מילה טובה על דן חלוץ, משפט הראווה של ממשל בוש, אור נדיר במערכת המשפט הצבאית, תהיה נשמתם צרורה: ארבע הערות על המצב
כשמגיע, מגיע: שנה לאחר התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, פורסם היום במוסף לשבת של "ידיעות" ראיון ראשון נרחב איתו. המראיינת, סימה קדמון, היא גם זו שלה העניק חלוץ ראיון לאחר פרסום פרשת מכירת המניות.
קוראי הבלוג הזה יודעים שאין בי הרבה אהדה כלפי פושע המלחמה הזה, אבל הוא ראוי לשבח על כך שהוא מתייצב כנגד אגדת הסכין בגב. לממשלה אין לו טענות: אפילו על ההחלטה להמנע מהפצצת תשתיות – שהוא עדיין משוכנע שהיתה עוזרת – הוא אומר ש"הממשלה, בזכות השמורה לה, לא קיבלה את המלצתי, מסיבות שכולן לגיטימיות". הוא מחמיא להחלטה של עמיר פרץ לתקוף את הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה, וסבור שבהחלט יש מקום לשר בטחון מרקע אזרחי. הוא אומר במפורש שהכשלון במלחמה הוא זה של הצבא שעליו פיקד, ושהרגע הקשה ביותר שלו "היה כשהבנתי שאנחנו לא מספקים את הסחורה".
את המילים הקשות הוא מפנה אל קודמו בתפקיד, בוגי יעלון, שיצר את הספין על פיו ימי הקרב האחרונים היו "ספין מושחת", שאומץ על ידי המתלהמים. בחמיצות-מה הוא מציין שבוגי, שהרבה ללהג על "פורום החווה" והתערבותו בענייני צה"ל, מונה בעצמו על ידי אותו פורום.
לתומר בוהדנות, ולציבור מסומם-המיליטריזם הישראלי, זה כנראה לא יספיק. כנראה ששום דבר לא יספיק.
משפט ראווה: ממשל בוש הודיע לאחרונה שיעמיד לדין שישה מן המוחזקים בגוואנטנמו בחשד שהיו מעורבים בתכנון פיגועי ה-11 בספטמבר, וידרוש להוציא אותם להורג. לפחות כנגד אחד מן השישה – חאלד שייח' מוחמד – נראה שיש ראיות מוצקות.
אבל המשפט הזה יהיה בומרנג, במיוחד אם אכן יהיו הוצאות להורג. מוחמד מוחזק על ידי האמריקנים מזה כשש שנים. במקרה שלו, הסי.איי.איי. הודה כי הוא עונה – בדימוי הטבעה – ויש יסוד סביר להניח שגם האחרים עונו. ראיות שהושגו בעינויים לא יתקבלו בדעת הקהל העולמית, ובצדק. אנשים ישאלו, גם כן בצדק, מה פתאום, אחרי שש שנים, הוחלט להעמיד את מוחמד לדין, ומה עבר עליו בשש השנים האלה. אנחנו יודעים שבהפרה נפשעת של כל כלל, חוקי ומוסרי, איימו חוקריו של מוחמד לענות גם את ילדיו. הילדים עצמם נעלמו.
וכך יצליח ממשל בוש להפוך גם את חאלד שייח' מוחמד לקדוש מעונה, אחרי שהצליח כל כך – באמצעות משפט שמבייש את משפטי הראווה של מוסקווה, והוצאה להורג עלובה במיוחד – להציג אפילו את סדאם חוסיין כדמות הראויה להזדהות.
די כבר, שתגמר הנשיאות האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית.
ומהצד השני… בצעד שנרג מגדיר, לחרפתנו בצדק, כ"נדיר ויוצא דופן", הורה השופט הצבאי אריה אבריאל להפסיק את עינוייו של עציר פלסטיני, עומר דאוד. לטענת דאוד, החשוד במעורבות בפעילות צבאית, הוא הוחזק אזוק במשך 23 שעות ביממה, ונמנעה ממנו שינה.
העינוי הזה, אחד היעילים הידועים לאדם, כונה על ידי האינקוויזיציה tormentum insomniae, וחוקריה שיבחו את שיעור ההצלחה שלו. באנגליה, שבה היו העינויים בחקירה אסורים על פי חוק, השתמש ה-Witchfinder General מטעם עצמו, מת'יו הופקינס, בעינוי זה כדי להשיג הודאות ולתלות 19 "מכשפות".
אבריאל קיבל את טענותיו של דאוד, והורה להפסיק את חקירתו למשך 24 שעות. גם זה היה קצת יותר מדי למדינה, שמיהרה לערער על ההחלטה. הטוקבקים, כמובן, נכנסו להתקף; אחד מהם רוצה לראות את בנו של השופט הרוג בפיגוע, והתגובה הזו אושרה. תמונה מן הציבוריות הישראליות, 2008.
אחרי מות: כבר בימים הראשונים של מלחמת לבנון העריך צה"ל כי שני החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נהרגו במהלך נסיון החטיפה שלהם; אולמרט למד על כך רק כמה ימים לאחר מכן. השניים ישבו ברכב שנפגע ישירות מרקטת אר.פי.ג'י, וחוקרי צה"ל מצאו בזירת החטיפה כמות גדולה של דם, ממנה ניתן היה להסיק כי במקרה הטוב השניים פצועים קשה.
