החברים של ג'ורג'

על המשמר

הפיגוע האחרון מצד פושעי עדי עד מדגיש שוב את הצורך לאפשר לפלסטינים לעמוד על נפשם ורכושם מפני רודפיהם

כמדי שבת, יצאו אתמול מתנחלים לפרוע בפלסטינים. בדרך כלל, זה נגמר בפציעות או נזק לרכוש, שאינם מגיעים לתקשורת הישראלית; הפעם, כשיצאו מתנחלי עדי עד לפרוע בקורבנותיהם הקבועים מאל מועייר, זה נגמר בהרוג – חמדי טאלב נעסאן.

כפי שתיארו תושבי אל מועייר את האירועים בפני תחקירני יש דין, הם התחילו כך: מתנחלים חמושים תקפו קבוצה של חקלאים שעבדו באדמותיהם עם טרקטור, ניקבו את צמיגי הטרקטור ושברו את שמשותיו. החקלאים נמלטו מהמקום אל עמדה סמוכה של צה”ל, שם אמרו להם החיילים שאינם יכולים לעשות כלום ושעליהם להתקשר למשטרה. זה לא נכון: לחיילים יש סמכות מלאה לעצור פורעים. אבל מפקדיהם מקפידים שלא ידעו על כך, כי אחרת מי מהם אשכרה יעשה זאת, ומה אתה צריך עכשיו להסתבך עם הפסיכים האלה.

בעקבות סירוב החיילים לסייע להם, נטשו החקלאים את הטרקטור בשטח ונסו אל הכפר. המתנחלים רדפו אחריהם לתוך הכפר, ואז פתחו בהתקפת ירי שנמשכה כשעה וחצי. תחקירני יש דין מצאו במקום היום עשרות קליעים. רוב הכדורים פגעו בבתים ובמיכלי מים – לא בדיוק מקרי. נעסאן עצמו נורה בגבו, עשרה מטרים מביתו – בתוך שטח הכפר.

זה לבדו צריך לשים קץ לשקר של הפורעים, כביכול הם הגנו על עצמם מהמון זועם שעשה את הדבר הנכון ובא להחריב את המאחז שלהם. הירי בוצע שלושה קילומטרים מעדי עד. כפי שהאגדה על אונס נשים לבנות על ידי שחורים שימשה את הפורעים הלבנים בימי הלינצ’ים, כך האגדה על הסתערות פלסטינים על מאחזים משמשת את הפוגרומצ’יקים היום.

כמה מילים על עדי עד: מדובר במאחז בלתי חוקי למשעי, שהוקם על אדמותיהם הגזולות של ארבעה כפרים פלסטיניים – אל מועייר, ג’אלוד, תורמוסעיא וקריות. בין השנים 2005-2013 מצא דו”ח של יש דין (עמ’ 77) 96 עבירות שבוצעו על ידי מתנחלי המאחז כנגד שכניהם, שמתוכם 21 מקרי אלימות, 47 מקרים של פגיעה ברכוש, בעיקר רכוש חקלאי; ו-28 מקרים של נסיון השתלטות על אדמות. מהנתונים שגיבש יש דין בעקבות הפרעות אתמול, בין ינואר 2015 וינואר 2019 קיבל הארגון דיווחים על 51 מקרים של עבירות מצד מתנחלי עדי עד, ביניהם 11 מקרים של אלימות ו-30 מקרים של פגיעה ברכוש. יצוין שברוב המקרים הפלסטינים לא טרחו להגיש תלונה במשטרה: הם יודעים שזה בזבוז זמן במקרה הטוב ויוביל להתנכלות במקרה הרע (בקרב פלסטינים רווחת האמונה, שעד כה לא נמצאו לה הוכחות מספקות, שתלונה במשטרה תוביל לפגיעה באישוריו של המתלונן).

ההתקפות על הישובים שלרוע מזלם מתנחלי עדי עד פלשו לאדמתם איננה מקרית ואיננה חד פעמית. מדובר בקמפיין מתוכנן של טרור חקלאי, שמטרתו לגרום לחקלאים לנטוש את אדמותיהם, הן משום שהמתנחלים ישמידו את היבולים (”מי שאוהב את הארץ, לא שורף אותה”), והן משום שהשהיה באדמות החקלאיות תהיה כרוכה בסכנה יומיומית של אלימות. משיפסיקו החקלאים לעבד את אדמותיהם, פרקליטים שוחרי רע ברגבים ובפרקליטות הישראלית, ככל שיש עדיין הבדל, יתחילו לספור לאחור עד לרגע שבו המדינה תוכל לתפוס את האדמות בתואנה שהן בלתי מעובדות, ותכריז עליהן כעל אדמות ציבור. זה העקרון, זה הרציונל.

