רעידת האדמה שלא קרתה

בסוף השבוע, אמר עמי איילון – לשעבר ראש השב”כ – ש”שירות [ה]בטחון [ה]כללי הופך לבעיה של הדמוקרטיה.” איילון אמר את הדברים ביחס לתשאולים שעוברים אזרחים ישראלים וזרים במעברי הגבול בחודשים האחרונים; הוא כינה את המצב “לא מדרון חלקלק, אלא מדרון תלול מאד […] ברגע ששירות הבטחון הכללי עוצר אדם שלצורך העניין השתתף בהפגנה, או בסיור של שוברים שתיקה, אבל לא עשה שום דבר חשאי, השירות טעה והפר קו עדין של איזון והופך לבעיה ולא לפתרון.”

המצב שבו ראש משטרה חשאית יוצא בפומבי נגד השירות שלו-נדיר למדי. דיים סטלה רמינגטון, לשעבר ראשת שירות הבטחון (MI-5) הבריטי, תקפה לפני כעשור את ממשלתה על כך שהיא הופכת את בריטניה למדינת משטרה כחלק מהמאמצים למלחמה בטרור – ובכך עושה את עבודתם של הטרוריסטים. הדברים של איילון היו צריכים לעורר רעידת אדמה ולפתוח כל מהדורה, אילו היתה ישראל חברה חופשית.

אילו.

משטרה חשאית מהווה סכנה חמורה לכל חברה חופשית, אולי אף את הסכנה הגדולה ביותר לה. אין דבר מסוכן יותר לחופש הביטוי והפעולה הפוליטי מאשר החשש שכל מעשיך בספר נכתבים, ששפיונים קטנים עוקבים אחרי כל מה שאתה עושה, רושמים את הכל, ושיום אחד זה יחזור אליך. שיום אחד יעכבו אותך בגבול. שהילדים שלך יהיו חשופים להטרדה. שטיפוסים מפוקפקים עם תספורת קצוצה, דיבור קצוץ ושכל קצוץ יתפסו את הבוס שלך לשיחה קצוצה. הפחד הזה מהווה אפקט מצנן לכל מי שרוצה לעסוק בפעילות פוליטית שהיא לצנינים בעיני המשטר. כיום, יש למשטרה החשאית המון אפיקי פעולה אחרים: היא יכולה, למשל, לשלב מידע עם גופים מפוקפקים שלא ברור מי הקים אותם כדי לארגן קמפיין שיימינג ברשת. היא יכולה אחר כך להעמיד פנים שהיא שואבת את אותו המידע מאותם גופים מפוקפקים. התוצאה תהיה שפטריוטים שרוצים לשנות את המסלול שמוביל לדעתם את ארצם לתהום יהססו לפעול, וששוק הדעות יהדהד בעוז רק דעה אחת.

וזה יהיה הרגע שבו החברה החופשית מתה. על כן, מצווה על כל חברה חופשית להחזיק את המשטרה החשאית שלה מרוסנת היטב; ולהעניש את אנשיה בחריפות ובחוסר רחמים על כל חריגה מהשורה. אחרי מה שקרה במעברי הגבול בחודשים האחרונים, ראשים בשב”כ היו צריכים לעוף ואנשים היו צריכים ללכת לכלא, למען יראו וייראו.

מה שכמובן לא קרה, כי ישראל לא מפקחת על המשטרה החשאית שלה. התוצאה, כמתבקש, היא זליגה של המשטרה החשאית לכל מרווח שמתפנה. בסוף השבוע התבשרנו שגם אמ”ן בוחש בקלחת, והוא עוקב אחרי אזרחים ישראלים, ביניהם הבלוג הזה. בצה”ל מיהרו להתנצל בפני ח”כ שלי יחימוביץ’ ולהודיע לה שהמעקב אחריה ייפסק; לא טרחו להתנצל שם בפני כל האזרחים האחרים שמצאו את עצמם על תקן מטרות איסוף של הצבא שלהם.

עצם הרעיון שהצבא יאסוף מידע על אזרחים צריך לסמר שיער. לצבא אין ואסור שיהיו כל סמכויות מעקב פנימיות. אבל, כאמור, ישראל לא יודעת לרסן את המשטרה החשאית שלה. וכשזה מה שקורה, כל שמנדריק רוצה משטרה חשאית – וכל מה שמגן עליך הוא היכולת של המשטרה החשאית הרשמית, במקרה שלנו השב”כ, לנהל מלחמת הגנה על הטריטוריה שלה. מעצם העובדה שאמ”ן הצליח להכנס לזירה אנחנו למדים שהיכולת של השב”כ בתחום מוגבלת.

הבעיה המרכזית פה היא תפיסת “צריבת התודעה”, שאומרת שזירה מרכזית של המלחמה מתרחשת במוחותיהם של האזרחים והאזרחים הזרים. ברגע שהקרב הוא לא על מה שאתה עושה, אלא על מה שאתה חושב או אומר, כמעט בהכרח תיווצר משטרת מחשבות.

זה לא חדש: הצבענו כאן ב-2010 על כך שמשרד החוץ הורה לשלוחיו לגייס כאלף שכירי עט ולהפעיל אותם במערכה על התודעה – תוך שהם מסתירים את זהותם האמיתית ואת הזהות של מממניהם, שאם לא כן הם יאבדו את אמינותם. ב-2011, הבחנתי בהקמת מדור ה”דה לגיטימציה” של אמ”ן, הצבעתי על כך שאין לו בעצם מטרה מוגדרת – והערכתי שתוך זמן לא רב הוא יתחיל לאסוף מידע לא רק על זרים אלא גם על ישראלים. הפתעה!

במקביל, פועלות זרועות חשאיות של המשרד לעניינים אסטרטגיים, בראשות הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן. מה הם עושים, לא ממש ברור; אבל די ברור שיש להם השפעה על עיכובים באזורי הגבול, מה שהיה בעבר נתון לחלוטין בתחומו של השב”כ. בין השאר, הקים ארדן את “קלע שלמה”, זרוע מסתורית שמקבלת כספים מהארגונים האמריקאים שמממנים את אם תרצו, ושהיעוד שלה הוא לוחמה פסיכולוגית (”פעילויות תודעת המונים,” בלשון השושואיסטים) – כנראה גם נגד אזרחי ישראל. הממשלה תממן את התענוג הזה בכ-128 מיליוני דולרים.

כמו כל דבר שלגלעד “השקרן” ארדן יש בו יד ורגל, משטרת המחשבות שלנו היא פארטץ’. המערכת נקלעה למבוכה ונאלצה להתנצל לאחר שעיכבה לחקירה עיתונאי אמריקאי בכיר, פיטר ביינארט. ברגעים אלה ממש מחזיקה המשטרה החשאית של ארדן במעצר את לארה אל קאסם, פעילה אמריקאית שקיבלה ויזה ללימודים בישראל. השפיונים של ארדן, בהתבסס על האתר האמריקאי (שצוין למעלה) קנארי פרוג’קט, שסביר להניח שהוא אתר חזית של ארדן או גוף ישראלי אחר, מנעו את כניסתה לארץ של אל קאסם בטענה שהיא פעילת BDS.

אל קאסם מכחישה. אצל ארדן הדליפו שהיא אכן היתה פעילת BDS ושהיא מחקה את חשבונות המדיה החברתית שלה. יכול להיות. מצד שני, אם היית בסביבה של גוף שמאלני כלשהו בארה”ב בשנים האחרונות, מומלץ גם לך למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך לפני כניסה לישראל, כי הרישומים של קנארי פרוג’קט לא ידועים בדיוק שלהם. וכך יש לנו סטודנטית אמריקאית, עם אישור כניסה ועם תמיכה של האוניברסיטה העברית הזועמת, שמוחזקת במעצר כי מישהו אמר שפעם היא אמרה דברים לא יפים על ישראל ואולי אפילו החרימו אותה. אל קאסם מסתמנת כזוכה השנתית של המלגה הגול העצמי על שם עאהד תמימי, ועם עוד קצת מאמץ מצידם של השפיונים של ארדן היא תגיע גם היא לשער של Vogue.

בצר לו, הנפיק היום ארדן הודעה ראויה לציון. נביא אותה כלשונה:

“הודעתי הבוקר, בתיאום עם שר הפנים אריה דרעי, שאם לארה אל קאסם תצהיר באופן ברור ומפורש, שהיא טעתה בעבר והיא מאמינה כיום שתמיכה בחרם על ישראל וב-bds היא טעות והיא אינה לגיטימית ושהיא מתחרטת על כהונתה בעבר כראש סניף של ארגון חרם- אנו נשקול מחדש את עמדתנו לגבי כניסתה לישראל.”

בקיצור, הנער לעניינים מלוכלכים מכין אוטו דה פה. המינה המוחזקת בכלוב תדרש, לקול תשואות הקהל, לחזור בה ממינותה הממארת, לומר שהיא מאמינה שכל האמת האלוהית טמונה בכנסיה האורתודוקסית והאוניברסלית של ממשלת ישראל, שאין ישועה מחוץ לממשלת ישראל, ושהיא חוזרת בה מכל סוג מינות שבו החזיקה ושכל סוג מינות שבו החזיקה איננו מחלוקת לגיטימית אלא שלוח הסיטרא אחרא.

או, במילים אחרות, ארדן רוצה מאל קסאם וידוי על פשע מחשבה. היא תצטרך לעמוד בפומבי ולהכריז שגם אם אובייקטיבית היא צדקה בפרשנותה למהפכה, הרי שסובייקטיבית היא טעתה וכל יציאה נגד סטאלין היא יציאה נגד המהפכה. לאחר מכן המפלגה רבת החסד תמחל לה.

חשוב לציין מה אין פה: פשע כלשהו או פעולה מסוכנת כלשהי מצד אל קסאם. היא לא הטמינה מטען, היא לא הגניבה חומרי נפץ, היא לא העבירה כספים לעמותות צדקה עם קו צדדי בסיוע למחבלים. לכל היותר היא נקטה בחרם לא אלים. או, במילים פשוטות יותר, היא לא עשתה כלום. הפשע שלה הוא פשע מחשבה. מכאן המצוקה של ארדן: מכאן הצורך שלו לגרום לה לחזור בה. כל יום שהיא במעצר הוא נזק למדינת ישראל, שמתיימרת להיות מדינה חופשית.

ארדן טוען שהוא פועל על פי חוק: חוק החרם. רק שחוק החרם, ארור שכמותו, לא מסביר מה לעשות עם אנשים שפעם תמכו בחרם אבל עכשיו לא. אין לו תקנות בנושא. כנראה שמישהו לא חשב עליו עד הסוף לפני שהעביר אותו בכנסת, וכנראה שבג”ץ לא השקיע בו יותר מדי מחשבה כשאישר אותו.

אז החתום מטה לא מפחד. כבר הייתי בחקירת הפחדה. השפיונים של ארדן בעיקר מצחיקים אותי. אם אעוכב על ידי אחד, אדרוש ממנו להזדהות. אם יסרב להזדהות, אומר לו שהוא כנראה לא מייצג את ממשלת ישראל שכן הוא מפחד להזדהות, ואדרוש שיביא למקום שוטר. אם יזדהה, אבהיר לו בנחת שבדעתי לתבוע אותו על כל שקל אחרון שקיבל מכספי המסים שלי ושמעבר לכך אין לי מה לומר לו. אולי, אם תנוח עלי הרוח והלוזר יסרב להזדהות, אבצע עבירה של העלבת עובד ציבור באופן יצירתי, ואציין אחר כך בשלווה שמאחר והוא סירב להזדהות, הוא לא היה עובד ציבור. זה יהיה כאב ראש, כן, אבל ככה זה במדינת משטרת מחשבות.