כמו במקרה 'חטיפת' שלושת החיילים ב-2000, החיזבאללה נמנע עד כה מלהעביר כל סימן חיים מן השניים. כמו אז, הסיבה לכך היא ככל הנראה שהשניים אינם בחיים. שוביו של גלעד שליט, כידוע, כבר סיפקו כמה הוכחות לכך שהוא בחיים.
לחיזבאללה עבר עשיר בחטיפת בני ערובה. קמב"ץ הארגון שחוסל השבוע, עימאד מורנייה, התמחה בשנות השמונים בחטיפת מערביים תמימים שניסו לסייע ללבנונים. החיזבאללה הקפיד אז להנפיק קלטות שבהם נראים החטופים, הוכחה שלדרישות הכופר שלו – בעיקר נשק וחלקי חילוף עבור איראן, שהיתה שקועה אז בביצת המלחמה העיראקית – יש בסיס. זה לא מסובך ודי זול: מרתף, מצלמת וידאו ניידת, חטוף, מעטפה לאי.פי. או רויטרס. במקרה של רגב וגולדווסר, החיזבאללה נמנע מכך; הוא כנראה יודע למה. לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי – "יש דברים שצריך לומר", אמר על כך לוועדת וינוגרד – מתחיל להבין מה קרה, ומתנהג בהתאם.
חלק ניכר מהאשמה נטוע בנו, שהסכמנו לעסקה המשפילה וכנראה המושחתת שרקח שרון, במסגרתה שילמנו במאות שבויים חיים תמורת שלושה ארונות מתים ופושע חי אחד. לימדנו את החיזבאללה שנשלם מחיר מלא עבור גוויות; הסרנו את הצורך שלו לשמור על בני הערובה בחיים. בעסקה השפלה ההיא, התרנו גם את דמם של גולדווסר ורגב. לא עוד.
שלום לעפרם.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
זה דבר שקשה להגיד אבל חשוב לזכור – שמי שמפנה עורף למתים, מבטיח את חייהם של השבויים הבאים.
שכל עוד שהארגונים סביבנו – שרבים מהם לא בוחלים בחטיפה לשם כופר – יודעים ששבוי חי שווה את משקלו בזהב אך שבוי מת שווה מעט מאוד, יש להם אינטרס להחזיק את השבויים בחיים.
ושמרגע ששבוי מת שווה רק מעט פחות – אפילו חצי או רבע – משבוי חי, הרי שאין טעם לקחת את הסיכון המוגבר שבשמירתו חי. בדופה קל הרבה לטפל, קל הרבה יותר לנייד, אין בעיות משמעת והמלטות.
אם נפדה את גופותיהם של גולדווסר ורגב במחיר מלא, נגזור את דינו של שליט.
עד כמה שאני זוכרת, אולמרט קיבל את המידע מצה"ל על ההערכה שגולדווסר ורגב אינם בחיים, רק כיומיים שלושה אחרי סיום המלחמה, כשהאדם שמעדכן אותו בכך, הוא העיתונאי רונן ברגמן.
ולכן – אמירתך לעיל ש "לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי " – היא ככל הנראה לא מדויקת.
"ולכן – אמירתך לעיל ש ”לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי “ – היא ככל הנראה לא מדויקת." את צודקת בקשר לעיתוי שבו ידע אולמרט על כך שהחיילים אינם בין החיים – התייחסתי לגך בפוסט – אבל בישיבת הממשלה הראשונה, עוד ביום החטיפה, אמר חלוץ במפורש שאין אופציה צבאית מעשית להחזרת החטופים. למרות זאת, אולמרט אמר בציבור שמטרת המלחמה היא החזרתם. כלומר, הוא ציין מטרה שידע שאיננה אפשרית. מכאן דבריו לוועדת וינוגרד.
אני חושב שיש מידה לא מבוטלת של חוצפה בזה שאתה ממנה את עצמך לפרשן לענייני חטופיפ.
הסבירות היא, שתמונת המודיעין שאתה לא רואה וראש הממשלה כן, היא קצת יותר מורכבת מ"לא קיבלנו וידאו אז הם כנראה מתים".
ספקולציות המבוססות על מידע חסר הן פרשנות לא-לגיטימית, וסתם חוסר כבוד כלפי משפחות החטופים.
"הסבירות היא, שתמונת המודיעין שאתה לא רואה וראש הממשלה כן, היא קצת יותר מורכבת מ“לא קיבלנו וידאו אז הם כנראה מתים“." ראשית, ההערכה שלי מתבססת גם על הממצאים בזירת החטיפה. שנית, אני תמיד חשדן כלפי התפיסה ש"שם למעלה יודעים יותר טוב". קלטות של חטופים – גלעד שליט הוא דוגמא עכשוווית – הן עניין די פומבי: החוטף *רוצה* שכולם ידעו שהנחטף בידיו.
