לפני 25 שנים, הליכוד לא היה מעלה בדעתו לשבת עם כהנא. עכשיו הוא דוחף את יורשיו לכנסת. מה קרה?

בשבוע האחרון עשה ראש הממשלה כמיטב יכולתו כדי לוודא שאנשי כהנא – השם המנומס שלקחו לעצמם יוצאי ארגוני הטרור כך וכהנא חי, שם השבעה קסום שגורם לפרקליטות להעמיד פנים כאילו לא מדובר ביוצאי ארגוני טרור – ייכנסו לכנסת הקרובה. לצורך כך הוא רקח פוילע שטיק מסריח מהמקובל עם הבית היהודי, במסגרתו הוא ינעץ ברשימה שלו-עצמו נציג של הבית היהודי, רק כדי שהאחרון יתפלג מהליכוד אחרי הבחירות. ועדת הבחירות, ובסופו של דבר כנראה בג”ץ, יצטרכו להחליט אם התרגיל המסריח הזה, שעוקף כל הליך דמוקרטי, גם כשר.

על הבית היהודי מיותר להרחיב מילים. המסכות של המפלגה הזו נשרו בתהליך איטי במהלך שלושת העשורים האחרונים. עבדכם הנאמן היה עורך ב-1988 של העלון של ישיבת נחלים, והעלון נגנז על ידי ראש הישיבה לאחר שהתחוור שבסקר בקרב שכבות יא’-יב’ כהנא היה זוכה ל-30 מנדטים. ראש הישיבה עצמו, יוסק’ה בא-גד, טען בפנינו ש”כהנא צודק, אבל הוא משוגע.” המסלול של הציונות הדתית, שהתמקד בגאולת הגדה המערבית, הוביל אותה לטרור כבר בתחילת שנות ה-80. בארבע השנים האחרונות ייצג אותה בכנסת בצלאל סמוטריץ’, שמדבר על רצח עם. הכהניסטים תמיד היו לגיטימיים בקידוש שאחרי התפילה בבית הכנסת, שם נאמרים הדברים שזר לא אמור לשמוע.

אף אחד לא היה צריך להיות מופתע כשהמפז”ל, נאבקת על שאריות חייה, צירפה אליה את הכהניסטים. אחרי הכל, הכהניסטים תמיד היו ה-unheimlich שלה: הזר הדומה מדי, ה-uncanny, מי שקיומו מעיר בתוכך את הפחדים העמוקים ביותר על עצמך – ואת הערגה. עכשיו הדמות התאחדה עם צילה. מטריד, אולי, אבל לא מפתיע. ראו באיזו קלות עבר רפי פרץ, שעומד בראש הבית היהודי, עבר מהתנגדות נחרצת לכהניסטים, לקבלה נלהבת שלהם: פחות מ-24 שעות.

אבל הליכוד – זו כבר אופרה אחרת. למרבה הצער, בגלל שאוזננו עדיין כרויות לצלילים של תזמורת אחרת אנחנו מתקשים לשים לב שהנגנים והמנצח התחלפו מזמן. בשנות ה-80, נהגו כל חברי הליכוד לצאת מהמליאה בזמן שכהנא נאם; חבר הכנסת מיקי איתן ערך השוואה קטלנית בין כמה הצעות חוק של כהנא לחוקי נירנברג. כהנא ותומכיו היו מוקצים מחמת מיאוס.

אז מה קרה מאז? בשנות ה-80 עדיין האמינו בליכוד ב”קיר הברזל” של ז’בוטינסקי: שבסופו של דבר הפלסטינים יתייאשו ויסכימו לקיומה של ישראל. לא היו להם, כמובן, פתרונות למצב הזה: מה לעשות במיליוני פלסטינים שיכירו בישראל. אבל הם האמינו שצריך להמשיך להחזיק מעמד עד לכניעה פלסטינית.

שלושים שנים ויותר חלפו מאז שרשימתו של כהנא נפסלה מהתמודדות בבחירות 1988, אבל הפלסטינים לא הלכו לשום מקום. להיפך. אם במערב הם לא היו קיימים כלל בסוף שנות ה-70, ובשנות ה-80 הם נתפסו רק כסוג של טרוריסטים, היום הם נושא שרודף את ישראל בכל דיון שהוא.