אבל ארדן והשב”כ בונים על כך שרוב האזרחים דווקא כן יפחדו. שאין להם את הנסיון. שכמו כל אדם חף מפשע, הם יהיו חשופים הרבה יותר לאיום שבחקירה מאשר העבריינים, שכבר מורגלים בה. שבהתאם, הם יצמצמו את פעילותם הפוליטית. מי צריך את זה. לך תסביר לבוס למה התעכבת ביום בנתב”ג.

וככה דמוקרטיות מתות. או, במקרה הספציפי שלנו, מפרפרות את נשימתן האחרונה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

המלחמה שישראל מנהלת בעזה היא מלחמה על המשך הלגיטימציה של הכיבוש. יש לה מעט מאד קשר לבטחון

אביגדור ליברמן, שר הבטחון של ישראל – כן, המשפט הזה עדיין מצחיק – הודיע היום (ז’) על הצרת תחום הדיג של הרצועה מתשעה מייל ימיים לשישה מייל ימיים. זאת, לדבריו, בשל “ההתפרעויות האלימות בסוף השבוע בגדר והנסיונות לפגוע בכוחות צה”ל ולהוציא משטי התרסה.” בהתפרעויות האלימות של צה”ל בגדר, יש לציין, הרגו חמושיו בסוף השבוע שני פלסטינים ופצעו עשרות מהם; אף חמוש ישראלי לא נפגע.

“משטי ההתרסה” שעליהם מדבר ליברמן הם נסיונות של עזתים לפרוץ את המצור הימי הישראלי ולצאת החוצה מהרצועה. אף שהמשטים הללו אינם מאיימים בשום צורה על ישראל או על חמושיה, החמושים יורים אש חיה על המשטים הללו – שכל מטרתם נעה בין הפגנה נואשת של מצבם של אנשים שנולדו לתוך מצור ובין רצון לברוח ממנו. צה”ל ירה בעשרות עזתים – מספר הנפגעים המדויק לא ברור – בזמן שניסו לצאת מעזה לא לעבר ישראל, אלא לעבר הים.

ככה זה כשצריך לשמור על הכלא הגדול בעולם ולוודא שהאסירים לא יברחו ממנו.

למילים של ליברמן, למרבה הצער, יש משמעות בשטח. הן יגבו חיים. כשצה”ל מצמצם את שטח הדיג של הרצועה, המשמעות היא יותר ירי על דייגים עזתים. יותר אנשים ייפצעו ויותר אנשים ייהרגו, הכל על שמירת הסטטוס קוו בכלא. להרג הזה, כמו להרג היומיומי ברצועה – בין יום שישי הקודם לאתמול, לא כולל אתמול, הרגה ישראל תשעה עזתים, ביניהם בן 12, בן 14 ובן 78 – אין שום קשר לבטחונה של ישראל.

ולראיה: במהלך המריבות המתוקשרות בין ליברמן לשר החינוך בנט – הבדיחה הזו, למרבה הצער, מצחיקה פחות – שב בנט וטען שעזתים נכנסים שוב ושוב לישראל וחוזרים בלא פגע, לעתים אחרי שהציבו דגל ראווה על איזה מוצב נטוש של צה”ל. מקור ראשון דיווח בסוף השבוע על עלבון של חמושים ישראלים שטוענים שלא נותנים להם יד חופשית לירי וכתוצאה מכך עשרות עזתים חודרים לעזה.

עצרו את המדפסות!

בחצי השנה האחרונה אמרו לנו שוב ושוב שהרצח הקבוע על הגדר הכרחי, משום שאם לא נהרוג את המפגינים הם יפרצו לשטח ישראל ומיד יסתערו על הקיבוץ הקרוב למקום מגוריהם ויבצעו בו טבח. עכשיו אתם אומרים לנו שעשרות עזתים נכנסים לישראל… ותולים סמרטוט ואחר כך חוזרים לרצועה?

בלי שום טבח? הרג? רצח? משהו? סתם תולים משהו ומסתובבים? בשביל זה הרגנו מאות אנשים? ויש לכם את החוצפה לטעון שלא נותנים להרוג יותר? ואתם, העיתונאים – איך אתם נותנים לדבר כזה לעבור? התפקיד שלכם הוא לא ללקק למשטר, הוא לבקר אותו. כן, אני יודע. זה לא יהיה פופולרי. אז מה? נכנסתם לתפקיד הזה בשביל תחרות לייקים?

במקביל, התראיין בסוף השבוע מנהיג החמאס יחיא סינוואר בידיעות אחרונות. באופן מדאיג משהו, סינוואר נשמע הרבה יותר מחובר למציאות מכל מנהיג ישראלי שמדבר על רצועת עזה. הוא אמר דברים פשוטים מאד: הוא לא רוצה להלחם (”אף אחד לא רוצה לנהל מלחמה עם ארבע רוגטקות כנגד מעצמה גרעינית”), אבל אם לא תהיה לו ברירה – הוא יילחם. ואחרי סיבוב הלחימה הבא, עדיין נהיה באותו מקום – אם כי יתכן שהפעם לישראל לא תהיה ברירה אלא לכבוש את הרצועה.

ברקע מתקתק שעון: האו”ם הגיע למסקנה שרצועת עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם בתוך שנה וחצי. זה אומר שעוד שנה וחצי ישראל תצטרך לקחת על עצמה אחריות לאסון הומניטרי רחב היקף – משום אליבא דכולי עלמא ובניגוד לשקרים שמנהיגי ישראל מספרים לאזרחיהם, אף אחד לא חושב שהשליטה הישראלית ברצועה נגמרה, ומאחר והיא שולטת עליה היא גם אחראית עליה.

הדרישות של סינוואר פשוטות: הפסקת אש מוחלטת – תמורת הפסקה מוחלטת של המצור על הרצועה. הוא צודק לחלוטין באומרו שהמצור הוא פעולה צבאית מתמשכת נגד תושבי הרצועה ושהיא צריכה להפסק.

אלמלא הכרתי את מערכת הבטחון הישראלית, הייתי מתייחס ברצינות לטענות שלה שנמל בעזה עשוי לפגוע בבטחונה של ישראל. לאור העובדה שישראל מוכנה להעביר סחורה מעזה לנתב”ג אבל לא לגדה המערבית, כפי שראינו בפרשת המשקפים, ולאור העובדה שעזתים חוצים את הגדר וחוזרים לרצועה במקום לרצוח ישראלים בשנתם, אפשר לפטור את הטענה שמדובר באיזושהי סכנה לישראל במשיכת כתף. צריך להסתכל לא על מה שהמערכת אומרת אלא על מה שהיא עושה.

ומה שהיא עושה הוא יישום של תפיסה ישנה שנובעת ממוחו הקודח של עמוס גלעד, אולי איש המודיעין המזיק ביותר בישראל מאז אלי זעירא: מדיניות הבידול. בקצרה, התפיסה היא שיש להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, מכמה סיבות. ראשית, מתוך תקוות שווא שמצרים תיקח את האחריות על הרצועה. א-סיסי צריך את זה כמו חור בראש וגם מורסי לא התלהב מהרעיון. למעשה, מצרים לא רצתה את רצועת עזה כבר בהסכמי השלום עם ישראל, ב-1978. אין שום סיבה ש-40 שנה לאחר מעשה היא תרצה בה.

אופציה ב’, השתוקה יותר והמרכזית יותר, היא המטרה האמיתית: העמדת פנים כביכול יש מיני-מדינה פלסטינית ברצועה, כך שלא יספרו את תושבי הרצועה כחלק מהעם הפלסטיני ואפשר יהיה לנסות להסוות את העובדה שבין הים לירדן היהודים הפכו למיעוט. אם לרצועה תהיה גישה משלה לים, אם היא תוכל לסחור, עשויים לקרות שני דברים: קודם כל, שהיא עשויה אם לא לשגשג אז להשתקם, מה שייראה ממש רע מבחינת hasbara, ושנית – שתושביה יבהירו שהם פלסטינים לגמרי. ואם תהיה להם גישה לגדה המערבית, ולו דרך מצרים וירדן, כל הפיקציות שבנה עמוס גלעד וכל תכניות הסיפוח והסיפוח מינוס של בנט ונתניהו ייראו בדיוק כמו מה שהן: אפרטהייד.

ישראל מחזיקה שני מיליוני אדם במצור בלתי פוסק, והורגת בהם כל כמה שעות; ומנהיגיה לא משלמים על כך כל מחיר פוליטי. להיפך. כך שעצם ההיענות לדרישה הסבירה של סינוואר, להפסיק את המצור תכניס את הממשלה למשבר של ממש. בנט יאשים את נתניהו וליברמן בסיכון בטחון ישראל, ולאף אחד מהם אין את הרצון, היכולת או סיבה להתמודד עם דעת הקהל שאדישה לדם פלסטינים. המחיר שארבע הרוגטקות של סינוואר גובה מישראל זניח; זניח מספיק כדי שישראל תתעלם מההצעה שלו לחלוטין, והיא תשקע כאילו מעולם לא עלתה.

אחרי הכל, בניגוד לסאדאת סינוואר לא יכול לגבות מישראל אלפי הרוגים, וכוח הוא השפה היחידה שישראל מבינה. עד שיסודותיה יתמוטטו.

עוד דבר אחד: מסתבר שהבהמה הירוקה משלמת לגוף עלום כלשהו כדי שינטר את השיח בישראל, והיא עוקבת אחרי בלוגרים, מעצבי דעת קהל וכמה פוליטיקאים. ביממה האחרונה התנצלה הבהמה בפני ח"כ שלי יחימוביץ’ בשל העובדה שעקבה אחריה, אבל משום מה לא טרחה להתנצל בפני. כן, אם תסתכלו תוכלו לראות שבסוף הרשימה מופיע גם “ההם.” הודיעו לחבריכם שהבלוג קיבל את אות האיכות של צה”ל. (מקווה שאמצא בקרוב את הזמן הנדרש להתייחסות רצינית יותר לפרשה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המחיר המושכח של מלחמת האין קץ שלנו: כמה מילים על פוסט טראומה

יאיר לפיד, קריקטורה של שר חוץ בעיני עצמו, תקף בימים האחרונים את קבוצת האינלימושגבעצם ריאל מדריד, משום שזו חלקה כבוד לעאהד תמימי. לפיד כינה את תמימי “מקדמת אלימות וטרור.” תמימי, כזכור, סטרה לחמוש ישראלי שפלש לביתה, זמן קצר לאחר שחמושים ישראלים אחרים ירו בבן דודה; אבל באופן שבו ישראלים לא רואים את האלימות שלהם-עצמם נדון בפעם אחרת.

