.
אני גם לא ממש רואה כיצד נאום של אבו מאזן בכנסת ישנה את דעת הקהל כלפיו, בקרב רבים בציבור הישראלי הוא עדיין לא פרטנר, אפרוח ללא נוצות, אשר שולט בקושי על חצי משטח פלסטין. העובדה שהרשות בראשותו צימצמה כמעט לחלוטין את הפיגועים בשיטחי הגדה, עד כדי כך שאפילו נתניהו מרבה לשבח אותו על כך, לא משפרת את מעמדו בקרב הציבור הישראלי, יתכן אפילו שבעקבותיה הדחיפות להגיע להסדר נעלמת מרוב הישראלים.
ההתנתקות הייתה ב- 2005, אחרי הרגיעה. יותר משהיא נבעה ממתקפות על ישראלים בתל אביב, היא נבעה ממתקפות על ישראלים בעזה. היא במובן מסויים קרובה יותר לנסיגה מלבנון מאשר להסכמי אוסלו. אבל כמובן שיש אמת בשני הצדדים שאנחנו מציגים כאן.
אני אישית כן חושב שנאום כזה יעזור. חוסר אמון הוא הבעייה מספר אחת. לרוב היהודים לא ממש אכפת מגבעה פה או גבעה שם, הם רוצים לדעת שהם לא נותנים ליישות עויינת להתפתח במרחק קילומטרים ספורים מהבית שלהם. כבר ראינו מה קרה עם עזה אחרי ההתנתקות. נאום בכנסת, והכרה בישראל לא רק בתור מדינה אלא בתור מדינת לאום, תשפיע עמוקות על דעת הקהל פה.
נדמה לי שבשיא תקופת הפיגועים, הנכונות לפירוק התנחלויות הייתה רבה יותר מכפי שהיא כיום (לפי הסקרים).
http://haemori.wordpress.com/2010/09/08/zionistradical/
מאוד קל לשקוע לתוך הכלום כאשר הדברים לא ממש מציקים לך בעין או בכיס או בדקירה, לנוון את העיניים כך שיראו רק רדיוס של מטר ולהתרכז רק בקרוב. תכניות ריאליטי, פלייסטשן, בית קפה, עבודה, ילדים, או מה שזה לא יהיה, ולהתעלם. כמו צליעה שאחרי כמה שנים כבר לא מרגישים בקיומה, כך גם המצב. אני מכיר את זה מהחיים באמריקה – הכל כל כך רחוק שזה מקבל מימד של עירפול, כמו סרט. אם פעם היו נפגשים בימי שישי עם חברים ומקטרים על המצב, היום גם את זה לא.
השקיעה באדישות היא עוד סימפטום של אמריקניזציה, כמו ה-SMS לגלעד. "לחץ על כפתור אם אכפת לך". אבל באמריקה הדברים באמת רחוקים, וההשפעה המיידית שלהם עליך קטנה. ועם זאת.
והכי מפחיד לחשוב על זה שאין דרך לצאת מזה חוץ מהתרחשות נוראית שתעיר את כולם.
אתה מתעלם ממשתנה חשוב נוסף: העדר של מעצמה שישראל (הן שכבת ההנהגה שלה והן הציבור הרחב) תפחד ממנה. עד 1991 היית מעצמה כזאת. קראו לה ברית המועצות, והיא הייתה מוכנה לשלוח לכאן צבא כאשר עלה החשד שישראל תפר את הפסקת האש שסיימה את מלחמת יום כיפור (שלא לדבר על כמויות אדירות של חימוש שהיא הזרימה למצרים ולסוריה מ-1955 עד 1977). לכן, כאשר סאדאת הגיע לישראל והציע שלום, שפירושו היה, ברמה הגיאופוליטית, התנתקות של מצרים מבריה"מ ומעבר למחנה האמריקאי, גם חסיד א"י השלמה כמו בגין הבין שלא כדאי לשחק משחקים. כיום, האיום הסובייטי אינו קיים, ועם איומים אחרים ישראל למדה להתמודד במחיר שנתפס בציבור כנסבל.
הנה סיבה אחת למה יש לי חיבה מסוימת, בדיעבד, לבריה"מ.
החלק היפה הוא שבעמודה השמאלית לצד המאמר מופיע קישור ל Top 10 Famous Toilets
נכון. ויש עוד סיבה, בעצם המשך של הסיבה המוזכרת במאמר:
הגיבוי האמריקאי המוחלט לכל גחמה של כיבוש ישראלי.
ראינו לאחרונה איך רק נשיא ארצות הברית מתחיל לגמגם משהו על ההתנחלויות, וכבר הכיסא שלו ושל חבריו בקונגרס מתנדנד.
בעצם רוב הישראלים תומכים בהמשך הכיבוש כי הם חוששים יותר מעימות פנימי עם המתנחלים ועוזריהם מאשר עם עימות עם הפלסטינים, עם העולם הערבי או עם חלקים מסוימים בעולם הרחב.
