הערה על הסכיזופרניות של מדיניות החוץ הישראלית

עצרת האו”ם קיבלה אמש (ו’) החלטה הקוראת לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ה-ICJ, בית הדין לדיונים בין מדינות, לא ה-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי) כדי שזה יקבע האם ישראל סיפחה בפועל את הגדה המערבית. הנער לעניינים מלוכלכים של נתניהו, גלעד ארדן, שמשמש כשגריר באו”ם, נכנס לטנטרום והודיע שהוא לא יגיע להצבעה כי היא נערכה בשבת; ואחר כך חילל את השבת, והוציא הודעת יח"צ שבה כינה את ההחלטה “בזויה” ו”אות קלון,” בתוספת ההערה הלעוסה עד מיאוס על כך ש”שום גוף בינלאומי לא יכול לקבוע שישראל כובשת בארצה ושנוכחותנו בירושלים או בגדה המערבית אינה חוקית.”

עצם העובדה שהנער לעניינים מלוכלכים הוא השגריר באו”ם אומרת מה חושבת ישראל על הקהילה הבינלאומית ועל הצורך להתחשב בה; גם העובדה ששר החוץ הפך לסרח עודף בממשלה (יהיו לנו שני שרי חוץ בקדנציה הקרובה, שניהם אפסים גמורים, והם יחלקו את התפקיד ברוטציה של שנה-שנתיים-שנה) מעידה על כך. לא שזה צריך להפתיע במיוחד: שר החוץ תמיד היה חלש בישראל, מימי שרת והלאה. גם הקשקשת על “אין כיבוש” שגרתית, למרות שהיא נוגדת את מה שישראל אומרת לבתי המשפט שלה-עצמה (שהסמכות שלה בשטחים הפלסטיניים הכבושים נובעת מהיותם ב”תפיסה מלחמתית”), שגם הם, יש לקוות, לא יהיו רלוונטיים בקרוב.

אבל מה שבאמת צריך למשוך תשומת לב הוא העובדה שישראל הרשמית המומה, המומה, מהתפיסה שהיא מבצעת סיפוח דה פאקטו – יממה לאחר שהממשלה הכריזה על קווי היסוד החדשים שלה, שהראשון שבהם הוא “לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל – בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ושומרון.” אני מופתע שהציונות הדתית לא יצרה משבר קואליציוני בשל ויתור על נחלת האבות בירדן, אבל המשמעות של ההצהרה הזו היא שחסל סדר העמדת הפנים הממשלתית על כך שאי פעם, מתישהו, יהיה פתרון מדיני עם הפלסטינים. קווי היסוד האלה קובעים שלפלסטינים אין שום זכות בשטחים הפלסטיניים הכבושים; שכל השטחים הללו שייכים ל”עם היהודי.”

למדיניות כזו קוראים סיפוח דה פאקטו. ישראל לא ביצעה סיפוח רשמי – זה יהיה מאד לא נוח להנהגה שלה ולצבא שלה – אבל שלשום היא הכריזה על סיפוח בלתי רשמי. לפני 25 שנים נהג בנימין נתניהו להעמיד פנים שהמטרה המדינית שלו היא מדינה פלסטינית שהיא “פחות ממדינה”; הוא חזר על העמדת הפנים הזו בנאום בר אילן; ועכשיו, במסגרת הסרת המסכות הכללית שהממשלה הזו מביאה איתה, הוא מצהיר על סיפוח בלתי רשמי.

עוד צעד של סיפוח בלתי רשמי הוא מינויו של בצלאל “אני עדיין לא מתנדנד” סמוטריץ’ לשר במשרד הבטחון שממונה על הגדה המערבית. עד כה, השתמשה ישראל בפיקציה משפטית כביכול לא הממשלה אחראית על הגדה המערבית, אלא המפקד הצבאי, עלוב פיקוד המרכז. מה אתם רוצים, התממה הממשלה, אנחנו מקפידים על דיני הכיבוש הצבאי. בפועל, כמובן, עלוב הפיקוד כפוף לשר הבטחון, שהוא, אפעס, חלק מהממשלה. וכמעט אף אחד לא שם לב לפיקציה, אבל עכשיו המינוי של סמוטריץ’ מושך אליה תשומת לב – והיא לא תהיה שימושית יותר. האדם שהציע לבצע רצח עם בפלסטינים הוא עכשיו המושל הצבאי שלהם. בהצלחה עם ה-hasbara.

וכל זה, בסופו של דבר, הגיוני מבחינת ממשלת ימין שמימינה יש רק גדר תיל מחושמלת. מה שלא הגיוני הוא הסכיזופרניה של, מצד אחד, הכרזה על סיפוח, ומצד שני היבבות על כך שהעולם קורא למה שאנחנו עושים סיפוח. וכן, צריך להזכיר: האו”ם מייצג את העולם. לא רק את מדינות המערב בעלות רגשי האשמה המיותרים כלפי ישראל. הניתוק הזה מגיע לרמה סובייטית, וזה לא ייגמר טוב.

נקווה רק שהעברתה של המדינה היהודית מן העולם תתבצע מהר ובמינימום נפגעים. בדרום אפריקה זה נגמר טוב יחסית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אנחנו צריכים לומר לסטרוקים ולסמוטריצ’ים: לא יהיה חלקנו עמכם. אם אתם יהודים, נצטרף לרוב היהודים ונותיר את הזבל הזה מאחורינו

אורית סטרוק, המיועדת לשרת המשימות הלאומיות, הבהירה היום (א’) מה המשימה העליונה בעיניה: למנוע כפיה על רופא יהודי להעניק טיפול שעומד בניגוד לאמונתו הדתית, כי “לא יכול להיות שהמדינה שהעם הזה הקים אחרי אלפיים שנות גלות של מסירות נפש תהיה מדינה שקוראת להלכה הדתית אפליה,” וזאת כדי למנוע מצב שבו “ההלכה והאמונה היהודית לא תהיה מושפלת למול ההלכה.” זה הנר האחרון של חנוכה שהיא מדליקה.

לא מסובך להבין למה סטרוק מתכוונת: הקדוש הלאומי של הציונות הדתית, ברוך גולדשטיין, התפרסם בכך שסירב להעניק טיפול רפואי לחיילים לא יהודים. הלכתית, לגולדשטיין היה על מה להשען: שורה של פוסקי הלכה, ביניהם הרמב”ם, אוסרים על ריפוי לא יהודים: “מכאן שאתה למד שאסור לרפאות עכו”ם [עובד כוכבים ומזלות], אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהם, או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר; אבל בחינם אסור.” שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! במשך מאות שנים האשימו לא-יהודים רופאים יהודים בכך שהם מסובבים את המיתה לחולים שאינם יהודים, והנה באה שרה (מיועדת) בישראל ואומרת לאנטישמים: צדקתם. הזהרו ברופאים יהודים אורתודוקסים.

אבל לא רק הם צריכים להזהר. באותו הפרק כותב העיט הגדול ש”מוסרי ישראל [והאפיקורסין] [והמינים] מצווה לאבדן ביד ולהוריד אל באר שחת, מפני שהן מצירים לישראל ומסירים את העם מאחורי ה’.” הוא לא היחיד: יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנ”ח ב’) ש”מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו."

אם אתה חולה חילוני, ר”ל, עד כמה אתה יכול לסמוך על הרופא האורתודוקס, שלא יסובב לך את מותך? האם אתה סומך על כך ששבועת היפוקרטס שלו – גוי טמא, אחרי הכל – תגבר על אמונתו ברמב”ם ובשולחן ערוך?

ואל תאמרו: אלה זוטי דברים. זהו לב הדברים. אלה ההלכות שבישיבות לומדים בהתרגשות עצומה. היהדות הרבנית תמיד היה מסע נקמה נגד ההיסטוריה: זו הליבה שלקחה ממנה הציונות, זו הסיבה שקוק יכול היה לראות במדינת ישראל “ראשית צמיחת גאולתנו.” הוא ידע שחברת הלומדים החיוורת, המותשת, לא תוכל להקים את דת משה בחרב: לשם כך היה צורך בחלוצים שלמדו כיצד לנשל את ילידי הארץ. ואחר כך, הוא לימד, הם יסיימו את תפקידם ההיסטורי, ודור חדש של לומדי תורה, שלמד גם אכזריות ושימוש בנשק, יעלה במקומם.

זו הליבה של הציונות הדתית. זו הליבה, בשינויי הטעמה, גם של החרדים המודרנים בישראל. לא במקרה, שוב ושוב, הם שונאי הזרים הגדולים ביותר. ולא רק פלסטינים ולא- יהודים אחרים: האויב הגדול תמיד היה יהודים אחרים, אלה שהרמב”ם וקארו קראו לרצוח בערמומיות. והפעם, שומו שמיים, היהודים האלה פועלים בפרהסיה. נשים, חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה, מעיזות לדרוש שוויון – שוויון, שקוק ראה בו מידת קין בעולם, שהרי ברור לכל שהעולם איננו שווה: שהטבע מסודר, בדרג עולה, מדומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

ועכשיו לאנשים האלה יש ממשלה. עכשיו, הם מאמינים, מגיע זמנם. עכשיו הכוח בידם. ובדיוק מסיבה זו עכשיו הוא הזמן להשיל מעל עצמנו את היהדות. להמיר דת, אם רצונכם בכך; ללכת למשרד הפנים בדרישה למחוק את המילה ‘יהודי’ מהתיאור שלכם; להתאגד, וזה יהיה מעשה נועז, ולדרוש ממשרד הפנים להכיר בקבוצה חדשה, מתיוונים, ולהצטרף אליה.

אחרי הכל, ההיסטוריה איתנו. רוב מוחלט של היהודים לאורך ההיסטוריה אמרו “חשבון, בבקשה,” והצטרפו לקבוצות אחרות. רובם הגדול עשו זאת ללא כפיה: הם פשוט לא מצאו שום דבר בחשבונאות הדם והגזע של היהדות שמושך אותם. רוב היהודים התנצרו במאה הרביעית, עם התנצרות האימפריה. בתחילת המאה החמישית, היו כל כך מעט יהודים ברחבי האויקומנוס – העולם הידוע היווני-רומאי – שהקיסרים הרומאים, המזרחי והמערבי כאחד, ביטלו את הנשיאות, הדיחו את הנשיא האחרון (רבן גמליאל השישי), וכמעט אף אחד לא שם לב.

להיות יהודי במדינת האדונים היהודית תמיד עורר אי נוחות בליבם של אנשים רגישים וחושבים; להמשיך להקרא יהודי תחת סטרוק וסמוטריץ’ זו חרפה. זו הסכמה בשתיקה עם משטר העליונות היהודית בדיוק כשהוא הופך למובהק. אין דבר שיערער את הציונות הדתית מאשר מספר גדול של אנשים שמכריזים שהם משליכים את היהדות בבוז.

וכמובן, אחרי הסרת היהדות יגיע השלב הבא: סירוב לשרת בצבאה. אחרי הכל, מדובר בצבא של מדינה יהודית, שמנהיג משטר טרור כנגד לא-יהודים בגדה המערבית וברצועת עזה. איננו יהודים; לא נתגייס. די לנו באזרחות הישראלית. אתם מגעילים אותנו, לא נבוא בקהלכם.

וכבר נשמעות יללות הצבועים: חלק מאנשי הציונות הדתית אמרו לטל שניידר שהמפלגה “הציונות הדתית” עושה “השמדת ערך” ל”מותג” הציונות הדתית. ובכן, חברים, מה אתם רוצים מאיתנו? אתם אלה שבחרתם בהם. אם הם היו מחללים שבת בפומבי, הייתם בועטים אותם מבתי הכנסת שלכם. אבל גזענות ממאירה, שנאת אדם, שנאת להט”בים – את אלה קיבלתם בקריצה וחיוך יודע. אכלו את שבישלתם.