עאהד תמימי מרגיזה את לפיד משום שהיא הפרה את הטאבו החמור היותר בישראל: פגיעה בחמוש צה”ל. במדינה שלא הצליחה למצוא לעצמה חזון להתלכד סביבו, מה שנותר הוא הצבא – המוסד היחיד שמעל למחלוקת. כמובן, יש לא מעט ביקורת על הפיקוד הצבאי, וכל יוצא צבא יספר לכם סיפורים מסמרי שיער על חוסר היכולת והטמטום של הקצין הממוצע; אבל, כפי שציין איתמר שאלתיאל לפני שנים רבות, יש פער גדול בין הצבא שכולם מכירים, שאליו מתייחסים בסלחנות כאל הבן דוד הלא יוצלח שמשתין על עצמו, ובין אידיאה של צבא כל-יכול ואל-שגיא. החיילים הם הדבר הקרוב ביותר לקדושה בישראל. בעלי באסטות מתהדרים במחירים מיוחדים לחיילים, לעתים מזון חינמי, בין השאר חשום שהם יודעים שבכך יקנו את אהדת הלקוחות.

אבל הקדושה המיוחסת לחייל היא קדושה ריקה. כמו הרפובליקנים בארה”ב, שמקדשים את זכותו של העובר לחיים אבל ישללו כל זכות לחיים נורמליים מהרגע שיצא מרחם אמו, ישראל אוהבת את החיילים שלה, אבל זו אהבה שתלויה בדבר: תפקידו של החייל הוא לשרת וללכת. רצוי בשקט. חייל משוחרר לא יקבל כמעט כלום מהמדינה שלה הקדיש – לרוב בעל כורחו – שלוש שנים. חמושים שנהרגו במהלך שירותם יזכו לכבוד (אלא אם, כמו רוב החיילים שמתים בשירותם, הם יתאבדו) – אבל כבוד בא די בזול. מטח יריות, פרח ודגל פעם בשנה. חיילים שנפצעו, מצד שני, יגלו שהם צריכים להיאבק בביורוקרטיה אטומה כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. אחד המנהגים הבזויים בתחום הזה הוא לשחרר חיילים שהתברר שהם סובלים ממחלה קשה, כדי שהטיפול בהם לא יפול על הצבא.

במובן עגום מאד, לחיילים שנפצעו פיזית במהלך שירותם יש סוג של מזל: אי אפשר להתווכח עם רגל כרותה או יד מרוסקת. זו פציעה. זה קרה ואי אפשר להתווכח עם זה. אבל יש מקום להניח שחלק גדול מאד מהחיילים סובל מפציעה אחרת, שהיא תוצאה של שירותם, אבל זו כמעט ואיננה מוכרת.

מה שמכונה היום דחק פוסט טראומטי (post traumatic stress disorder, PTSD) הינו תופעה שהכינוי שלה חדש ביחס, אבל הקיום שלה עתיק מאד. חיילים אשורים, מצאו חוקרים, דיברו לאחר קרבות על כך שהם רואים את הרוחות של אנשים שהרגו. המשורר האתונאי סופוקלס – גנרל בעל נסיון בעצמו – הקדיש מספר מחזות לקורבנות טראומה: הגיבור היווני אייאס, שחש נבגד על ידי מפקדיו, רוצה להרוג בהם אבל טובח בבעלי חיים חסרי מגן; לאחר מכן הוא מתאבד באמצעות החרב שקיבל ממפקד האויב, הקטור, על הצטיינות בקרב. פילוקטטס, נטוש על אי, קוצף כנגד המפקדים שהשאירו אותו לגסוס לבדו. אוריפידס, כשהוא מתעל כמה שורות איומות באודיסיאה, מתאר את הפוסט טראומה מהצד השני שלה: הצד המובס של “נשות טרויה.” הקהל לא התלהב, בלשון המעטה; המחזה נחשב לביקורת על הטבח במילוס; אוריפידס, שובר שתיקה מוקדם, גולה ומת מוות חשוד למדי.

אבל אף שפוסט טראומה תמיד ליוותה צבאות כצל, הצבאות תמיד התכחשו אליה. אובדן עשתונות בעת קרב, חוסר היכולת הפיזי להתקדם, המוח שמנסה להתקומם מול הסכנה ומכניס את עצמו למצב של קרב, מנוסה או בעתה (fight, flight or fright) תמיד היה אויבו של המפקד הצבאי. אימונו של החייל אמור להביא אותו למצב שבו הוא יעדיף אינסטינקטיבית את הקרב על המנוסה או הבעתה. זה לא תמיד מצליח, וגם לאילוץ המוצלח של אדם להתנגד לאינסטינקטים שלו יש מחיר.

במלחמת העולם הראשונה התחילו להתייחס ל-shell shock, פשוט כי היו יותר מדי מקרים מכדי שאפשר יהיה לטייח אותם. זה לא מנע מהצבאות הבריטיים והצרפתים להוציא מספר גדול של בני אדם להורג על “פחדנות מול האויב.” המחקר הראה שבחלק ניכר מהמקרים, הנרצחים הללו היו חיילים אמיצים מאד לשעבר. במלחמת העולם השניה המחקר כבר היה מתקדם יותר, והכינוי הפך ל-battle fatigue, “עייפות קרב”, מה שלא מנע מהגנרל פאטון להוריד סטירה לחייל בבית חולים שסבל מהלם קרב. פאטון קרא לו פחדן. התקרית עוררה סערה ופאטון – אדם שהתמחותו האמיתית היתה יחסי ציבור – כמעט ואיבד את הדרגות שלו. מה שהיה נסבל במלחמת העולם הראשונה כבר לא היה נסבל בשניה. (בצד בעלות הברית, על כל פנים. בגרמניה, ככל שהצבא הפסיד במלחמה, הסובלנות כלפי הלם קרב התפוגגה, וטושטש ההבדל בין קריסה ובין עריקה.)

מה השיעור של חיילים שלוקים בהלם קרב? אין נתונים טובים. צה”ל הכיר לפני כשנה ב-4,649 נפגעי פוסט טראומה, ביניהם 143 נפגעים ממבצע צוק איתן. כלומר, מצפים מאיתנו להאמין שב-70 שנות קיומו יש לצה”ל פחות מ-5,000 נפגעי פוסט טראומה. הנתון בעייתי. שיעור הפוסט טראומה בקרב חיילים אמריקאים שהשתתפו בפעילות בעיראק במלחמת המפרץ השניה עומד על כ-20%; שיעור הנפגעים בקרב אנשי צבא ארה”ב שהשתתפו במלחמה באפגניסטן הוא 11%. 44% מהחיילים האמריקאים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה – מלחמה מהירה, עם נצחון דרמטי וכ-120 הרוגים אמריקאים בלחימה – הגישו בקשה להכרה בנכות; 81% מהבקשות אושרו, רובן הגדול בשל פגיעות נפשיות. מספר החיילים האמריקאים שהוכרו כנכים (ברמה משתנה של נכות) בעקבות המלחמה ההיא עומד על 611,729.

כך שנראה שהמספרים של משרד הבטחון נמוכים באופן מפתיע עד מדאיג. אין מחקר משווה, כך שאני איאלץ לירות בחשכה ולומר שמשהו פה לא מסתדר. כמובן, ממה שאנחנו יודעים גם על נפגעי הפוסט טראומה בארה”ב, לגמרי יתכן שמדובר בהערכת-חסר. במלחמת המפרץ השניה, עודדו המפקדים את החיילים להגיע למרכזי “לחץ קרב”, אבל מעט ביחס עשו זאת. הצבא, כל צבא, מבוסס על גבריות רעילה: על תפיסה של הגבר כחיה טורפת, על ההנגדה של גרשון הכהן, מהמיותרים שבגנרלים המיותרים שלנו, בין הגברים “שמקדמת דנא היו לוחמים” והנשים “[שמקדמת דנא] היו זונות”; אל תהיה נקבה, אל תהיה הומו. תהיה גבר-גבר. אל תחשוף רגשות. ולכך נלווית הרעות המרעילה: אל תפיל עומס על שאר החבר’ה. תתאפס על עצמך. לא קרה לך כלום. קח את הנשק וקדימה. למפקד שלך לא יהיו הרבה ברירות אלא לפנות אותך אם חטפת כדור, אבל אם הקליע שלכאורה החטיא אותך צילק אותך בכל זאת, הוא ידחוף אותך קדימה. זה הג’וב שלו, והג'וב שלך הוא לא להעמיד אותו במבוכה.

חשוב לציין: פגיעה באנשים אחרים צפויה לצלק אותך לא פחות מכך שאתה עצמך או חבריך ייפגעו (החיילים האשורים ההם). המשימות שצה”ל מבצע בעקביות מזה 35 שנים הן משימות דיכוי אוכלוסיה אזרחית. למשימות השגרתיות של עמידה במחסומים, פריצות לבתים, מעצר ילדים, השפלת קשישים – לכל אלה יש מחיר. תחילה הוא בלתי נראה. מי שיסתכל על סרטוני החמושים שלנו בגדה ובמיוחד בגבול הרצועה יבין שהדיבורים על “סכנה” הם קשקוש: הם לא מתגוננים, הם משחקים. הם מחפשים את האיקס על הנשק. הם מחפשים את ההתקלות.

וגם זה, כמובן, לא חדש או מקורי בשום צורה. וגם לזה יש מחיר. לוחמים שחזרו מן הקרב תמיד התבקשו לשמור על שתיקה. הלוחמים של מלחמת האזרחים האמריקאית, שייצאו את האלימות שהכירו אל מה שיכונה המערב הפרוע, לא דיברו על מה שחוו. אבל היומנים שלהם אומרים המון. בישראל הדרישה לשתיקה היא כפולה: לא רק כדי להסתיר מהציבור את מחיר הצללים של המאבק האלים, אלא גם כדי להסתיר מה שנעשה בשם הציבור. העבודה המלוכלכת שהציבור עושה הכל כדי לא לדעת עליה.

כשחנוך לוין כתב, לפני שני דורות, אל “אבי היקר, כשתעמוד על קברי”, הוא הפציר בו

“אז תן לעיניך לבכות על עיני,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל כעת לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני.”

ואלה, עד היום, המראות שאנחנו רגילים לראות: הפורקן הלאומי. אם נהרג חייל בודד, מיד מתייצבים אלפים ועשרות אלפים להלווייתו. למנוח הם כבר לא יועילו; הם מביאים פורקן לעצמם, מבקשים כפרה על קורבן הציבור. הם לא מסתכלים על אלה שיורים את מטח הכבוד. הם תפאורה, ואת הצל שכבר אחז בהם כולם מקפידים לא לראות. השיר של חנוך עורר סערה בשעתו; ועדיין אין כמעט הורים ששואלים את ילדיהם כשהם חוזרים מהגדה או הרצועה מה עשו שם. יש הסכמה בשתיקה לשתוק. החייל יסיים את השירות, ייסע להודו ויקבל שם רשות אילמת להשתמש בסמים לצרכי הדחקה; ואחר כך יחזור, יילך לאוניברסיטה או ילמד מקצוע, ולא נדבר יותר על מה שעשה בין גיל 18 וגיל 21.

והתוצאה היא שיש בינינו אלפי פצצות מתקתקות שלא טופלו, שלא יודעים מה קרה להם, לא יודעים מה עבר עליהם, לא יודעים בכלל שהם סובלים ממשהו. ואם יש תסמינים, הם נופלים למלכודת הדכאון, שעובדת טוב כל כך עם פוסט טראומה: זה באשמתך. רק באשמתך. ואתה יודע, יש דרך קצרה מאד לצאת מזה. קל לך יחסית להשיג נשק, אחרי הכל. האקדח הולך איתך תמיד.