אבל אני רוצה להתעכב שניה על החיילים.

יש משהו שכל אלופי פיקוד המרכז לא הבינו, ובהתאם – גם חייליהם לא הבינו. תפקידו הבסיסי של צבא בשטח כבוש – וצה”ל שואב את סמכותו בשטחים הכבושים מן החוק הבינלאומי ביחס לתפיסה לוחמתית – הוא להגן על התושבים המקומיים ועל רכושם, עד שהשטחים יוחזרו לבעליהם. כל שמותר לו לעשות, הוא עושה מתפקיד ההגנה שלו (מפני מתקפת אויב) ומפני חובתו להגן על התושבים המוגנים.

זה לא היה מובן אז וזה לא מובן גם היום. זה לא ממש חדש: יש דין הוציאו לפני מספר שנים דו”ח בנושא, יחד עם שוברים שתיקה. חיילים אמרו שוב ושוב שלא היה להם מושג שהתפקיד שלהם הוא להגן על פלסטינים; הם שם כדי להגן על מתנחלים. רובם המוחלט לא ידע שיש להם סמכות כלשהי כלפי מתנחלים.

יש להם, כמובן. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית. אבל, כידוע, קשה מאד לשכנע מישהו במשהו אם משכורתו תלויה בכך שלא יבין. לגנרלים של צה”ל יש אינטרס מובהק לא להבין את חובתם. כשזה המצב, קשה להאשים את החיילים בכך שאינם מבינים את מה שהמפקדים שלהם משתדלים להדחיק.

[…]

ומכיוון שכך, מאחר ו:

א. הצבא לא מסוגל להגן על הפלסטינים, אף שזו חובתו החוקית;

ב. מאחר והוא מגן אינסטינקטיבית על הפורעים (שיש להניח שלא היו שורדים יממה ללא נוכחותו);

ג. ומאחר והמצב לא השתנה ב-30 השנים האחרונות ואיננו צפוי להשתנות;

הרי שיש להעביר את השליטה על שטחי סי ובי, שם נמצאים השטחים שהמתנחלים מנסים לגזול, מידי צה”ל לידי המשטרה הפלסטינית. יש להציב בכל כפר פלסטיני שמותקף דרך קבע על ידי מתנחלים כוח חמוש של המשטרה הפלסטינית, שמטרתו תהיה להדוף כל נסיון פלישה של פורעים יהודים לשטחיהם.

היה וממשלת ישראל תתנגד לכך, כצפוי, יש לדרוש את הצבתם של כוחות בינלאומיים. אי אפשר להאמין לממשלת ישראל, ודאי לא לממשלה הנוכחית, שיש לה יכולת או רצון להגן על חייהם ורכושם של פלסטינים הנתונים למשיסתה.

ואם זה לא יתרחש, חסכו ממני את היללות כשתבוא פעולת הנקם. כי אם אין צדק, יהיה נקם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רב אלוף בום

למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אף אחד לא רוצה “להשמיד את ישראל”

קו ההגנה הציוני האחרון נשען בהכרח על שקרים והטעיות

ככל שהתמיכה ב-BDS עולה בעולם, עולה בהתאם מפלס ההיסטריה של תומכי הציונות, והם עושים כמיטב יכולתם לשקר לציבור הכללי. בארה”ב, למשל, העלו תומכי הציונות הצעת חוק פדרלית שתאפשר למדינות בארה”ב להעניש את מי שמחרים את ישראל – באמצעות, למשל, מניעת חוזים ממשלתיים ממנו. עיתונים גילו בכמה מדינות שאם הם רוצים לקבל פרסום ממשלתי, הם מחויבים לתמוך במדיניות ממשלת ישראל. חלק מהם כינו זאת loyalty oaths כלפי ממשלת ישראל. הרעיון משך כל כך הרבה תשומת לב שלילית, שהצעת החוק נבלמה בסנאט.