ונסיים, שוב, בלוסיאן וולף, מראשי יהדות בריטניה קודם החורבן של הצהרת בלפור, שידע מראש לאן כל זה הולך. מדינה יהודית בפלסטינה “תביא בפלסטינה עצמה ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

את החרפה המתמשכת הזו השאירו לסמוטריצ’ים ולצבועים המייללים. אל תתנו לה לדבוק בכם. הוציאו את עצמכם מהסיפור הזה, ולילדיכם תאמרו שכאשר היהדות הפכה לנאצית, אתם בחרתם לפרוש מהקהל. זה לא יהיה הרבה, אבל זה עדיף על “ואז הפניתי את מבטי.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרהורים על ה”משנה הכלכלית” של בצלאל סמוטריץ’

אני מציע לקחת את בצלאל “אני עדיין לא מתנדנד” סמוטריץ’ ברצינות. לאחרונה אמר שר האוצר המיועד שניסינו את הפאקיטליזם (שגיאת הקלדה שהתאהבתי בה), ניסינו את הסוציאליזם, ועכשיו הגיע הזמן לשיטה כלכלית חדשה: “בחוקותי תלכו.” לשיטתו של סמוטריץ’, אם רק כולנו נשמור על תורה ומצוות, השפוט שלו, יהוה, ידאג שלכולנו יהיה טוב.

הבעיה עם סמוטריץ’ היא שהוא כנראה מאמין בזה. הוא באמת חושב שתפקידו הוא לקדם את הגאולה, ושכדי לקדם את הגאולה צריך להכריח את כולנו לקיים מצוות, ואז יהוה יירד מהשמיים, אנחנו נבנה (או שהוא יבנה) את בית המקדש, וההיסטוריה תגמר, ולכולנו יהיה טוב.

חשוב לזכור: החלאה אכן מאמין בזה. והיהודים הטובים של ישראל נתנו לו כוח עצום. למה? כי, בסופו של דבר, זה הסיפור של כולנו. זה היה הסיפור ב-2,000 השנים האחרונות בערך. פעם, עוד היה פה מי שזכר כמה נזק החזון הזה המיט על אלו שהאמינו בו; היה דור שהזהיר שוב ושוב מהשגיאה של בר כוזיבא.

אבל אז החלטנו להעביר את משרד החינוך למפד”ל. זה היה לפני יותר מ-40 שנה, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר. שוב: רוב הציבור לא תומך בסמוטריץ’, והוא יתקומם אם יקחו לו את הכדורגל ואת ה-VOD בשבת, או – אם לדייק – ירטן מאד; אבל אין לו נוגדנים לסמוטריץ’. רוב הציבור היהודי מאמין באמת ובתמים שהוא עם נבחר, שאלוהים – למרות כל הראיות – נמצא בצד שלו, ושמגיע לו להיות עם אדונים. זוכרים איך פעם, לפני עשור בערך, עובדיה יוסף פלט באיזו דרשה שהלא יהודים צריכים להיות עבדים של היהודים, והיה בלגאן לאיזה שבועיים? אז מה שאמר יוסף הוא מה שהרבה מאד יהודים בישראל מאמינים בו. סמוטריץ’ הוא פשוט פטרת שחזרה.

רק דלקתית טיפה יותר, ולוקחת את עצמה ברצינות מוגזמת. אז איך זה אמור לעבוד, בעצם? אנחנו נכריח את כל היהודים להיות יהודים טובים, ואז… ואז מה? סמוטריץ’ יוכל להקים אינקוויזיציה (לבג”ץ יש נסיון בתחום). אבל הבעיה עם אינקוויזיציה היא שהיא מגדילה, לא מצמצמת, את המינות והכפירה. אנשים יעמידו פנים שהם יהודים טובים, אבל יאכלו חזיר בסתר. גם אם הם לא אכלו קודם לכן. מי שעבר בבני ברק בתחילת שנות השמונים, שם אסור היה לצפות בטלוויזיה, ראה את הזוהר הכחול כמעט מכל חלון. בשום סלון לא היתה טלוויזיה, כמובן: הן היו מוסתרות בארונות מעוצבים לשם כך והאנוסים הישראלים? הם מגיעים מחברה אלימה למדי. הם ינשקו ידי רבנים בפומבי ויחכו להם בסימטה אפלה עם אלה.

ובסופו של דבר, לא כל כך מסובך לדפוק לאדוקים שלנו את החיים: תארו לעצמכם מה יקרה אם מישהו יעלה על דעתו לחתוך את חוטי העירוב מסביב לערים, למשל, או סתם לתלות כרזות שעשה זאת; או לפזר בלילה פירורי חמץ בפסח בשכונות דתיות; או פשוט לכתוב “יהוה מוצצת” בלילה מחוץ לבתי כנסת. או להעתיק את ענף הספורט האיראני החדש, להגיע בריצה ולהעיף לרבנים את הכובע היקר אל הבוץ. אם סמוטריץ’ וחבר מרעיו רוצים להגדיל את מספר האתאיסטים הישראלים ב-400%, ולהעביר אותם לפעילות מחאה אלימות למחצה, כל מה שהם צריכים לעשות הוא לנסות לשלוט. אישית, אשקיע באופציות של פופקורן.

יתר על כן, מבט מהיר על ההיסטוריה היהודית מראה ש”בחוקותי תלכו” הוא בולשיט. נתחיל מהדוגמא שכולם הצביעו עליה: האוכלוסיה האדוקה ביותר בישראל, החרדים, היא גם העניה ביותר. ילדים בבני ברק סובלים, אם לא מתת תזונה, אז מירידה בצמיחה הגופנית בהשוואה לדור הקודם.

חשוב מכך: לאורך כל ההיסטוריה, יהודים פשוט סירבו לעשות מה שיהוה וסרסוריו דרשו מהם. התנ”ך מלא ביללות האלה. אחת הפעמים הבודדות שבהן אנחנו שומעים את העם הפשוט בתנ”ך ראויה לציטוט: ירמיהו (פרק מד’) דורש מהיהודים שגלו למצרים להפסיק את המנהג הנלוז של, ובכן, סגידה לאלים זרים, והם עונים:

“ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשותיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות – קהל גדול – וכל העם היושבים בארץ מצרים, בפתרוס, לאמור: הדבר אשר דיברת אלינו בשם יהוה – איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים. ונשבע [אז – יצ”ג] לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו.”

וזה ממשיך משם. עזרא מקושש מספר קטן של יהודאים בבלים וגורר אותם לירושלים, ומיד דורש מהיהודאים המקומיים לגרש את נשותיהם “הנכריות”; התוצאה היא שהוא נשאר די מבודד, והאוכלוסיה מסביב הופכת לעוינת. הכהנים העלו עליהם את חמת האוכלוסיה; כשהפרושים החליפו אותם כאליטה ומשת”פים רומאיים, תוך חמש דקות בערך נוצר פילוג בין “תלמידי חכמים” בעיני עצמם ובין “עם הארץ.” כשהאימפריה התנצרה, רוב היהודים אמרו “ביי ביי” לרבנים והתנצרו. בעקבות השיעה, במאה השביעית, עלו הקראים – שהמסר העיקרי שלהם הוא פחות או יותר מחיקה של כל מה שהרבנים כתבו. עד המאה ה-10 או ה-11 הם היו כנראה רוב היהודים.

רבנים ויהודים היו על סכינים לאורך כל ההיסטוריה המתועדת. פעם אחר פעם, יהודים ניסו לזרוק מעל עצמם את העול הרבני. כשהגיעה המאה ה-19, ואיתה האמנציפציה, בערך שליש מיהודי אירופה השאירו את הרבנים לחפש את החברים שלהם. עוד קודם לכן, במאה ה-18, החסידות שברה את כוחה של הרבנות המאורגנת. כתות צדיקים מיסטיים נראו כמו רעיון יותר מוצלח מיוצמחים שלמדו כל החיים שלהם להתפלפל ולא לעבוד, ונתמכו לקיומם על ידי הקהילה.

וחשוב מכל: לאורך כל ההיסטוריה הזו, מעולם לא היה מצב של שגשוג כלכלי של כל, או אפילו רוב, היהודים. אפילו בתקופת התנאים והאמוראים זה לא קרה. ואם סמוטריץ’ חושב שיש לו קשר ישיר יותר ליהוה מאשר רבי יהודה הנשיא, או רבי עקיבא – שחזיונות השווא שלו הרגו יותר יהודים מכל אדם עד היטלר, כנראה – אני ממליץ על טיפול תרופתי דחוף. המצב של “בחוקותי תלכו” לא התקיים אף פעם. סמוטריץ’ מנסה להפוך תפיסה משיחית, תפיסה של קץ הימים, לתפיסה כלכלית. זה ייגמר בבכי: זה לא יכול להגמר אחרת.

ואולי, אולי, אז מי שיישאר פה יבין את זה. ואולי, אולי, למרות כל המטען ההיסטורי, נשליך את הסמוטריצ’ים לפח האשפה הבוער של ההיסטוריה – וכשנראה אותם בוערים, נסרב אפילו להשתין עליהם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה אישית (טריגר אלימות): ב-25 לנובמבר חדרה בת הזוג לשעבר שלי, גלינה ווקס (מייל: [email protected]) לדירה שלי, תקפה אותי בגז מדמיע (במיוחד בעיני), היכתה אותי בחפצים קהים, כבלה אותי, איימה עלי בעקירת עיני אם אתנגד ("אתה אוהב לכתוב, איך תכתוב בלי עיניים"), גנבה את שני החתולים שלי, ווילי וצ'ארלי, כמו גם דיסק קשיח שהכיל את כל הגיבויים שלי ואת הסמארטפון. זמן קצר לאחר מכן שוחררתי על ידי המשטרה, וכנגד גלינה יש כעת צו מעצר.

אם יש לכם מידע על מקום הימצאה, אם אתם עובדים איתה או יודעים היכן היא עובדת, אנא העבירו לי את הפרטים לכתובת המייל [email protected] ואני אעביר את המידע לקצינת המשטרה שמטפלת בתיק. אם אתם עובדים איתה, או אם היא מחפשת עבודה בחברה שלכם, דווחו למנהלים שלכם שהיא מבוקשת על ידי המשטרה.

מטבע הדברים, לא מעט בשל מצב הפגיעה בעיני (שהרופאים אומרים שהוא זמני) הפעילות שלי פה ובטוויטר הצטמצמה. אני רוצה להודות לכל האנשים שעמדו לצידי (הרבה יותר משהאמנתי) בתקופה קשה זו, אולי הקשה בחיי.

בהתאם, פוסט זה נעול לתגובות.

(יוסי גורביץ)

כל שכביצה, ביצה טובה הימנו: אם המטרה היא רל”ב, מי צריך את מרצ?

הטקסט הזה נכתב באיחור, הן משום שהוא מערב לא מעט רגשות ורציתי שיהיה לי די זמן כדי לעכל אותם, והן משום שאת השבועות האחרונים הקדשתי לסיום סיפור שכתבתי מאז פברואר, והוא דרש דיוק ומאמץ. גלות פנימית? אולי. אבל, על כל פנים: שלום לעפרך, מרצ.