אנחנו לא יודעים כמה מקורבנות ההתאבדות, ההחצנה הסופית של תחושת אפסות, יאוש ושנאה עצמית שמסתיימים ברצח עצמי, נובעים כתוצאה משירות צבאי. בארה”ב, המספרים של חיילים לשעבר שרוצחים את עצמם ולעתים את עצמם ואת משפחתם גבוהים מאד. פה, הס מלהזכיר.

פוסט טראומה היא אולי הטיעון החזק ביותר כנגד מלחמה: הוא אומר בפשטות שלמלחמה תמיד יהיה מחיר בלתי נראה, בלתי ניתן לכימות, וששיעור עצום של החיילים שיחזרו הביתה כביכול שלמים השאירו משהו מאחור. אבל עצם העובדה שמדובר בפגיעה לא גלויה הופכת את ההסתרה של מחיר המלחמה, מחיר החיילות, נסתר.

ככה הפוליטיקאים אוהבים את זה. ככה אפשר להתחיל מלחמות במינימום דיון, וכך אפשר להמשיך מבצעים צבאיים לדיכוי אוכלוסיה עשרות שנים. וכאן מתגלמת הקדושה החלולה של חיי החייל אליבא דיאיר לפיד: אחרי הכל, אפשר היה לצפות שאם החייל יקר לו כל כך, הוא יעשה הכל כדי למנוע את הפגיעה בו. שמעתם על התכנית המדינית של יאיר לפיד? על מה שימנע מעוד חיילים להיחשף לפציעה נפשית?

לא? וואלה. כנראה שזה לא מי יודע מה חשוב לו.

את הפוליטיקאים של הימין אפשר להבין: הם באמת ובתמים מאמינים שארץ ישראל נקנית ביסורים, שמלחמת התשה עם הפלסטינים עד שכל שטחי האבות יהיו בידינו היא יעד ראוי. כמובן, הם מקפידים להסתיר את זה: הם מדברים על “שיקולי בטחון,” כי הם יודעים שהציבור לא יבלע את זה.

אז לפוליטיקאים של הימין יש תירוץ: לנצח תאכל חרב. חייל לבן יכה חייל שחור.

מה התירוץ של לפיד (ומפלגות המרכז בכלל) להקרבה המודעת של חיילים לפציעה נפשית? אין להם. והם מעדיפים שלא תדברו על זה. הם מקריבים את החיילים למולך, וצווחים על קדושתם והקרבתם וזכרם שלא יישכח לעד כדי שהציבור לא יקשיב לזעקות. ואת זה הבין ווילפרד אוון לפני מאה שנים:

ויעקוד אברם את הנער בחגורים ואפודים,

ויבנה שם מיצדים ותעלות,

וישלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו,

והנה קרא אליו מלאך מן השמיים,

ויאמר: אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה,

ראה, הנה אייל נאחז בסבך בקרניו;

הקרב את אייל הגאווה תחתיו.

אבל הזקן לא אבה,

וישחט את בנו.

ובחרנו בחיים.

עוד דבר אחד: במהלך סוף השבוע הרגו חמושינו האמיצים, במצוותנו, שבעה פלסטינים בגבול רצועת עזה, שניים מהם ילדים בני 14 ו-12. בחושבנו על הפוסט טראומה שרבים מהחיילים הללו יחוו בשנים הקרובות, נזכור גם את הפוסט טראומה שהיא מנת חלקם של הנכבשים והמדוכאים. לפני כשנה העריך האו”ם שכ-300,000 מילדי רצועת עזה נזקקים לטיפול בשל פוסט טראומה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איך מדגים מקרה רצח אחד, חריג בתשומת הלב שקיבל, את היעדרו של צדק צבאי. או: איך רוצחים אדם פעם שניה

ב-17.4.2009 ירה חמוש ישראלי (*) רימון גז בכינון ישיר במפגין פלסטיני בבילעין, באסם אבו רחמה, והרג אותו. כשהחמוש רצח את המפגין הלא חמוש, הוא יכול היה לסמוך על כך שהפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, יחלץ אותו מן הדין. לפני כשבועיים הושלמה מלאכתו של מנדלבליט, ובג”ץ קבע שאין אפשרות להעמיד מישהו לדין בעוון הרצח. הדבר היה, יש להזכיר, תשע שנים ויותר לאחר הריגתו של אבו רחמה.

איך קרה דבר כזה? ובכן, כל אזרח ישראלי מודע יודע שההתמחות של אביחי מנדלבליט היא מריחת תיקים ומסמוס הצדק, ובמקרה הזה הוא עשה זאת בצורה יוצאת דופן. נעבור על לוח הזמנים:

9.4.09 – אבו רחמה נרצח על ידי חמוש ישראלי. מספר ימים לאחר מכן, הוגשה דרישה למצ”ח לחקור את ההרג.

28.3.10 – שנה וחודש לאחר הרצח, אביחי מנדלבליט – אז הפרקליט הצבאי הראשי – מחליט שאין סיבה לחקור את האירוע. הסיבה: תחקיר צבאי שאומר שהכל היה בסדר ולא היה ירי בכינון ישיר. שימו לב: מנדלבליט לא מחליט לא להעמיד לדין, הוא מחליט לא לחקור. בעקבות ההחלטה שלו, מגיש ארגון יש דין – בשם אמו של הקורבן, צובחיה מוסא עבד אבו רחמה – ערר על ההחלטה, כשהוא מציג הדמיה של אזור הירי ומצביע על כך שהירי בוצע בכינון ישיר.

יולי 2010 – ארבעה חודשים לאחר הערר, מחליט מנדלבליט לפתוח בחקירה. אנחנו, כזכור, 15 חודשים אחרי הרצח. אין ממצאי זירת פשע, שכן איש לא אסף כאלה, והזכרון של העדים מתעמעם. המטרה של מנדלבליט היא להגיע ל-9.4.09 + 36 חודש לכל היותר, התקופה שבה החמוש הרוצח יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. עד כה, הוא הצליח לשרוף 15 מתוך 36. אל תדאגו, הוא יעמוד ביעד – ובדרך יכדרר את התיק למחליפו, דן עפרוני.

מארס 2013: שנתיים וחצי לאחר שמנדלבליט מורה בעל כורחו על פתיחה בחקירה, וארבע שנים כמעט אחרי הרצח, עותרת צובחיה אבו רחמה לבג”ץ בדרישה שמצ”ח תקבל החלטה בתיק החקירה.

ספטמבר 2013: הפצ”ר עפרוני מודיע לבג”ץ שהורה על סגירת תיק החקירה משום שאין בו די ראיות כדי להביא להעמדה לדין. בג”ץ מוחק את העתירה, תוך שהוא מתיר הגשת ערר על ההחלטה ודורש מהפצ”ר לטפל בה במהירות.

יולי 2014: לאחר בחינת חומר הראיות שמצ”ח הצליחה לאסוף, יש דין עורר בשמה של צובחיה אבו רחמה נגד סגירת התיק. (גילוי נאות: באותה התקופה שימשתי ככותב הבלוג של יש דין.) הערר עומד על כמה נקודות:

א. קודם כל, שמכלל התמונות והסרטונים אפשר לראות בבירור היכן עמד היורה. מה שצריך כעת הוא מסדר שבו יועמדו החיילים במקום שבו עמדו בשעתו, כדי לברר מי עמד איפה. זו פעולת חקירה בסיסית שמצ”ח לא טרחה לעשות. אחרי הכל, המונה דופק וסופר אחורה ל-36 חודש. מה בוער.

ב. שנית, שמומחה בליסטיקה של צה”ל הגיש חוות דעת למצ”ח ובה קבע ש”האפשרות היחידה של הגעת חימוש מהסוג הזה היא אך ורק בכינון ישיר ובאמות שטוחות, במעלות בודדות, עד סדר גודל של 3-4 מעלות.”

למה זה חשוב?

1. משום שהפרקליטות הצבאית טענה שיתכן שהרימון שנורה לעבר אבו רחמה לא באמת נורה לעברו אלא ניתז ממשהו. על שטיק כזה זרקו את רבי ירמיהו מבית המדרש, מה גם שזו טענה מעניינת מצד ארגון ששרף 15 חודשים עד שנאלץ להורות על פתיחה בחקירה.

2. משום שהוא מעיד שהתחקיר הצה”לי, שעליו נסמך מנדלבליט בבואו לסגור את התיק, היה שקרי. ושאם מנדלבליט היה מנצל את השנה ההיא לבדיקה מינימלית, הוא היה יודע שהתחקיר היה שקרי.

חשוב לציין: אנחנו ביולי 2014, חמש שנים ויותר לאחר הרצח. הסיכוי לחקירה אפקטיבית לא קיים. כאמור, מנדלבליט דאג להשמדת הראיות הפיזיות בזירה בכך שמנע חקירה בזמן, וחמש שנים אחרי אף חמוש לא יזכור איפה הוא עמד בדיוק ליד איזושהי גדר. גם אם הוא זה שירה, גם אם הוא אכול חרטה על מה שעשה, הוא לא יזכור איפה הוא עמד. ואף על פי כן: חמוש ביצע רצח. אם הוא לא יועמד לדין (והוא כבר מזמן חצה את קו ה-36 של מנדבליט), לפחות שיועמדו המפקדים שלו לדין.

החוק הצבאי הישראלי, אממה, לא מכיר באחריותם של מפקדים לפשעיהם של פקודיהם. ואם יש דבר שהפרקליטות הצבאית לא רוצה, הרי הוא שיכריחו אותה לאכוף אחריות כזו.

מארס 2015: לאחר שהפרקליטות הצבאית לא ענתה על הערר שהוגש ביולי 2014, על אף הדרישה של בג”ץ שהטיפול בו יהיה מהיר, אמו של אבו רחמה עותרת בשנית לבג”ץ. אנחנו כמעט שש שנים מאז הרצח.

ינואר 2016: עשרה חודשים אחרי הגשת העתירה מודיע הפצ”ר – הפעם מדובר בשרון אפק, הפצ”ר הנוכחי- שהוא החליט שוב לסגור את החקירה.

אפריל 2016: בג”ץ דוחה את העתירה, משום שהמדינה טענה שבהמלצות ועדת טירקל יש אפשרות להגיש השגה ליועץ המשפטי לממשלה על החלטת הפצ”ר, ובג”ץ מבקש מיצוי הליכים. יש לציין שחמש שנים ויותר לאחר דו”ח טירקל, צה”ל לא יישם אף אחת מהחלטותיו, כולל את זו שקובעת אחריות מפקדים על פשעי חייליהם ועל פתיחה בחקירת מצ”ח מהירה במקרי הרג מבלי להמתין ל”תחקיר”. אבל לצרכי מריחה, התירוץ הזה עבד.

מאי 2016: מוגשת השגה ליועמ”ש, אחד אביחי מנדלבליט, על החלטת הפצ”ר. מנדלבליט עושה מה שהוא יודע לעשות: מושך זמן. התירוץ הפעם: מנדלבליט היה הפצ”ר שקיבל החלטות בתיק, ועל כן אין זה ראוי שהוא ידון בו. התיק נופל על פרקליט המדינה, שי ניצן הזכור לטוב. ניצן למד ממנדלבליט: הוא מושך זמן. אולי הפריץ ימות, אולי הכלב ימות. אבו רחמה, הרי, כבר מת.

