החברים של ג'ורג'

שחקי, שחקי: וריאציות על ישראל שטרם נולדה

למה דגלי פלסטין לא מפחידים אותי, ולמה הם יכולים להיות חלק מתיקון גדול

השתתפתי בהפגנה הגדולה במוצאי השבת האחרונה. תחילה לא התלהבתי ממנה: לא היתה לה את רוח ההפגנות שאני מכיר. התופים היו חסרים לי, והשירה. הקהל שנאסף בכיכר רבין נראה לי קטן מדי. ראיתי פה ושם כמה דגלי פלסטין, אבל גם כמה וכמה דגלי ישראל. ואז הגענו לפינת אבן גבירול-שאול המלך, ופתאום אי אפשר היה לזוז. האוטובוסים מהצפון והדרום הגיעו ישר לרחבת המוזיאון. היו הרבה, הרבה יותר אנשים משחשבתי. ובכל מקום קריאות “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.” כמובן, כבר באותו הערב – וביתר שאת למחרת – התקשורת היהודית והפוליטיקאים היהודים עסקו בדגלי פלסטין ובכמה קריאות “בדם וברוח נפדה אותך פלסטין” שנשמעו שם.

המסקנה המהירה שלי, כפי שנכתבה באותו הערב, היא שהציבור היהודי צריך יותר חשיפה לערבית ולדגלי פלסטין.

הדגלים לא מפחידים אותי, ולא רק בגלל שראיתי אותם נישאים בהפגנות בגדה. הם לא מפחידים אותי משום שהם יצטרכו להיות חלק מהתיקון שהמדינה תצטרך לעבור. ישראל היא המדינה הקולוניאליסטית האחרונה. היא מורכבת מרוב של אנשים שגירשו את הילידים, וממיעוט ילידי גדול. אפילו אם נניח לרגע לשאלת השטחים הפלסטיניים הכבושים, שם הקולוניאליסטים שולטים על מספר גדול מאד של ילידים, שמתקרב מאד אם אינו כבר עולה על מספרם של היהודים; אפילו אם נתייחס לתחומי ישראל הריבונית – מושג שמאבד כל יום ממשמעותו, ככל שהמדינה היהודית מפסיקה להעמיד פנים שהיא מסגרת על-אתנית שאזרחיה שווים – שיעורם של צאצאי הילידים הנכבשים באוכלוסיה הוא כ-22%.

בימים אלה אנחנו נשלטים על ידי אנשים שמבחינתם מדינה יהודית היא מדינה שבה יהודי הוא האדון על פני לא יהודים. במובנים רבים זה תמיד היה המצב, והמדינה היהודית תמיד נקטה אלימות, לעתים אלימות רצחנית (כפר קאסם, יום האדמה, מהומות אוקטובר 2000) ולרוב מנהלתית (שוד האדמות הגדול של ראשית ימי המדינה, המשטר הצבאי, הסירוב המתמשך להקים ישובים פלסטיניים חדשים ולהעניק תכניות מתאר לישובים הקיימים) כנגד האנשים שהזכירו לה שפעם היו כאן 400 כפרים וכמה ערים שאינם עוד כאן. אבל בשעתו היתה תקווה, שפרחה בעיקרה בשנות ה-80 וה-90, שהמצב הזה הוא תהליף חולף, כואב, במידה ניכרת מביש; ושיום אחד יהודים ופלסטינים ישראלים יוכלו שוב להסתכל בפני אלה באלה ולהבין שהם אזרחים של כברת ארץ משותפת; שגורלם קשור זה בזה; שאם יהיה רע לאחד, יהיה רע גם לאחר

(I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return)

ושעל כן, אנחנו צריכים למצוא את הדרך לגשר על ההיסטוריה המדממת והאכזרית שלנו, שאם לא כן נידונו לחיות אותה שוב לנצח.

ניתנה לנו האפשרות: מגילת העצמאות הכילה פסקת שוויון מרשימה. המייסדים לא התכוונו אליה כלל, כמובן. הם בסך הכל זרו קצת חול בעיני האומות

(בן גוריון אסף אבק/

אדם – לזרוע לאויב בעיניים.