הפכתי לפעיל רצ ב-1988, עוד לפני שסיימתי את לימודי בישיבת נחלים. אני זוכר את הביקור הראשון בסניף המפלגה בתל אביב, את המבטים המשונים, המוטרדים, שננעצו בצעיר שהגיע לבוש כבחור ישיבה וביקש בהיסוס חומר קריאה. הייתי אז כל כך בור. ידעתי כבר שהיהדות (אז עוד לא הוספתי את התיבה ההכרחית ‘האורתודוקסית’) היא הבל מוחלט. ספר הגמרא שלי היה מנומר בכתובות בלטינית, “אמונה תפלה יהודית”, שהעתקתי מניטשה – אומר להגנתי, שוב, שהייתי בן 18. ידעתי איפה לא, לא ידעתי איפה כן. עוד לא ידעתי שאני מתיוון, ואולי הייתי צריך לדעת. עמדתי במשמרות עם סניף נוער רצ הנהדר של פתח תקווה, ספגתי את הקריאות הקבועות “תוריד את הכיפה”, למדתי מה המשמעות של הכיבוש, הקשבתי מהופנט לשולמית אלוני (ותמיד נשארתי חבר בפלג שולה). עמדתי במשמרות עם זהבה גלאון מול קולנוע היכל.

אנשי הסניף תמכו בי במהלך השנים של השירות הצבאי, עו”ד אבי אורן ז”ל, שנרצח לימים על ידי בן עוולה (אני חושב עליו תמיד כשאני עובר ברחוב שנקרא על שמו), העביר עבורי את המידע המפליל על הקצין שלי והבריונים שלו לח”כ דדי צוקר. ואז, 1992. מרצ. לחטוף מכות מבריוני ימין בהפגנות, הצעקות של “אתם רוקדים עם ערבים!”, השמחה הפראית עם הקמת ממשלת רבין (”יומרצ רבין”), והנפילה שהגיעה מיד אחר כך. גירוש ה-400 וההלם שפקד את המפלגה, שהנוער שלה הפגין נגדה. האיטיות המשוועת של יישום הסכמי אוסלו, ההבנה המחלחלת באיטיות שההסכמים פגומים מאד, שהיישום שלהם איטי מדי, שלממשלה אין את היכולת להתמודד עם המתנחלים. הפרישה של אלוני בסוף הקדנציה ההיא.

בבחירות 1996 הצבעתי מרצ, אבל כבר לא הייתי פעיל. בבחירות 1999, ניסיתי את חד”ש. האכזבה מהתגובה של מרצ לאירועי שנת 2000, המשך שיתוף הפעולה עם אהוד ברק, הרחיקו אותי ממנה. 2003, שינוי; אם אין תהליך מול הפלסטינים, לפחות שיהיה מאבק בכפיה הדתית. 2006, העבודה – אולי השגיאה הפוליטית החמורה ביותר שלי. יוסי ביילין היה משהו שלא יכולתי לבלוע. חזרתי אחרי 2009. התחלתי מחדש בפעילות. אמרתי לעצמי שאי אפשר להיות דיליטנט, שאם אתה רוצה שינוי פוליטי אתה חייב להיות חבר מפלגה.

לא ידעתי למה אני נכנס. לא ידעתי על המחנאות הפראית של אילן גילאון והכנופיה האדומה שלו, שלא בחלה בזיוף קולות (שאיכשהו, החקירה שלה התמסמסה), שלא בחלה בשיבוש פגישות הוועידה ואף באלימות. בדיונים פנימיים של חברי ועידה נחשפתי לאורי משגביזם של המפלגה, צאצאי שודדי האדמות של 48’, הפלג הקיבוצניקי/האדום החזק כל כך. נתקלתי בהכחשת נכבה שלא העלתי על דעתי. ככל שעבר הזמן, קיבלתי יותר ויותר קריאות “לך לבל”ד.”

(בסוף עשיתי את זה. משום מה הם היו מאד לא מרוצים.)

עזבתי את המפלגה אחרי שהיא קיבלה את פושעי המלחמה אהוד ברק ויאיר גולן, בסבב בחירות אנילאזוכראיזה. היה ברור לי שאני לא יכול לחזור לשם. ראיתי יותר מדי שמאל ציוני ולא ראיתי את ההבדל הגדול בין הימין הציוני. אבל אקצר את ‘המנוח ואני’.

למה מרצ קרסה? כי בשנה האחרונה לקיומה, אירונית דווקא בשנה שבה היא היתה לראשונה מזה שני עשורים חלק מממשלה, היא השמידה את היסודות שמבדילים בינה ובין מפלגות המרכז. וכן, היו הבדלים כאלה (כפי שאני אומר לחברים רדיקלים ממני). המפלגה – על כל פנים, מה שנותר מגרעין רצ שלה – התנגדה באמת ובתמים לכיבוש, במשך שנים. אנשים שילמו מחירים כבדים על ההתנגדות הזו. למרצ היו שלושה דגלים: המאבק בכיבוש, המאבק לזכויות אזרח/המאבק נגד כפיה דתית, ומאבק פנימי קבוע בשאלת סוציאליזם/ליברליות.

כשהפלג האדום השתלט על המפלגה, תוך שהוא משתמש בתמי זנדברג וניצן הורוביץ, דגל המאבק בכיבוש קופל. אילן גילאון, באמירה ידועה לשמצה, טען שאין בין הים לירדן מאבק אתני, רק מאבק מעמדי. דגל המאבק בכפיה הדתית ירד לחצי התורן, ולמפלגה לא היה כוח להיאבק עליו מול ליברמן. נותר הדגל המעמדי. במפלגת העבודה עשו את זה טוב יותר – ולא פלא שהפלג האדום ניסה בכל כוחו להתאחד עם העבודה.

ואז הגיעה ממשלת הפיגול. נפתלי בנט סחט את ראשות הממשלה עם שישה מנדטים, תוך שהוא מעדיף לשכוח שהוא גרר איתו לכנסת אוסף טמפיטים ימנים. באמת ימנים. לא אנשים חשובים באיזושהי צורה, אבל ימנים. והם הפילו את הממשלה כי הם לא היו אופורטוניסטים כמו מי שגרר אותם אחריו לכנסת. בדרך, הם הרסו את מרצ.

הקמת ממשלת הפיגול הכניסה את מרצ לקוראלס, נתיב שחיטה, שממנו אין יציאה. אם היא לא היתה מסכימה להצטרף ממשלת בנט-שקד-סער-גנץ, בוחריה היו נוטשים אותה. הם היו מחויבים למטרה של הגוש הרל”ביסטי: הפטרות מנתניהו. אבל מהרגע שמרצ נכנסה לממשלה, לא נותרו סיבות להצביע לה.

מרצ תמכה בפעילות הרצחנית ביותר של צה”ל בגדה המערבית מאז 2006. בשתיקה, או במחאה רפה, אבל תמכה. הורוביץ לא העלה בדעתו להכנס ללשכה של בנט, לדפוק על השולחן ולדרוש את ריסון צה”ל, לדרוש – כמו פרס בראשית האינתיפאדה השניה – יום בלי הלוויות. ומסיבה טובה: בוחריו היו עורפים אותו אם היה נוטש את הממשלה, ובנט – נוכל בעל נסיון – היה מזהה את הבלוף שלו בשניה, ולא ממצמץ. באיטיות אך בעקביות, מרצ הקריבה את כל עקרונותיה, בזה אחר זה, על מזבח הרל”ב. היא הצביעה בעד תקנות האפרטהייד כמעט פה אחד. כשג’ידא רינאווי-זועבי הצילה את כבודה של המפלגה והצביעה נגד, הצביעה בעד העמדות המקוריות של המפלגה שאליה הוכנסה בתהליך תמוה, תומכי המפלגה התפוצצו עליה.

סקרים הראו שבוחרי מרצ אמרו שהמפלגה מטה עורף לערכים שלה – ושזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות. הערך העליון הפך להיות הרל”ביזם. לא ערך בודד, אולי, אבל עליון על כל ערך אחר. חברי בשמאל הרדיקלי יצאו לעליהום על מוסי רז וגבי לסקי. אני בעיקר השתדלתי לא להסתכל. זה היה מכאיב מדי. אני יודע שהם כאבו את מה שהם נאלצו לעשות, אני יודע שמצפונם ייסר אותם, אני יודע שהם לא אופורטוניסטים. הלכתי לצידם זמן רב מדי. אני מכיר אותם, והמבחן שהם נאלצו לעמוד בו מבעית אותי. אני מביט ואני רואה טרגדיה איומה.

ובטרגדיה, החטא של הגיבור הוא שמוביל לאובדנו. במשך שנה מרצ היתה שותפה ליישומה של מדיניות ימנית נוקשה בתחום הכיבוש. היא הניחה לאיילת שקד להתעלל בעובדים זרים ופליטים. היא הניחה לחוליות התליינים של גנץ לרצוח ילדים. היא צלבה את עצמה על ערך הרל”ב, וכשהגיעו הבחירות, התברר, כצפוי, שאם המטרה העליונה היא רל”ב, אז אפשר גם להצביע ליש אטד.

קמפיין שתיית הקולות של יאיר לפיד, על פיו המפלגה הגדולה היא החשובה, היה מטומטם עד דמעות. אם יש בוחר ישראלי שהאמין בו אחרי חמש מערכות בחירות, הסיבה היחידה שיש לו זכות בחירה היא שאנחנו לא מפלים נגד מטומטמים. הקמפיין הזה של לפיד פעל כמו העוקץ הניגרי: הוא היה מטומטם מספיק כדי לנפות את הבוחרים הרציניים ולמשוך רק את חסרי הדעה. הוא עבד. 4,000 קולות. זה כל מה שלפיד היה צריך כדי להרוג את מרצ ולהפוך את רשימת הסריסים שלו למפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה. עכשיו הוא יוכל לרכב על דולציניאה אל השקיעה.

ואני מודה שדאגתי. שיצרתי קשר עם חברי מפלגה. מה מצב ספירת הקולות במעטפות הכפולות. הוא הציל את המפלגה לא פעם ולא פעמיים. אבל הפעם לא היו צעירים שיצילו אותה, ועם כל מעטפה כפולה מרצ רק התרחקה מאחוז החסימה. וזה נגמר, ואני לא חבר מפלגה ולא הצבעתי לה יותר משנתיים ורבתי איתה מריבות קשות, וזה עדיין כואב כל כך. והלקח שנותר להתארגנות הבאה: לא להתבייש בדגלים שלנו, לא לקפל אותם, להניף אותם בגאון.

כן, אנטי-מיליטריסטים, אוניברסליסטים, סוציאליסטים, אוהבי חירות מכל הדרגות: אנחנו מיעוט במדינה היהודית. אנחנו “נטע זר, שתיל שלכאורה נשתל באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותאיזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב.” ואף על פי כן, אנחנו כאן, והגלגל מסתובב, והוא יפנה לטובתנו. כנראה שיהיה מחיר דמים גבוה עד אז. אבל, אם אנחנו רוצים לאחוז בו כשמגיע תורנו, ראשית אנחנו צריכים לומר לעצמנו מה אנחנו ומה העמדות שלנו. אסור לנו לחזור על השגיאה של ויתור עליהן.

ויש לנו שורשים לחזור אליהם: הכתבים של שולמית אלוני לא איבדו מכוחם. הם עדיין מכילים את רוב מה שאנחנו צריכים כדי להיבנות מחדש. אנחנו רק צריכים לחזור למקורות, אם נוכל לעמוד בעוצמה שלהם. הורגלנו, אחרי הכל, בתחליפים כל כך חלשים בשנים האחרונות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בקצרה, כי יש צורך במפלגה שתהיה קוץ בעין הציונים. הגיע זמן לשין פיין בכנסת

מחרתיים ייערכו, שוב, בחירות. תהיתי אם יש טעם להצביע בכלל. בסופו של דבר החלטתי להצביע בל”ד. חשוב לי להבהיר: אני לא מנסה לשכנע אנשים, אני מנסה להסביר את הצבעתי. אם אתם רוצים להצביע לחד”ש-תע”ל או למרצ, יש לי דברים חשובים יותר בחיים מאשר להתווכח אתכם. אם אתן מצביעות ימינה מהן, ובכן, אתן כנראה במקום הלא נכון.