דצמבר 2016: צובחיה אבו רחמה מגישה עתירה שלישית לבג”ץ בדרישה לקבל החלטה.

7.3.2017: הפרקליטות מעדכנת את בית המשפט שהיא החליטה לסגור את התיק סופית, בין השאר משום שהפרקליטות הצבאית איבדה אותו.

כן, גם אני לא האמנתי לזה בקריאה ראשונה. הייתי צריך להרים טלפון כדי לברר. ועדיין, זה סעיף 10 בפסיקת בג”ץ שהובאה בתחילת הפוסט. זה פאקינג קרה.

לבג”ץ לא נותרו הרבה ברירות, ותשע שנים וארבעה חודשים לאחר שחמוש ישראלי רצח מפגין לא חמוש, הוא אמר על התיק קדיש. בית המשפט אמר כמה מילים מרירות על אוזלת ידה של המדינה, אבל כל המעורבים חמקו מדין.

ובדין חמקו מדין: לאחר כל כך הרבה זמן, גם שופט כל הארץ לא יכול היה לעשות משפט.

אבו רחמה נרצח ב-9.4.2009 על ידי חמוש ישראלי. אולי הוא איפשהו, אכול חרטה, מבועת, מנסה לגרש את הרוחות. אולי שכח, אולי הדחיק. מעליו עמד מפקד שלא עשה את חובתו לדווח עליו. ומעליהם עמד אביחי מנדלבליט, את חפירה בידו, וחפר את קברו של התיק. החמוש האלמוני רצח את אבו רחמה פעם אחת; מנדלבליט, בפעם השניה.

ככה נראית חקירה של צה”ל במקרה רצח. יש עוד רבות כמוה, יקירים. אם, כדברי קלמנסו, הקשר בין צדק צבאי לצדק הוא כזה שבין מוזיקה צבאית למוזיקה, התזמורת של צה”ל מנגנת על מסרק.

ומכאן, שלצה”ל אין יכולת לחקור את עצמו. ומכאן, שחובה על בתי דין חיצוניים לחקור את פשעי צה”ל. האצבעוני שפיקד על תזמורת הצדק של צה”ל, אביחי מנדלבליט, הוליך אותנו לשם בעצמו.

ואם יש צדק בעולם, יום אחד גם הוא יעמוד לדינו.

(*) לצרכי הדיון הזה, אין נפקא מינה האם מדובר בחמוש צה”ל לבוש מדים ירוקים או מדי זית. מג”ב פועלים בגדה המערבית מכוח צו של אלוף הפיקוד והם כפופים לו. ההפרדה ביניהם, שעליה מקפידות הרשויות באדיקות, מיועדת בעיקרה לשיבוש היכולת לחקור פשעים שמבצעים לובשי המדים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה אנחנו חייבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ

בסוף המאה ה-19 פעלה בארה”ב עיתונאית ופעילת זכויות אדם בשם איידה ב. וולס (Ida B. Wells). היא היתה חריג בכל קנה מידה: היא נולדה עדיין כשפחה, בשנת 1863, ובנתה את עצמה בשתי ידיה. בגיל 29 היא היתה עורכת העיתון השחורה הראשונה בארה”ב. ואז עולמה התפוצץ: כמה מידידיה נרצחו בלינץ’ בעירה, ממפיס שבטנסי, והיא לא הסכימה לשתוק. היא הפכה לחוקרת המקצועית הראשונה של תופעת הלינץ’.

המסקנות שלה היו מדהימות: בניגוד למיתוס המקובל – שהופץ שוב ושוב ועדיין מקובל היום – לינץ’ לא היה “תגובה ספונטנית” למצב של אונס אשה לבנה על ידי גבר שחור. רק כשליש ממקרי הלינץ’ בכלל עירבו יחסי מין בין אנשים משני הגזעים – על כל פנים, עד שהתחילו לטוות סביבם את המיתוס של תגובה לאונס, שהעניק לגיטימציה ללינץ’. ברוב המקרים, לינץ’ – קרי רציחתו של אדם שחור ללא הליך משפטי על ידי אספסוף, בסיוע אקטיבי או בעמידה מן הצד של הרשויות – היה תוצאה של נסיון של גבר שחור לעמוד על זכויותיו, או כאשר הוא הצליח כלכלית יותר מדי.

גם במקרים שבהם היה מעורב מין, מצאה וולס, ברוב המקרים לא היה מדובר באונס אלא ביחסי מין בהסכמה – שהיו, כמובן, בלתי חוקיים למשעי בדרום. משכך, משעה שנחשפו, לא היתה ברירה לקרוביה של האשה הלבנה אלא לארגן לינץ’, כדי לשמור על כבוד המשפחה. בחלק מהמקרים הללו, האשה התעקשה שלא היתה כפיה. זה לא עזר לה או לאהובה.

וולס כתבה סדרה של מאמרים בנושא. היא היתה חלוצה בתחום. את המאמר האחרון שלה בממפיס היא חתמה בשורה לגלגנית, על כך שאם הגברים הלבנים היו מסתכלים מבעד לרטוריקה שלהם על “כבוד האשה הדרומית” הם היו מגלים מציאות שכלל לא נעימה לעיניהם. זה היה יותר מדי. יומיים אחר כך אספסוף לבן שרף את המערכת של העיתון שלה. למזלה היא היתה בניו יורק כשזה קרה. היא לא חזרה לממפיס מעולם; זה היה מסוכן מדי. השנה היתה 1892 והיא היתה בת 29 בלבד.

אם הגברים-גברים של ממפיס חשבו שבכך הם ישתיקו אותה, הם טעו. היא הפכה את המאבק בלינצ’ים למאבק של חייה. הכל היה נגדה: היא היתה שחורה, אישה, ובוטה. תענוג לקרוא אותה, ממרחק הזמן, אבל היא בולטת במיוחד על רקע האיסטניסיות שבה התקשורת האמריקאית עסקה בלינצ’ים – אם עסקה בהם בכלל.

ההצלחה של וולס בתחילת הקריירה שלה היתה מוגבלת: המידע שלה הופיע בכמה עיתונים שחורים, ובשוליים של הרדיקליות הלבנה, אבל לא חדר את שורות העיתונות האמריקאית הלבנה. הסיבה לכך היתה פשוטה: העסקה של הצפון המותש ממלחמת אזרחים שהפכה למלחמת גרילה. הצפון הניח ללבנים בדרום לעשות במדינותיהם כרצונם, כל זמן שהוא לא יצטרך להקדיש משאבים לדיכוי בלתי פופולרי של התקוממות. הקורבנות של העסקה הזו, כמובן, היו השחורים הדרומיים שלהם הובטחה אזרחות. לינצ’ים היו הכלי של הדרום להבטיח ששחורים לא יחרגו מהמסגרת שהוקצתה להם. בשני הצדדים היה רצון לשמור על שקט תעשייתי. כמה עשרות נרצחים מדי שנה, שלטון טרור על מיליוני אנשים, מה הם ביני ובינך? לא מדברים על זה בחברה מנומסת. זה יוצר חיכוך.

ואז וולס סיבכה את הסיפור. היא נסעה לבריטניה, והחלה להפיץ שם את הידיעות על תופעת הלינצ’ים. את החברה הבריטית המהוגנת היא הצליחה לזעזע בקלות. כמה לינצ’ים ברבריים מהרגיל שהתרחשו בדיוק בתקופת המסע שלה שם רק סייעו להפצת המסר שלה. היא נפגשה עם חברי פרלמנט, שרים ולורדים. דוכס אנגלי לקח על עצמו להוביל את הקמפיין המקומי נגד לינצ’ים.

וכך, רק כך, היא הצליחה לפרוץ את חומות השתיקה של התקשורת הלבנה. הניו יורק טיימס כינה אתה בזעם “A nasty-minded mulatress”, קרי בת תערובת מרושעת. מה היה חטאה? היא אמרה את האמת בעידן של הולכת שולל כללית. זה היה מעשה מהפכני.

והוא נחל תוצאות. יותר ויותר מדינות נאלצו להעביר חוקים נגד לינצ’ים (אם כי חוק פדרלי מעולם לא נחקק), ומדי פעם לחץ ציבורי אילץ את הממשלה לפעול. מקור לחץ קבוע היה חששה של הממשלה האמריקאית לתדמיתה בחו”ל: בתחילת שנות ה-60, ניסה הנשיא ג’ון קנדי – כנראה הנשיא המודרני עם היחס ההפוך ביותר בין תועלת ויח”צ – להפעיל לחץ על מרטין לותר קינג ומנהיגי תנועת שחרור השחורים להוריד את עוצמת המאבק שלהם: הסובייטים מסתכלים, הוא אמר, הם משתמשים בכם לתעמולה שלהם. הם סירבו.

בצדק.

[…]

וכמובן, עם כל העניין שיש באיידה ב. וולס (ובכלל, בחריגה מההיסטוריה האמריקאית הלבנה), הדברים הללו נכתבים כאן לא כשעת היסטוריה. היכולת של עוולות הכיבוש לחדור את החומות של התקשורת היהודית כמעט ולא קיימת יותר. העיתונות היהודית, כמו העיתונות הלבנה של ארה”ב בסוף המאה ה-19, אימצה את התפיסה שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית פנימה – שם קוד להערמת הכביסה הזו בפינה והעמדת פנים שהיא לא בעצם שם.

וולס היתה דיסידנטית, כנראה לפני שהמושג הזה נוצר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היא היתה תחת מעקב של לא פחות משלוש זרועות ממשלתיות – ההתעקשות שלה על זכויות שוות לחיילים שחורים היו לצנינים בעיני הממשלה. בסופו של דבר נאלצו הסוכנים שעקבו אחרי התיק שלה להודות שהיא לא עוברת על החוק – פחות או יותר המילים שאומרים נציגי המשטרה החשאית שלנו לאנשים שהם מעכבים לשיחת הטלת אימה בנתב”ג על שוברים שתיקה: זה לא בלתי חוקי. אבל אנחנו מסתכלים עליך.

מבחינה זו, שוברים שתיקה מהווים את האיידה וולס של זמננו. הם מתעקשים להציג בפני התקשורת היהודית, והציבור היהודי, את מה שהם לא רוצים לראות. באופן חיוני במיוחד, שוברים שתיקה (ובצלם) מדברים לא מעט עם קהל זר. רוב הפעילות של שוברים שתיקה היא מול קהל ישראלי, אבל לא במקרה ההתעקשות שלהם לומר את האמת גם בחו”ל מביאה ליהודים הימנים, ולליברלים טובים בעיני עצמם, בישראל את הסעיף: הם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

בצדק.

אם המחויבות של השמאל הישראלי היא, בלשון השיר, “אל תשירו יום יבוא – הביאו את היום”, הרי שהמשמעות היא שאי אפשר להיות נחמד למרכז הרדיקלי. העובדה שיש הסכמה נוחה מצד 80% מהציבור היהודי לא לדבר על מה שאנחנו עושים בשטחים אומרת שאת ההסכמה הזו חייבים לשבור. בבוטות. בגסות. בקול גדול. המרכז הרדיקלי חושש לדמותה של ישראל בחו”ל? מצוין. בדיוק את התדמית הזו צריך לשבור.