כשאזרחי ישראל שומעים את הצירוף BDS, הם מגיבים כמו שהגיבו אבותיהם בשנות ה-70, כששמעו את המילה “מצפן.” מפלצת איומה, שמטרתה להשמיד, להרוג ולאבד את כל הישראלים, מנער ועד זקן, טף ונשים. איך עושים את זה? מרמים את הציבור בידיעה שלאף אחד לא יהיה כוח להתיר את סבך השקרים. הנה נסיון צנוע לעשות את זה.

הטענה המרכזית של תומכי הציונות היא שאנשי ה-BDS “מעוניינים להשמיד את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.” לסיפא נגיע מיד: אף אחד הרי לא מגיע אליה. כולם שומעים “להשמיד את מדינת ישראל” ועוצרים שם.

האם מטרתה של תנועת ה-BDS היא להשמיד את מדינת ישראל? התשובה היא שלילית. השמדתה של מדינה בהכרח תהיה כרוכה בשפיכות דמים רבה מקרב תושביה. המטרה של ה-BDS היא לשנות את המשטר הציוני, משום שמדובר במשטר עוול. המטרה היא מדינה אחת, רשמית, דמוקרטית, שבה ישתתפו כשווים כל האנשים שנשלטים על ידי המשטר הציוני: ישראלים, פלסטינים במזרח ירושלים, פלסטינים בגדה המערבית, ופלסטינים ברצועת עזה. מאחר וישראל ממילא שולטת בכל תחומי פלסטינה המנדטורית, ומאחר והמשטר הציוני הוא משטר אפרטהייד ובהכרח יהיה כזה, חובה מוסרית היא להפיל אותו.

אף ישראלי לא יצטרך למות, וספק אם רבים מהם יצטרכו לעבור דירה. כל שהם יצטרכו לעשות הוא להעניק לפלסטינים את הזכויות שהם-עצמם מחזיקים בהן, ראש וראשונה לה זכות ההצבעה.

זו משמעותה של “השמדת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.” זו בדיוק הסיבה שבן דרור ימיני ודומיו רוצים שתחשבו על החלק הראשון של המשפט ולא תמשיכו לחלק השני. האם הפלסטינים יאהבו את היהודים עם החלפת המשטר הציוני במשטר שוויוני? לא.

האם הם אוהבים אותם כעת? האם הגיוני בכלל לצפות מעם נכבש שיתאהב בכובשו, אלא אם לקה הראשון בתסמונת שטוקהולם המונית?

האם המצב יהיה טוב יותר? כן, כי יוסר עול מעל צוואר הפלסטינים והם יוכלו להתדיין עם הישראלים כשווים עם שווים.

האם יש אפשרות אחרת? יש. הראשונה והסבירה משמעותית יותר היא המשך משטר האפרטהייד, תוך הידוקו: מצב כזה נוטה לרדיקליזציה. הישראלים מגיבים היום בהיסטריה המונית על כל נסיון התקוממות פלסטיני. כל דקירה של קלגס הופכת לאסון. ישראל לא משלמת מחיר ראוי על הכיבוש – והיא, כמסתבר, רגישה מאד לעצם הרעיון של תשלום מחיר עליו. על כן ייטב לכולנו אם היא תשלם בדמים ולא בדם. חרם, נזכיר, הוא פעילות לא אלימה.

האופציה השניה היא פתרון שתי מדינות. זו היתה אופציה בעייתית מאד פעם, אבל ספק אם היא קיימת כיום אלא כסיסמה שמטרתה להמשיך את הכיבוש.

אז אפשר להמשיך את משחקי הדמים, את הפנטזיה שעדיין מקננת בקרב חלק מהפלסטינים על מאבק מזוין הירואי, ואת המציאות הקבועה של משטר דיכוי שנכנס מדי לילה לבתיהם של מאות בני אדם, מלווה בפנטזיה משלו על היעלמות הפלסטינים – או שאנחנו יכולים לנסות משהו אחר.

אבל רגע, רגע! יזעקו התועמלנים הציונים. אתה שולל את זכותם של היהודים למדינה משלהם! זו אנטישמיות!

ועל פניו, יש להם נקודה. אם אתה מתנגד להגדרה עצמית ליהודים, למה רק ליהודים?