בשנות ה-80 טירפד הליכוד את הסכם לונדון של פרס, שהיה מיועד להחזיר את הגדה המערבית לשליטה ירדנית. זמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה, שחוללה בחברה הפלסטינית מהפך שמעטים בישראל הבינו אז או אחר כך. עד 1987, המאבק הפלסטיני היה ממוקד בפזורה הפלסטינית: החזון של המאבק האלים שמטרתו להוריש את ישראל ולהשיב את הפליטים לאדמתם. האינתיפאדה לא רק הדגישה מאבק לא אלים: היא גם הפכה את היוצרות. היא דרשה להעמיד במוקד הסכסוך לא את הפליטים, אלא את הפלסטינים שנותרו על אדמתם ונמצאים תחת כיבוש ישראלי. מהחוצה, פנימה. לא במקרה עשה יאסר ערפאת כמיטב יכולתו הבלתי מבוטלת לערוף את ההנהגה המקומית של האינתיפאדה: היא באה מלמטה וייצגה את השטח.

אבל האינתיפאדה הראשונה השיגה בכל זאת הישג בלתי מבוטל. היא הבהירה את הסכנה לא בכמה התקפות טרור פלסטיניות, אלא בהתקוממות פלסטינית ובמאבק לא של פליטים אלא של אזרחים שחיים תחת כיבוש. אחרי האינתיפאדה, הנושא הפלסטיני לא ירד יותר מסדר היום לא רק בישראל אלא גם בעולם.

הליכוד נגרר למדריד, שם הוא בעיקר שרף זמן כדי לדחות את הקץ. מדריד הוביל לאוסלו, שיצר אווירה של חלוקה לשתי מדינות (אם כי, כמה משונה, ישראל נמנעה מלדבר על כך רשמית בהסכם עצמו). חלוקה לשתי מדינות היתה מחסלת את החזון של הליכוד; נתניהו הרג את הרעיון הרבה לפני שברק עלה לשלטון. חיסול האופציה של שתי מדינות השאיר רק שלוש אופציות: מדינת כל תושביה, משטר אפרטהייד, או טיהור אתני.

יש לציין שמדינת כל תושביה היא רעיון של הימין הרוויזיוניסטי במקורו. ז’בוטינסקי דיבר על מדינה שבה כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי, ולהיפך. מצד שני, הדברים האלה נכתבו כאשר יהודים היו מיעוט מבוטל בארץ. ספק אם מישהו בליכוד היה חותם על הדברים האלה אחרי 1948. ואף על פי כן, לליכוד היתה היסטוריה מרשימה של מפלגה שדוגלת בזכויות אדם ובחירויות.

אולי היינו צריכים לשים לב שזה נגמר ב-1999, כשבני בגין רץ בראשות חרות לכנסת, נכשל ופרש; הוא אמר אז שהוא מאמין שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ושהיא יכולה להבטיח זכויות אדם לפלסטינים, אבל לא נראה שיש עוד מי שמאמין ברעיון הזה מלבדו.

אז הגיעה האינתיפאדה השניה (בוגרי הראשונה מכנים אותה בבוז “הפאודה השניה”, טוענים שאינתיפאדה היתה רק אחת, שאנשי הרובה השתלטו על המאבק הלאומי), אוקיינוס של דמי נקיים. רוצחים פלסטינים ביצעו פשעים נגד האנושות והתאבדו באוטובוסים ובמסעדות; ישראל ביצעה כמות עצומה של פשעי מלחמה. כשהעשן התפזר, הפלסטינים עדיין היו שם. והם עדיין רצו עצמאות. יתר על כן, כדי להסיר את הלחץ הבינלאומי לפתרון מוסדר כלשהו, נאלץ שרון לסגת מרצועת עזה – והוא כופף את ידו של נתניהו כך שהאחרון הצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות.

אם האינתיפאדה השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן – אם כל אלה לא הציבו קיר ברזל, ספק אם משהו יוכל להציב אותו. ישראל נדרשת ליותר ויותר מאמצים כדי לתחזק את הכיבוש: צריכה לרוץ כדי להשאר במקום. האופציה הירדנית מתה מזמן, אם אכן חיה אי פעם; פתרון שתי המדינות מת לפני כעשור; ואנחנו זולגים אל מה שנראה כמו צומת טי: אפרטהייד רשמי או מדינה אחת.