"ספקולציות המבוססות על מידע חסר הן פרשנות לא-לגיטימית". מה לא לגיטימי בה? מנין לך לדעת שיש מידע מעבר ל"מידע החסר"?
"סתם חוסר כבוד כלפי משפחות החטופים." עם כל הכבוד, העניין הוא בבר מזמן לא עניינן של משפחות החטופים לבדן, אלא עניינו של הציבור כולו. הציבור יצא למלחמה, והציבור יצטרך לשלם את המחיר על עסקה, אם תהיה. אני חושש שבעסקה עתידית כזו, שוב – בגלל לחץ משפחתי, בגלל תפיסה סנטימנטלית ואידיוטית שדורשת "להשיב את הגופות לקבר ישראל", ולא משנה מה המחיר – נשלם בשבויים חיים תמורת גופות, ובכך נכשיר את הרג החיילים הבא. הנושא הזה רלוונטי מאין כמוהו לדיון ציבורי, ואם נשאיר אותו רק לממשלה, נמצא את עצמנו, רגע לפני עסקה עתידית, מול ספין רגשי שנתקשה להתמודד איתו.
ובעניין הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב, הנה פיסת מידע מרנינה: התובע הצבאי שיועד להעמיד את משפטי הראווה של ששה מבין מאות האסירים הכלואים בגואנטנמו *התפטר* בספטמבר משום שהובהר לו שעליו להפעיל את המשפטים הללו במהלך קמפיין הבחירות כדי לתמוך בקמפיין הרפובליקאי.
פרטים כאן: http://www.harpers.org/archive/2007/10/hbc-90001549
ובפרט:
Col. Davis added that other political considerations surfaced in recent months, including a push to get trials sufficiently advanced to prevent the next president — “particularly Hillary Clinton and the Democrats, if they win” — from changing the policy.
בנוסף, ישנו ציד מכשפות נגד עורכי דין שהתנגדו לבוש. ספציפית, הגנה על מואשמים בטרור הפכה לסיכון מקצועי (מקרה אחד מפורסם במיוחד כלל האשמה של עורכת דין ב"העברת מסרים מטעם הטרוריסט" ו"מתן סיוע לטרור"). שמעתי בפודקאסט שמתנהלת חקירת "אתיקה" נגד עורך הדין שייצג את גור במקרה המשפטי החשוב ביותר של מאה זו: בוש נגד גור.
הפרקליט, David Boies, מואשם בעבירת אתיקה משום שהוא קיבל כסף מאחד מלקוחותיו. (הלקוח מואשם בסחר בסמים, ומשום כך הטענה היא שתשלום לעורך דין הוא סוג של הלבנת הון. זאת, על אף העובדה שחוק איסור הלבנת ההון מציין במפורש את התשלום לעורך דין כאחד מהיוצאים מן הכלל היחידים שבעטיים מותר לאדם לקבל תשלום בכספים של אדם שחשוד בביצוע פשעים). אין לי לינק, אבל אחפש בהמשך וכשאמצא, אשלח אליך.
איך קוראים למשטר שמנסה להפחיד את עורכי הדין שמתנגדים לו?
משהו מפחיד מאוד קורה למפלגה הרפובליקנית מאז 94'.
נדמה שהמפלגה הגדולה והמפוארת ( שצעירה, אגב, מהמפלגה הדמוקרטית בכמעט שישים שנה) שכחה את המסורת הדמוקרטית שלה, וזרקה את כללי המשחק מאחורי גבה כדי לזכות בשלטון.
הנסיון להדחה המוזרה של קלינטון, שרטוט מחוזות הבחירה בצורה שתחזק נציגים רפובליקנים( מחוז בחירה אחד שורטט בצורת טבעת!)
כל פרשיות ליבי, המסע חסר הרסן נגד קרי, כל ממשל בוש…
וזה בלי להזכיר עניינים מהותיים יותר, כמו ההביאס קורפוס, עינויים, חוק הגנת המולדת.
וזה מפחיד, כי השיטה האמריקאית התבססה על שתי מפלגות לא רחוקות, ששתיהן ראויות.
נדמה שהמפלגה הרפובליקנית הפכה לגורם לא דמוקרטי, שמזכיר קצת את רוב המפלגות בימין הישראלי.
מילא הרפובליקאית, אילן. מה שמפחיד אותי הוא שהשליטה על הקונגרס נתוני בידי המפלגה הדמוקרטית, שמאפשרת לכל זה להתמשך ומתנערת מחובתה לחקור את אי-הסדרים של מפלגת הליכוד בגרסתה האמריקאית. (זו לא התחכמות שלי. רפובליקאים מכונים בריש גלי "הסניף האמריקאי של הליכוד", והם נגועים בכל הנפוטיזם של המקור הישראלי ובכמה רעות-חולות שנדרשו לישראל עוד כמה שנים כדי ללמוד אותן).
לא ברור לי לאן כל זה הולך, אבל זה ממש נראה לי רע – בהיותי שמרנית מאוד בתמיכתי בחוקה כדרך מוצלחת להסדרת השלטון בארה"ב, בשלטון החוק, וכיוצא באלה רעיונות אשר (מסתבר) כבר אבד עליהם הכלח.