כי זה לא עובד ככה. הזכות להגדרה עצמית היא לעם על אדמתו. ליהודים מעולם לא היתה מולדת (אפילו בתקופת בית שני, רוב היהודים לא חיו בפלסטינה). לאף עם אין זכות להקים מדינה על אדמתו של עם אחר, אבל זה בדיוק מה שקרה פה וזה בדיוק מה שהציונים מגינים עליו: מדינה שהתבססה וממשיכה להתבסס על שלילת זכויותיהם של אחרים. וכלום לא היה די בכך, הבעיה – שוב – היא לא עם הרעיון הערטילאי של מדינה יהודית; היא עם ההתגשמות הממשית, הדכאנית בהכרח, של מדינה כזו.

בהכרח? כן. כי המדינה הזו קיימת 70 שנים והיא היתה דכאנית כל שנות קיומה. כפי שלא היינו מכירים בזכות ההגדרה העצמית של האפריקנרים בדרום אפריקה, ככל שזו היתה תלויה בשעבודם של מיליוני בני אדם, יש לדחות את תפיסת ההגדרה העצמית היהודית, אם זו תלויה בשעבודם של אחרים. גם האפריקנרים טענו שמתנגדים להם בגלל “שנאת לבנים.”

יתר על כן, ישראל היא מדינה שרוב היהודים לא רוצים בה. היו להם 70 שנים להגר אליה, והם לא עשו זאת.

אפשר היה, ואולי ראוי היה, להקים מדינה יהודית במזרח אירופה או בחלקים מגרמניה אחרי מלחמת העולם השניה. זה לא קרה. הפלסטינים נאלצו לשלם, וממשיכים לשלם, את מחיר השאיפה היהודית לריבונות. העוול הזה, אסור שיימשך.

האם אין אנטישמים בקרב תומכי ה-BDS? אני משוכנע שיש, ויש אנשים אמיצים שחושפים אותם. אבל האם אין גזענים בקרב שרי ממשלת ישראל? האם מדיניותה הרשמית של ישראל איננה שהפלסטינים לעולם לא יהיו זכאים לכל הזכויות? על מה מתבססת התפיסה הזו, אם לא על תפיסת עליונות יהודית? האם שלילת הפלסטיניות היא פחות גזענית משלילת היהדות? בסופו של דבר, התפיסה שליהודים יש יותר זכויות מאשר לפלסטינים – ביניהן הזכות לבטחון, שהיהודים שוללים מהפלסטינים בכל רגע נתון – נובעת מהתפיסה שהפלסטינים הם בני אדם חלקיים בלבד.

ולכן, בסופו של דבר, ה-BDS מזעזע את הציונים כל כך: הוא שב ומעלה את התפיסה הרדיקלית שפלסטינים הם בני אדם, בני אדם לכל דבר, ומזכיר שמדובר בבני אדם שנמצאים כבר 51 שנים תחת דיכוי בלתי פוסק – ושהכובשים, גוליית הנבעך, רואים בעצמם את הקורבנות.

ולמרבה השמחה, התפיסה הזו מאבדת את אחיזתה בעולם. מי יתן ונראה את חורבן המשטר הציוני – לא המדינה הישראלית, אלא המשטר הציוני – בימינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מרוחים שוב על הפרצוף

הפארסה של השבוע האחרון מראה שהמחלקה היהודית של השב”כ צריכה טלטול רציני. והצעה להיפותזה

בשבוע שעבר, עצרה המחלקה היהודית של השב”כ שלושה חשודים, כולם מישיבת “פרי הארץ” ברחלים, בחשד לרציחתה באבנים של אעישה א-ראבי, לפני כחודשיים; בהתאם לנוהל הרגיל שלה, היא מנעה מהם גישה לעורכי דין. ימים ספורים לאחר מכן, עצרה המשטרה החשאית עוד שניים מתלמידי הישיבה. היום (ה’) היא נאלצה בבושת פנים לשחרר ארבעה מהם.