אנחנו דופקים ראש בקיר. אם אנחנו רוצים להיות יעילים, אם אנחנו רוצים שמה שיישבר הוא הקיר ולא הראש, צריך למצוא את הסדקים בו ולנצל אותם. הסדק הבולט ביותר הוא החשש לתדמיתה של ישראל. מאחר וספק אם אפשר יהיה לשכנע את רוב הישראלים לא רק לשנות את דעתם, אלא בכלל לחשוב על המצב, ומאחר והיהודים בישראל לא משלמים מחיר על הכיבוש ועל כן הוא נראה להם נסבל – צריך להעלות את המחיר. צריך שישראלים ירגישו לא נוח מחוץ לבית. שהכיבוש שהם מנסים כל כך להדחיק יחזור אליהם מכל פינה.

לא מקבל את הכרעת העם, יזעק המרכז הרדיקלי? וואלה. גם מתנגדי הלינצ’ים לא קיבלו את הכרעת הציבור הדרומי. לפלסטינים, יש להזכיר, אין זכות בחירה. העוול שנעשה להם הוא לא עניין ישראלי. הוא עולמי. רוצים לסדוק את הקיר? העבירו פתק החוצה.

עוד דבר אחד: חמושינו האמיצים רצחו אתמול (ו’) את אחמד אבו טיור, בן 16. אבו טיור נורה למוות כשהפגין את התרסתו בגבול הרצועה, מבלי שהיווה כל סיכון לחמושים. במונחים דרומיים, הוא היה uppity: חרג ממקומו. במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. עוד לא ברור איך צה”ל יטייח את הרצח, אבל תוכלו להיות בטוחים שכשזה יקרה, זה יהיה בסיוע נמרץ של התקשורת היהודית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

לפני כשבוע, הותקפו פעילי תעאיוש באלימות חריגה שעה שהגיעו למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר, בדרום הר חברון. חמושי צה”ל שנכחו במקום פינו את הפעילים הפצועים, אבל לא עצרו אף אחד מהפורעים. להתנהגות הקבועה הזו של החמושים יש כבר מושג: עמידה מנגד. אתמול (ו’) נערך במקום סיור הזדהות של ארגון שוברים שתיקה. חמושי צה”ל ניסו למנוע את הסיור מלכתחילה, והציגו לבאי הסיור “צו רידוד” – צו שבמקורו שימש לציד מעפילים על ידי המשטר המנדטורי, וכעת משמש צו לאיסור כניסה על פעילים ספציפיים לגדה. לרוע מזלם של החמושים, היה במקום עורך הדין מיכאל ספרד, והתברר להם שהשימוש בצו הרידוד הולך לגרום הרבה מאד רעש. הסיור הורשה להמשיך, אבל בסיומו הכריז מח”ט יהודה על שטח המאחז כעל שטח צבאי סגור.

על פניו, מה שאמור היה לקרות ברגע זה היה שהחיילים יפנו את תושבי המאחז. הם הרי נמצאים בשטח צבאי סגור. הצחקתם את צה”ל: מי שפונה היה הסיור של שוברים שתיקה. המתנחלים המשיכו לשהות בשטח הצבאי הסגור כאילו כלום. מנכ”ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, מנהל מחלקת התקשורת של הארגון אחיה שץ ועו”ד ספרד עוכבו במשך שלוש שעות ושוחררו אחר כך. כשעוכב ספרד, ניסה היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר, לדבר עם הסמג”ד; חייל מנע זאת ממנו ונימק את המעצרים ב”יש חוק” (הסרטון השני).

אז זהו, שלא.

אין חוק בגדה המערבית, יש צווים של דיקטטורה צבאית. כשאנחנו דורשים מאנשים ציות לחוק, אנחנו מניחים כהנחות מוסוות את הדברים הבאים:

א. החוק נשען על הסכמת הנשלטים על ידיו, כלומר חוקק על ידי גוף מוסכם עליהם.

ב. הנשלטים יכולים, אם ישכנעו די אנשים, לשנות או לבטל את החוק.

ג. החוק חל על הכל.

כאשר כל התנאים האלה מתקיימים, ניתן לחוק תוקף מוסרי: הוא נקבע על ידי הקהילה הפוליטית. רוצה לשנות אותו? צא למאבק פוליטי.

אף אחד מאלה לא חל בגדה המערבית. כל מי שחי שם, חי מתוקף צו צבאי. לתוקף הצו הפחדני שהוציא מח”ט יהודה אין שום תוקף מוסרי. ספק אם יש לו תוקף חוקי. הסיבה היחידה שאפשר לדרוש ציות לו היא העומדים מולך חיילים חמושים. קנה הרובה, אמנם, יש בו כוח, אבל אין בו סמכות. עריצות, בוודאי. סמכות, לא.

אפילו ביחס לאזרחים ישראלים, לא רק לנתינים פלסטיניים, מגלה צה”ל איפה ואיפה. הפורעים ממצפה יאיר לא נעצרו. פעילים לא אלימים שבאו למחות על האלימות דווקא נעצרו. הצווים הוצאו לבקשת המתנחלים, והם היו מגוחכים על פניהם: שטח צבאי סגור שבו מסתובבים בחופשיות אזרחים ישראלים.

כמובן, אזרחים ישראלים מהסוג הנכון. ישראל שאחרי חוק הלאומנות דומה לבריטניה שאחרי הברקזיט: נסיגה של עשרות שנים בנורמות ההתנהגות הדמוקרטיות, עליה חדה בלגיטימיות של הפגנת גזענות בפומבי, ועליה מובהקת בדרישה לשלול את זכויותיהם של מי שאינם נאמנים למשטר. ככה זה כשאין חוק אלא רק דיקטטורה: היא אף פעם לא עוצרת בגבולות שאמורה היתה להתחם בהם.

“שוברים שתיקה” הודיעו שבניגוד לפחדנות של מח”ט יהודה, שנכנע לגחמותיהם של המתנחלים, הם יפגינו אומץ וישובו בשבוע הבא לדרום הר חברון. אני אשתדל להגיע. בואו גם אתם. כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערה על המעשה המגונה בשפה שמבצעים המתנחלים ועוזריהם

השופט המאולף ארנון דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים, עשה את רצון שולחיו והכשיר לפני מספר ימים את המאחז מצפה כרמים, בטענה שהוא נבנה בתום לב.

לא היה שום תום לב בבניה של המאחז הזה, או בבניה של כל התנחלות אחרת. השטיק היה, כמקובל בדיקטטורה הצבאית הישראלית, הפקעת קרקע של פלסטינים “לצרכים צבאיים”, ולאחר זמן להגניב אותה למתנחלים באמצעות הלבנת השטחים על ידי העברתם לאפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, שבתורו העביר אותה להסתדרות הציונית, שהקפיצה אותו לפולשים היהודים. דא עקא, המהלך היה רשלני מהמקובל, והשטח שהעבירה ההסתדרות הציונית לפולשים לא היה השטח שנתפס בצו; אליבא דכולי עלמא, הוא היה קרקע של אזרחים פרטיים. לא משנה, קבע השופט; המדינה פעלה ב”תום לב”, ועל כן פעולתה תקפה.

אפשר לומר הרבה, ונאמר הרבה, על השיטה הזו. אני רוצה להתמקד במילים “תום לב.” היא מציינת כאן משהו הפוך לגמרי: שטיק מסריח, קריצה משותפת לשני גנבים, נבלה ברשות החוק. אבל מיד הפכה המילה למילה רווחת בקרב המתנחלים ועוזריהם: תום לב, תום לב.

המעשה המגונה שעושים המתנחלים ב”תום לב” מזכיר את זה שהם עשו במילה “בית”: לשיטתם, “בית” הוא כל מקום שאפשר לפלוש אליו ולגזול אותו. ברגע שפלשת למקום, הוא נקרא בית, לא מאורת שודדים. ואיך אפשר לפנות אנשים מבתיהם?

כל מעשי הדיקטטורה הצבאית מתכסים במילים שאיבדו את משמעותן: לרצח קוראים “וידוא הריגה”, פלישה לבתים לצרכי הטלת אימה תכונה “מיפוי”, לשיבוש החיים של האוכלוסיה הכבושה קוראים “מרקם חיים”. כשלעתים מתגנב ביטוי שאכן מחווה על המציאות, כגון “תחושת נרדפות” (התוצאה הרצויה של פעולות צה”ל בקרב אוכלוסיה פלסטינית) היא יורדת במהירות מהדיון. עכשיו קוראים למרמה בין שני שותפים “תום לב.” בקרוב יהיה פה “חוק נאמנות”, שמשמעותו תהיה כמובן חוק שלילת האזרחות.

המחשבה, כתב אורוול ב-Politics and the English Language – מאמר שכולו על הצורך של משטר עוול בהשחתת השפה – משחיתה את השפה, משום שהיא צריכה להסתיר את מעשה העוול מאחורי אשד מילים רכות; אבל גם השפה יכולה להשחית את המחשבה. אם חוזרים על “תום לב” מספיק פעמים, אפשר בהחלט להאמין שהוא מייצג הונאה – והמילה “תום לב” תאבד את משמעותה המקורית. וכך, צעד אחר צעד, הדיקטטורה הופכת למובן מאליו, זה שאין בלתו, מצב ברירת המחדל.

ככה זה נמשך. אז, בכל מקום שהמתנחלים אומרים “תום לב”, זכרו: מדובר במרמה ומעשה נבלה בחסות השלטון. מתנחלים אינם מסוגלים, מעצם קיומם כמתנחלים, לתום לב.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אחרי שמנפנפים את היסטריית ה-Hasbara של בן דרור ימיני, נשארים עם תמיכה – אף פעם לא בגלוי, כמובן – באפרטהייד

לארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, קרה משהו מצער בדרך לטור השבועי: מה שמכונה באנגלית gaffe, פליטת פה, קרי מצב שבו אמן אשלייות – בדרך כלל פוליטיקאי – אומר בטעות בפומבי את מה שהוא חושב.

במשך שנים, יוצא ימיני בשצף קצף נגד ההאשמה שישראל היא משטר אפרטהייד. הוא אפילו טען שהוא יודע יותר טוב מיוצאי משטר האפרטהייד מהו אפרטהייד. והנה, בטורו האחרון, מבכה ימיני את האפשרות שישראל תהפוך למדינה דו לאומית, אפשרות שאותה הצליח לראות אפילו נרקיסיסט גמור, שראייתו איננה מרחיקה מאפו, כמו דונלד טראמפ.

אפשר היה, על כן, להניח שימיני יקרא למדינת ישראל בדחיפות לצאת מהשטחים הכבושים. אבל זה לא מה שקרה. ימיני לא רוצה לאבד קוראים. מה הפתרון של ימיני לבעיית המדינה הדו לאומית המתקדמת, שאותה הוא מכנה לא פחות מאשר “פיגוע זוחל”? ובכן, הוא קורא לממשלה לאמץ את הפתרון של העב”מ הרשמי שלה, מייקל אורן: לומר לטראמפ “כן, אבל”, ולהניח לפלסטינים לסרב להצעת טראמפ. ימיני מניח שזה מה שיקרה אוטומטית.

שיטת ה”כן, אבל” היא שיטה ישראלית ותיקה: להעמיד פנים שאתה תומך במשא ומתן, אבל להעמיד תנאים בלתי אפשריים לקיומו. ניתן להניח שימיני, כהרגלו, מפחד פחד מוות מתבוסה בקרב ה-hasbara: אם ישראל תאמר לטראמפ “לא” מובהק, היא לא תוכל יותר להעמיד פנים שהיא רוצה שלום בזמן שהיא הופכת אותו לבלתי אפשרי.

