התפוגגותה של הנורמליות
יש חברת כנסת ויוליה שמאלוב-ברקוביץ' שמה. תודו שהשם הזה לא בדיוק מתגלגל על הלשון. יוליה מי? תשאלו את עצמכם. ובכן, מדובר בחברת הכנסת הטריה ביותר, שבמהלך השבעתה – עם פרישתו המבורכת של חיים "הלשון" רמון – הבטיחה ש"אשרת את המדינה הזו נאמנה עד סוף ימי", ומיד לאחר מכן פצחה בקריאת פרק תהילים. בקריאה ראשונה זה נוגע ללב, בקריאה שניה אתה קולט שהיא בעצם מתכוונת להשאר בכנסת קצת יותר משמעון פרס.
כדי להשיג את המטרה הזו, צריכה שמאלוב-ברקוביץ' למשוך איכשהו את תשומת הלב של האספסוף. אי לכך ובהתאם לזאת, היא החליטה לרכב על הגל של מלחמה ב"משתמטים". איך? ובכן, שמאלוב-ברקוביץ' הודיעה לתקשורת – בהודעות לתקשורת היא טובה – שבקרוב היא תגיש הצעת חוק שכל ישראלי הצעיר מגיל 22 יצטרך לנפנף בכניסה לאוניברסיטה בפטור משירות צבאי בטרם יוכל ללמוד. המטרה: לאמלל את המשתמטים, כמו גם למנוע מהם ללמוד באוניברסיטה בזמן שאחרים מזיעים על ג'בלאות. שמאלוב-ברקוביץ' גם רוצה שהמדינה לא תסבסד את לימודיהם של ה"משתמטים". מההודעה שלה לתקשורת עולה שגם ג'ובניקים – כאלה שהצבא החליט שיעשו משהו לא קרבי – הם חצי משתמטים.
כלומר, שמאלוב-ברקוביץ' רוצה מדינה שבה מי שלא משרת בצבא יצטרך לבטל את זמנו במשך שלוש שנים, ואחר כך לא יוכל ליהנות כמו כולם מחינוך. כי חינוך, במיוחד בעידן הפוסט תעשייתי, מיועד לחיילים בלבד, ואילו היו הדברים תלויים בשמאלוב-ברקוביץ', רק לכאלה שהסתערו על עזה עם סכין בין השיניים.
למרבה השמחה, שמאלוב-ברקוביץ' לא מחוברת למציאות. בישראל, גבירתי חברת הכנסת, אין משתמטים. יש רק אנשים שהצבא החליט לא לגייס או החליט לשחרר. כל "משתמט" יוכל להגיע לאוניברסיטה, להציג את הפטור שלו, ולהמשיך הלאה. לחרדים ולערבים יש פטור גורף מלכתחילה. אם שמאלוב-ברקוביץ' רוצה להשתמש בתירוץ ה"לא משרתים בצבא" כדי להפלות את הערבים – החרדים ממילא לא לומדים אלא תפלות – מזכותם לחינוך, שתתכונן למאבק ארוך בבג"צ. מצד שני, שמאלוב-ברקוביץ' אינטילגנטית בדיוק כמו מסניפי צה"ל הרגילים, שגם הם מוסתים נגד "המשתמטים", כך שהיא תוכל להשיג את מטרתה העיקרית – שחברי קדימה יזכרו מי היא בעצם בבוא יום הפריימריז.
שמאלוב-ברקוביץ' לא לבדה במאבקה הנחוש למען זקפת ישראל. שר החינוך הדגול מרבבה שלנו – שחוש ההומור החריג שלו הודגם לאחרונה כשמינה אדם המאמין שהעולם נברא לפני פחות מ-6,000 שנה ושמאמין שאין חשש לעולם כי אלוהים לא מרשה לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – רוצה לחייב את כל הסטודנטים בישראל להשתתף בקורסים ב"מורשת העם והמפעל הציוני". כולם, בלי יוצא מן הכלל, יידרשו להשתתף, וכנראה גם לעמוד בבחינה. אמור מעתה, לא יהיה אדם זכאי לתואר בישראל אלא אם הוכיח את נאמנותו לאידיאולוגיה של המשטר.
בניגוד להודעה לעיתונות על הצעת החוק של שמאלוב-ברקוביץ', ליוזמה השקטה של סער דווקא יש סיכוי ניכר לעבור. בכך תהפוך ישראל לאחת המדינות הבודדות בעולם שמאלצת את תלמידיה להבחן בשיעורי אינדוקטרינציה. ברית המועצות לשעבר – כמה נעים הביטוי הזה – אילצה את תלמידיה להבחן במרקסיזם לניניזם. משטר הבעת' בסוריה מאלץ, אומרים, סטודנטים להבחן במשנה הרשמית של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית שלו. ועכשיו גם ישראל.
ראש ממשלתנו הזקוף – ההוא שעדיין בתפקידו למרות שאשתו הגיעה שלשום להסדר מחוץ לבית המשפט, שממנו משתמע שהיא עשקה את אחת העובדות שלה – הודיע בתחילת השבוע שלרשימת ה"אתרים הלאומיים" שלו יתווספו שני אתרים בגדה המערבית, המבנה שנטען שהוא מערת המכפלה והמבנה ההלניסטי שנתפס בטעות כקבר רחל.
שני המבנים האלה, לא במקרה, נמצאים בשטחים שאמורים להיות בשליטת הרשות הפלסטינית. כניעתו של נתניהו לדרישות המתנחלים בשאלה הזו אומרת, אם למישהו היה עוד ספק, שלישראל אין כל כוונה לסגת מהמקומות האלה. לא רק שאין לה כוונת נסיגה, היא גם מספחת אותם למחצה.
שלשום יצאו כ-100 פורעים חובשי כיפה להסתערות לתוך יריחו. החיילים האומללים, "שמשון הנבעך" כלשונו של לוי אשכול, לא ידעו מה לעשות. הם ניסו לעצור אותם, ללא הצלחה – ואחר כך החליטו, שמאחר והם אינם יכולים לעצור אותם בהסתערותם לתוך עיר שנמצאת בשליטה של הרשות הפלסטינית, לפחות יאבטחו אותם. את האבטחה הזו, למותר לציין, הם אינם מציעים למפגיני בילעין ונעלין. אותם הם יודעים היטב כיצד לפזר.
אחת המטרות העיקריות של הציונות – שים לב, גדעון סער – היתה הנורמליזציה של היהודים. ישראל היתה אמורה להיות מדינה ככל המדינות, עם גנב יהודי שייתפס על ידי שוטר יהודי ושיובא בפני שופט יהודי. עוד בטרם הגיעה לגיל 65, ישראל היא מדינה שמאמינה שזכויות האזרח בה מיועדות לחיילים בלבד, שאין להכשיר סטודנטים אלא אם עמדו בבחינות האידיאולוגיות הנדרשות, ושיש לה זכויות על אתרים ארכיאולוגיים בשטחן של מדינות אחרות. החיילים שלה לא עוצרים פוגרומצ'יקים, אלא מאבטחים אותם.
תומכי ישראל נוהגים לטעון שהערצת הצבא השולטת פה היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת. הבל הבלים: בישראל אין מלחמה ולא היתה מלחמה של ממש מאז 1948. לכל היותר היו כמה התקפות טרור, שב-2002-2003 אכן הגיעו לשיא חומרתן. אבל תל אביב איננה ווארשה של 1939 או 1944 ואפילו ירושלים של 2002 לא היתה סרברניצה תחת האש הסרבית. ישראל יכולה היתה לצמצם משמעותית את ההתקפות הללו – אבל היא מעדיפה לסגוד לאבנים בחברון ובבית לחם. היא בוחרת פעם אחר פעם, במודע, להפוך את עצמה לספארטה קטנה ומכוערת. המקבץ של השבוע האחרון הוא דוגמא מצוינת.