העיתוי של המעצרים היה, בלשון המעטה, לא מוצלח: בשבוע שעבר פסל בית המשפט הודאות שחילצה המשטרה החשאית מחשוד בטרור יהודי בפרשת הצתת כנסיית הדגים והלחם. פסילת ההודאות הללו מעמידה את הפרקליטות והמשטרה החשאית במצב בעייתי: החשוד העיקרי בפרשה הורשע, בין השאר, על סמך ההודאות שנפסלו כעת. בית המשפט ציין, בעדינות המקובלת, ש”לא ניתן לשלול את טענת הנאשם כי במהלך חקירת שב”כ הופנתה כנגדו אלימות חד פעמית וצעקות.” כמקובל בבתי המשפט שלנו במצב כזה, לא הורתה השופטת על פתיחת חקירה בשאלה האם צעיר בן 15 עונה על ידי חוקריו. הפסילה הזו מצטרפת לפסילות ביוני האחרון של הודאות אחרות שהוצאו על ידי המשטרה החשאית בעינויים. המצב שבו בית משפט פוסל הודאה הוא נדיר שבנדירים. צריך לזכור שמספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שנחקר בישראל עבר עינויים הוא אפס (0).

כך שבערך רבע שעה לאחר מעצרם של שלושת תלמידי “פרי הארץ” הראשונים, טענו ראשי הישיבה ועורכי דינם של העצורים שהם עוברים עינויים. אין לדעת אם זה אכן המצב: במשטרה החשאית טענו השבוע שהחקירה של הקטינים האלה לא מוגדרת כ”חקירת צורך”, השם הנקי לחקירה שבה מותר לנקוט בעינויים באישור פרקליט בכיר, אשר על כן, טענה המשטרה החשאית, חזקה על חוקריה שהם לא קשרו אף אחד בקשירת בננה (שם נקי לסוג צליבה), קשרו אותו לכסא עם בד מסריח על הראש במשך שעות, מנעו ממנו שיטתית שינה (tormentum insomniae בלשון האינקוויזיציה, והעינוי היעיל ביותר של הנ.ק.וו.ד.), שמו בד על ראשו והכו אותו מזוויות שונות, סגרו אותו בתא קפוא, העבירו אותו לתא לוהט, מנעו ממנו גישה לשירותים, או שמו אותו בתא עם שתול שאיים לרצוח או לאנוס אותו.

אתם רשאים להאמין למשטרה החשאית שהיא לא עשתה אף אחד מאלה, אם בא לכם. אני אשמור על ספקנות.

המשטרה החשאית החלה לגלות סימני מצוקה בתחילת השבוע: היא שחררה סרטונים, שאת האמינות שלהם איננו יודעים, בהם נראים לכאורה החשודים שורפים דגל ישראל, מקללים את המשטר הציוני, ומציירים צלב קרס בתוך מגן דוד. יתכן שכל זה נכון, אבל הפרה של חוק הדגל היא לא סיבה למעצר, ודאי לא סיבה למעצר בלי עורך דין. ויכול להיות שהנערים הללו לא מעריכים את הציונות יותר מדי, אבל למיטב ידיעתי השב”כ עוד לא אושר כמשטרת מחשבות. ברגע שהמשטרה החשאית הוציאה את החומרים הללו, היה ברור למדי שיש לה בעיה במחלקת הראיות; שאם לא כן, לא היתה נצרכת להשחרת שמם של החשודים. אם זה כל מה שיש לכם, אתם בבעיה.

אחר כך, בעווית נוספת, פשטה המשטרה על ישיבת “פרי הארץ” וחילקה זימונים לחקירה לכל התלמידים. אז החור בחקירה היה כבר גלוי לעיניים בלתי מזוינות. במילים אחרות, כמו תיקי טרור יהודי אחרים, גם תיק אעישה א-ראבי עומד לגווע בקול ענות חלושה.

לפני שאסביר למה לדעתי צריך לפרק את המחלקה היהודית ולבנות אחרת במקומה, צריך לומר דבר אחר לזכותה. היא מתמודדת עם אתגר שאחותה, המחלקה הערבית, פטורה ממנו: החשודים שהיא עוצרת הם שליחי ציבור של הרבה מאד אנשים. יש להם כוח פוליטי. ברגע שהם נעצרים, יש מערכת שלמה שמזנקת להגן עליהם, מערכת שממהרת לשנן סיסמאות על זכויות אדם שהיא שוללת ממי שאיננו יהודי. המערכת הזו, שמורכבת מרבנים, חברי כנסת, עורכי דין ואנשי ציבור, צבועה כמובן; זה לא משנה את העובדה שהיא פה, ושכפי שציינה הבוקר זהבה גלאון, יש לה כוח לא מבוטל.

אבל זה לכל היותר טיעון לעונש. מה, לא ידעתם שזה המצב? בכירי המחלקה היהודית ידעו את זה כבר בפרשת המחתרת הראשונה, בשנות ה-80.