אני מסרב להתרשם מההפחדות המתוזמרות מבן גביר וסמוטריץ’. ראשית, משום שאני שונא שמפעילים עלי מניפולציות ולא מגיב טוב לאיומים. שנית, משום שחזיתי בדיוק את עלייתם של הכוחות האלה לפני 25 שנים, וידעתי שסמוטריץ’ ובן גביר הם התוצאה הסופית של הדרך שהציונות הדתית מובילה כבר 50 שנים, למעשה התחנה הסופית של מדינה יהודית שאיננה מסוגלת להגדיר תוכן יהודי, שהמשמעות היחידה של ‘יהדות’ בה היא עליונות יהודית.

הנחות היסוד שלי:

א. למדינה הציונית אין זכות קיום. היא מדינת אפרטהייד ודיקטטורה צבאית בו זמנית. היא תמיד היתה כזו (ישראל לא היתה דיקטטורה צבאית רק שישה חודשים, בין דצמבר 66’ ויוני 67’) והאפרטהייד הוא התוצאה המתבקשת של תפיסת העליונות היהודית המוטבעת בציונות.

ב. אנחנו נמצאים כעת בשלב (אני מצטט מישהי ואינני יודע את מי) שבו מאוחר מדי לשנות את המערכת מבפנים, ומוקדם מדי להעמיד את הבני זונות אל הקיר.

ג. משטר האפרטהייד הוא הבעיה העיקרית, שדוחה כל בעיה אחרת, שניצבת בפני הציבור הישראלי. אנחנו רוצחים אנשים על בסיס יומי כמעט, אנחנו הופכים כמעט כל פלסטיני (במיוחד ברצועת עזה) לסובל מפוסט טראומה, והון עצום – הן אנושי הן ממון – מושקע בקיום משטר האפרטהייד. למעשה, משטר האפרטהייד הוא ההוצאה הגדולה ביותר של המדינה הציונית לדורותיה.

למה לא מרצ? אסביר אחרי הבחירות. אין לי עניין לפגוע במפלגה ששוב נראה שנלחמת על קיומה. למה לא חד”ש-תע”ל? בגלל אוקראינה. אני מגיע לפוליטיקה מתוך תפיסה שפוליטיקה היא התגשמות המוסר שלך בעולם. אני מגיע אליה מתוך תפיסה שמעמידה את זכויות האדם במרכז. חד”ש, כהרגלה, העמידה את עצמה בצד של מוסקווה במלחמת הזוועות שמתרחשת בשמונה החודשים האחרונים באוקראינה. הפעולות הרוסיות באוקראינה עולות ככל הנראה לכדי רצח עם – המדיניות המתוכננת של העברת ילדים אוקראינים למשפחות רוסיות היא עצמה רצח עם, כהגדרתו כחוק. וחד”ש, פבלובית, העמידה את עצמה לצד מוסקווה. מאחר והצבעה היא יישום של תפיסתי המוסרית, ומאחר ואני תומך בזכויות אדם, חד”ש איבדה את קולי, ואני מקווה שגם את קולותיהם של אחרים. אי אפשר לגנות את צה”ל ולתמוך בצבא הרוסי.

השאלה הראשונה, והיא מתבקשת, כשאני אומר שאצביע בל”ד, היא: אתה לא חושש שהיא לא תעבור את אחוז החסימה ואז תבזבז את קולך? לא, אני לא. גם אם בל”ד לא תעבור את אחוז החסימה, לא אבזבז את קולי. הצבעתי למפלגה שאני תומך בה ושתואמת כרגע – מילה חשובה, אנחנו לא רכושה של אף מפלגה – את דעותי. אין מפלגה מתאימה ממנה. במקרה הגרוע ביותר, הבעתי סולידריות עם מיעוט נרדף וקולי ירחיב את המספר הנדרש למנדט. במקרה הטוב, נציגי ייכנסו לכנסת.

צריך להזכיר: לסקרים אין משמעות, במיוחד לסקרים של חברות יהודיות במגזר הערבי. הסקרים העניקו לפייגלין שמונה מנדטים. הוא לא עבר את אחוז החסימה. טעות הדגימה היא שלושה אחוזים או יותר. יתר על כן, השימוש בסקרים הוא מניפולציה של מפלגות. לכו עם מצפונכם.

אז למה בל”ד? לא כי יש לי אשליות כלשהן ששינוי בנושא האפרטהייד יגיע מהפרלמנט הישראלי. השנה האחרונה הוכיחה זאת באופן גורף: ממשלת ה”שינוי” היתה רצחנית מכל קודמותיה בגדה המערבית מאז 2006. אני רוצה מפלגה שתחרפן את המשטר הציוני, שתהיה קוץ תמידי בעינו, שתחשוף את ערוות התיימרות הדמוקרטיה שלו.

אסתר חיות, כשתהתה לאחרונה האם לפסול את בל”ד, ציינה שמבחינתה הנקודה הקובעת בשאלת הפסילה היא האם בל”ד תעלה שוב את הצעת חוק היסוד שלה, שקובעת שישראל היא מדינת כל אזרחיה. אם תעשה זאת, הזהירה הנשיאה הגרועה ביותר של בית הדין הגבוה לעוול, היא מסתכנת בפסילה. כלומר, מבחינת חיות והערכאה שלה עצם הדרישה לשוויון בין כל האזרחים במדינה היא עילה לפסילה. חיות לא שמה לב – היא לא בדיוק הגבינה החדה במזווה – שהיא קבעה פה ש”יהודית” גוברת על “דמוקרטית.”

וזה בדיוק מה שאני רוצה. עוד כאלה. אני רוצה שבל”ד תהיה סוג של שין פיין בצפון אירלנד לפני הסכם גוד פריידיי, עם טוויסט: שין פיין התמודדו וזכו במושבים בפרלמנט הבריטי במשך שנים ארוכות, וכל פעם סירבו למלא את המושב שבו זכו. בכך הם הבהירו שהמשחק הלכאורה-דמוקרטי בצפון אירלנד הוא פיקציה בלתי לגיטימית. בל”ד, לטעמי, צריכה להרחיב את גבולות ההתנגדות הפרלמנטרית: לשבת בפרלמנט הציוני, ולהשתמש במושבים הללו כדי לחתור תחת המשטר. להגביר את הניגודים הפנימיים שבו, לחשוף את פניו האמיתיות.

לא, לא להמליץ על אף אחד לנשיא. נתניהו, גנץ, לפיד – כולם פושעי מלחמה, בדרגות משתנות אמנם. למנוע רוב משני הצדדים. לחרפן אותם. לתקוע את המשטר על אי תפקוד תמידי. לא, לא מגיעה לכם ממשלה מתפקדת, לא כשהתפקיד העיקרי שלה הוא לקיים משטר אפרטהייד.

ספק אם התנגדות פרלמנטרית תפיל את המשטר; לרוב הציוני יהיה קל מאד פשוט לא להקשיב. אבל תהיה לה השפעה בינלאומית, במיוחד אם חיות תפסול את בל”ד בשל דרישה לשוויון (אין לה עוד הרבה זמן בתפקיד, אבל לגמרי יתכן שנהיה בעוד בחירות תוך שלושה חודשים). המטרה היא שלילת הלגיטימיות של המשטר מבית – אבל בעיקר מחוץ. ואם המטרה שלך היא שבירת משטר האפרטהייד והקמת מדינת כל אזרחיה, אי אפשר לצפות יותר ממאבק פרלמנטרי. עיקר המאבק יהיה מחוץ לכנסת, והוא יהיה ארוך.

אל תפחדו כלל. והשתדלו לא לצפות במשדרים בסוף יום הבחירות. הם רק יוסיפו לכם מועקה, והם יהיו בוודאות קרובה שגויים לגמרי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפלסטינים הישראלים צפויים להחרים את הבחירות במספרים גדולים, והרל”ביסטים מאחלים להם טיהור אתני

ממשלת “השינוי” לא שינתה דבר, להוציא העובדה שהיא מורידה את אחוז ההצבעה בקרב פלסטינים ישראליים עוד יותר. הסיבה לכך, בעיני גבר אשכנזי ממעמד הביניים זה, ברורה למדי: כל המפלגות הפלסטיניות שהבטיחו שינוי נכשלו. המשותפת הציעה את ראשות הממשלה לקצב מעזה, בני גנץ, והוא דחה את ההצעה בבוז והלך עם נתניהו. ממשלת בנט-לפיד הואילה בטובה לקבל את רע”ם לקואליציה, והבטיחה לה גדולות ונצורות, אבל הכספים שהממשלה הבטיחה לא הועברו: היא לא החזיקה מספיק זמן, ואיילת שקד שרשעותה אמנותה חסמה חלק מהכספים שהממשלה היתה אמורה להעביר. מנסור עבאס הימר את הימור חייו על כך שאם יעלים את נושא הלאומיות הפלסטינית, הוא יוכל לסייע לבוחריו. לפיד, בנט ושקד כנראה קברו אותו.

קריאות לטיהור אתני ממלאות את החלל הציבורי הישראלי. בכירים בליכוד, ביניהם מי שהתיימר להיות הורדוס, ישראל כץ, מאיימים בגלוי על הפלסטינים הישראלים בנכבה שניה. אצל בעלי הברית של הליכוד, הציונות הדתית, טיהור אתני ושלילת זכויות הם מצע מפורש. מצד שני, הפלסטינים הישראלים מכירים את יכולת הביצוע של כץ, והם לא מתרשמים גם מאיתמר בן גביר. הם זוכרים שמי שהרג בהם יותר מכל הוא המרכז היהודי. אתם יודעים: הנכבה בוצעה ע”י מפא”י, טבח כפר קאסם על ידי בן גוריון, יום האדמה רשום על שם שמעון פרס, וטבח אוקטובר 2000 על שם אהוד ברק.

חרם בחירות מצד פלסטינים ישראלים הגיוני הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. הראשון הידוע היה ב-1996, אחרי טבח כפר כנא, כאשר הפלסטינים הישראלים הענישו את פרס על הטבח. כשפרס שמע על כך, בעת סיור בצפון, הוא – ככל הנראה שיכור – פלט באוזני העיתונאים שסביבו “הערבים המזוינים האלה לא יודעים מה טוב להם.” העיתונאים הקפידו לא לפרסם את האמירה הזו עד אחרי הבחירות. חרם בחירות שני נרשם אחרי טבח אוקטובר 2000, והפלסטינים הישראלים שלחו את ברק לסחור בנשק. עכשיו אנחנו מתקרבים – אלא אם הסקרים טועים מאד, וזה תמיד אפשרי – לחרם בחירות שלישי. חד”ש-תע”ל ורע”ם משמיעות את המקבילה הערבית של גוועלד. סקרים פנימיים של המפלגות, כך נטען, אומרים שארבע המפלגות הפלסטיניות לא יעברו את אחוז החסימה.

כל זה מציב את המרכז היהודי בבעיה כפולה. מצד אחד, אין לו שום סיכוי לקיום ללא הקולות של הפלסטינים. בלעדיהם, הוא יכול רק לצרוח “לך!” מעל גשרים. מצד שני, הוא מרכז יהודי. הוא לא יכול להכיר בפלסטינים הישראלים כאזרחים שווים. הוא לא יכול להכיר באפשרות של מדינת כל אזרחיה ועצם הדרישה לכזו מאיימת עליו.