והשבוע עוד לא הסתיים.
(יוסי גורביץ)
גזום הגזמת. יום כיפור לא היתה מלחמה? ששת הימים? מאז יום כיפור – קניתי. אבל מאז 1948?
שתיהן התרחשו מחוץ לגבולות ישראל. הנזק לישראל עצמה בשתי המלחמות היה אפסי.
אני מצטער אבל בהינתן 10,000 פצועים והרוגים במלחמת יום כיפור זה לא נזק אפסי…
נפגעים תמיד יש במלחמות. אבל הם לא מתו בישראל אלא מחוצה לה.
אבל למה זה רלבנטי להערצת הצבא בארץ?
יוסי, אל תגזים. אלו היו מלחמות לפי כל הגדרה; מילונית, מדינית, צבאית ומעשית כאחד. מלחמת יום הכיפורים היתה מלחמה לא קלה ולא פשוטה, ובנוסף לכך היתה טראומה לאומית. גם ששת הימים היתה מלחמה, אבל אבל ראוי לציין שבניגוד ליום הכיפורים, היא דווקא היתה מאניה לאומית.
ודאי שאלה היו מלחמות. אבל אלה היו מלחמות חוץ. ישראל לא נלחמה על אדמתה מאז 1948. המלחמות שניהלה תמיד היו בשטח האויב, וכך גם הנזק הנלווה להן. אתה רוצה לדעת איך נראית מלחמה? שאל את הוויאטנמים או את היוגוסלבים. שום דבר דומה לזה לא היה כאן אי פעם.
ומה זה משנה בדיוק?
אז מאז פרל הארבור (שבעצמה הייתה סוג של התקפת טרור יותר מאשר מלחמה, אז אולי גם אותה לא צריך לספור) ארה"ב לא הייתה מעורבת במלחמות מאז … אממ… מלחמת האזרחים?
על אדמתה? ודאי שלא.
תהיינה מלחמות 67 ו-81 מלחמות "על אדמתה" או לא "על אדמתה", המלחמות האלה בהחלט קשורות להערצת הצבא בישראל. אתה יכול לומר שהן "קרו בחו"ל" אבל הלוחמים היינו אבא, הדוד שלמה והחברים שלו. כשהאנשים האלה מספרים מור"קים בעונג שבת, הם מייצרים את התדמית של הצבא הנערץ.
מאיפה אתה יודע שקבר רחל הוא מבנה הלניסטי
באמת, הלניסטי?? זה כנראה קבר שייח מהמאה ה17-18 שמונטיפיורי אימץ.
אבל זה כתוב בתנ"ך!!!!! סילבן אמר!!!
בן אדם, אתה מזדקן.
איך שקראתי את הכתבה על היחידות האקדמיות במורשת הציונות רצתי לקרוא את החברים של ג'ורג' ואכן, חברים ישנים לא מאכזבים, והצלחתי לנחש כמעט ב100% את מה שיהיה לך להגיד על זה. לא חיכתה לי אפילו טיפת הפתעה. כל כך צפוי.
הטיעון היחיד שלך שבכל זאת הפתיע היה יצירת המופת הלוגית הבאה:
יו"ש אינן ישראל => מלחמות 67,73 היו בחו"ל => בישראל לא היתה מלחמה מאז 48 => ישראל היא מדינה שכבר 60 שנה חיה בשלום => הערצת הצבא מיותרת. יפהפה, אתה נשאר יצירתי גם ב8 בלילה. מי יגול עפר מעיניך אריסטו ותראה עד להיכן הגיע כוחה של הלוגיקה.
הערצת הצבא מיותרת בכל מקרה. צבא זה משהו שצריך אותו, לא משהו להעריץ אותו.
אבל יש מין קטע ישראלי דפוק כזה, אנחנו חושבים שעצם זה שלאיזו שטות שאנחנו עושים יש סיבה, אז זה חייב הדבר הנכון לעשות.
למרות שאני מסכים שהערצת צבא היא רעיון לא בריא קשה להגיד שזה "קטע ישראלי". הערצת הצבא בארה"ב היא אפילו יותר קיצונית מאשר בישראל…
לשמחתנו, העולם אינו נגמר בישראל וארה"ב. לצערנו, אנחנו די תקועים עם שתי אלה.
כן שכחתי לציין את בריטניה או את שוויץ…אתה באמת רוצה לדבר על הערצת הצבא במדינות מחוץ למערב?
אם תחיה במדינות אירופה, בקנדה או באוסטרליה, או במדינות מערביות אחרות, תראה שיש בהן הערכה למי שמשרתים בצבא, אבל לא הערצה לצבא עצמו. השיח הציבורי בהן שונה לחלוטין.
נו באמת די עם זה .
מה לא ברור שזה לא השוואה טובה?! איזה סיכונים ביטחונים מידיים עומדת בהם אוסטרליה?
אם אתה רוצה מדינה עם אשכרה סיכונים בטחוניים, יש דוגמא פשוטה: דרום קוריאה. עם שכנים פסיכיים מצפון ומעצמה דורסנית (סין) קצת רחוק יותר באופק. לדרום קוריאה אכן יש צבא גדול, וככל הזכור לי יש שם גיוס חובה. אבל, ככל שאני יודע, אין שם הערצה לצבא. טוב, אולי זה לא מפתיע לאור העובדה שהם השתחררו מאשכרה דיקטטורה צבאית לפני 20 שנה בסה"כ. השאלה היא אם אפשר להיגמל מהערצת צבא בלי לעבור דיקטטורה צבאית בדרך.
נו, באמת. תפוס את האמריקני הממוצע ברחוב ותשאל אותו מי הרמטכ"ל. נסה למצוא בתקשורת האמריקנית התייחסויות סלבריטאיות לרמטכ"ל או לקצינים בכירים אחרים. זה לא דומה בשום צורה. בארה"ב מעריכים את המשרתים, אבל לא את הצבא. יש על ביקורת קפדנית הרבה יותר מאשר פה.
הבנת הנקרא. הקטע הישראלי הוא לא הערצת הצבא אלא זה שכל דבר שיש לו סיבה, בעינינו, הוא גם מוצדק. ויש מצב שגם זה לא קטע ישראלי בלעדי.
והנה עוד קטע ישראלי: אנחנו חושבים שמה שאנחנו עושים הוא נכון רק בגלל שגם מישהו אחר עושה את זה.
ונוסיף: והשנה עוד לא הסתיימה, והקדנציה עוד לא הסתיימה וגו'
הממ. פוגרומים כנגד המיעוט שמאובטחים על ידי הצבא מזכירים לי משהו מלפני 130 שנה, ככה. אה, לא, סליחה. הזכרון ההיסטורי שלי מסוגל להכיל רק את השואה, וגם אם היה מסוגל אז מה פתאום מישהו משווה בין כשאנחנו היינו קורבנות לכשאנחנו רק דואגים לבטחון הלאומי של עצמנו! הצבא עשה את הדבר המוסרי והגן על אזרחיו! או משהו.
עוד פנינים מפיו של ה"מדען" הראשי שלנו. והפעם בנושאים מדיניים. מפחיד באמת ובתמים:
http://www.likudshelanu.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=1904
http://www.inn.co.il/Articles/Author.aspx/205
אני לא קונה את הסמנטיקה של בתוך או מחוץ לגבולות ישראל. זה לא ממש רלוונטי. כמו כן, הזאתי שמאלוב אינה חברת הכנסת הטרייה ביותר, שכן עינת וילף טרייה הימנה.
חוץ מזה, אם זה הקריטריון אז יש להחשיב את מלחמת המפרץ (שבה המדינה לא השתתפה בצורה צבאית אבל טילים הפציצו את אדמת ישראל), מלחמת לבנון השנייה, וכל התקופות שבהן החמאס והחיזבאללה מפציצים את אזרחי ישראל. רוצים אד אבסורדום? אז גם מלחמת העולם השנייה – ישראל לא היתה קיימת אבל איטליה כן הפציצה את תל-אביב…
אחד מהטיעונים הטפשיים ביותר שקראתי אי-פעם אצל יוסי. ממש מאכזב.