אבל יש, מבחינת הימין, דרך החוצה: טיהור אתני. זה מה שהכהניסטים אומרים בגלוי. זה מה שלוחשים על הקיגל והדג המלוח בקידושים אחרי התפילה כבר עשורים. וההגיון של הליכוד, שפגע בקיר הברזל של המציאות, מוצא את עצמו נמשך לשם. זה נראה כמו פתרון מסוים. כעשירית מהציבור היהודי כבר מדברים על כך. עכשיו הצטרף אליהם גם הליכוד.

ומכאן הזעזוע, אם לא ההפתעה. הדרך הובילה לשם, המעשים הוליכו לשם; אין פה הפתעה. אבל לשמות יש משמעות, ונתניהו השביע את הציבור בשם המפורש. מאיר מרטין כהנא נהג לומר שבכל יהודי יש כהנא קטן, ושתפקידו הציבורי הוא להוציא אותו; הוא לא יכול היה לדעת שנתניהו יהיה כל כך, כל הרבה טוב ממנו בכך.

ועדיין: נראה באור. ועדיין: זה בידינו. לכו להצביע לכל מי שניצב מול החיה שהתעוררה בחברון, שזוחלת כעת להיוולד בכנסת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבעיה של ישראל איננה נצח יהודה. הבעיה היא הכיבוש – וצה”ל

העדויות על פרשת ההתעללות החדשה של חיילים בגדוד נצח יהודה, ותגובתה של אושרת קוטלר (”שולחים ילדים לצבא ומקבלים חיות אדם”) מעוררות סערה חריגה, אז אם וכאשר ינקוט צה”ל בריטואל שבו הוא מטהר את עצמו ואת הציבור על ידי הקרבת כמה חיילים חסרי מזל כשעיר לעזאזל, רצוי להזכיר כמה נקודות.

קודם כל, ביחס לגדוד נצח יהודה – הוא לא חריג בשום צורה. באינתיפאדה הראשונה, יצא לשמצה שמן של חטיבת גבעתי ושל פלוגות החרמ”ש בדרום רצועת עזה. בגדה המערבית, מי ששברו ידיים ורגליים היו בעיקר צנחנים ואנשי נח”ל. גולני תרמו את חלקם, כמו גם אלפי חיילי שריון ויחידות אחרות. בגדה המערבית כיום, החטיבה היעודית של הכיבוש, כפיר, מחזיקה בשיאים של אלימות. על מג”ב מיותר להרחיב את הדיבור.

מה שקרה לחיילים של נצח יהודה הוא חוסר מזל כפול: הם א. הרביצו יותר מדי, כך שהיחידה שאמורה היתה לאסוף מהם את העצירים סירבה לקבל אותם, מה שהוביל מיידית לחקירה; וב. אחד החיילים צילם את ההתעללות, בסרטון שכמסתבר שהוא כה מחריד, שצה”ל מסרב לשחרר אותו. למקצוענים אמיתיים זה לא היה קורה.

אגב סרטונים שצה”ל מסרב לשחרר, יש לא מעט מהם. למשל, במהלך האינתיפאדה הראשונה נשלח נציג של דו”צ לצלם את מה שקורה בשכם. המטרה היתה להראות את חיילינו האמיצים והמוסריים בפעולה. מה שהוא צילם שם החריד את הפיקוד עד כדי כך שהסרטון נגנז. בתחילת האינתיפאדה השניה, ניסו בדו”צ לחזור על ההצלחה ושלחו צוות צילום למחסום. גם הפעם, החליט הפיקוד לגנוז את מה שצולם – אבל החיילים שאחראים לאיסוף התרעמו כל כך, שהם הדליפו החוצה חלק מהחומרים שצילמו. שוברים שתיקה מציגים לעתים את הסרטון הזה בהרצאות שלהם. שווה צפיה, אם יש לכם קיבה חזקה.

(וכמובן, יש את הסרטון הנעלם מכולם – זה של הטבח על המרמרה. צה”ל גנז או השמיד את כל הצילומים והסרטים של שורדי הטבח.)