מה שיכול להביא ל"שבירת שוויון" הוא עידוד חרם, bds, על תיירות, תרבות וסחורות ישראליות.
כשבנמלי העולם יצטברו ערמות של מוצרים ישראלים שלא ירצו לפרוק,
יבואו בעלי ההון הגדול למשרתם הגדול נתניהו (או לבא אחריו) ויתחננו שיציל אותם מהמצב הזה. והם חזקים יותר מהמתנחלים.
אתה באמת מאמין שרוב הישראלים תומכים בכיבוש בגלל שהם חוששים מהמתנחלים ובעצם בסתם ליבם מכירים בעוול המוסרי? אני די מדוכנע בזה שרוב הציבור בישראל, לפחות כיום, פשוט לא מבין למה הוא צריך לספור את הפלסטינים בכלל, ומגבה עצמו בטיעונים ימניים מסורתיים והזויים כמו 21 המדינות וכו'
חרמות? בעיניי זה ישיג רק את המטרה ההפוכה של ההתבצרות הנוחה ב"כל העולם נגדנו". טקטיקת החרמות היא רציונלית מדי בשביל להצליח באקלים הנוכחי ובעיניי תחולל רק נזק.
לגבי המאמר עצמו – אני חש שכרגע הפלסטינים לא חשים שהם חלשים ולכן "איך יוכלו לוותר", אלא שהם חזקים, המומנטום איתם, הזמן פועל רק לטובתם, ואין להם שום סיבה לוותר על פסיק. לא רואה תקווה מאף אחד מהצדדים כרגע.
אין להם כל-כך על מה לוותר. על 78% מהשטח הם כבר ויתרו, ועל שיבתם של חלק גדול מהפליטים הם יוותרו בכל הסדר אפשרי. מה עוד אתה רוצה מהם?
אה, באמת יפה מצידם שויתרו על 78% מהשטח, וואו. על הפליטים לא שמעתי שום הצהרה רשמית של ויתור אלא רק דיבורים לא רשמיים, וכנ"ל על חילופי שטחים שיהיו הכרחיים.
אז על מה בעצם יצטרכו הפלסטינים לוותר בהכרח:
– זכות שיבת הפליטים, שהיא דרישה שאין לה אח ורע בהסטוריה של העולם כולו.
– הגבולות המקוריים של 67 יצטרכו להשתנות מעט על מנת לצרף כמה גושי ישובים (מטעמים פרקטיים בלבד, יהיה בלתי אפשרי לסלק את כל ההתנחלויות), ולקבל בתמורה גושי שטח שקולים בגודלם ובטיבם (קרי, לא אדמת מדבר מורעלת וכו').
– הכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי, כי לשם מטרה זו הוקמה המדינה (מה לעשות, זו המציאות).
נ.ב
אני לא מבין בכלל את נקודת המוצא שלך. בכל מו"מ מוצלח יש ויתורים משני הצדדים. אתה באמת ובתמים אומר כאן שהאשמה בפיצוצים הקודמים היא בלעדית של ישראל וכי הפלסטינים כבר ויתרו עד לקצה גבול הסבירות?
"- הכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי, כי לשם מטרה זו הוקמה המדינה (מה לעשות, זו המציאות)."
נתחיל מזה שהסכמים מוצעים קיימים, כמו לדוגמא הצעת הליגה הערבית, כוללות הכרה ב"אופיה הדמוגרפי המיוחד" של ישראל **והצורך לשמרו**. אם זה קרב השתנה על המלה "יהודית" זה משהו אחר.
דבר שני וחשוב יותר: מה בעצם פירוש הדבר, "להכיר בישראל כמדינה יהודית"? מבחינה מעשית-משפטית, אני יכול לחשוב רק על פירוש אחד: להצהיר שאתה מקבל שגם אם היהודים יהיו מיעוט במדינה, תישאר להם איזו זכות שמעבר לדמוקרטיה לשלוט בה. אה, וגם לקבל את הלגטימיות שבכך שישראל בכלל לא תעמיד פנים שהיא מקצה למיעוט שבתוכה משאבים שווים, או רואה בו באמת אזרחים שווים וחלק אינטגרלי מהמדינה.
כי אם זה לא זה, מה זה אומר בעצם? אתה שמונים אחוז מהאוכלוסיה ממערב לקו הירוק. שלטונך מובטח לחלוטין. הכרה בך היא הכרה במי שאתה כרגע, וזה מדינה יהודית (מדי, אבל לא משנה). הכרה במדינה ששפתה עברית ודגלה מגן דוד וסמלה מנורה. על מה אתה בעצם מתעקש פה?
אני מניח שהמשמעות היא בעיקר זכות השיבה היהודית, והאפשרות של כל יהודי לקבל אזרחות ישראלית.
ואתה צריך אישור מהפלסטינים בשביל זה?
עומר: "בכל מו"מ מוצלח יש ויתורים משני הצדדים".