פרשנים פוליטיים תוהים מדוע ראש הממשלה – הזמני מאד, יש לקוות – יאיר לפיד לא מנסה לפנות לציבור הפלסטיני, אני משוכנע שלפיד יודע לספור עד 61 בדיוק כמו כל כתב פוליטי, ואני מציע לראות בהתעלמות של לפיד מהציבור הפלסטיני לא טעות אלא מדיניות. אחרי הכל, לפיד כתב כשר אוצר ש”[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.” את הדברים הוא לא כתב ב-2013: הוא העתיק אותם מטקסט שכתב כמה שנים קודם לכן. זה מה שהוא חושב, ככל שהוא מסוגל למחשבה. האיש שהתפרסם בגלל השאלה “מה ישראלי בעיניך” (התשובה, כמובן, היא עונש קולקטיבי ללא-יהודים) לא רואה בפלסטינים ישראלים ישראלים של ממש. אני מציע לזכור שכאשר אנשים אומרים לך מה הם, רצוי להקשיב להם.

לפיד יודע את נפש בהמתו, הציבור הרל”ביסטי. בחודשים האחרונים, מאז פרשת רינאווי-זועבי, הרשת מלאה בקריאות ייחום לקראת טיהור אתני. הן מגיעות לאו דווקא מהימין, אלא מהמרכז: “אה, אתם לא מצביעים? עוד תצטערו על זה כשיגיעו המשאיות.” יש מאות טוקבקים כאלה, והרשתות החברתיות מלאות בקריאות דומות. ב”הארץ” אפילו פרסמו מאמר של אחד יורם יובל, שמתאר כיצד אפשר לבצע טיהור אתני של 200,000 פלסטינים ישראלים תוך יומיים. האיש ספר את האוטובוסים הנדרשים. גרון יפה יש לכם, רומז יובל, לא חראם אם יקרה לו משהו? אם לא תצילו אותנו מהימין, מזהיר המרכז היהודי, אנחנו נרקוד כשיגרשו אתכם.

תשכחו מסולידריות. תשכחו מזה שנעמוד לצדכם במקרה של טיהור אתני (מה שהמרכז היהודי לא היה עושה ממילא). לא הצלתם אותנו מנתניהו? אנחנו נהיה הילדה מ”רשימת שינדלר” שצורחת Goodbye, Jews!

המרכז היהודי, כמובן, לא יצעק בגלוי “שיישרף לכם הכפר”. זה לא מתורבת, זה לנישט פון אונזרע. אתם יודעים, ההם. אלה שהם לא משלנו. מה, עוד לא הבנתם? הוא לא יצעק את המילים, הוא יעביר אותן סובלימציה. זה לא שאנחנו רוצים שיגרשו אתכם, אתם מבינים, זה שזה מגיע לכם – אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, אם לא תצילו אותנו מעצמנו.

ולא, אנחנו לא נבטיח לכם כלום. לא שוויון. לא ביטול של חוק הלאום. לא השוואת תקציבים. אין לנו מה להבטיח לכם, יש לנו רק איומים. לא מתאים לכם? יבוא בן גביר. ואז מה תעשו? לא כדאי לכם להקשיב לנו ולעשות מה שאנחנו רוצים?

להתנהלות כזו קוראים מזימת פרוטקשן בקנה מידה לאומי, ולמרכז היהודי צריך לומר: חרא עליכם, שתשרפו. מגיע לכם בן גביר. מגיע לכם סמוטריץ’. אחרי הכל, אתם לא באמת שונים מהם. אתם תומכים בעליונות יהודית באותה המידה, רק ברטוריקה אחרת, כזו שעברה סובלימציה. הימין הקיצוני לא מפחיד אתכם בשל מה שהוא יעשה לפלסטינים – הממשלה שלכם רצחה יותר פלסטינים בגדה מכל ממשלה מאז ממשלת אולמרט – אלא בגלל מה שהוא יעשה לכם.

ואתם יודעים מה? הגיע הזמן שתאכלו את מה שבישלתם. אולי תלמדו משהו. לא סביר, אתם יהודים ציונים, אבל דברים משונים יותר קרו. אישית, אגב, אצביע – לבל”ד. על כך, בפוסט עתידי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הציונות במסעה לאושש כל שקר אנטישמי: מחקר חדש, של בני מוריס ובנימין זאב קידר, מאושש שמועות שרווחו במשך עשורים. במהלך מלחמת 1948, הפעיל צה”ל חוליות שמטרתן היתה להרעיל בארות באמצעים ביולוגיים בישובים פלסטיניים, בישובים יהודיים שעמדו להנטש, ברצועת עזה, והיו תכניות שלא יושמו להרעיל גם את הבארות של קהיר ודמשק.

שרשרת הפיקוד היתה ברורה: מראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון, דרך הרמטכ”ל בפועל יגאל ידין (בן גוריון העדיף להשאיר את יעקב דורי, שלא תפקד עקב מחלה, כרמטכ”ל הרשמי כדי שיוכל לבחוש ביתר קלות בפעולות הצבא), עבור במשה דיין וכלה במפקדי יחידות מסתערבים. האחראי על השגת הרעל היה אפרים קציר, לימים נשיא המדינה; קציר היה מעורב קודם לכן במזימה הכושלת של קבוצת נקם להרעיל ערים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השניה. נשיא ראוי למדינת ישראל, מה יש לומר.

הידיעה מזעזעת, אבל לא מפתיעה. הציונות תמיד נתפסה בעיני כמסע נקם נגד ההיסטוריה האנושית והיהודית. ההיסטוריה לקרימוסה (היסטוריית הדמעות) היהודית שימשה ומשמשת להצדקת מעשי הזוועות של הציונים. דומה שמשהו חולה במיוחד פועל כאן: בשינוי, כל עלילה נגד היהודים משמשת להצדקת השימוש בה על ידי הציונים.

המקרה המחליא במיוחד הוא של נסיון ההרעלה ברצועת עזה: הפושעים נגד האנושות שנשלחו לבצע את המשימה נתפסו, המזימה נחשפה, והם הוצאו להורג. המצרים ההמומים דיווחו על מה שאירע – ואז מערכת ה-hasbara מיהרה לטעון שמדובר בעלילת דם. כלומר, הציונים ניסו להרעיל בארות, בפועל ממש, וכשנתפסו מיהרו להתכסות בקורבנות היהודים של 1348 וימים אפלים אחרים כדי להסתיר את פשעיהם. זכרו את הטריק הזה (חתום עליו אבא אבן) בפעם הבאה שתקראו הודעת דו”צ שמכחישה פשע חריג של כוחותינו.

טרולי ה-hasbara נוקטים בשני תרגילים מול הפרסום. הראשון הוא טענה שהרעל היה מיועד רק לישובים פלסטינים שהוחרבו, כדי למנוע מהפליטים לחזור אליהם. הם אפילו לא מבינים מה הם כותבים: לגיטימי בעיניהם להרעיל פלאחים שבסך הכל ניסו לחזור הביתה. אבל, כאמור, הידיעה על נסיון ההרעלה ברצועת עזה מכחישה את הטיעון הזה.

הטענה השניה של הטרולים היא שמדברים יותר מדי על הנכבה של 1948 ושזה היה מזמן. אנחנו מדברים על אנשים שמדינתם לא מפסיקה לדבר על שואת היהודים ש<בודק רשימות> הסתיימה שלוש שנים לפני הנכבה. אם האירועים של 1944 ראויים לדיון, כך גם האירועים של 1948. אבל, כמובן, הטרולים האלה הם חלק ממסע הנקמה הציוני נגד ההיסטוריה. הלוואי שמישהו ימצא תרופה לרעל התודעה הציוני.

הנכבה נמשכת: הדבר החיובי היחיד בימים האחרונים הוא הסרת המסכות. פורעים יהודים יצאו לפוגרום בחווארה שבאזור שכם השבוע, שרפו בית קפה ומשאית ותקפו פלסטינים. חמושי צה”ל נכחו במקום וכרגיל, לא עשו דבר. הצבא וההתנחבלות חד הם.

חווארה הפכה בחודשים האחרונים למוקד התקפות של פורעים שנראים מגיעים מיצהר, ואחד מבכירי יצהר, צבי סוכות, מעודד פרעות כאלה. פורעים פושטים על חווארה שוב ושוב, כשהתואנה שלהם היא שיש במקום דגלי פלסטין. חווארה נמצאת בשטח בי, והנפת דגלים כאלה חוקית שם. וזה לא משנה כלום, כי הפורעים מגיעים והחמושים איתם; לעיתים החמושים עצמם מסירים דגלי פלסטין. כל הסרה של דגל כזה, יש לציין, היא עבירה פלילית של גניבה, אבל לכולם ברור שהפורעים לא יועמדו לדין. פלסטיני שינסה להגן על גופו ורכושו מפני הפורעים יותקף מיד על ידי החמושים המלווים אותם, ושעות לאחר מכן השב”כ ישלול את רשיונות העבודה שלו ושל בני משפחתו.

אבל כל אנשי המרכז הרדיקלי יזדעזעו עד עומקי נשמתם כשיציינו בפניהם שישראל מיישמת משטר אפרטהייד. הם יקראו לכך עלילת דם (וראו הקטע הקודם). כמו המשטר הפוטינסטי, הציונים מאשימים אחרים במה שהם עצמם עושים.

במקביל, נמשך הטיהור האתני במספר יטא. כוחות צה”ל ממשיכים להתאמן באש חיה בין בתים, לא מניחים לתושבים שנת לילה, הורסים בתים, כשברקע מתנחלים פושטים על הכפרים ותוקפים פלסטינים מדי יום. לעתים שתי הזרועות של המיליציה הציונית, אלה שבמדים ואלה שבלעדיהם, פועלים במשולב נגד הפלסטינים.

הנכבה היא תהליך מתמשך. היא לא נגמרה ב-1948. בשנות ה-50 היא עברה שינוי והפכה ללגליסטית (הפרטים אצל עזריאל קרליבך). מהותה היא טיהור אתני של הפלסטינים מכל שטחי פלסטינה. בדובר צה”ל, מפקדת ה-hasbara הראשית, מבינים שפינוי מסיבי של פלסטינים יצטלם ממש רע, ושהוא יהיה כרוך באלימות חריגה; על כן הצבא והמתנחלים פועלים בנגיסות. המטרה היא להפוך את חייהם של הפלסטינים בלתי נסבלים עד כדי כך שהם יברחו. זה אפילו מסורתי: אחר כך אפשר יהיה לחזור על השקר של 1948 ולומר ש”הערבים ברחו.”

תהליך הסרת המסכות, בימי בחירות, מראה לנו עד כמה הציונים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שותפים לתפיסה של טיהור אתני – תפיסה שבלעדיה אין לציונות קיום. אף אחד לא מדבר על מספר יטא. לא תשמעו מילה בנושא מהאיש שמשחק בתפקיד ראש הממשלה, שלא לדבר על המוקיון שמשמש כשר הבטחון. התקשורת היהודית מפמפמת כל הרג של חמוש ישראלי – שכולם מטרה לגיטימית לאלימות פלסטינית מעצם היותם חמושים בשטח כבוש – כאילו מדובר ברצח, ומדווחת על האירועים במקוטע, כדי שאף אחד לא יחשוב שבעצם, יכול להיות קשר בין מה שהחמושים עשו אתמול לעובדה שמשיבים להם אש היום.

מבחינה זו, עדיף לנו שבן גביר יהיה שר הבטחון. העולם יבין בדיוק עם מי יש לו עסק, ושאריות הנסיון של הציונים להתלות בנרצחי השואה יתמוססו. צה”ל לא יקבל כוחות-על מעצם המינוי של בן גביר, היכולות הלוגיסטיות העלובות שלו (חמושיו בגדה סובלים ממחסור במזון ראוי ודיור ראוי) לא ישתפרו. מערכת המשפט הישראלית היא ממילא חלק מובנה ומובהק ממשטר האפרטהייד. אין הבדל ראוי לציון בין בן גביר ובין יאיר “להרוג כל מי שמרים מברג” לפיד אלא ברטוריקה. מינוי בן גביר ירסק את הלגיטימציה לקיומה של המדינה הציונית. הגיע הזמן.