הבעיה היא לא בחיילים. הנושא הזה כבר נחקר לעייפה. כל צבא מבצע באנשיו תהליך דה-הומניזציה הכרחי: הוא מאלף אותם להרוג אנשים אחרים, שהם לא מכירים ושאין להם שום טינה כלפיהם. הוא מסיר מהם את העכבות המוסריות מפני הרג ואלימות שהחברה עמלה כל כך לבנות. הוא חייב להעביר אותם את התהליך, משום שבני האדם הנורמליים נרתעים מטבעם מאלימות כלפי בני אדם אחרים שאותם הם לא מכירים.

יש ויכוח בשאלה האם במלחמות המאה ה-19 ובמלחמת העולם הראשונה חיילים אכן נמנעו מלירות לעבר האויב (בכמה משדות הקרב של מלחמת האזרחים האמריקאית, למשל, נמצאו גופות של חיילים שלצידם כלי נשק שלא נורו כלל), או שהם ירו אבל ניסו להחטיא; השאלה הזו לא הוכרעה, אבל הצבא האמריקאי – וכמעט כל צבא אחר כך – לקח ברצינות את הבעיה, וביצע שורה של תיקונים באימונים. למשל, ירי לעבר מטרת אדם במקום מטרת קליעה רגילה, והעברת האשמה על ההרג אל דמויות סמכות (הקצינים). מחקרים – שוב, שנויים במחלוקת – הראו שבמלחמת ויאטנם, 90% מהחיילים כבר ירו ללא היסוס לעבר מטרות אנושיות.

אבל ויאטנם, כמובן, היתה מלחמה עממית. כלומר, מלחמה שבו הצבא ניצב לא מול צבא מובחן אחר, אלא מול כוחות גרילה שנטמעו באוכלוסיה. ומלחמות מסוג זה, שבו האויב בלתי נראה ועשוי להיות בכל מקום, מגבירים משמעותית את תחושת הסכנה של החיילים, כך שהנטיה שלהם היא לראות בכל האוכלוסיה אויב. התוצאה היא הרג ואלימות יוצאת דופן כלפי האוכלוסיה האזרחית.

ישראל נמצאת במצב חריג מהבחינה הזו: היא מפעילה כיבוש דורסני על אוכלוסיה אזרחית מזה יותר מ-51 שנים. עד 1987, הסד”כ שצה”ל החזיק בגדה המערבית היה מזערי: כ-17 פלוגות. ההתנגדות הפלסטינית מאז אילצה את צה”ל להפנות מספרים יוצאי דופן של חיילים למשימות דיכוי, ולפני מספר שנים אמר הרמטכ”ל ש-55% מפעילות צה”ל מרוכזת בשטחים. צה”ל, נזכיר, כולל לצורך זה גם את יחידות מג”ב (שבחלקן הניכר מורכבות ממגויסי חובה) ואת המשטרה הכחולה; הם פועלים בשטחים מכוח צו אלוף.

מה שהחמושים שלנו עושים בשטחים איננו לחימה. הוא גם איננו שיטור. הוא דיכוי. אנחנו לוקחים אנשים שאומנו להרוג אחרים ושולחים אותם להטיל טרור על אוכלוסיה מתמרדת. התוצאה שאי אפשר בלעדיה היא אלימות בלתי מורשית ובלתי נענשת כלפי אזרחים. ללא מוראה של האלימות הזו לא היה הכיבוש שורד יומיים. החמושים שלנו פועלים על פי שתי מערכות הוראות: הרשמית, זו שאף אחד לא מתייחס אליה, והמעשית – זו שבה כל הדרגות עד קצין האג”מ החטיבתי יודעות מה המשמעות של פעולות “שיבוש שגרה/לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות”, קרי השלכת רימוני הלם ופצצות תאורה בכפר שלו, אבל האוגדה מכחישה שאי פעם שמעה על דבר כזה והוא לא קיים בכלל.

חלק ניכר מצה”ל פועל בניגוד לפקודות רשמיות כדי להטיל אימה על אוכלוסיה אזרחית. למפקד חטיבת כפיר בשעתו, איתי וירוב, אירעה תקלה מצערת והוא אמר את האמת לבית המשפט הצבאי: תקיפה פיזית של פלסטינים היא נוהל שגרתי בחטיבה שלו. כשהוא מצא את עצמו מול תביעה להעמדה לדין, ביצע וירוב את התמרון הידוע כנסיגה צה”לית וזרק את החיילים שלו לכלבים כדי להציל את עורו: הוא העיד עדות נוספת, עדות שקר, ובה הכחיש את הדברים שאמר כמשיח לפי תומו.