אז מה הבעיה פה? היא כפולה. קודם כל, המטרה של החקירות. המחלקה היהודית, והזרוע המשטרתית המקבילה שלה פשל”א (מפלג פשיעה לאומנית), מחפשים הודאות. לרוע המזל, גם כשפשל”א עושה מאמצים ראויים לציון, היא נכשלת. החיפוש אחרי הודאות הוא נקודת התורפה הן של פשל”א הן של המשטרה החשאית. חוברת שפרסם נועם פדרמן לפני שנים ארוכות מדגישה את הנקודה הזו, ומורה לנחקר לסתום את הפה.

(נזכיר שוב שמדובר בעצה הטובה ביותר שיכול לקבל כל נחקר. אל תענו לשאלות, לא משנה איזה תרגיל מוכרים לכם. אם החוקר מציג לכם סרטון וידאו שבו רואים אתכם דוקרים את המפכ”ל ואחר כך מטגנים אותו תוך שאתם מקריאים את פרטי תעודת הזהות שלכם, עדיין אל תענו על השאלות. זכרו: אם הם רוצים הודאה, הם צריכים אותה.)

מדהים שהחוברת הזו עדיין רודפת את חוקרי המחלקה היהודית כבר יותר מ-15 שנים. זה אומר שהם לא הצליחו לרענן את שיטות החקירה שלהם – ושהם נשענים שוב ושוב על אותה השיטה, שבירתו של הנחקר. אם הנחקר מכיר את זכויותיו, מודע לתרגילי החקירה ומצויד בכוח הנפשי לסתום את הפה למרות הכל, למחלקה היהודית אין מה לעשות. היא לא יודעת איך לאסוף ראיות אחרות.

כלי בעייתי נוסף הוא המעצר. בחקירה אידיאלית, המעצר הוא השלב האחרון. יש לך מספיק ראיות כנגד החשוד, ואז אתה בא וקוטף אותו, מציג לו את הראיות ומקווה גם להודאה; יש-יש, אין-אין. בהעדר הודאה, אתה הולך לבית המשפט ומציג את הראיות שלך.

יותר ויותר מתקבל הרושם שמבחינת פשל”א והשב”כ המעצר הוא לא סיום החקירה, אלא כלי מרכזי בה. הנחקר ברשותך, שופט אוטומטי מונע ממנו עורך דין, ועכשיו רק צריך לטלטל אותו עד שיש הודאה. ומהודאה, בדרך כלל, משחרר רק המוות.

טרור יהודי הוא איום ניכר על המדינה. הוא, לעתים קרובות, איום אסטרטגי. הנערים שבקצה החוליה שלו הם רק קצה השרשרת. יש מאחוריהם תשתית. השבוע למדנו שכמה בחורי ישיבה נסעו בשבת מיצהר ל”פרי הארץ” אחרי רצח א-ראבי כדי לתדרך את החשודים ברצח איך להתמודד עם חקירת השב”כ (קרי, לסתום את הפה.) זה, בפני עצמו, לא מפתיע. העובדה שרבנים בכירים, כמו דב ליאור (אלא מי?) התייצבו לצידם, כבר מדאיגה יותר. דב ליאור, כזכור, יושב מדי פעם ליד בנימין נתניהו. דב ליאור מושך משכורת ממדינת ישראל; דב ליאור הוא סוג של הממסד. יש לציין שלאחר פסק ההלכה שלו שמאשר שיבוש חקירה, ליאור לא נחקר. המשטרה כבר יודעת שאין לה את הכוח לזה.

ומאחר ואנחנו בכל זאת צריכים לפתור את בעיית הטרור היהודי, להלן כמה הצעות:

א. לפרק את המחלקה היהודית ואת פשל”א ולבנות יחידה חדשה, אינטגרטיבית. המטרה של היחידה הזו לא תהיה להשיג הודאות – זה יחזיר אותה למסלול הישן, הרע ויותר מכל, הכושל – אלא איסוף ראיות. מעצר יהיה מבחינתה אופציה אחרונה, רק כאשר יש די ראיות או כשמעצר הוא הכרחי לסיכול פיגוע שעומד להתממש.