מסכים שהטיעון הזה דבילי, אבל אין לי מושג איך הוא קשור לנקודה המרכזית של המאמר.
לא חייבים להגיב רק על הנקודה הראשית במאמר…
השאלה המעניינת לגבי הקורסים בציונות, היא אם יוכתב קיומו של קורס, או גם התוכן. אני מכיר כמה וכמה מרצים שכבר מהרהרים בשמחה בסיליבוס וחושבים על התכנים שניתן להעביר במסגרת קורס על "המפעל הציוני". בוא נאמר שמה שיש להם לאמר על הציונות זה לא בדיוק מה שגדעון סער חושב.
זה קצת מזכיר את מה שקרא באוניברסיטאות בארה"ב שפתחו קתדרות ללימודי ישראל וקיבלו היסטוריונים וגיאוגרפיים ביקורתיים במקום אנשי סוכנות.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=10&itemNo=562418
אהבתי את הטוקבק "יופי, אולי סוף סוף כולם יבינו כמה מטופש הרעיון הזה היה מלכתחילה".
אוי באמת… אז איזה ח"כית טרייה הציע הצעת חוק שאין לה שום סיכוי בעולם להתקבל, זה די דמגוגי לבנות חלק נכבד מהטיעון שלך על זה.
כן, אין ספק שיוסי, ולא חברת הכנסת הקיקיונית, הוא האשם בדמגוגיה כאן.
זה שהיא קיקיונית לא מחזק את הטיעונים של יוסי, ההפך. אבל בסופו של יום אין ספק שגל הרדיפות של "משתמטים" הוא תופעה אמיתית. השאלה היא האם קיים טווח, לא פורמלי, של סנקציות שהחברה כן צריכה להפעיל על משתמטים. הרי אם כל הכבוד לטיעון "צה"ל הרי פתר את כולם" כל מי שמכיר גם את צה"ל וגם את משתמטים יודע שהמשאבים שעומדים לרשות צה"ל כדי לחשוף משתמטים מוגבלים. אדם שתודרך כהלכה יכול לעבוד על כל פסיכולוג בפגישה של 30 דקות ובו לא נתחיל אפילו לדבר על בנות "דתיות". אי אפשר לצפות שהיכולת של צה"ל לחשוף רמאים תהיה הסנקציה שתמנע השתמטות ותעיד על כך הקורלציה בין בית הספר לאחוז המתגייסים (כי הרי אם מדובר היה רק בסיבות רפואיות הרי השקורלציה הייתה צריכה להיות הרבה יותר נמוכה). השאלה היא האם צריכה להיות סנקציה חברתית על אנשים שהפרו את החוק גם אם אי אפשר לתפוס אותם…
היית חייל בצבא? חייל בבסיס עורפי? אם היית, אתה צריך לדעת שהבעיה בצבא היא עודף כוח אדם ואבטלה סמויה (לא ממש סמויה, בולטת לעין). בוודאי שלא מחסור במשרתים
כן הייתי חייל בצבא וגם הייתי חלק מהזמן בבסיס עורפי. וראיתי חיילים שלא עושים כלום. אבל יותר משראיתי חיילים שאין מה לעשות איתם ראיתי חיילים שלא מוכנים לעשות כלום, חיילים שמוציעים עשרות פטורים פיקטיביים כדי שהם יהיו פתורים מכל עבודה בעלת משמעות אז כל מה שיוכלו לעשות איתם זה מש"ק ממטרות. העובדה היא שיש יותר מדי חיילים בצה"ל, גם בחזית וגם בעורף שקורעים את התחת בזמן שהרבה אנשים שפשוט עושים כלום כי הם לא רוצים. צה"ל בסופו של יום לא מסוגל לכפות על בן אדם לבצע עבודה, אז על עוד אין סנקציה חברתית נגד מש"קי ממטרות שהולכים כל יום ב16:00 הביתה תמיד יהיה עודף של כאלה
כשתגיד לי איך "החברה" תדע מי הפר את החוק ומי לא, נדבר על "סנקציות".
"זה שהיא קיקיונית לא מחזק את הטיעונים של יוסי, ההפך." – הכיצד זה "ההפך", בדיוק? ומתי אמרתי שזה מחזק את הטיעונים של יוסי?
"השאלה היא האם קיים טווח, לא פורמלי, של סנקציות שהחברה כן צריכה להפעיל על משתמטים" – יש סנקציות גרועות הרבה יותר מהסנקציות החקיקתיות. אני מכיר כמה אנשים שלא שירתו בצבא, חלק מסיבות מוצדקות מאוד וחלק מסיבות פחות מוצדקות (בסטנדרטים של אנשים כמוך בלבד, כמובן), אבל כולם מרגישים נרדפים ע"י החברה.
"אי אפשר לצפות שהיכולת של צה"ל לחשוף רמאים תהיה הסנקציה שתמנע השתמטות" – אבל לשיטתך, "אפשר" שתהיה ענישה קולקטיבית, גם על אלו ששוחררו מצה"ל מסיבות מוצדקות וגם על אלו שהשתחררו מסיבות לא מוצדקות (שוב, לטעמך). כלומר, מבחינתך בסדר שאדם שגם ככה סובל מבעיות בריאותיות שהן קשות מספיק בשביל שלא יכול לשרת בצבא, יסבול גם מכך שלא ירשו לו ללמוד ושלא יקבל סבסוד על הלימודים לכשיאפשרו לו סוף סוף ללמוד?
אין לי ספק,הם בוגדים בעמם,שכן זה מאויים ממשית ע"י מדינות בעליי איסטוריה אגרסיבית כלפיי מה שהם מכנים מדינה לא חוקית.ולכןיש להיתיחס אליהם כבוגדים,כיבן שכך ועד שנגיע להחלטה שונה לגבינו כעם בארץ הזות. זה די פשוט למעשה.לגבי הלגיטימיות שלנו על הארץ הזות זו סוגיה אחרת.אבל כבוגדים על הזכות להגן על עמם יש מינימום לגרשם לארצות בהם דעת הרוב נוטה לכיוונם,זו גם אומני להם,ללא ציניות,זה בטוח מתסכל לחיות עם עם שרובו בעד המדינה הזות כמו שהיא.וזות כאשר אתה חושב שפועלך הוא בעד המדינה,במקרא זה אצתת את "האימרה"-אם אערבים יניחו את נשקם יהיה שלום,ואם הישראלים יניחו את נשקם אנו נמחק.
אני אתייחס רק לאיזכור בחצי פה של 'בנות דתיות' . הנה דוגמה לאוכלוסיה שאיננה משרתת בצבא ולא מפירה את החוק.למה בעצם? אם נרחיב את הנושא נגלה שבעצם כל בחורה מחזיקה כרטיס יציאה מהצבא – עליה רק למצוא מישהו שיסכים להתחתן איתה וכמו בר רפאלי היא בחוץ. למעשה אני די מופתע שאין גל של חתונות פיקטיביות במדינה ושיש עוד בנות בתפקידים אפורים ומשמימים שנותנות לרס"רים משועממים להתעמר בהן כשהן יכולות לצאת מזה בכזאת קלות. אגב מרינה מקסימיליאן בלומין לא הצהירה שהיא דתייה וממה שהבנתי גם לא נבחה על השולחן בחדר הקב"ן , יש מחזורי גיוס שלמים של בנות שמשוחררים משירות כי הצבא פשוט לא מעוניין בכמות כזאת של כח אדם שמעיקה על התקציב ולא ממש תורמת. וזה רק לגבי נשים. עדיין לא הגענו לשאלת בחורי הישיבות שפטורים משירות.