שימו לב: זה לא איזה מפקד סיור של נצח יהודה, הגדוד שקל לשנוא. זה מח”ט של חטיבה מרכזית של צה”ל. מח”ט שיש לציין שגובה על ידי המג”ד שלו. מה שווירוב והחיילים מהתקרית בכפר ילין מראים הוא את המציאות הצה”לית: הטלת אימה והפעלת אלימות כאמצעי שליטה יומיומי על אזרחים. לא “תפוחים רקובים” ולא נעליים. פקודות. לא רשמיות, אמנם, ואם הן תיחשפנה הקצונה תקריב את החיילים; אבל פקודות.

בין הפיקוד ובין החפ”שים מתנהל שיח עדין, סמוי. אומר הפיקוד לחיילים: אנחנו יודעים מה אתם עושים. אתם עושים את זה ברשות ובסמכות. לא נחקור אתכם. רק מה, אל תהיו מטומטמים. אל תרביצו יותר מדי, ושימו לב שאין מצלמות בשטח. ואלוהים אדירים, אם אתם כל כך מטומטמים שצילמתם את זה בעצמכם, אז לא השארתם לנו ברירה אלא להפעיל את נוהל כפרות.

ברקע, כמובן, הקצין מקריב את החייל. החייל שהופך לחיית אדם כדי לרצות את הפיקוד, כדי לעשות את מה שהבין היטב ממפקדיו שצריך לעשות, ייזרק אחר כך לאזרחות בלי שום סיוע. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא כנראה לוקה בפוסט טראומה. והצבא והקצין שלו יתנערו ממנו: מי אתה, מי מכיר אותך, מי יודע מה עשית.

כי, שוב, בסופו של דבר בני אדם נורמליים נרתעים מאלימות. והצבא הוא זה שמסיר את העכבות שלהם ומשלח אותם באוכלוסיה אזרחית. אז התוצאה היא אלפי אנשים עם פוסט טראומה שמסתובבים בינינו, שמן על גלגלי הכיבוש והקריירה של וירובים למיניהם.

יש מנגנון שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר: התפאורה של מערכת החקירה הצה”לית, שתפקידה בכוח הוא לעכב כל חקירה, למסמס כל פרט, לאבד מידע, לא לתשאל עדים, לא למצוא עדים (ראו דוגמא טיפוסית), ובעיקר למשוך זמן, לשרוף זמן, להרוג זמן. כי כפי שכל חייל יודע, עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן: ושנה אחרי השחרור שלו, חייל כבר איננו תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי. אחרי זה, כן, אפשר יהיה להעמיד אותו טכנית לדין בבית משפט אזרחי, אבל זה כבר ידרוש ראש של חדקרן. המטרה של המנגנון הזה, שאין לו אפילו בסיסים בגדה המערבית – אחרי הכל, אם יהיו לו בסיסים שם, פלסטינים עוד יבואו להתלונן – היא לאפשר את תרבות האי ענישה שבלעדיה לא היו החפ”שים עושים את מה שהווירובים רוצים שהם יעשו.

עד לפני כמה שנים, למצ”ח/הפרקליטות הצבאית (עורכי הדין רואים את ההבדלים, אני לא רואה את הטעם) היה נוהל עושק מיוחד: אם הותקפת על ידי חיילי צה”ל, והגשת תביעה כנגד הצבא, לא היית יכול לערור על סגירת התיק הפלילי שהגשת. כלומר, אם חייל הרביץ לך, היית צריך לבחור בין תביעה על הנזקים ובין יכולת לערור על סגירת החקירה נגדו. הפוסט הזה מסביר יותר, והוא שכרי בכל עמלי, כי כמה חודשים אחריו הפרקליטות הצבאית נבהלה מהפרסום – אני מניח שבמיוחד בחו”ל – שהיא ביטלה את הנוהל. אבל הוא התקיים בשקט במשך שנים.

