אחרי שמנפנפים את היסטריית ה-Hasbara של בן דרור ימיני, נשארים עם תמיכה – אף פעם לא בגלוי, כמובן – באפרטהייד

לארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, קרה משהו מצער בדרך לטור השבועי: מה שמכונה באנגלית gaffe, פליטת פה, קרי מצב שבו אמן אשלייות – בדרך כלל פוליטיקאי – אומר בטעות בפומבי את מה שהוא חושב.

במשך שנים, יוצא ימיני בשצף קצף נגד ההאשמה שישראל היא משטר אפרטהייד. הוא אפילו טען שהוא יודע יותר טוב מיוצאי משטר האפרטהייד מהו אפרטהייד. והנה, בטורו האחרון, מבכה ימיני את האפשרות שישראל תהפוך למדינה דו לאומית, אפשרות שאותה הצליח לראות אפילו נרקיסיסט גמור, שראייתו איננה מרחיקה מאפו, כמו דונלד טראמפ.

אפשר היה, על כן, להניח שימיני יקרא למדינת ישראל בדחיפות לצאת מהשטחים הכבושים. אבל זה לא מה שקרה. ימיני לא רוצה לאבד קוראים. מה הפתרון של ימיני לבעיית המדינה הדו לאומית המתקדמת, שאותה הוא מכנה לא פחות מאשר “פיגוע זוחל”? ובכן, הוא קורא לממשלה לאמץ את הפתרון של העב”מ הרשמי שלה, מייקל אורן: לומר לטראמפ “כן, אבל”, ולהניח לפלסטינים לסרב להצעת טראמפ. ימיני מניח שזה מה שיקרה אוטומטית.

שיטת ה”כן, אבל” היא שיטה ישראלית ותיקה: להעמיד פנים שאתה תומך במשא ומתן, אבל להעמיד תנאים בלתי אפשריים לקיומו. ניתן להניח שימיני, כהרגלו, מפחד פחד מוות מתבוסה בקרב ה-hasbara: אם ישראל תאמר לטראמפ “לא” מובהק, היא לא תוכל יותר להעמיד פנים שהיא רוצה שלום בזמן שהיא הופכת אותו לבלתי אפשרי.

ימיני יודע שהיכולת של ממשלה ישראלית לומר “כן” לכל תכנית נסיגה לא קיימת. הוא שולח אותה לומר “כן, אבל”, כדי להסיח את הדיון: שהפלסטינים ייראו כמכשילי השיחות. נניח עכשיו לשורה של בעיות – הראשונה שבהן היא באיזה מובן משטר אבו מאזן בכלל מייצג את הפלסטינים – ונניח שבן דרור ינצח בקרב ה-hasbara שלו.

מה עכשיו?

אחרי הכל, מעבר לקרב על התודעה ישנה גם מציאות. הקרב על התודעה, אחרי הכל, מטרתו לטשטש את המציאות. אבל היא, יימח שמה, מתעקשת להשאר במקומה למרות הנסיון להסתיר אותה בסדין אטום. ברגע שישראל תגיע למצב שבו עוד הצעת שלום נדחית, ולא משנה על ידי מי ובאיזה תירוץ, היא עדיין תשאר היכן שהיא עכשיו: מיעוט יהודי ששולט ברוב לא יהודי, שלחלק ניכר ממנו אין זכות הצבעה. או, במילים אחרות, אפרטהייד. מדינה דו לאומית, רק מוכחשת. מדינה דו לאומית, שלכ-40% עד 45% מתושביה אין זכויות פוליטיות.

הבעיה של ימיני איננה עם העדר זכויות לפלסטינים: הוא התרגל. מה שיש למנוע הוא ההכרה הרשמית במדינה אחת, מדינה אחת שבה יש זכות הצבעה לכולם, מדינה שבה ראש הממשלה ייקרא מוחמד. אז עם מה נשארנו? עם מדינה אחת שבה אין זכויות שוות. או, אם להשתמש במילה שבן דרור לא מרשה לומר, אפרטהייד.

עד מתי? השאלה הזו לא עולה. לימיני אין תשובה. הוא יודע שהרוב הישראלי, שעוסק יותר מאי פעם בהכחשת המציאות – ומכאן הפטפטת הנואשת, הבלתי פוסקת, על hasbara; מכאן מניעת כניסתם לישראל של זרים שיכולים להביע דעות שכבר לא חודרות את חומת ההדחקה הישראלית – לא מעוניין לשמוע. עכשיו הוא צריך לומר לנו האם גם לו אין עניין בזכויות פוליטיות לפלסטינים, או שהוא פשוט מפחד לומר את דעתו, שמא יתהפך עליו האספסוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)