זה קצת כמו הדיון שהיה על עבודה בשבת: מצד אחד מגרשי כדורגל, בריכות שחיה ונמלים עובדים בשבת ומצד שני עסקים אחרים חוטפים קנסות. קצת קשה לאכוף חוק כשאין לך בסיס מוסרי לכך.
לוקחים את הנקודה הכי קטנה בפוסט הזה, האמירה שלא הייתה מלחמה מאז 48, ובזה מתעסקים. אז היו מלחמות מאז 48, זה מצדיק את ההערצה לצבא?
סיפר לי חבר אתמול על הרצאה של דן חלוץ (אזהרה, דברים יד-שניה, לא לצלוב אותי) שבו הוא אומר שביום השני למלחמת לבנון השנייה הצבא הפיק הערכה פנימית שלחיזבאללה לא תהיה ברירה אלא להגיב לפעולות הצבא בשיגור טילים למרכזים אזרחיים. אכן, הצבא המשיך בהתקפה, וחיזבאללה החל בשיגור טילים למרכזים אזרחיים. כי בישראל, ע"ע גלעד שליט, בטחון החיילים נקנה במחיר דם אזרחים, לא להיפך. גם אני אגב, משתמט; חיילי הגדוד שלי נכנסו לתוך היער הלבנוני (וארבעה מהם נהרגו) בזמן שאני ישבתי יחד עם פלוגת המפקדה, שמעתי את התותחים שלנו ואת הרקטות שלהם, 500 מ' מהגבול. מה לעשות; מישהו צריך להיות מש"ק שלישות ולארגן את כל נושא ההלוויות והתמיכה במשפחה. או שאולי כדאי לעשות לזה outsourcing, כמו עם עניין האוכל. זה יכול להועיל לאבטלה.
זו הנקודה, או ליתר דיוק, אחת הנקודות.
האמריקאי ברחוב אולי לא יכיר את הרמטכ"ל אבל הוא כן ידע מי זה פטראוס ואולי גם מי זה מקריסטל. כאשר ארגון השמאל MOVE ON הוציא קמפיין בשם BETRAY US כמעט העמידו אותו לדין.
תקציב הביטחון האמריקאי ידוע בתור קופסה שחורה שאף אחד לא באמת יודע איך היא מנוהלת אבל כל מי שמאז שלהציא לקצץ בא מואשם בכך שהוא לא פטריוט
http://motherjones.com/politics/2009/06/part-i-mother-jones-special-report-defense-budget
הבדל משמעותי הוא שהמיינסטרים העירוני האמריקאי, ולמעשה רוב משמעותי של התושבים, לא שותף להערצת הצבא. הפרלמנט מתנהל קצת אחרת בגלל מערכת שבאמצעותה גוש הימין הנצי בסנאט, שמייצג פחות מארבעים אחוז מהאוכלוסייה, יכול להטיל ווטו על כל הצעה שהוא לא אוהב כל עוד יש לו 40 אחוז מהקולות.
החברה האמריקאית עצמה מתחלקת פחות או יותר לשני גושים, אחד עירוני והשני כפרי, הראשון רווי בחינוך ותרבות והשני חסר השכלה, הראשון ימני והשני שמאלני. בגוש הראשון מכבדים, בד"כ, אנשים ששירתו בצבא, אבל אין הערצה של ממש לצבא ולא פופולרי להאשים אנשים בחוסר-פטריוטיות. בגוש השני, הערצה עיוורת לצבא רווחת, ומאוד פופולרי לחלק אנשים לפטריוטים-אמיתיים-עם-דם-אדום ולא-מספיק-פטריוטים-שצריך-לירות-בהם-או-מינימום-לירוק-עליהם.
כן, הגוש השני הצליח איכשהו להכניס את בוש לבית הלבן פעמיים. כן, הם יכולים כרגע לחסום הצעות חוק למרות היותם מיעוט. אבל בניגוד למצב בארץ, הם מייצגים את המיינסטרים של החברה רק באיזורים מסויימים ופחות מיושבים ובפירוש אינם מהווים רוב מכריע של החברה.
חברה לחוד ופוליטיקה לחוד. יש הבדל שם בדיוק כמו שיש הבדל בארץ. וההבדלים לא מסתיימים בכך.
בית המשפט העליון של האיחוד האירופי (ונזכיר – שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, אף יותר מארה"ב) קבע שתוצרת ההתנחלויות אינה כלולה תחת הסכמי הפטור ממכס של ישראל עם האיחוד:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3854599,00.html
יש לזה משמעות דרמטית על (לדוגמא) תוצרת חקלאית מן ההתנחלויות, שהשוק האירופי הוא היעד העיקרי שלה.
ואף מילה על הפיאסקו בדובאי?
עזוב אותך מדובאי, שטרן מכה שנית!
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/068/724.html?hp=1&loc=3&tmp=9498
רגע אחד… כשאני קורא: "בעוד 50 שנה לא יהיו חללים מרמה"ש" אני אומר: "הלוואי". רק בפעם השניה שקראתי את זה שוב הבנתי שמבחינת שטרן זה רע?! אני לא מבין, משהו לא בסדר איתי שאני חושב שאפס חללים זה דבר טוב?
העניין הוא שהרעיון הכללי ששטרן ניסה להביע הוא דווקא מוצדק: הצורך בשוויון בחלוקת נטל השירות הצבאי. אבל הדרך שלו לעשות את זה… אימה'לה! מה זאת, לעזאזל, האובססיה הזאת לקורבנות? הרי סיכויו של חייל צה"ל, קרבי ככל שיהיה, להיהרג במהלך שירותו קטן יותר מסיכויו של אותו חייל (או "משתמט") להיהרג במהלך חייו בתאונת דרכים. אז לפי ההיגיון הגלום באמירה של שטרן, עלינו להכריז על נהיגה בכבישי ישראל כתרומה חשובה יותר למדינה מאשר השירות בצה"ל?
אם רוצים לדבר על הצורך בשוויון בחלוקת הנטל, הטיעון צריך להיות פשוט: אין זה צודק שחלק מאזרחי ישראל יידרשו להקדיש זמן ניכר מחייהם לשירות חובה לטובת המדינה, בעוד חלק אחר יהיו פטורים מחובה זו. אבל אילו נקט שטרן בטיעון הזה, הוא היה מגלה שהבעיה אינה נמצאת ברמת השרון, אלא במקומות כמו בני ברק ואום אל-פחם (כן, ברמה העקרונית חובת השירות צריכה לחול גם על ערביי ישראל; לא מדובר בהכרח בשירות צבאי, ושאלת הדרך שבה יש לנקוט כדי לממש את העקרון הזה היא שאלה מורכבת — מורכבות שיש בה אולי כדי להפוך את השאלה לבלתי-מעשית בעתיד הנראה לעין — אבל זה אינו מבטל את העקרון עצמו).
ואגב, מישהו מוכן להסביר לי מה הקטע הזה עם הערצת השירות הקרבי דווקא? כאילו, הרוב המוחלט של החיילים בכל צבא מודרני (שאינם משרתים שירות קרבי) משחיתים את זמנם לריק?
המדרוג הוא חייל מת –>חייל קרבי—>חייל ג'ובניק—>יצור מיתולוגי בשם "משתמט".
דבר לא יפריע לנקרופיל שטרן להתעלם מנתוני הגיוס של המוסד הנערץ עצמו על פיהם שיעורי הגיוס נמוכים יותר דווקא בפריפריה ולא ברמת השרון (קודם הוא האשים את תל אביב דווקא)
אז לפי זה בתי-ספר צריכים להתחיל להתגאות במספר בוגריהם שנהרגו בקרב במקום באחוזי הגיוס ליחידות קרביות?
היום הפתוח יהיה בסגנון "אנחנו בית-הספר הטוב בארץ, בכל מחזור אצלנו מינימום 20-30% נקטלים בצבא."
