כמה הערות על טבח יום האדמה 2018

א. חמושינו האמיצים הרגו אתמול (ו’) 16 פלסטינים, רובם המכריע בלתי חמושים, ופצעו למעלה מאלף מהם באזור גדר ההפרדה הסמוך לגדר. למעשה הזה, ירי במפגינים בלתי חמושים, אין שם אלא טבח. התקשורת היהודית מעדיפה לדבר על “אירועים” או “תקריות”, אבל זה היה טבח. חלקים מהתקשורת הישראלית עודדו את הטבח מראש: אטילה שומפלבי פינטז על 50 עד 100 הרוגים.

ב. הטבח היה ידוע מראש. צה”ל הודיע על כוונותיו ימים ספורים קודם לאירוע עצמו. צה”ל מפעיל אש חיה לעבר מפגינים עזתים בשיטתיות: בדצמבר האחרון הוא הרג שמונה מהם. ההרג אתמול לא היה מקרי. הוא היה מתוכנן, בפקודה, ובאישורו (לפחות) של הדרג המדיני.

ג. הטבח בוצע בעיקרו בתחום ההרג הקבוע של צה”ל ברצועה, מרחב של 300 מטרים מהגדר לתוך הרצועה – מרחב שצה”ל נוהג מדי פעם להכחיש.

ד. לאחר הטבח, הוציא דובר צה”ל הודעה יהירה, שבה הודיע שהכל היה מתוכנן ושהוא יודע בדיוק איפה פגע כל קליע. לרוע מזלו של השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, צץ תוך זמן קצר סרטון שחושף ירי קטלני בגבו של מפגין שנס מן הגדר. זה לא היה הסרטון היחיד מסוגו: עוד אחד הגיע כבר אתמול. לאחר שהבינו שהציוץ שלהם מסבך אותם באחריות לרצח, מיהרו השלומיאלים של דו”צ למחוק אותו. אבל הם שכחו שיש בעולם צילומי מסך (התודה לבצלם).

ה. האדישות של הציבור הישראלי מעידה שלפלסטינים עזתים אין, מבחינתו, שום צורת מחאה מותרת על המצב שבו הם נמצאים. נזכיר: ישראל מטילה מצור על רצועת עזה במשך יותר מ-12 שנים. רשמית הוא החל בשל נצחונו של החמאס בבחירות 2006. עוד קודם להטלת המצור, מנעה ישראל הוצאת סחורות מהרצועה – היא החלה בכך עם ההתנתקות ב-2005, כשבלמה את יצוא יבול התותים של אותו סתיו. ישראל חונקת שני מיליוני עזתים שרובם לא בעלי זכות הצבעה בבחירות של 2006 כתגובה על כך שהעזו להביע את דעתם הפוליטית. מדי כמה שנים, מבצעת ישראל טבח המוני בעזה באמתלה בטחונית כזו או אחרת, אבל בצה”ל יודעים שלישראלים אין בעיה עם טבח עזתים גם בלי אמתלה כזו. הציבור הישראלי מעדיף לא להתייחס לקיומה של עזה, כי עצם קיומה מפריך את התפיסות הימניות על ניהול הסכסוך ומכריח ישראלים להתמודד איתו. עזתים, מבחינת ישראל, הם תזכורת לא נוחה לקיום הסכסוך ולמורכבות שלו; עצם התזכורת די בה כדי להפוך אותם, מבחינת רוב הציבור, לראויים למוות. העזתים, מצידם, למדו אמת מרה מפרשת המרמרה: אין מקילים את הסגר אם אין קבר במורד. ההרוגים של אתמול יאלצו, בגופם ודמם, את ישראל להתיר קצת את הרצועה סביב צוואר העזתים.

ו. כאן המקום להזכיר שוב: חמושי צה”ל אינם חיילים ואינם נמצאים בשדה קרב. הם קלגסים שתפקידם הוא דיכוי אוכלוסיה עוינת. או, במילים אחרות, פושעים. אין שום גבורה במעשיהם וצריך לפקפק קשות בכך שיש בהם תועלת בטחונית.

ז. ובעוד 18 שנים בערך, על פי המחקרים, יבינו הרוצחים מאתמול מה הם עשו. הם יבינו שהם ירו באנשים לא חמושים. אז לא תעמוד להם ההגנה של “רק ביצעתי פקודות.” אז תקרוס גם ההדחקה. אז הם יבינו שהם סובלים מדחק פוסט טראומטי. המדינה, כרגיל, תזרוק אותם לכלבים. אלמלא היו אלה שכנינו ושלוחינו, היתה בכך הנאה מרירה שסוג מעוות של צדק נעשה. בינתיים, הישראלים מעדיפים לא לדבר על המחיר הזה. מותם של עזתים הוא סוג של פיצוי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)