אני לא יודע בכמה ראיונות עבודה יצא לך להשתתף, אבל אני יכול להבטיח לך שכמעט תמיד, אם מועמד לא התקבל לעבודה, זו "אשמתו" של המעסיק ("אשמה" במרכאות, כי המעסיק בד"כ לא חייב למועמד שום דבר). פשוט מאוד: מדובר בדוגמא קלאסית של מו"מ א-סימטרי, שבו לצד אחד יש הרבה יותר משאבים וחופש פעולה מאשר לצד השני. כמובן, להיות בעמדה של כוח זה לא רע לכשעצמו; השאלה היא, מה עושים עם זה. יש מנהלים שמרוב חיפושים אחרי "העובד המושלם" (אחד שמוכן "לוותר" גם על המעט שהוא יכול) נתקעים עם מצב של חסר בכוח אדם.
במקרה שלנו, השאלה העיקרית אינה על מה הפלסטינים מוכנים לוותר. השאלה היא, עד כמה אנחנו צריכים את השלום עם הפלסטינים, ואיזה מחיר אנחנו יכולים לשלם כדי להשיג אותו. למזלנו, אנחנו יכולים לשלם הרבה בלי לגרום לעצמנו נזק משמעותי. לא הייתי רוצה שהמצב יהיה הפוך.
ראשית יוסי , הצגת ההתנתקות כמשהו שכמעט הפיל את השלטון וגרם למלחמה ופירוק המדינה מוגזמת בלשון המעטה .זה היה מתוזמר היטב על מנת להציג בפנינו ובעיקר בפני המערב עד כמה לא ניתן לוותר בישראל על חלקי הארץ ולהניא את מי שחושב שכן מלעשות כך.
שנית , אמרת : …"ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו." מאמתלה של לתת ביקורת גם על השמאל וגם על הימין אתה נופל לעיתים למלכודות גזעניות במסווה של ביקורת.אנחנו הולכים ודומים לשכנינו הפלסטינים , אני מקווה שהתכוונת למדינות הדיקטטורה הסובבות אותנו ולא אלייהם כיוון שההיסבריס נוטף עדיין מדברייך אם אתה באמת חושב שהם פחות טובים מאיתנו או דמוניים יותר.
והערה אחרונה – פגיעה בילדים ונשיםגם ברחבי הכיבוש היא אכן טרור .אני מקווה שאתה מבחין שכל אקט נגד גברים מתנחלים (שנושאים נשק ברובם ) נחשב לאקט של התנגדות ולחימה ולא טרור?!
שנה טובה
למה הכללים של פרידמן נקרא "חוקי חמה"?
(ואיך הם נקראים באנגלית?)
מצויין, תודה!
שתי הערות:
1. תומאס פרידמן עצמו כתב לפני כמה חודשים מאמר בניו יורק טיימס ובו טען את מה ש"האנטישמים החדשים" מטיים טוענים: שלישראלים לא אכפת משלום והוא נימק את הטענה באותם נימוקים. הכתבה אפילו תורגמה להארץ. התזה שלו היתה שכדאי שיתחיל להיות לנו אכפת כי לאובמה אכפת.
מעניין שגלובס לא הקימו מהומה אז. יכול להיות שבגלל שהארץ הקדימו אותם ותרגמו את המאמר?
2. לגבי מלחמת יום הכיפורים, אני שמעתי ממישהו עם קרבה מסויימת למחליטי ההחלטות (או ממזמזי ההחלטות, במקרה שלנו) שהתנאי של ניכסון לרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים היה ויתור עתידי על סיני. זה מעמיד את בגין במקום בו עמדו ועומדים כל ראשי הממשלה של הימין עד כה: הם מתנגדים אידיאולוגית לשלום, אבל את המשחק הם חייבים לשחק. ואלטרנטיבה הרי אף פעם לא היתה להם…
לא בקיא כמוכם בהיסטוריה ובפילוסופיה אבל הסיבה העיקרית ש"תהליך השלום" לא בראש דאגותיי כרגע הוא כי:
1) אני לא מצליח למצוא עבודה ראויה כבר שנה
2) בעבודה שכן מצאתי אני עובד בכל כוחי כי לקנות דירה קטנה במרכז הארץ היום עולה מיליון ש"ח לפחות.
3) מפחיד לי להסתובב בשעות מאוחרות בחלקים נרחבים מהעיר שלי או להעיר לנהג שחוסם עם האוטו שלו מדרכה
4) בפעמים היחידות שהילדים חולים במשהו שהוא מעבר לשפעת צריך לעבור גיהנום כדי לקבל טיפול רפואי ראוי
כל הדברים האלו מכניסים אותי לחרדה ברמה מוחשית ויומיומית.
לא יודע, אולי אנחנו לא חיים באותה המדינה כי למרבית האנשים שאני מכיר אין לא פנאי, לא קשב ולא כלים להתעניין בתהליך השלום.
מצטער לומר, אבל הסיבות האלו, ולא כל הפלוצים הנפוחים שאתם מחליפים כאן ביניכם הם הגורם העיקרי לכך שתהליך השלום לא מעניין את הישראלים.