לא מסכים. הצורך בשוויון בחלוקת נטל השירות הצבאי הוא כמו הצורך בשוויון בחלוקת נטל המס. אני מניח שגם אתה וגם שטרן לא הייתם רוצים שעניי שדרות ישלמו את אותו מס כמו עשירי רמת השרון (ובצדק).
אבל, מה שהרבה יותר מפחיד זה התחזית שלו ל-50, אני חוזר 50, השנים הקרובות. כשהייתי ילד קטן, אמא שלי קיוותה שכשאגיע לגיל גיוס כבר יהיה שלום, אחר כך, היא קיוותה שכשהילדים שלי יגיעו לגיל גיוס יהיה שלום, שטרן מקווה שכשהנינים שלי יגיעו לגיל גיוס תהיה מלחמה, ולא רק שיהיה גיוס חובה, אלא שאנשים ימשיכו למות במלחמה.
תראה, כל אזרח חייב לשלם מס הכנסה (אני מניח שלזה אתה מתכוון) בהתאם לרמת ההכנסה שלו. יש בהחלט הצדקה (בעיניי) למס הכנסה פרוגרסיבי (שיטת חישוב המס, שבה מי שמרוויח יותר משלם חלק גדול יותר מהכנסתו), אבל אני מתקשה למצוא כאן הקבלה משמעותית לשירות הצבאי או לשירות הלאומי (במובנו הישראלי).
לגבי "כשהילדים/הנכדים/הנינים שלנו יגדלו, לא יהיה גיוס" — למרבה הצער, מדובר ככל הנראה במשאלת-לב שאין לה סיכוי להתגשם. זה, כמובן, אינו מבטל את העובדה שדברי שטרן הם דמגוגיה הזויה. הייתי מצפה שגם מי שמעונין ביותר חיילים, יעדיף אותם חיים ולא מתים.
העיקרון של מס הכנסה הוא לא שכולם ישלמו את אותו הדבר, אלא שכל אחד ישלם לפי יכולתו. לפי אותו עיקרון צריך שכל אחד ישרת לפי יכולתו. והדרך הקלה ביותר לבדוק את היכולת היא על ידי משכורת (אם הצבא מציע לך משכורת גבוהה מספיק על מנת שתבחר לשרת, סימן שיש לך יכולת מתאימה, אם לא, סימן שהצבא מעדיף שתעבוד ותשלם מיסים). זה באמת פשוט.
לפני חמישים שנה, 1960, העולם היה אחר לגמרי. חמישים שנה לפני זה העולם היה אחר לגמרי. ההנחה שהעולם לא ישתנה באופן דומה בחמישים השנים הקרובות היא מנותקת לגמרי מהמציאות.
אני מניח שאתה בעד צבא מקצועי-שכיר. אני מבין את הצדדים החיוביים שברעיון הזה, אבל יש בו גם לא מעט בעיות. הנתח שצבא כזה יזלול מתקציב המדינה הוא רק אחת מהן. בעיה נוספת היא, למשל, שמי שיגיע לשורות הצבא יהיו בעיקר בני שכבות חלשות, נטולות כוח פוליטי, ולפיכך לשכבת העלית הפוליטית והחברתית יהיו פחות מעצורים מלשלוח את הצבא לכל מיני משימות מפוקפקות. שים לב לכך שבארה"ב שליחת הצבא לצד השני של הגלובוס מעוררת הרבה פחות מחלוקת ציבורית מאשר במערב אירופה (שם גיוס החובה עדיין נוהג, או נהג עד העשור האחרון), או מאשר התקיימה בארה"ב עצמה בתקופת מלחמת וייטנאם (אז גם בארה"ב נהג גיוס חובה). שים לב גם לכך שהמדינות הנורדיות (אני לא אוהב לקרוא להן סקנדינביות), אותן נהוג להביא כדוגמא לסולידריות חברתית ולאחריות הכלכלית של המדינה בפני אזרחיה, גיוס החובה עדיין נוהג, למרות שהמדינות האלה אינן עומדות בפני איום ממשי על בטחונן.
לגבי שנויים שהעולם יכול לעבור ב-50 שנה — כן, הוא יכול, אבל אני מתקשה לשער התפתחות "טבעית" כלשהי שסיר מעל ישראל את הסכנה הנשקפת לה מכיוונם של שאר עמי המזרח התיכון. (הסכמי שלום הם דבר רצוי, ושווה לשלם הרבה תמורתם, אבל הם אינם מבטלים את גורמי הסכנה הפוטנציאליים. צריך להיות אידיוט כדי לחשוב, למשל, שאין שום סיכוי למלחמה בין ישראל למצרים בעתיד הנראה לעין.)
בארצות הברית, זאת ששולחת חיילים "לכל מיני משימות מפוקפקות" הקצונה הזוטרה של הצבא בנויה גם מילדי העילית הפוליטית והחברתית. גם בבריטניה (שגם שולחת את החילים לאותן "משימות מפוקפקות") דווקא בצרפת, שלא שולחת את החיילים "למשימות מפוקפקות" הצבא בנוי מהשכבות החלשות. באף אחת ממדינות סקנדינביה אין גיוס חובה.
ב-1910 (לפני 100 שנה) מצב של חוסר מלחמה בין צרפת לגרמניה נראה לא סביר. 50 שנה (ושתי מלחמות עולם) אחר כך הן היו באיחוד האירופי. ב-1960 (לפני 50 שנה) מצב של חוסר מלחמה בין גרמניה המערבית למזרחית היה נראה לא סביר, היום 50 שנה (ומלחמה קרה) אחר כך הן אותה מדינה. 50 שנה זה לא "העתיד הנראה לעין". אפשר להעריך מה יהיה בעוד עשור, בעוד שני עשורים… בעוד 50 שנה? הגזמת.
מה זאת אומרת "בנויה גם"? סביר להניח שבקרב הקצונה הזוטרה בצבא ארה"ב, ואפילו בקרב החפ"שים שלו, יש כמה ילדים של שכבות העלית החברתית. השאלה היא, מה חלקם היחסי לעומת בני השכבות החלשות. אין לי נתונים לגבי הקצונה, אבל הנתונים לגבי החיילים הם חד-משמעותיים. הנה, למשל:
The conventional wisdom, that is, attributes current personnel woes to a strong economy. The conventional wisdom is wrong. The competition for recruiters is college attendance, not the economy.
Today, some two-thirds of high school graduates go directly on to higher education. But military recruiting centers on the high school graduate–and, recently, those without diplomas as well. Recruiter focus on this population is self-limiting. It would be much better to encompass the broad expanding pool of college students and graduates.
(http://www.usamhi.army.mil/USAWC/Parameters/01summer/moskos.htm)
או, במילים אחרות, הצבא אפילו אינו מנסה ברצינות לגייס את בוגרי התיכונים שיש להם סיכוי להתקבל לקולג'. את המסקנות מהנתון הזה תוכל להסיק בעצמך.
לגבי גיוס החובה בארצות הנורדיות (אני מתעקש: פינלנד אינה סקנדינבית), ראה את המפה כאן:
http://en.wikipedia.org/wiki/Conscription
לגבי חוסר האפשרות להעריך מה יקרה בעוד 50 שנה — נראה לי שהוויכוח ביננו הוא יותר על הניסוח מאשר על העיקרון. הרי אינני מתיימר לנקוב בתאריך מדויק, או אפילו מקורב, של מלחמה בין ישראל לישות אחרת כלשהי במזרח התיכון סביב 2060. מה שאני טוען הוא שבכל הנוגע לציפיות (להבדיל מפנטזיות), כדאי להיצמד לעובדות המוכרות ולהניח שהן לא ישתנו באופן מרחיק-לכת. אם נראה סימנים לשינוי מן הסוג הזה, תמיד נוכל לעדכן את התחזיות.