אם נהיה הוגנים לרגע כלפי הווירובים, הם בסך הכל עשו את מה שהממשלה והציבור רצו שיעשו. לציבור נוח לא לדעת מה קורה. הקיום שלו תלוי באי הידיעה הזו. הכיבוש נוח לו. לו, כאברהם, נוח לא לדעת מה קורה כשהוא עוקד את יצחק לאלה, לקת הנשק, לצעקה, לדלתות הנטרקות, לכל מה שישוב בחלום ובהקיץ.

אבל אף שהחפ”ש הוא קורבן, בסופו של דבר הקורבן האמיתי הוא הפלסטיני. מאות אלפי ילדים שלא יכולים לישון בשלווה בלילה. מיליוני הורים וגברים צעירים ונשים שיודעים שהמילה הלא נכונה תוביל לכך שיגררו אותם הצידה ויפוצצו להם את הצורה, שיודעים שיש סבירות לא רעה בכלל שיפשטו על הבית שלהם הלילה כחלק מנוהל “מיפויים”, שמטרתו היא הטלת אימה; מיליוני הורים שרואים התעללות בילדיהם, וידם קצרה מלהושיע; ילדים שרואים את השפלת הוריהם – השיטתית, המכוונת – ואין לאל ידם; עשרות אלפי אם לא מאות אלפי קטינים שהוחזקו במעצר ומאסר, ועיני הוריהם ואחיהם רואות וכלות אליהם כל הימים.

וזו הסיבה שאין לשתף פעולה עם המערכת הצבאית בשום צורה, אלא להלחם בה עד רדתה. כל נסיון לשכלל את הכיבוש הוא שיתוף פעולה עם הכיבוש; והכיבוש הוא המקור לכל אלה. אין תפוחים רקובים; הפרדס כולו הוא שורש פורה רוש ולענה, כולו דינו לכריתה.

ועוד נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מרצ הולכת לפריימריז ביום חמישי. מיהם המועמדים שלי וכמה הערות כלליות על מצב המפלגה

ביום חמישי הקרוב יצביעו חברי מרצ על מועמדיהם לפריימריז של המפלגה, ויקבעו מי יהיו חברי הכנסת. אם אתם חברי מפלגה, אז קודם כל – לכו להצביע. זו זכותכם וחובתכם האזרחית. ורבאק, כבר שמתם את ה-80 ש”ח. פרטים על מיקום הקלפי שלכם אפשר למצוא פה.

באופן מדכדך משהו, המפלגה שוב נמצאת בסקרים על סף אחוז החסימה – במידה והרשימות של גנץ ולפיד יתאחדו (לכולם ברור שלא מדובר במפלגות, נכון?). כאן חוזרת על עצמה תופעה מגונה: הצורך של חלק ניכר ממצביעי מרצ להפיל את נתניהו – או, אם לדייק, לדבוק באשליה של הפלת נתניהו – גורמת להם להצביע למפלגות אחרות, בדרך כלל מפלגת העבודה. פעם שעברה זה נגמר בכך שהם הכניסו לכנסת את איתן ברושי, חיליק בר ורוברט טיבייב; הפעם זה יכול להגמר בבוגי “שלום עכשיו הוא וירוס” יעלון ויועז הנדל. שווה לכם?

תפקידה של מרצ, כפי שאני רואה אותו, הוא לבנות מסד לשינוי של ישראל: לומר את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע, עד שהם יחלחלו ויובילו לשינוי. כאן ראוי להזכיר ששולמית אלוני הביאה לישראל את המושג של זכויות אדם, שהיא הובילה את המאבק לשינוי החוקים האוסרים על הומוסקסואליות, ושרצ דיברה על מו”מ עם אש”ף בשנות ה-80, כשמפגשים כאלה היו בלתי חוקיים ובלתי נתפסים. עוד בשנת 1990, עזר וייצמן נזרק מהממשלה בגלל שיחות עם אנשי אש”ף. ב-1993, הפרדיגמה השתנתה לחלוטין.