ב. מטרה מרכזית של היחידה החדשה תהיה לא הטיפול בבחורי הישיבה הספציפיים שמבצעים פיגוע, אלא בתשתית הטרור היהודי: ישיבות, רבנים, חברי כנסת. מי מממן, מי מחבר פרט לפרט ויוצר חוליה, מי מפיץ את התו”ל, מי נותן הכשר רבני, מי משמש כמשבש חקירה מול הרשויות. בעשרות השנים האחרונות הצטבר במדינות מערביות קורפוס מידע עצום על הדרך להיאבק בפשיעה מאורגנת וארגוני טרור ביתיים. את הכלים האלה, תוך הבנה שלמחבלים יש נציגים בממשלה ובכנסת ופעולה זהירה ומדודה בהתאם, יש להפנות אל ארגוני הטרור היהודיים.

ג. לקחת גדוד של מג”ב ולהפוך אותו לגדוד יעודי לנושא. יש בסך הכל כמה מאות מעורבים בארגוני הטרור היהודיים. זהותם ידועה. שימו שוטר על כל אחד מהם 24 שעות ביממה. המעקב צריך להיות הכי בוטה שאפשר; מבחינתי שיסתובבו עם סיכת “סכל טרור יהודי, שאל אותי כיצד.” מטרות המעקב צריכות לחוש שהן במעקב. ואז יקרה אחת משתיים: או שהארגון – הרופף מאד, כולו אד הוקי – ישותק, משום שהפרטים והחוליות שלו לא יעזו לפעול בשל המעקב; או שהם יעשו טעות.

כל זה, כמובן, מצריך משאבים, ולא מעט מהם. לגמרי יתכן שראש הממשלה (האחראי על השב”כ) והנער לעניינים מלוכלכים (שאחראי על המשטרה) לא ירצו להקצות אותם כדי לא להסתבך עם המתנחלים ותומכי הטרור האחרים. לגמרי יתכן שהם יקצו ליחידות הללו את הבררה שבאנשיהם – שזה בערך מה שקרה למחוז ש”י של המשטרה. במקרה כזה, ראש המחלקה היהודית החדש צריך לצאת בהתפטרות פומבית מאד ולתאר את מה שקרה. אחרי הכל, אם אתה מופקד על מניעת איום אסטרטגי, זו חובתך כעובד ציבור. ואין דבר אחר שיפחיד את הקודקודים שמעלימים עין מהטרור היהודי.

עד כאן ההצעות, מכאן ההיפותזה.

נניח, לצורך הדיון, שרמת התפקוד של המחלקה היהודית של השב”כ זהה לזו של המחלקה הערבית; נניח שכמות הפאשלות של המחלקה הערבית, כמות מעצרי השווא, כמות העינויים המיותרים שלה, זהה פרופורציונלית לכמות השגיאות, הפאשלות, מעצרי השווא והעינויים המיותרים של המחלקה היהודית. אחרי הכל, המחלקה היהודית היא סוג של קבוצת ביקורת: מילולית, יש עליה ביקורת. סוג של, בכל מקרה.

נניח, לצורך הדיון, שהמחלקה הערבית של השב”כ עושה לפלסטינים את מה שהמחלקה היהודית עושה למתנחלים, רק על ספידים. היום, כבר דווח, קראו פרק תהילים בבית הכנסת באלון מורה “למען הצלת חטופי השב”כ.” נניח שהשב”כ הוא סיבה מובילה לשנאת ישראלים – לא שחסרות סיבות אחרות – ושלא נוכל למדוד אי פעם את רוחב השפעתה.

נניח, בקצרה, שהמחלקה הערבית כפי שהיא מתנהלת בגדה היא סכנה אסטרטגית של ממש למדינת ישראל, מרעום במטען חבלה; נניח שאין לנו כל יכולת לדעת את הפאשלות שלה והחריגות שלה, כי הן סודיות; ונניח שאין עליה בעצם כל פיקוח.

מה עכשיו?

הודעה חשובה: לאחר שנועצתי ביועצים חורשי טוב, אחשדרפנים ואחרים, הובהר לי שהסיכוי שלי להבחר בפריימריז במרצ דומה לסיכוי שבנימין נתניהו יתפס בטעות אומר אמת. בהתאם, אני חוזר בי מהכוונה להתמודד. אני רוצה להודות למי שתמך בי, ולמי שהתפקד. הפריימריז עדיין יהיו ב-14 בפברואר. הצביעו והשפיעו.

(יוסי גורביץ)