לעזאזל, אני בדרך כלל אנטי-מיליטריסט מובהק. אבל אני בעד לתת כבוד לעובדות.
השאלה היא לא "מה החלק היחסי של בני העלית בקרב החיילים" אלא "מה חלק היחסי של הורים לחיילים בקרב מקבלי ההחלטות", ובארצות הברית מדובר בשאלה אחרת לגמרי. ואם תבדוק לכמה סנטורים/חברי קונגרס/מושלים יש ילדים בצבא תופתע.
פינדלנד היא לא מדינה סקנדינבית. שוודיה, המדינה הסקנדינבית הגדולה ביותר, מתקיימת ללא גיוס חובה. בנורווגיה ודנמרק אמנם יש גיוס חובה, אבל מדובר על חודשים בודדים (שבמהלכם המגוייס מקבל הכשרה מינימלית) בהחלט לא גורם שמשפיע על מקבלי ההחלטות (אחרי הכל, הילדים שלהם רק עוברים הכשרה, לא משתתפים במלחמה). כן, טעיתי בנוגע לדנמרק ונורווגיה (פורמלית גם בארצות הברית אפשר להכריז על גיוס חובה), אבל בכל זאת, זאת לא הסיבה שהן לא נכנסות למלחמות.
בכל הנוגע לתקוות (והרי שטרן *מקווה*) יש לקוות לטוב ולא לרע. האפשרות שבעוד חמישים שנה ישראל תהיה בשלום עם שכנותיה סבירה כמו שאת שבעוד חמישים שנה ישראל תהיה במצב מלחמה עם שכנותיה, ואין לנו שום יכולת להעריך את הסבירות של זה או של זה. חמישים שנה זה, כאמור, הרבה זמן. אם אתה מתכנן את התקציב לעוד חמישים שנה (ומי מתכנן תקציב לחמישים שנה?!) אז, כן, בוודאי, יש לתכנן גם למקרה של מלחמה. אבל אם אתה *מקווה* למה שיקרה בעוד חמישים שנה?! לא. אין לי שום דבר משותף עם מי שמקווה למלחמה בעוד חמישים שנה, עם מי שמקווה שיהרגו חיילים ישראלים בעוד חמישים שנה.
אתה אומר דבר והיפוכו: אין לנו יכולת להעריך את ההסתברות למלחמה או שלום מצד אחד, מצד שני האפשרויות למלחמה או שלום סבירות באותה מידה.
על שטרן מיותר להכביר מילים. האיש עושה רושם של טמבל מצוי, שכמו 90% מהעם היושב בציון (או מכל עם אחר) אינו ידע לחשוב בצורה לוגית. כלומר, לא זו בלבד שהוא חושב בקלישאות (את זה כולנו עושים, לפחות מדי פעם), הוא גם אינו מודע למצבים שבהם הקלישאות מתנגשות זו בזו או אינן מתיישבות עם עובדות מוכרות וידועות לכל. כמובן, הייתי מצפה שקצין מטכ"ל בדימוס יהיה בעל רמה אינטלקטואלית גבוהה יותר, אבל לא על כך אני מדבר עכשיו.
לגבי סקנדינביה — מדובר במושג שיש לו בסיס גיאוגרפי ולשוני בעיקר. פינלנד עונה, פחות או יותר, על הקריטריון הגיאוגרפי, ואינה עונה כלל על הקריטריון הלשוני. אבל לכל זה אין קשר למאפיין של המדינות הרלוונטיות שעליו אני דיברתי — מבנה חוקתי וכלכלי, שבו המדינה מעניקה רשת בטחון חברתית רחבה לאזרחיה ומקיימת מידה גבוהה של שוויון כלכלי. המבנה הזה קיים בפינלד לא פחות משהוא קיים בשוודיה או בדמנרק. ואת הנושא של גיוס החובה במדינות הנורדיות (שוב, מונח שאני מעדיף להשתמש בו, הכולל גם את פינלנד) אני הבאתי לא כסיבה לכך שהמדינות האלה אינן מנהלות מלחמות אלא כאחד הביטויים של הסולידריות החברתית הקיימת בהן — לעומת צבא מקצועי-שכיר, המהווה גורם בפירוק של סולידריות כזאת.
לגבי ארה"ב, לא מדובר רק על השאלה לכמה פוליטיקאים יש ילדים בצבא. השאלה היא גם, כמה אנשים מבין אלו שיכולים להרים טלפון לסנאטור X או לחבר קונגרס Y יכולים לומר להם: "תשמעו, אולי לא אכפת לכם מהילדים שלכם, אבל דיר באלקום על הילדים שלי". או כמה אנשים מקרב בכירי התקשורת יכולים לעלות לשידור מתוך מודעות לכך שממש ברגע זה, בנם צריך לרוץ על ג'בלאות או בג'ונגלים בצד השני של הגלובוס בגלל אינטרסים של פוליטיקאים מחורבנים, ולהבהיר לשומעי הרדיו או לצופי הטלוויזיה שצבא ארה"ב אינו צריך להיות שם.
לא הבנתי, בשוודיה, שאין בה שירות חובה הסולידריות מפורקת יותר מאשר בדנמרק? רוב המחקרים שקראתי ממקמים את דנמרק במיקום הרבה יותר חופשי משוודיה.
ולגבי ארצות הברית, לא יודע. אבל תיקח למשל את ישראל (שירות חובה, אין סולידריות, מסתבכת במלחמות מיותרות) מול צרפת (אין שירות חובה, יש יותר סולידריות, לא נכנסת אפילו למלחמות ראויות). בקיצור, ממש לא השתכנעתי שיש משהו חיובי בגיוס.
קודם כל, תהליכים חברתיים לוקחים זמן. ברוב ארצות אירופה כיום אין חובת גיוס, אבל הייתה לפני כ-10 שנים. כדי לבחון את השינויים החברתיים שביטול חובת הגיוס גרם להם (ובפרט, שינויים בנוגע לתפיסת מטרותיו של הצבא ע"י הציבור), הייתי ממליץ להמתין עוד עשור.
באופן ספציפי יותר לגבי שוודיה, יש בה חובת גיוס רשמית — כלומר, המדינה שומרת לעצמה את הזכות לגייס את כל הגברים הכשירים בשכבת גיל מסוימת, אלא שבפועל היא בוחרת לגייס רק חלק (קטן) מהם
(http://en.wikipedia.org/wiki/Sweden#Military)
זה שונה מהמצב בארה"ב, בו חלק גדול מהאוכלוסייה יכול להניח מראש שכף רגלו, וכף רגל ילדיו, לא תדרוך לעולם בבסיס צבאי.
אני גם לא יודע מה הפירוש של למקם את דנמרק "במיקום הרבה יותר חופשי משוודיה". לפחות תאמר על איזה חופש מדובר (כלכלי, פוליטי, חופש העיתונות, וכיו"ב).
לגבי צרפת, שוב, חובת הגיוס בה בוטלה ב-2004. תן לזה כמה שנים, ואז נבחן את ההשלכות. בישראל, אגב, חשש מאבדות בקרב החיילים — ומהפיאסקו הציבורי שייגרם ע"י כך לקריירה של הפוליטיקאים המעורבים — אכן מהווה גורם מרתיע. למשל, סביר להניח שהחשש מאבידות היה אחד הגורמים שדחה את הפלישה הקרקעית ללבנון ב-2006. לא מספיק טוב, לדעתי (הייתי מעדיף לוותר על המלחמה ההיא בכלל), אבל יותר טוב מכלום.
גם בארצות הברית הביטול הוא לא החלטה חוקתית, ואפשר להחזיר את גיוס החובה בכל רגע נתון.
החופש הכלכלי, כמובן. הרי זה צריך להיות ברור מההקשר. מבט קצר באינדקס החופש הכלכלי של Heritage Foundation יראה לך שדנמרק ממוקמת במקום התשיעי (בעולם, מקום אחד אחרי ארצות הברית ולפני בריטניה והולנד) בזמן ששבדיה ממוקמת במקום ה-21 (ונורבגיה בכלל במקום ה-37 וצרפת במקום ה-64).