מרצ תצטרך להוביל את שינוי הפרדיגמה הזה גם בעתיד. בין השאר, היא תצטרך לנטוש את גוויית פתרון שתי המדינות. לרוע המזל, בחירתה של תמר זנדברג להנהגת המפלגה הטילה צל ארוך על המחויבות של מרצ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האמירה שלה שלא תהיה לה בעיה לשבת עם אביגדור ליברמן היא אמירה איומה, שאומרת לחברים הפלסטינים במפלגה שמנהיגתם מוכנה לשבת עם אדם שמבחינתו האזרחות שלהם נתונה בשאלה.

אני לגמרי בעד לגליזציה של מריחואנה, ואין לי שום בעיה עם טבעונות: אני מכיר בכך שזו הדרך הנכונה, אני פשוט מתקשה ללכת בה. ועדיין, אני חושב שבמצבנו, התמקדות בנושאים הללו היא התמקדות בבעיות עולם ראשון. בזמן שאני כותב את הדברים הללו, כוחותינו האמיצים מיישמים משטר אפרטהייד בגדה המערבית; חיילים משועממים ומתוסכלים בעשרות מחסומים פורקים את התסכול שלהם על פלסטינים חפים מפשע; ועם רדת הלילה, יתחילו הפשיטות. מאות חיילים ייכנסו, ללא כל צו וללא כל צורך בצו, לבתיהם של עשרות משפחות פלסטיניות. בחלק קטן מהמקרים הם ייכנסו לשם כדי לבצע מעצרים, ויעבירו את העצירים לידי רשויות העינויים; בחלק ניכר מהם הם ייכנסו לבתים למטרה פשוטה של הטלת אימה (”הפגנת נוכחות”, בשם המקצועי), הטרור הקבוע של צה”ל שבלעדיו אין לכיבוש קיום. הם יעירו ילדים, יוציאו אותם מהמיטה, ויצלמו אותם ללא סיבה. ואם מישהו יתנגד, יאמר כמה מילים כעוסות, הוא יוכה או ייעצר. זה קורה יום-יום, שעה-שעה. זו שקיפות המציאות שבה אנו חיים.

בהתאם, משום שאני חושב שמרצ מסתכנת בקיפול דגל המאבק בכיבוש ובו זמנית משום שאני חושב שצריך לרענן את הרשימה, להלן רשימת המועמדים שלי לכנסת. אנחנו אמורים לבחור ארבעה מועמדים: הנה הם, בסדר יורד.

גבי לסקי: עורכת דין אמיצה ונחושה, שמכירה את הכיבוש כמו את כף ידה ונאבקת בו שנים ארוכות, כשלעתים תכופות היא חוטפת נצחון מלוע התבוסה המובנית בשדה הזה. לסקי ייצגה גם שורה של פעילים פוליטיים שסבלו התנכלות מצד המשטרה וכוחות עאלק-בטחון אחרים. אם יש כיום במרצ יורשת לשולמית אלוני, גבי היא האדם הזה.

מוסי רז: סוס קרבות ותיק, מענטש נדיר, שלעתים שיש לו מכונת קפיצת הדרך שמעבירה אותו לכל הפגנה חשובה. מי שלא שכח מאיפה הוא בא ולאן הוא אמור ללכת.

מיכל רוזין: לוחמת גדולה למען זכויות מבקשי המקלט, נשים וקבוצות מותקפות אחרות, עם רקורד חקיקה מרשים. לדעתי שום רשימה לא תהיה מושלמת בלעדיה.

ניר אבישי כהן: הצעיר שבחבורה. עוזר פרלמנטרי לשעבר של ח”כ עיסאווי פריג’, ואחד האנשים המרשימים שפגשתי במפלגה. במקום שבו חלאות כמו איציק שמולי תוקפים את שוברים שתיקה עבור כמה שברירי קולות, כהן התגאה בכך שמסר עדות לשוברים שתיקה וחזר שוב ושוב על כך שאין דבר כזה, כיבוש נאור או מוסרי. הוא גם מקדם את הפורום היהודי-ערבי במרצ. נקווה שהוא יהיה עתיד המפלגה.

ומה על הדגל החברתי, תשאלו אותי? אין לי ספק שכל אחד מהמועמדים האלה יצביע נכון גם בסוגיות החברתיות (לרז ולרוזין יש רקורד מוכח בנושא). אני משוכנע פחות ביחס למחויבות של הפלג האדום במפלגה למאבק בכיבוש.

(ויש לי פריחה משירת האינטרנציונל.)

שינצחו הטובים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)