ימיני יודע שהיכולת של ממשלה ישראלית לומר “כן” לכל תכנית נסיגה לא קיימת. הוא שולח אותה לומר “כן, אבל”, כדי להסיח את הדיון: שהפלסטינים ייראו כמכשילי השיחות. נניח עכשיו לשורה של בעיות – הראשונה שבהן היא באיזה מובן משטר אבו מאזן בכלל מייצג את הפלסטינים – ונניח שבן דרור ינצח בקרב ה-hasbara שלו.

מה עכשיו?

אחרי הכל, מעבר לקרב על התודעה ישנה גם מציאות. הקרב על התודעה, אחרי הכל, מטרתו לטשטש את המציאות. אבל היא, יימח שמה, מתעקשת להשאר במקומה למרות הנסיון להסתיר אותה בסדין אטום. ברגע שישראל תגיע למצב שבו עוד הצעת שלום נדחית, ולא משנה על ידי מי ובאיזה תירוץ, היא עדיין תשאר היכן שהיא עכשיו: מיעוט יהודי ששולט ברוב לא יהודי, שלחלק ניכר ממנו אין זכות הצבעה. או, במילים אחרות, אפרטהייד. מדינה דו לאומית, רק מוכחשת. מדינה דו לאומית, שלכ-40% עד 45% מתושביה אין זכויות פוליטיות.

הבעיה של ימיני איננה עם העדר זכויות לפלסטינים: הוא התרגל. מה שיש למנוע הוא ההכרה הרשמית במדינה אחת, מדינה אחת שבה יש זכות הצבעה לכולם, מדינה שבה ראש הממשלה ייקרא מוחמד. אז עם מה נשארנו? עם מדינה אחת שבה אין זכויות שוות. או, אם להשתמש במילה שבן דרור לא מרשה לומר, אפרטהייד.

עד מתי? השאלה הזו לא עולה. לימיני אין תשובה. הוא יודע שהרוב הישראלי, שעוסק יותר מאי פעם בהכחשת המציאות – ומכאן הפטפטת הנואשת, הבלתי פוסקת, על hasbara; מכאן מניעת כניסתם לישראל של זרים שיכולים להביע דעות שכבר לא חודרות את חומת ההדחקה הישראלית – לא מעוניין לשמוע. עכשיו הוא צריך לומר לנו האם גם לו אין עניין בזכויות פוליטיות לפלסטינים, או שהוא פשוט מפחד לומר את דעתו, שמא יתהפך עליו האספסוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה דגלי פלסטין לא מפחידים אותי, ולמה הם יכולים להיות חלק מתיקון גדול

השתתפתי בהפגנה הגדולה במוצאי השבת האחרונה. תחילה לא התלהבתי ממנה: לא היתה לה את רוח ההפגנות שאני מכיר. התופים היו חסרים לי, והשירה. הקהל שנאסף בכיכר רבין נראה לי קטן מדי. ראיתי פה ושם כמה דגלי פלסטין, אבל גם כמה וכמה דגלי ישראל. ואז הגענו לפינת אבן גבירול-שאול המלך, ופתאום אי אפשר היה לזוז. האוטובוסים מהצפון והדרום הגיעו ישר לרחבת המוזיאון. היו הרבה, הרבה יותר אנשים משחשבתי. ובכל מקום קריאות “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.” כמובן, כבר באותו הערב – וביתר שאת למחרת – התקשורת היהודית והפוליטיקאים היהודים עסקו בדגלי פלסטין ובכמה קריאות “בדם וברוח נפדה אותך פלסטין” שנשמעו שם.

המסקנה המהירה שלי, כפי שנכתבה באותו הערב, היא שהציבור היהודי צריך יותר חשיפה לערבית ולדגלי פלסטין.

הדגלים לא מפחידים אותי, ולא רק בגלל שראיתי אותם נישאים בהפגנות בגדה. הם לא מפחידים אותי משום שהם יצטרכו להיות חלק מהתיקון שהמדינה תצטרך לעבור. ישראל היא המדינה הקולוניאליסטית האחרונה. היא מורכבת מרוב של אנשים שגירשו את הילידים, וממיעוט ילידי גדול. אפילו אם נניח לרגע לשאלת השטחים הפלסטיניים הכבושים, שם הקולוניאליסטים שולטים על מספר גדול מאד של ילידים, שמתקרב מאד אם אינו כבר עולה על מספרם של היהודים; אפילו אם נתייחס לתחומי ישראל הריבונית – מושג שמאבד כל יום ממשמעותו, ככל שהמדינה היהודית מפסיקה להעמיד פנים שהיא מסגרת על-אתנית שאזרחיה שווים – שיעורם של צאצאי הילידים הנכבשים באוכלוסיה הוא כ-22%.

בימים אלה אנחנו נשלטים על ידי אנשים שמבחינתם מדינה יהודית היא מדינה שבה יהודי הוא האדון על פני לא יהודים. במובנים רבים זה תמיד היה המצב, והמדינה היהודית תמיד נקטה אלימות, לעתים אלימות רצחנית (כפר קאסם, יום האדמה, מהומות אוקטובר 2000) ולרוב מנהלתית (שוד האדמות הגדול של ראשית ימי המדינה, המשטר הצבאי, הסירוב המתמשך להקים ישובים פלסטיניים חדשים ולהעניק תכניות מתאר לישובים הקיימים) כנגד האנשים שהזכירו לה שפעם היו כאן 400 כפרים וכמה ערים שאינם עוד כאן. אבל בשעתו היתה תקווה, שפרחה בעיקרה בשנות ה-80 וה-90, שהמצב הזה הוא תהליף חולף, כואב, במידה ניכרת מביש; ושיום אחד יהודים ופלסטינים ישראלים יוכלו שוב להסתכל בפני אלה באלה ולהבין שהם אזרחים של כברת ארץ משותפת; שגורלם קשור זה בזה; שאם יהיה רע לאחד, יהיה רע גם לאחר

(I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return)

ושעל כן, אנחנו צריכים למצוא את הדרך לגשר על ההיסטוריה המדממת והאכזרית שלנו, שאם לא כן נידונו לחיות אותה שוב לנצח.

ניתנה לנו האפשרות: מגילת העצמאות הכילה פסקת שוויון מרשימה. המייסדים לא התכוונו אליה כלל, כמובן. הם בסך הכל זרו קצת חול בעיני האומות

(בן גוריון אסף אבק/

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה/

סללנו את הדרך העוקפת/

העולה לירושלים)

אבל בסופו של דבר, הטקסט יוצא מידי מחברו. מגילת העצמאות עומדת לא רק כמסמך של הרגע בו נכתבה, אלא גם כמסמך מכונן. אפשר היה להשען עליו. ומגילת העצמאות איננה המסמך היחיד שאפשר היה לבנות ממנו, במאמץ, משהו משותף. היתה התנועה העברית החזקה של שנות הארבעים והחמישים – אמנם, לא נטולת בעיות משלה – ששאפה לצאת מן היהדות וניסתה להתאהב בנופים ובתרבות המקומית. היה הלל קוק, שהתפטר מהכנסת במחאה כשזו יישמה את הפוטש של בן גוריון והפכה את עצמה מהאסיפה המכוננת – שתפקידה לכתוב חוקה – לכנסת הראשונה, שדחתה את החוקה לדורות. קוק היה רוויזיוניסט: הוא האמין, כמו ז’בוטינסקי, שכאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה פלסטיני – ולהיפך.

והיה טשרניחובסקי, הדרך הגדולה שהציונות זנחה: האיש הסקרן, הפגאני והיהודי בו זמנית, שיכול לכתוב היה כריעה מול פסל אפולו

(הנני הראשוו לשבים אליך,

רגע בו קצתי בגסיסה לדורות,

במועד בו אשבור אזיקי הנפש […]

אכרע לחיים, לגבורה וליופי,

אכרע לכל שכיות החמדה, ששדדו

פגרי אנשים ורקב זרע אדם,

מורדי החיים מידי צור שדי,

אל אלוהי מדבריות הםלי,

אל אלוהי כובשי כנען בסופה –

ויאסרוהו ברצועות של תפילין),

ושיכול היה גם לחזור אל פולחן הבעל. הוא הועלם מחיינו כי לא היה משורר לאומי מאולף כמו ביאליק, ומשום שמאחר וקודם כל היה אדם, נשא אשה אהובה, נוצריה רוסית אורתודוקסית אדוקה, ולא אבה להקשיב לדרישות שיכפה עליה גיור. על כן, נגזר דינו להשכח; ורק לאחרונה, כשלא היתה בו עוד סכנה, ראינו את דמותו על שטר. (וכמה שמחתי לראות את השטרניחובסקי.)

במשך שנים דיברו ב”שחקי, שחקי” (כשמו הפופולרי של “אני מאמין” של טשרניחובסקי) כהמנון תחליפי אפשרי ל”תקווה”, שלא יכלה לשמש את אזרחיה הלא יהודים של ישראל. בשנות התשעים, מרים בן פורת, בנאום הפרישה שלה כמבקרת המדינה, יכלה להציע להחליף את “התקווה” ב”שחקי, שחקי.” קריאה מהירה בשיר מראה שאין בו, בעצם, שום דבר יהודי. הוא מדבר על תחיה לאומית נטו:

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום,

אך בוא יבוא – ישאו שלום

אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,

ובארץ יקום דור,

ברזל-כבליו יוסר מנו,

עין בעין יראה אור.

השיר, יש להדגיש, נכתב באודיסה תחת שלטון הצארים, ב-1892. ה”ארץ” שעליה מדבר טשרניחובסקי איננה בהכרח פלסטינה-ישראל. ברזל-הכבלים הונח על רגלי תושביה של רוסיה כולם. השיר, מבחינה זו, הוא אוניברסלי: ככל שיש בו משהו ציוני, הוא מדבר על מדינה שתושביה חיים בשלום ובשוויון.

באופן משונה, זה גם מה שהרצל מנסה לנסח ב”אלטנוילנד.” תנועה פאשיסטית מוכרת בארץ לקחה את שמה, “אם תרצו”, משורות הסיום של אלטנוילנד; אבל על הספר עצמו היא איננה ממליצה ברשימת הקריאה הציונית שלה, משום שהנבל בספר הוא רב גזעני שרוצה לשלול את זכותם של תושבי הארץ שאינם יהודים לאזרחות. זה קצת מעורר אי נוחות, אני מניח.

אבל הציונות איננה מה שיכלה להיות; היא מה שהיא. Zionists will Zionate. אם על המולדת שלנו לחיות, על הציונות למות, משום שתוצאתה הבלתי נמנעת היא – כפי שזיהה אורוול כבר בשנות הארבעים – לאומנות יהודית. אנחנו צריכים לאמץ פטריוטיות, לא ציונות. הציונות היא פטריה רעילה על הפטריוטיות הישראלית.

מה שמחזיר אותנו לדגלי פלסטין. הפלסטינים הישראלים הם פלסטינים וישראלים. הם מחזיקים בשתי זהויות, לעתים יותר מאחת. כולנו כך. הישראלים היהודים הם ישראלים ויהודים. לעתים, פלסטינים כיהודים, הם קודם כל חובבי כדורגל; לעתים, קודם כל חובבי אום כולתום. לעתים הזהות המובילה שלהם היא נשיות, לעתים הומוסקסואליות, לעתים חיבת בישול. הרבה יותר משני גויים מתרוצצים בבטננו, ואין אחד מהם שאין לו שעה.