ולגבי ישראל וצרפת, הבנתי, האמונה שלך בחשיבות גיוס החובה היא אמונה דתית. טוב, אני לא אתן לעובדות להפריע לך.
מני, אתה טועה כאן בנקודה חשובה.
"בישראל, אגב, חשש מאבדות בקרב החיילים — ומהפיאסקו הציבורי שייגרם ע"י כך לקריירה של הפוליטיקאים המעורבים — אכן מהווה גורם מרתיע."
זה נכון מצד אחד, אבל מצד שני יש הרבה דיבורים על כך (אני מניח שמחקרים שמאששים אותם כבר בדרך) שדווקא דמוקרטיות, בגלל התקשורת בכל מקום והביקורת הציבורית הלא-נפסקת, רגישות במיוחד לאבדות של חיילים. דווקא בגלל זה הן בוחרות פעמים רבות בפתרונות של הפצצות מאסיביות, שימוש במטוסים, וכו' – שחוסכים חיילים מהצד שלהן אבל מסכנות הרבה אזרחים מהצד המותקף.
דומני שדווקא מדיניות ישראל בלבנון ובעזה, למשל, היא הוכחה לכך.
יואב, לא אמונה דתית אלא התייחסות זהירה לנתונים. מה לעשות, אני לא מאמין שניתן לשנות מציאות חברתית במחי יד. יחד עם זאת, אני חושב שביטול גיוס החובה ברוב מדינות אירופה ב-10-15 השנים האחרונות הוא ניסוי מרתק, שלתוצאותיו עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת לגבי מקומם של צבאות בעולם המערבי. אני, בתור אנטי-מיליטריסט, גם מקווה שתוצאות הניסוי הזה יהיו חיוביות יותר מאשר בארה"ב. אבל הייתי מחכה עוד כמה שנים כדי לראות באלו תוצאות מדובר.
לגבי החופש הכלכלי, גם המושג הזה הוא מעורפל למדי; אני לא חושב שככל שמידת הבטחון הכלכלי שהמדינה מספקת לאזרחיה עולה, כך יורדת בהכרח דרגת החופש הכלכלי. אבל זה נושא אחר.
אסף, מלחמת לבנון השנייה אכן גרמה הרבה אבדות לאוכלוסייה הלבנונית (אמרתי שהייתי מעדיף לחסוך את המלחמה הזאת בכלל). יחד עם זאת, במלחמת לבנון הראשונה, שהתחילה עם פלישה קרקעית, נהרגו גם הרבה יותר חיילי צה"ל וגם הרבה יותר לבנונים ופלסטינים.
הערצת השירות הקרבי מובנת מאד. הרי על מי תכתוב סיפור גבורה : על האפסנאי שהצליח להעביר ציוד בחצי הזמן המצופה וקיבל צל"ש (מקרה אמיתי) או על מי שזחל עם סכין בין השיניים תחת אש מקלעים?
במקרה של צה"ל זה הרי ברור לגמרי – כל המהות של ההערצה נובעת מ'אנטי' לדימוי היהודי הגלותי של פחדן שחוטף מכות מכולם. אז פעם היינו שק החבטות של העולם , היום אנחנו הביריון של השכונה , אולי עכשיו אפשר להירגע סוף סוף ולראות מה אנחנו באמת רוצים להיות.
אני מצטער לנפץ לך את הבועה המניכאית שלך אבל התיאור שאתה מציג פה לא ממש מייצג את המציאות.
כל סקר שנעשה בארה"ב אפילו בשיא השנאה לבוש הראה ששמרנים הם עדיין הקבוצה האידיאולוגית הכי גדולה בארה"ב, אחריהם "עצמאים" וליברלים במקום שלישי קטן (מסתובב סביב ה20%)http://www.gallup.com/poll/123854/conservatives-maintain-edge-top-ideological-group.aspx.
תוסיף לזה את העובדה שהצפי הוא שבבחירות הקרובות הדמוקרטים עומדים לאבד את הרוב שלהם בבית הנבחרים ויש גם מצב לאבד את הרוב בסנאט.
כמובן שהניתוח שלך גם לא מתייחס לקבוצה השניה הכי גדולה בארה"ב, מה שידוע כ"עצמאים", קרי המעמד הבינוני שגר בפרברים, מנופף בדגל ומצביע בבחירות למי שעצבן אותו פחות בשנתיים האחרונות. יש הרבה מאוד אנשים בארה"ב באמצע בין האופר ווסט סיד לחווה המבודדת במונטנה.
בנוסף, כמה שאני באמת לא מחבב את הרפובליקנים לקרוא להם נאצים זה גם מעליב, גם לא נכון וגם זילות המושג.
א' כל, אף אחד לא קרא לרפובליקנים נאצים. אני קראתי להם נצים, עם חיריק, הרבים של נץ. Hawks.
ב' כל, הסקר של גאלופ, או לפחות החלק הראשון שלו, מדבר על ההגדרה העצמית של אנשים. זכותם להגדיר את עצמם איך שהם רוצים, אבל לא זו הנקודה שניסיתי להעביר (בהנחה שאתה מתייחס אל דבריי). הנקודה היא שהחלק בחברה האמריקאית שבו הערצה עיוורת לצבא וחלוקה על בסיס מספיק-פטריוטי ולא-מספיק-פטריוטי הוא גוש נפרד בחברה שאיננו מהווה רוב. ארה"ב איננה חברה שבה מוצאים בכל מקום גוש ענק של נצים (שוב, לא נאצים!) גם אם 30-50% מהמדינה שמרנים.
להשוות בין ישראל לארה"ב זה בעייתי מהרבה בחינות, בין השאר בגלל שיש להם פי 50 יותר אנשים ושטח גדול בהפרש עוד יותר גדול. ישראל היא זעירה ומקובצת סביב מספר גרעינים עירוניים. אם יש גושים בחברה הישראלית שהם באמת נפרדים, הרי שאלו המגזרים שאנחנו בין כה וכה לא מתייחסים אליהם בדיונים האלה, כמו למשל החרדים. אם אנחנו מדברים על המיינסטרים של החברה, החלק הדינמי-פוליטית, זה שלא מנותק מהמציאות הכללית שרוב המדינה חי בה, אי אפשר סתם להשוות לאוכלוסיית ארה"ב. גם שם יש גושים מנותקים שאין טעם לדבר על מה הם כן או לא מעריצים. הגושים האלה הם המדינות האדומות, ובמיוחד אלו הכפריות. לא חייבים להגזים ולהתעלם לחלוטין מכל מדינה בעלת נציגות רפובליקנית בפרלמנט, כמובן. זה לא הוגן ולא נכון. אבל לא משנה איפה נבצע את החתך, התוצאה היא שהחלק של החברה עליו אנחנו מסתכלים הוא הרבה יותר שמאלני, הרבה יותר יוני (Dovish, שזה ההפך מנצי, וגם מנאצי בעצם).
אפשר לחשוב שניתן היה להגיד אותו הדבר בכיוון ההפוך, אבל ההתרשמות שלי היא שלא זה המצב. למרות שיש כמה איזורים שבהם יש רוב קבוע לשמאל, כמו למשל בוסטון רבתי וערי החוף המערבי, אי אפשר לזהות שם כיסים נפרדים של חברה, קבוצות שמנותקות מתרבות המיינסטרים. במקרה של ערי החוף המערבי, מדובר בין השאר באנשים שיוצרים את תרבות המיינסטרים, הוליווד וכאלה. ובניגוד חריף לכיסים הקיצוניים של הימין, בכיסים השמאלנים עדיין יש כמות נכבדת של רפובליקנים שחיים ביחד בשלום עם השמאלנים. כך למשל הצליח רפובליקני לזכות במושב סנאט במסצ'וסטס, דבר שאף אחד לא היה מאמין שניתן לעשות לפני כמה שנים. ככה שאם אנחנו חותכים החוצה את האיזורים שמנותקים חברתית מהמיינסטרים, אנחנו לא סתם עוקרים את הימין מהקבוצה שעליה אנחנו מסתכלים, אלא רק עוקרים את החלק של המדינה שבו אין על מה לדבר.