המרכז הציוני הרוויח את בן גביר ביושר. ואולי זה יאלץ אותו להביט במציאות שהוא מקפיד להכחיש כל כך. לא בטוח שזה יקרה – הם מתורגלים בהכחשת המציאות – אבל לפחות נאלץ אותם להתאמץ קצת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה ב': סיפור קצר שלי, "בחזרה ללאמיה", זכה במקום השלישי בפרס עינת ובפרס חביב הקהל. תוכלו לקרוא אותו כאן.

(יוסי גורביץ)

צריך להתעלם מהתעמולה של יש אטד, אין שום סיבה ששתי מפלגות היסטוריות יתאחדו

האוויר מלא בשבועות האחרונים בתעמולה של יש אטד, שקוראת למפלגת העבודה להתאחד עם מרצ “למען שלמות הגוש.” התעמולה הזו הודהדה הבוקר גם על ידי מאמר המערכת של הארץ. מרב מיכאלי, ייאמר לזכותה – ויש מעט מאד דברים לומר לזכותה אחרי הקדנציה הזו – מסרבת.

לכאורה, הסיבה ללחץ העצום שמופעל על מיכאלי מכל כיוון היא החשש שהעבודה או מרצ לא תעבורנה את אחוז החסימה, ואז יקיץ הקץ, פרשי האפוקליפסה יאמרו ‘דיו’ לסוסים שלהם בצחקוק מרושע, וכל מה שישרוד יהיו מקקים ובעלי תבונה דומה, כמו ביביסטים ורל”ביסטים. הבעיה היא שבטיעון הזה אין כלום.

כל הסקרים מראים שגם העבודה וגם מרצ עוברות. נכון, הסקרים לא שווים כלום: הבחירות הללו יוכרעו על חודם של שני מנדטים, טעות הדגימה היא שלושה אחוזים, כך שהם לא באמת מסוגלים לנבא משהו. ואף על פי כן, האיחוד הזה פסול: מדובר בשתי מפלגות של ממש, עם מוסדות והיסטוריה, ועל סמך כלום ושום דבר הן נדרשות לבצע ספוקו עבור רשימות ריקות שמונהגות על ידי מנהיגים בעלי כריזמה; תמיד צריך לפקפק במנהיגים כריזמטיים, במיוחד כאלה נטולי כריזמה כמו לפיד, גנץ וליברמן. יתר על כן, העבודה ומרצ כבר רצו במשותף בעבר: התוצאה היתה אסון. זוכרים את אורלי לוי-אבקסיס? זה.

אבל יש טיעון חזק יותר. הביטו בסקר הזה, מלפני חודש. העבודה מקבלת בו חמישה מנדטים. לא בדיוק התחיה שמיכאלי מקווה לה, אבל חמישה מנדטים לא קרובים לאחוז החסימה. עכשיו הביטו בסקר החדש יותר, משלשום. העבודה נמצאת שם על חמישה מנדטים. בשני הסקרים, מרצ מקבלת שישה מנדטים, גבול שהיא לא עברה מזה 15 שנים. שתיהן במצב טוב, בהתחשב בכך שהציבור יותר ויותר יודו-נאצי.

אבל הביטו בסקרים שוב. יש עוד רשימה שמקבלת, בשניהם, רק חמישה מנדטים: הרשימה של אביגדור ליברמן. על פניו, תצטרכו מצלמה מדויקת במיוחד כדי למצוא הבדלים כלשהם בין ליברמן ולפיד. שניהם טוטליטרים במהותם – לפיד הציע לאחרונה לעבודה לשבץ מועמד שלה ברשימה שלו, בתנאי שתתאחד עם מרצ, מהלך שהוא בלתי חוקי על פניו; והוא יצא ל”מבצע” (=הטבח) האחרון ברצועת עזה מבלי לכנס את הקבינט, על דעת עצמו – ושניהם ניאו ליברלים רעילים; שניהם על הספקטרום הניאו-פאשיסטי; לשניהם אין בעיה עם הרג פלסטינים (לפיד, בשעתו, דיבר על “להרוג כל מי שמרים מברג”); אצל שניהם, הרשימה שלהם מנוהלת על ידי מנהיג שבחר את עצמו לכל החיים; שניהם לא מאמינים בשקיפות; שניהם מוקפים באוליגרכים ומשרתים אותם; שניהם מאמינים בשבירת העבודה המאורגנת.

אז למה הם לא מתאחדים? מה, פתאום הגוש הקדוש מאבד מקדושתו? הרי הפער בין חמישה מנדטים ואחוז החסימה הוא אותו הפער, ואם להתייחס לרטוריקה המקצינה של ליברמן (אתמול הוא ערך השוואה מדויקת למדי בין נתניהו וגבלס, ואף אחד לא שאל איך הוא ישב איתו שנים רבות כל כך, אם זה מה שהוא חושב עליו), הוא כנראה יודע שמצבו קשה מכפי שהסקרים מראים. ליברמן נוהג לצאת מהממשלה חודש-חודשיים לפני הבחירות, כדי להעמיד פני אופוזיציונר. הפעם הוא לא הספיק.

אז, שוב, למה לפיד לא מציע לליברמן לאחד את ישראל משאבנו עם יש אטד? כי לפיד דיקטטור, כי יש אטד היא לא מפלגה אלא פלטפורמה של לפיד, ולפיד לא מוכן לחלוק את הפלטפורמה שלו עם אף אחד אחר. יש מטרה מקודשת, השרדות בשלטון ומניעת שובו של נתניהו, אבל יש מקודשת יותר: שמירה על הנדל”ן שלו. ליברמן עצמו כנראה לא יתנגד יותר מדי: בשעתו הוא עשה שטיק דומה עם נתניהו. אבל לפיד, שגם כך צריך להתמודד עם קולות ביש אטד שרוצים גלסנוסט בדמוקרטיה העממית שלו, לא מוכן לקחת סיכון.

ושורה של כלי תקשורת משמשים ככלי הקשה ומתופפים את המסר השקרי של לפיד. האיחוד בין העבודה ומרצ יוביל, שוב על פי הסקרים, לאובדן מנדטים לעומת התוצאה שלהן אם הן ירוצו כל אחת לבדה. לשם שינוי זה הגיוני: מרצ הוקמה כריאקציה לכך שהעבודה הפכה למפלגת מרכז. שמאלנים יתקשו להצביע לעבודה, והאגף הימני של העבודה יתקשה להצביע למרצ. הקולות האלה, מקווה לפיד, יילכו ליש אטד. כלומר, קולות אנשי שמאל יחזקו מפלגת ימין.

לפיד יודע שאחרי כל הרעש והצלצולים של הבחירות, יש שתי תוצאות סבירות: העדר הכרעה, ואז הוא ישמש כראש ממשלת מעבר לעוד כחצי שנה; וברית מחודשת בין גנץ ונתניהו, שהתירוץ שלה יהיה “לבלום את בן גביר.” אלא אם תהיה הפתעה גדולה מאד, הסיכוי של לפיד להקים ממשלה נמוך מאד. אם הוא הולך לאופוזיציה, הוא רוצה קבוצה גדולה של וסאלים. ולכן, כאיש תקשורת מעולה, הוא ממלא את החלל ברעש על איחוד בין מרצ והעבודה, שיועיל רק לו, ולא אומר מילה על המהלך המתבקש של איחוד עם ליברמן.

אל תסייעו למלל הריק הזה. לקול שלכם אין שום משמעות סטטיסטית. לא תעלו אף מפלגה ולא תורידו אף מפלגה מעבר לאחוז החסימה. הצביעו עם מצפונכם – נגד מפלגות דיקטטוריות. וזה אומר ‘לא’ גדול ליש אטד. מוכרים לנו שבנובמבר ייגמר הכל, וזה הבל מוחלט. ישראל תזדקק לכל כוח דמוקרטי שהיא יכולה לאצור אחרי נובמבר. הזומבילפידים והרל”ביסטים אינם דמוקרטים, הם תמונת-ראי של כת האישיות של נתניהו. עשו כמיטב יכולתכם להציל את המולדת: אל תתנו יד לכת האישיות, לא של זה ולא של זה.

(יוסי גורביץ)

התפיסה שהודאה היא מלכת הראיות מגיעה אלינו ממקומות מפוקפקים. לאחרונה דחה הפאנל העליון של האינקוויזיציה הישראלית את ערעורו של קורבן עינויים

חוקר אינקוויזיציה מנוסה (מפאת השנים, לצערי, אינני זוכר את שמו; קראתי עליו לפני 25 שנים בערך) התחיל לחשוד בסוף המאה ה-17 שמשהו לא מסתדר. יותר מדי אנשים מוסרים הודאות שנראות חשודות מדי. בסופו של דבר הוא כתב ספר שמיועד למשפטנים, והזהיר אותם משימוש בעינויים או השענות אליהם. זו היתה נקודת שבר משפטית: בפעם הראשונה ב-2,000 שנים, משפטן הטיל ספק ביעילותם של עינויים.

הבוקר הזכירו לנו שופטי בג”ץ שהם תקועים 50 שנה לפני אותו חוקר, כשאישרו את הרשעתו של עמירם בן אוליאל, שהואשם ברצח בדומא. השופטים אישרו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדווקא פסל שתיים מהודעותיו של בן אוליאל, וקבע שהוא מסר אותן תחת לחץ בלתי סביר (שופטינו זהירים מלנקוט במונח ‘עינויים’, ועל כך מיד), אבל הכיר בהודעה שלישית – בטענה שהיא ניתנה מספר ימים לאחר ‘חקירת הלחץ’ ועל כן לא נחשבת לכזו שנמסרה תחת עינויים.

כאן אנחנו צריכים לחזור לאינקוויזיציה. אני מצטט מהזכרון שני נחקרים, גבר ואשה, שניהם חשודים בכישוף. כישוף, צריך לומר, היה הגרוע שבפשעים: הוא לא היה הפעלת קסם, כפי שאנחנו נוטים לחשוב, אלא שיתוף פעולה עם השטן, לעיתים קיום יחסי מין איתו (עשרות אלפים אם לא מאות אלפים הודו בדיוק בזה, ותיארו את איברו ‘הקר’ של השטן), כלומר בגידה מוחלטת במין האנושי. מכשפות ומכשפים נחשבו לרוצחות, קושרות קשר נגד שכניהן וקרוביהן, מרעילות, מי שמכרו את נשמתן.

הבעיה, כמובן, היא שקשה מאד להוכיח פשע כזה. לחוקרים היו שיטות מזוויעות למציאת פגמים פיזיים שלדעתם הוכיחו אשמה (בעיקר “פטמה שלישית”), אבל זו היתה שיטה בעייתית. על כן הכלי המרכזי בחקירת כישוף היה ההודאה.

הגבר הנחקר שאני מצטט מהזכרון כתב לבתו ערב הוצאתו להורג: “אל תאמיני למה שהם אומרים עלי… הם לא מפסיקים לענות אותך עד שתגיד מה שהם רוצים שתגיד. אל תזכרי אותי כך, זכרי אותי כפי שהייתי.” הנחקרת כתבה “לפני שלקחו אותי לבית המשפט [שם חזרה על ההודאה שהוצאה ממנה בעינויים ובכך היא הפכה לרשמית – יצ”ג] המענה אמר לי: אם את חושבת שהתעללתי בך, את טועה. עד כה רק שיחקתי איתך. את לא רוצה לחזור אלי.” ההודאות, שוב, הן על קשירת קשר עם ישות בלתי קיימת ועל קיום יחסי מין איתה. יש, שוב, מספר עצום שלהן. הן דומות מאד זו לזו – זה קל הרבה יותר כאשר החוקר יודע מראש מה הנחקר צריך לומר.