הישראלי הפלסטיני לא יוכל לשכוח, לא בדורות הבאים, את הנכבה, חורבן המולדת ואת הגלות. הם חלק בלתי נפרד מזהותו כפי שחוויות החיים כמיעוט נרדף היו ככוויה בבשרם של מקימי המדינה הזו. הלבנים והשחורים בדרום האמריקאי עוד לא סיימו את הדין והחשבון עם תקופת העבדות והלינצ’ים

(העבר איננו מת, הוא אפילו איננו עבר)

ולא נראה שיסיימו אותו בקרוב. מה שקרה כאן ב-1929-1949 לא יישכח בדורות הקרובים. כולנו נצטרך לחיות עם זה.

וכדי לחיות עם זה, כדי לא למות עם זה, כדי לא להרוג עם זה, כדי לא לצלק ולהצטלק עם זה, כדי לשחרר את המסה המעיקה של היסטוריה מדממת שתקועה בגרון של כולנו, נצטרך להכיל את הטרגדיה של האחר. נצטרך להכיר בחלקנו בטרגדיה שלו. נצטרך להבין שהדגל הפלסטיני – כמו דגל הפסים ומגן הדוד – הוא דגל אתני, וישראל תצטרך להיות מדינה על אתנית. העובדה שדגלי פלסטין מתנופפים בתל אביב היא חיובית: היא מעידה על כך שהחברה הישראלית עמידה מספיק כדי להסתכל עליו.

בעובדה שהדגלים האלה מונפים בתל אביב, בצעדה משותפת של יהודים ופלסטינים, טמונה תקווה: שיהודים ופלסטינים יוכלו לראות את הדגלים זה של זה ולא לראות דם בעיניים. להבין שכל קבוצה נושאת את אסונה, ושבסופו של דבר האדמה לא מבדילה בין דמו של האחד לדמו של האחר. אם אנחנו רוצים לחיות כאן, צריך להיות מקום לדגל הפלסטיני לצד דגל הפסים ומגן הדוד. עד שיום אחד, כשהחצוצרות הישנות יחלידו לבלי שוב, נוכל לדבר על דגל אחר, שיאפשר את העברת שני דגלי הדמים למקום מכובד במוזיאון. אבל ראשית כל, עלינו להכיר בדגל האחר, להכיר בכאב שהוא מייצג, להכיר בכך שבהנפתו לצד דגל כחול לבן יש השלמה, לא בהכרח מריבה.

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח;

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

(יוסי גורביץ)

איך העבירה הממשלה את ההחלטה האם לצאת למלחמה בעזה לידי קטינים עזתים

התנהלותה של הממשלה מול רצועת עזה מגיעה לשיאים של גיחוך: אמש (ה’), לאחר כמה ימים של חילופי אש, הודיע חמאס על הפסקת אש. דובר של הממשלה שסירב להזדהות הודיע נחרצות שאין הפסקת אש. הבוקר (ו’) הודיע צה”ל בשפל רוח על הפסקת אש. יחיא סינוואר הוכיח, שוב, שהמילה שלו שווה יותר מזו של נתניהו ושההודעות של חמאס מדויקות יותר מאלה של ישראל.

הטמטום לא נמצא רק בצד של הממשלה: האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כתב אתמול (ה’) ש”לא יכול להיות שילדי שדרות יהיו ערים בממ”דים ויחיא סינוואר ישן במיטתו. בטווח הקצר, צה”ל צריך להכנס בהם בכל הכוח. בלי להסס, בלי לחשוב, ובלי לדבר עכשיו על הסדרה.” בלי לחשוב: סיסמת הנצח של מצביעי יש עתיד.

אבל, בכל זאת, האחריות היא לא על כתפיה של החליפה המדברת, אלא על אלה של הממשלה. וזו עושה מזה חודשים שגיאה אסטרטגית גסה: היא מעבירה את היכולת להדליק את הגזרה, עד כדי מלחמה, לידי בן 17 רנדומלי.

תזכורת: הגיל החציוני ברצועת עזה הוא 18. חיים שם, ככל שאפשר לקרוא לכך חיים, כשני מיליוני בני אדם. חלק עצום מהם הוא בן 17. והם לא נמצאים תחת שליטה של אף אחד. אם הם ירצו להפריח בלון תבערה, יהיה מסובך מאד עד בלתי אפשרי למנוע זאת מהם. ישראל מתעקשת שוב ושוב – גם היום, אחרי הפסקת האש – שבלוני תבערה הם מבחינתה סוג של קאזוס בלי. בכך היא כובלת את עצמה לתגובה על החלטה של בן תשחורת אקראי, ומונעת ממשטר החמאס ברצועה להשליט סדר. העובדה שישראל רואה בחמאס אחראי על על כל פעולה כזו ופוגעת באנשיו בעקבותיה, למרות שאין לו שום קשר אליה, גם היא לא מסייעת.

אנשים שקולים היו אומרים לממשלה שהנסיון להגרר אחרי כל בלון תבערה מעפן סופו שייגמר בכך שמישהו ייהרג, וברגע שמישהו ייהרג יהיה מאד קשה לעצור את התבערה. יש בפני ממשלה רציונלית מספר מוגבל של אופציות:

א. להגיע להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, ולהסיר את המצור על הרצועה. כולל אישור להקמת נמל במקום. כן, חמאס ינצל את זה בוודאי להברחת נשק. אני מניח שצה”ל גם הוא לא יפסיק לקנות נשק ושהמאזן יישאר זהה או דומה. מצב כזה יערער כנראה את שלטון חמאס יותר מכל מהלך אחר של ישראל, אבל ספק אם הארגון יעז להתנגד לו.

הבעיה עם האופציה הזו: הבסיס של ראש הממשלה ישחט את ראש הממשלה אם ינקוט בו. זו תהיה פעולה שתועיל לישראל, אבל תזיק לנתניהו; ובהתאם, נתניהו צפוי לשמור על שרידותו האישית על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כפי שעשה כל שנות תפקידו.

בעיה נוספת: המדיניות הלא רשמית שקבע צה”ל, מדיניות הבידול (הפרדה בין הגדה לרצועה) צפויה לקרוס גם היא, או על כל פנים להתערער משמעותית. עזתים יוכלו להגיע לגדה בדרך הסיבובית, גם בלי אישור ישראלי. אמנם, שם הם יהיו חשופים למעצר וגירוש על ידי ישראל, שעדיין שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת לאפשר לעזתים להגר לגדה, אבל המדיניות שקבע עמוס גלעד תתערער.

ב. להמשיך את המצב הנוכחי עד שתגיע איזושהי נקודת פיצוץ, עם הרוגים ישראלים, שתאלץ את הממשלה לעשות אחת משלוש:

ב1. להפציץ את הרצועה מהאוויר, תוך גרימת נזק מסיבי לאוכלוסיה, בלי שום תועלת להוציא תאוות הדם של תומכיה.

ב2. לצאת למבצע מוגבל נוסח צוק איתן, שוב עם נזק עצום לאוכלוסיה, אבל הפעם גם עם נפגעים לצה”ל. יעזור כדי לצרוח קצת hasbara בחו”ל, אבל פרט לכך לא יועיל לאיש.

ג. לכבוש את הרצועה, למוטט את שלטון החמאס, ולהחזיק בה. אחרי הכל, אתה לא יכול למנוע הפרחת בלונים אם אתה לא שולט בשטח. ולא כמו פעם, כשהחזיקו את כל הרצועה עם תשע פלוגות: זה יצריך הפניה של חלק ניכר מהסד”כ של צה”ל לפרק זמן בלתי מוגבל. מבחינת העזתים, זו כנראה ההצעה הכי פחות גרועה פרט לא’. מבחינת ישראל זו כנראה ההצעה הגרועה ביותר. היא תיאלץ לקחת אחריות לקיומם של שני מיליוני בני אדם ששונאים אותה, ושהתשתית שלהם ממילא אמורה לקרוס סופית בעוד שנתיים.

כשהממשלה הופכת את השימוש בבלוני תבערה – כלי מטריד אבל לא קטלני – לקאזוס בלי, הוא מונעת טיפול רציונלי במצב, עם שחקנים שאפשר לדרוש מהם אחריות. היא הכניסה את עצמה למלכודת הזו, שצפויה בשלב מסוים להכריח אותה לבחור בווריאציה מסוימת של אופציה ב’, בעיניים פקוחות. הממשלה הזו לא מסוגלת לדבר על הבלגה. אחרי השנים הארוכות של קשקשת על “מיטוט שלטון החמאס”, היא גם לא מסוגלת להודות בכך שהיא מנהלת איתו משא ומתן – מה שהיא עושה ללא הרף.

הממשלה, בקיצור, האכילה נמר, עלתה על גבו ועכשיו לא יודעת איך לרדת ממנו. כאן יש לציין לגנאי מיוחד אחת לאה גולדין, שבנה הדר נפל בקרב לאחר שהפר את הפסקת האש עם החמאס באוגוסט 2014. גולדין משתמשת בתעתוע הקבוע של משפחות שכולות – היא מתייחסת לגופה של בנה כאילו היתה אדם חי – ודורשת מהממשלה למנוע טיפול רפואי ומזון ממשפחות של אנשי חמאס. הלחץ של גולדין נושא פרי: בשנת 2018, מנעה ישראל יציאה של 769 פלסטינים לישראל, לגדה או למזרח ירושלים משום שהם “קרובי משפחה של אנשי חמאס”, זאת בהשוואה ל-21 דחיות בטענה זו בכל 2017. עד כה פנו 13 חולים במצב קשה לארגוני זכויות האדם, וההערכה היא שהמספר האמיתי של חולים שלאה גולדין מונעת מהם טיפול רפואי גדול משמעותית. לאה גולדין, שמונעת טיפול רפואי מילדים בשל מוצאם של הוריהם כדי לקבל את שרידי הגופה של בנה המת, היא מפלצת; אבל אוזנה של ממשלת ישראל כרויה למפלצות מסוגה. הן הנמר שהיא רוכבת עליו – עד שהממשלה מגלה שהנמר נושך. וגולדין החלה לנשוך לאחרונה.

כולנו יודעים כבר שהממשלה הזו מפחדת מהטוקבקיסטים שלה – ראינו איך ראש הממשלה התקפל בפני מאי גולן ושפי פז וביטל את ההסכם עם האו”ם ביחס למבקשי המקלט. בגלל הנהמות הללו, ובגלל אפסותה של ממשלה שרוממות ה”משילות” בגרונה, ילדים נואשים בני 17, שנידונו לחיות בכלא פתוח מאז שהיו בני חמש, יכולים לדון אותנו לסיבוב אלימות בלתי פוסק.

ולא תהא למוות ממשלה.

הערה: מחר תיערך בכיכר רבין בשעה 19:30 עצרת גדולה נגד חוק הלאום, שמונהגת על ידי הציבור הפלסטיני בישראל. הציבור הזה הוא הנפגע העיקרי מחוק הלאום. בואו להביע סולידריות איתו, ולהראות לממשלה שההתנגדות לחוק הנפשע שלה חוצה מגזרים.

(יוסי גורביץ)