ולגבי הנצחונות הצפויים של הימין בבחירות 2010: לא משנה איזו מפלגה בשלטון, היא תמיד תאבד מושבי פרלמנט בבחירות אמצע הקדנציה. זה לא מצביע על דומיננטיות נצית בחברה.
אגב, אם לא ברור למה הגדרה עצמית בתור שמרן לא רלוונטית לנושא, ע"ע אנדרו סאליבן. הוא מגדיר את עצמו כשמרן בעוד אני, בתור מה שנקרא בארץ שמאלני קיצוני, מתקשה שלא להסכים איתו, *במיוחד* בענייני ביטחון. (ויקי, אנגלית: לינק)
טוב נו, אצלנו המרכז הפוליטי עומד מימין לג'ינגיס חאן ככה ש"שמאל קיצוני" ישראלי יכול להסכים עם שמרן אמריקאי.
אגב, האם אתה מסכים איתו גם בנושאי כלכלה? שם הוא די נוקשה.
אני לא סגור על עצמי בנושאי כלכלה. בכיתה ח' הייתי קומוניסט ובשירות הלאומי הייתי libertarian. עוד לא מצאתי איזון של ממש ביניהם. בגדול אני נוטה להסכים איתו שהממשלה צריכה להכניס פחות ולהוציא הרבה פחות, אבל בהחלט צריכה לספק שירותי בריאות בסיסיים לחברה גם אם זה עולה למשלם המסים (אם כי את העלות הזו כדאי למזער ככל האפשר). זו לא כלכך חוכמה כי כל מי שאי פעם גר באירופה (או בארץ, אגב) מבין כמה שזה נהדר שיש את זה.
אם יש לך אינפוט בנושא אני תמיד שמח לקרוא משהו חדש. 🙂
שאלתי כי כשכתבת שאתה "שמאלני קיצוני" הנחתי שמדובר, בין היתר, בהגדרה כלכלית ולכן התקשתי להאמין איך שמאל קיצוני יכול להתיישב עם ימין כלכלי ברור כמו זה של סוליבן. כמובן שאם הנטייה הכלכלית שלך לא חד משמעית כמו התווית שציינת אז השאלה פחות או יותר לא רלוונטית.
אישית, אני מסכים איתו בנושא הבריאות (ומעריך אותו על כך שהוא יכול היה לשנות את העמדה שלו מהתנגדות קלה למעורבות ממשלתית לתמיכה חזקה בתוכנית אובמה על אף מגרעותיה), אבל אני לא מסכים איתו בנושאים אחרים (כמו ביטול מיסוי פרוגרסיבי, החזרת תקן הזהב ועוד) וחושב שעמדתו שגויה והרסנית.
מכל מקום זה חתיכת אוף טופיק ואין טעם להכנס לזה עכשיו.
א. אף סוקר רציני לא חושב שהדמוקרטים עלולים לאבד את הרוב בשני בתי הקונגרס. 538, לדוגמא, טוען שיש סיכוי של כ-80% שהדמוקרטים יהיו רוב בסנאט, קל וחומר בקונגרס:
http://www.fivethirtyeight.com/2010/01/senate-rankings-post-masspocalypse.html
ב. למרות מה שהעיתונאים/פוליטיקאים אוהבים להגיד, "ליברליזם" ו"שמרנות" אינן אידאולוגיות. מדובר בתווית תרבותית שניתן להדביק להרבה מאוד אנשים שונים מאוד משתי המפלגות.
ג. עצמאים הם הקבוצה הקטנה ביותר בארה"ב, המהווים כ-10% מהמצביעים (ויש שאומרים שאף פחות מזה), אבל אנשים ש*מגדירים* את עצמם כ"עצמאים" הם אכן קבוצה עצומה. אתה שואל מה ההבדל? ההבדל הוא שמחקרים (מאז שנות התשעים) מראים שנאמנותו של "עצמאי" למפלגתו (כלומר, הנכונות שלו להצביע לדמוקרטים/רפובליקנים אם הוא הצביע להם בעבר מספר פעמים) זהה לזאת של דמוקרטים/רפובליקנים מתונים ועומד על כ-75%.
עוד כאן:
http://www.themonkeycage.org/2009/12/three_myths_about_political_in.html
ד. מאחר ומדובר בהגדרות תרבותיות השינויים בהן פחות או יותר חסרי חשיבות מבחינה פוליטית, כשהחשיבות העיקרית היא סוציולוגית. בדיוק כמו שמתנחלים ושמאלנים יפי נפש לא אוהבים להקרא כך, גם שמאלנים בארה"ב לא אוהבים שקוראים להם ליברלים.
ה. הסקר כן מראה על תנועה משמעותית ימינה של כ-10% במגוון נושאים שרק אחד מהם (נושא ההגירה) עומד על סדר היום – וגם זה בקושי. יכול להיות שזה מצביע על מהפכה תרבותית בארה"ב, או שאנשים "מרשים לעצמם" לזוז ימינה בנושאים פחות רלוונטיים כרגע כי בנושאים רלוונטיים הם קרובים יותר לנשיא (אבל לא להצעות שלו). יכול להיות שזה יביא לנפילת הדמוקרטים, יכול להיות שלא. אבל זה מביא אותי לנקודה אחרונה:
ו. הסקר לא מלמד אותנו הרבה, ובטח שלא בנוגע להערצת הצבא שהיא נושא הדיון.
waiting for a post about chicko…
אפרופו בחינות על אידאולוגיה: בסין לומדים מרקסיזם בבית הספר, נבחנים עליו בבגרות (התחרותית מאד), ואז כשמגיעים לאוניברסיטה מוצמד לך מדריך צמוד למרקסיזם, וצריך ללמוד קורסים בנושא, וגם לבצע שירות צבאי (קליל למדי) כחלק מפעילויות הקיץ באוניברסיטה.
וזה במדינה שה"קומוניזם עם מאפיינים סיניים" שלה גורם לגידול של 10% בכלכלה כל שנה, וחצי מהטופ של המפלגה הקומוניסטית הם מיליארדרים (ביואנים).
אהה, איזה יופי.
לא יעזור לך, אני לא מוכן לשלם 365 שקל עבור מגזין 'אחר' .
אני כן מוכן לתרום לך את הכסף בתנאי שתתחייב להפסיק לעשן. זה מזיק לבריאות.
מה לא יעזור לי? מה עשיתי?
הורדת את הקצב
לא הורדתי את הקצב. יש לי מעט מאד שליטה על הקצב. זה עניין של השראה. בא והולך. לא היתה כאן החלטה מודעת להוריד את הקצב. הכתיבה למיברג דורשת ממני שעתיים בשבוע, בערך. הוא רוצה, בינתיים, רק אייטם שבועי אחד.
אני משפריץ כל בוקר בין 1,500 ל-2,000 מילה. מזה אני חי, אבל זה שותה את אנרגיות הכתיבה שלי. אחרי זה אני מעוך וצריך כמה שעות של התאוששות.
לא שאני מבין למה אני כותב את זה או למה בעצם אתה חושב שמגיע לך דין וחשבון, אבל שיהיה.
אמרת את זה היטב לפני זמן מה:
הצבא הוא רע הכרחי. אך מרוב שהוא הכרחי, שכחנו שהוא רע.
(ובאופן אירוני,ככל שהוא הופך לרע פחות, או בעצם נתפש כטוב, כך הוא הופך להכרחי יותר)