זכרו את “עד כה רק שיחקתי איתך”; חשבו על אדם שהיה נתון לעינויים במשך שבועות, שבמשך שלושה שבועות נמנעה ממנו גישה לעורך דין כדי שלחוקרים יהיה זמן לענות אותו – ובמקרה שלנו, כמו ברבים אחרים, גם להכתיב לו את ההודאה. זכרו שהוא ידע שאם ידבר בבית המשפט על מה שעשו לו, בית המשפט לא ישחרר אותו: הוא יחזיר אותו לחזקת מעניו. כפי שאכן קרה.

פסק הדין של בן אוליאל מופרך על פניו. תצפית של צה”ל זיהתה חמישה אנשים שעולים מדומא חזרה לקן הצרעות עדי עד בליל הרצח בדומא. השב”כ לא הצליח לתפוס שלושה או ארבעה מהם, ונשאר לו רק בן אוליאל. אז הפילו עליו מעשים בלתי סבירים, כמו הצתה של שני בתים בשתי נקודות שונות וסחיבה של ציוד שספק אם יכול היה לשאת לבדו. אנחנו לא מדברים פה על רמבו או לוחם קומנדו מנוסה. האנשים החסרים? הם התאיידו מהדיון. הם לא מתאימים לכתב האישום, שמפיל את התיק על אדם אחד.

אומרים לנו שהוא ידע פרטים מוכמנים, וואלה. לשב”כ היו 21 ימים ללא עורך דין ועם הרבה ‘חקירות לחץ’ להכיר לו את הפרטים המוכמנים. אומרים לנו שהוא שיחזר את האירוע. זה נכון. המענה שלו, “מיגל”, היה שני מטר מימינו בזמן השחזור. וודאי שהוא שחזר: לא לשחזר, זה עוד כמה שעות ב’חקירת לחץ’. תגיד להם מה שהם רוצים לשמוע, לוחשים קורבנות האינקוויזיציה, ותתעמת איתם בבית המשפט.

רק שבית המשפט הוא חלק מהאינקוויזיציה. השופטים שלו יודעים בדיוק מה הם עושים. הם יודעים שהנחקר שלפניהם עונה. אבל הם לא יכולים לזכות אותו, כי אם הם יזכו אותו, כל השיטה תתמוטט: השיטה של הטרור הישראלי בשטחים הכבושים (לרבות, לצורך זה, דרום לבנון הכבושה בשעתה).

כל דיקטטורה צבאית נזקקת לטרור כדי לקיים את עצמה. השיטה היעילה ביותר לטרור היא עינויים. אנשים מוכנים למסור את נפשם, אבל עינויים הם אתגר קשה הרבה יותר. עינויים אולי לא יתנו מודיעין טוב, אבל הם יעילים מאד בשבירת אנשים. וישראל הפעילה עינויים על עשרות אלפים עד מאות אלפים של פלסטינים. הנחקרים היו מגיעים לבית המשפט, וזה היה דוחה מיד את הטענות על עינויים. אבל השופטים ידעו היטב שהנחקרים עונו, והם יודעים גם היום. הם אישרו את העינויים בעצמם: זו המשמעות של איסור על פגישה עם עורך דין. עורך דין יכול להתחנן בפניך להחזיק מאמץ ולא לחתום על ההודאה הקטלנית, שכל ההולכים בה לא ישובון.

ופה יש וריאציה על הבעיה של לירות בפיל: אתה לא רוצה לירות בו, אבל יש ציפיה שתירה בו, ואם לא תירה כל המשטר יתערער. השופט, למרות כל דברי הריק על עצמאותו, הוא חלק מהמערכת. הוא מונה על ידי הממשלה. הוא מקבל ממנה משכורת. הוא, בינינו, לא בדיוק האדם הנועז ביותר. אנשים כאלה לא הופכים לשופטים, ואם כן (כמו במקרה של שלי טימן בשעתו, למשל) הוא ייפלט מהמערכת. שופט שיפיל יותר מדי תיקים של הממשלה, לא יגיע רחוק.

וכל המערכת בנויה על עינויים. שופט שיקרא להם בשמם ויסרב להשתמש בהם יפער בולען ענק: הפסיקה שלו תהיה תקדים, ועשרות אלפי קורבנות עינויים עשויים לערער. יתר על כן, עינויים הם פשע נגד האנושות. טכנית, משפטית, העבירה של עינויים חמורה מעבירת הרצח. על פשעים נגד האנושות אין התיישנות, והמבצע שלהם חשוף לכל רשות משפטית בעולם. אם שופט יקבע שחוקרי שב”כ עינו עציר, יהיה צורך להעמיד אותם לדין על פשע נגד האנושות. אף שופט ישראלי לא גילה עד כה את האומץ לעשות דבר כזה.

ושלושה אינקוויזיטורים עליונים קיבלו היום את הטענה המופרכת שהודאה שניתנת שעות או יומיים אחרי העינויים לא נגבתה בעינויים, בזמן שהמעונה נמצא בכפיפה אחת עם המענה. על זה הם הרשיעו אדם ושלחו אותו למאסר עולם. נקווה שיום אחד הם יבואו על עונשם הראוי: מאסר עולם על סיוע לפשעים נגד האנושות.

עד אז, אנחנו צריכים להפשיט מעליהם את גלימתם ואת “כבודו”: הם לא ראויים לכבוד אלא לכל קלון אפשרי. הם שותפים לפשעים נגד האנושות. הם שותפים להפשטת צלם אנוש מעליו. אין מילים עמוקות מספיק כדי לתאר את החרפה. הבוז כל כך עמוק שאתה תוהה אם לא כדאי שהם יהיו כמה שבועות ללא עורך דין במרתף עינויים בעצמם. אבל לא, לא: הפשע הזה כה נתעב, שאפילו כלפי שופטי האינקוויזיציה שלנו אסור להפעיל אותו.

עדכון: בסיועו הנמרץ של עו"ד עודד דוגמא, הבלוג חזר לפעילות, ואני מקווה שבקרוב יהיו בו פוסטים חדשים.

(יוסי גורביץ)

מערכת חינוך חילונית באמת יכולה להיות תחילת ההצלה. הבה נאמץ את הפילוסוף החילוני הראשון והחדשני מכולם. מותר לחלום, לא?

מערכת החינוך בישראל נמצאת בקריסה מתמשכת, היא מיושנת ולא מצליחה – לא מצליחה, כי נערי האוצר מכשילים אותה – אבל מעבר לכך, היא מחנכת לבערות ושנאת אדם. לציבור הדתי והחרדי יש מערכות חינוך משלהם, אבל אין זרם חילוני בחינוך: בן גוריון הקפיד להשמיד אותו. עוד יצאו לנו אנשים ולא יהודים, חס וחלילה. הציבור החילוני נאלץ להסתפק במערכת החינוך הממלכתית, שהיא מערכת דתית לייט. הגיע הזמן למשהו אחר. הגיע הזמן למערכת חינוך אפיקוראית.

מותר לחלום, לא?

האפיקוראים היו קבוצה יוצאת דופן בעולם הקלאסי. בעולם שנבנה סביב מעמד בעלי האדמות ונועד לשרת אותו, שהיו בו עבדים רבים ורוב האזרחים – נשים – היו אזרחים סוג ב’, האפיקוראים בנו בתי ספר וגנים שקיבלו את כולם. החל מימי אפיקורוס עצמו, במאה הרביעית לפני הספירה, אפיקוראים חינכו נשים ועבדים, ולימדו שכולם זכאים לחינוך.

התפיסה האפיקוראית פשוטה למדי. היא אומרת שהאלים אינם איתנו, אף פעם לא היו איתנו, לא יכלו להיות איתנו. האלים אינם בני תמותה, ותכונותיהם הן אלמוות (שאם לא כן, אינם אלים) ואושר. אושר, בתפיסה האפיקוראית, משמעו התרחקות מסבל. בהתאם, לאלים אין כל עניין במגע עם בני האדם: בני אדם סובלים, בהגדרה, ומגע איתם – האזנה לתפילות שלהם, למשל, והעת העתיקה השאירה לנו כמה תפילות מרטיטות, תחינות על ילדים חולים ששוברות לב גם היום – תביא לאל רק סבל. למה לו?

על כן, מה שיש לנו הוא לא אלים אלא דת: אמונות תפלות, לעתים קרובות ברבריות, שדורשות קורבנות וסבל. כהנים שחיים עבור עצמם בעיקר, ואין להם מה למכור לנו אלא אשליות. הפחד מן המוות העניק להם כוח: אבל כבר אפיקורוס ידע שהמוות והאדם אינם דרים בכפיפה אחת. כאשר האדם חי, המוות אינו מתקיים. כאשר המוות מתקיים, האדם איננו חי. כולנו נמות: שום דבר לא יסיר את הגזירה הזו. יש להיישיר מבט אל המוות ולחייך. בוא, יקירי. אין בך דבר שמפחיד אותי.

המטרה העיקרית של האפיקוראיות היא אטארקסיה, שלווה. משחר חיינו אנחנו מבעירים בתוכנו מדורות של פחד, ראש וראשון להם הפחד מן המוות. אבל, כאמור, אין פחד במוות, ואת מדורת הפחד עלינו לכבות. זו מטלת חיינו. היא לא פשוטה: אנחנו בשר ורוח וארוס, הכוח היוצר (”אני מורכב מארוס ואבק,” שר אודן), והרוח שבנו רואה את העולם, שמלא כל כך בסבל, ונבעתת. אל פחד: זה המסר העיקרי של האפיקוראים. מה שקרה, כבר עבר; הוא לא ישוב, אם כי זכרו יכול לבעת אותנו. העתיד – הוא עוד לא קרה, והוא בהגדרה בלתי ידוע. כל מה שקיים הוא הרגע: אחוז בו היטב, הוא חולף. למד אותו, אהוב אותו: לא יהיה עוד כמוהו.

שום דבר לא יותר מדי, אנחנו למדים; האמירה שהיתה חקוקה במקדש דלפי, שאנחנו נוהגים לתרגם כ”הכל במידה”. יהא הכל במידה: יותר מדי עונג יוביל לסבל. יש להמעיט בסבל, ולקדם את העונג – אבל, שוב, לא יותר מדי. לא להסחף אחרי העונג: הוא חולף. ועל כן, גם התרחקות מחיי הציבור: קל מאד להם להפוך לסבל מתמשך, למעורבות – הכרחית, אבל שוב, במידה – בענייני הציבור להתהפך לציד תהילה. ותהילה, אף פעם אין בה די: היא תמיד רוצה עוד. וגם זה מקור לסבל. התרחק גם מן העושר: גם הוא תמיד רוצה עוד, גם הוא יזכיר לך שלשכן יש מכונית יפה יותר, סמארטפון חדשני יותר. חיה במידה: מה שאתה צריך, ומעט עונג, אבל לא הרבה מעבר לזה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. דע שהכל חולף: השתדל ליהנות.

הטוב העליון הוא ידידים ואהבה. לאו דווקא אהבת בשרים: זו, שוב, רוצה עוד, והרצון גורר סבל. אין שום דבר חשוב יותר מידידים, ודאי לא הקרה שבמפלצות הקרות, המדינה. היא לא תנחם אותך בלילה, היא לא תענה על ספקותיך, היא רק תתבע ממך עוד ועוד. התייחס היטב לכל בני האדם: כולם – גברים, נשים, גאים, טרנסים – שווים, כולם סובלים, סבל שרק לעתים רחוקות אתה מודע לו: כל אדם (וזה מגיע קודם, מאפלטון) מנהל מאבק קשה מדי יום, מאבק שאתה לא מכיר. גלה חמלה. צניעות. דע את עצמך, ודע שאינך יכול לדעת את האחר, אלא אם הוא ידידך.

ומכאן, הצעה צנועה לעקרונותיה של תכנית חינוך. מבנים נאים, קבוצות לימוד של שמונה עד עשרה משתתפים בלבד, כשמטרות הלימוד הן:

קרוא וכתוב. נשמע מובן מאליו, אבל רמת האוריינות יורדת מדור לדור. צעירים רבים לא מסוגלים לקרוא טקסטים שנכתבו אך לפני שנים מעטות. הכירי לתלמידיך את היופי שבשפה, למדי אותם את היפים בטקסטים שאת מכירה, והסבירי את היופי שבהם. דקדוק יביא אחר כך: עם הקריאה, התלמיד יבין את הדקדוק.

זיהוי רגשות: את כועסת? זה בסדר. מותר לכעוס. אבל האם הכעס מועיל לך? לאט לאט, בשעות ארוכות ובחיוך, למד אותה כיצד לזהות את רגשותיה, לא להתכחש להם אף פעם אבל להבין כיצד הם פועלים עלינו. כעס, הגרוע שברגשות, יכול להיות מוצדק: פגעו בך, השפילו אותך. אל תדחיקי את העובדה הזו, אבל למדי שההשפלה חולפת – הרגע ההוא כבר עבר, את משחיתה רגע אחר כאשר את מחזירה אותו, ומספר הרגעים שזמין לך מצומצם – ושאת תהיי גם אחריו. רגשות יכולים להיות חיוביים; נצלי את אלה, זכרי את אלה, משכי אותם חזרה אליך ברגע קשה. השליליים מזיקים לך: זהי אותם, תני להם לחלוף דרכך, ושחררי את עצמך מהם.

קל? ממש לא. זו אולי המטלה הקשה בחיים, וגם האפיקוראי המלומד ביותר ייכשל לא מעט. אבל אם תלמדי את זה בגיל צעיר, ותתרגלי את המאבק הזה, המאבק הבא יהיה קל יותר.

מה מעניין אותך? אתה נמשך להנדסה? מצוין. היסטוריה היא זו שמושכת את תשומת לבך? הנה, יש לנו ספרים מצוינים פה. למד מה שאתה רוצה, לא משהו שהוכתב על ידי פקיד משרד החינוך. שאל, ואני אענה – ואם לא אדע, אומר שאינני יודע, ואשתדל למצוא עבורך אדם שיודע. אתה מעוניין להכיר מתמטיקה? מעולה. היא דוחה אותך? זה בסדר גמור. היא מפחידה אותך? בוא נלמד איך להתגבר על הפחד הזה יחדיו. אתה אדם יחודי, שונה מכל בני האדם האחרים. אנחנו לא חיים יותר בימי נפוליאון, בימים ששר החינוך שלו אמר בגאווה שהוא יודע מה כל תלמיד לומד בכל כיתה בכל רגע נתון. בני אדם אינם יחידות יצור, והם אינם אמורים להיות חומר גלם לשוק.

היי עדינה עם אחרים: את יודעת שמדי פעם את סובלת. גם הם. את לא מכירה את פחדיהם וסבליהם: הם בני אדם יחודיים כמוך. היי זהירה, עדינה, איתם. לעולם אל תגרמי סבל ואל תוסיפי על סבל. גם לא למי שגרם לך סבל: הוא לא פגע בך, הסבל שבו נפלט החוצה ופגע בך. אבל, אם הוא שב ופוגע בך, התרחקי ממנו. אם הוא איננו מסוגל להתנצל, חפשי לך ידידים אחרים. וזכרי: כל בני האדם שווים. גם אלה שאורחות חייהם זרים לך לחלוטין. אינך נעלה על איש. ומוריך לא נעלים עליך: יש להם יותר נסיון, זה הכל. ונסיון הוא רק זמן שחלף.

מדיטציה: כן, כן, אני יודע – זה מסובך. ובכל זאת אתה צריך להתאמן בה. החיים המודרניים מפציצים אותנו במידע וברגשות – חלק ניכר מהם רגשות מהונדסים על ידי הגרועים שבבני האדם, הפרסומאים, שמטרתם היא להצית בך רגשות מזויפים כדי לרמות אותך לרכוש משהו שאינך צריך. שב עם עצמך, עצום עיניים. המוח ישתולל, הוא רוצה את הגירויים שלו. זה בסדר: הוא משרת אותך, לא אתה אותו. נשום עמוק, ועשה כמיטב יכולתך לא לחשוב על כלום. העולם עדיין יהיה שם כשתפקח את עיניך, אבל אתה תרגיש טוב יותר, ותדע לשלוט טוב יותר בגירויים שמתקיפים אותך מכל עבר. למד לבודד את עצמך מסביבה רעשנית. אל תניח לה להפציץ אותך.

הכירי את ידידיך: ידידים הם כל מה שיש לנו בחיים. הכירי אותם, צחקי איתם, בכי איתם. עזרי להם כפי שהם יעזרו לך. למדי להכיר את פחדיהם, עזרי להם להתמודד איתם. את חזקה יותר כשאת מוקפת בידידים, והם חזקים יותר כשאת לצידם.

הכר את מולדתך: אינך ולא היית מעולם טאבולה ראסה. נולדת במקום מסוים, בין אנשים מסוימים, חשיבתך נולדה משפה ספציפית. הכר את מולדתך כפי שהיא, על הסבל והעונג שבה. אל תתחבא מאחורי מיתוסים: מיתוסים הם שם אחר לדת, ותפקידה של הדת הוא להוליך אותך שולל. מולדתך מכוערת בעיניך? נסה להבין מדוע. איך תוכל לשפר אותה? האם הנסיון לשפר אותה יגרום לך יותר סבל מהנאה? האם הסבל שווה את המאמץ? כל אלה שאלות חשובות. הרהר בהן, דחה מעליך את ההיסטוריה הפלקטית שמטרתה לגרום לך לחשוב שאבותיך צדקו בכל או שהם קורבן גלובלי. אלה רק מחשבות שמניפולטרים שתלו בך. הכר את מולדתך כפי שהיא.

הכירי את האמונות התפלות: בדגש על אלו שחלחלו לעולמך, שנמצאים בו גם אם בשולי תודעתך – אינך ומעולם לא היית טאבולה ראסה, את נושאת זכרונות ורשמים של בני משפחתך ושכניך – ולמדי איך להתמודד איתן. למדי את האמונה התפלה הנפוצה בארצך, היהדות האורתודוקסית; הכירי את פשעיה ומפלצתיותה (ואת הפנינים הנדירות כל כך בה, כמו הסיפור על רבי רחומי); למדי לדחות אותה – אבל לא את מאמיניה. הם בני אדם כמוך, והם סובלים בדיוק כמוך. אבל אסור לך להניח לאמונה התפלה שלהם להשפיע על חייך ולנווט אותם. דעי את האויב, המפלצת שבדת. (בשנים עתידיות, עם מספר מספיק של תלמידים מהתרבות הנוצרית והמוסלמית, יש ללמד גם את האמונה התפלה שלהם.)

זה יעבור: מה שזה לא יהיה, זה יעבור. ויום אחד גם אתה תעבור. זה בסדר: הרצון לחיות לנצח הוא בסך הכל עוד צורה של פחד מהמוות. תחזה בסבל של קרובים אליך, כי אנחנו בני אדם, והוא ישבור את לבך. ושוב, זה בסדר. אבל זכור אותם כפי שהיו בשיאם. השתדל שכאשר יומך יגיע, ידידיך ואוהביך יזכרו אותך בחיוך, אולי גם בדמעה. הכל חולף. זה קשה. זה קשה מאד. ועדיין, כך זה. למד להשלים עם העולם. אחוז ברגע.

אנטי מיליטריזם: מהו צבא, אם לא מכשיר להנחלת סבל? תפקידו לשבור את האדם שבכם ולהפוך אתכם למכונת הרג, לכלי אלימותה של המדינה. השקר הישן ביותר של צבאות, ודאי של צה”ל, הוא הטענה שהוא מגן עליכם. זה נכון אך לעתים נדירות. אתם כבר יודעים שכל בני האדם זהים: דמיינו את סבלו של ילד שהצבא הורס את ביתו, של אם שבנה נחטף (”נעצר”), של אב שרואה את בניו מוכים וידו קצרה מלהושיע, של ילדים שרואים את השפלתם ועינויים של הוריהם, אחיהם, אחיותיהם, שכניהם; וסרבו. או מצאו דרך חוקית לא לשרת: בחרו בדרך שתגרום לכם פחות סבל. לסרבנות יש תפקיד חשוב בחברה האזרחית, אבל הזהרו במשיכה שלה למרטיריות.

עמוד לצד החלש: בעצם נוכחותך בבית הספר שלנו, אתה נהנה משלל מסחרר של פריבילגיות. הכר אותן, הכר בהן, ואחר כך עשה כמיטב יכולתך למען אלו שלא זכו לפריבילגיות שלנו. השתמש בפריבילגיות שלך עבורם.

אל פחד: פחד הוא הדבר שמחליש אותנו יותר מכל, ולעתים קרובות הוא מזיק לנו אף שהוא אך מקסם שווא. זהו פחדים – ולמדו איך להתמודד עליהם ולהתגבר עליהם.

למדי ענווה: את לא יודעת הכל. ושוב, זה בסדר: אף אחד לא יודע, ולא יכול לדעת, הכל. זהי את המקומות שבהם נוטה לומר דברים שאינם מבוססים, והססי. היסוס הוא טוב. היסוס מאפשר לך להכיר את עצמך.

הזהר בחיי ציבור: שום דבר לא יותר מדי. אל תהפוך למרטיר, לא תועיל לאיש כך. אל תמשך אל התהילה. אם תרצה לשפר את החברה, עשה זאת באמצעות ארגונים אזרחיים. הרבה יותר קשה להבחר לתפקיד ציבורי משאתה חושב – ובדרך תיאלץ כנראה לעשות פשרות שירדפו אותך. פשרות כאלו יהיו מקור סבל. התרחק מהם ובהתאם מחיים ציבוריים – אלא אם תגיע למסקנה שהסבל שלך ממצבה של מולדתך (או מולדות אחרות!) גדול מדי.

וזהו, בערך. שרי חינוך כנראה יפתחו ורידים כשהם יקראו את זה, ואם גדעון סער ולימור לבנת אכן יעשו זאת, כבר הרווחנו. אבל הציבור החילוני צריך להשתחרר מהאשליה שהוא רוב. הוא מעולם לא היה רוב, האמונה התפלה היהודית תמיד היתה חזקה מאד פה – ואיך לא? פה היא נולדה! מי השוטה שחשב שאפשר יהיה להשתחרר ממנה דווקא כאן? – והגיע הזמן שהמיעוט החילוני יתנהל כמיעוט, ידרוש את זכויותיו של מיעוט. ואולי, אולי, אחרי שנים ארוכות שבהן הוא יעמיד את האזרחים הטובים ביותר כאן, יוכל מכוח הדוגמא שיציב לרכוש לו את תמיכת הרוב.

ספק אם זה יקרה – אנחנו במולדתן של שתי אמונות תפלות גדולות, הנצרות והיהדות – אבל אם נעמיד תלמידים ראויים, נשים וגברים שיוכלו להישיר מבט אל המציאות ללא פחד, שיהיו המיטב בנו, הרווח כבר יהיה מספיק. מותר לחלום; החלופה לחלום גדול היא יאוש גדול יותר. דעו תקווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: כל הממשק של הבלוג התחרבש לחלוטין, ועל כן הפוסטים בשבועות הקרובים יתפרסו בפטראון. אני עובד על מציאת פתרון, אבל זה ידרוש זמן וכסף. אקפיד לפרסם פה קישורים לפוסטים בפטראון. עדכון: מאז פרסום הפוסט נפתרו הבעיות, בסיועו הנמרץ של עו"ד עודד דוגמא. אני רוצה להודות לו על הסיוע.

(יוסי גורביץ)