על עצמות נערים מן השואה/

סללנו את הדרך העוקפת/

העולה לירושלים)

אבל בסופו של דבר, הטקסט יוצא מידי מחברו. מגילת העצמאות עומדת לא רק כמסמך של הרגע בו נכתבה, אלא גם כמסמך מכונן. אפשר היה להשען עליו. ומגילת העצמאות איננה המסמך היחיד שאפשר היה לבנות ממנו, במאמץ, משהו משותף. היתה התנועה העברית החזקה של שנות הארבעים והחמישים – אמנם, לא נטולת בעיות משלה – ששאפה לצאת מן היהדות וניסתה להתאהב בנופים ובתרבות המקומית. היה הלל קוק, שהתפטר מהכנסת במחאה כשזו יישמה את הפוטש של בן גוריון והפכה את עצמה מהאסיפה המכוננת – שתפקידה לכתוב חוקה – לכנסת הראשונה, שדחתה את החוקה לדורות. קוק היה רוויזיוניסט: הוא האמין, כמו ז’בוטינסקי, שכאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה פלסטיני – ולהיפך.

והיה טשרניחובסקי, הדרך הגדולה שהציונות זנחה: האיש הסקרן, הפגאני והיהודי בו זמנית, שיכול לכתוב היה כריעה מול פסל אפולו

(הנני הראשוו לשבים אליך,

רגע בו קצתי בגסיסה לדורות,

במועד בו אשבור אזיקי הנפש […]

אכרע לחיים, לגבורה וליופי,

אכרע לכל שכיות החמדה, ששדדו

פגרי אנשים ורקב זרע אדם,

מורדי החיים מידי צור שדי,

אל אלוהי מדבריות הםלי,

אל אלוהי כובשי כנען בסופה –

ויאסרוהו ברצועות של תפילין),

ושיכול היה גם לחזור אל פולחן הבעל. הוא הועלם מחיינו כי לא היה משורר לאומי מאולף כמו ביאליק, ומשום שמאחר וקודם כל היה אדם, נשא אשה אהובה, נוצריה רוסית אורתודוקסית אדוקה, ולא אבה להקשיב לדרישות שיכפה עליה גיור. על כן, נגזר דינו להשכח; ורק לאחרונה, כשלא היתה בו עוד סכנה, ראינו את דמותו על שטר. (וכמה שמחתי לראות את השטרניחובסקי.)

במשך שנים דיברו ב”שחקי, שחקי” (כשמו הפופולרי של “אני מאמין” של טשרניחובסקי) כהמנון תחליפי אפשרי ל”תקווה”, שלא יכלה לשמש את אזרחיה הלא יהודים של ישראל. בשנות התשעים, מרים בן פורת, בנאום הפרישה שלה כמבקרת המדינה, יכלה להציע להחליף את “התקווה” ב”שחקי, שחקי.” קריאה מהירה בשיר מראה שאין בו, בעצם, שום דבר יהודי. הוא מדבר על תחיה לאומית נטו:

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום,

אך בוא יבוא – ישאו שלום

אז וברכה לאום מלאום.

ישוב יפרח אז גם עמי,

ובארץ יקום דור,

ברזל-כבליו יוסר מנו,

עין בעין יראה אור.

השיר, יש להדגיש, נכתב באודיסה תחת שלטון הצארים, ב-1892. ה”ארץ” שעליה מדבר טשרניחובסקי איננה בהכרח פלסטינה-ישראל. ברזל-הכבלים הונח על רגלי תושביה של רוסיה כולם. השיר, מבחינה זו, הוא אוניברסלי: ככל שיש בו משהו ציוני, הוא מדבר על מדינה שתושביה חיים בשלום ובשוויון.

באופן משונה, זה גם מה שהרצל מנסה לנסח ב”אלטנוילנד.” תנועה פאשיסטית מוכרת בארץ לקחה את שמה, “אם תרצו”, משורות הסיום של אלטנוילנד; אבל על הספר עצמו היא איננה ממליצה ברשימת הקריאה הציונית שלה, משום שהנבל בספר הוא רב גזעני שרוצה לשלול את זכותם של תושבי הארץ שאינם יהודים לאזרחות. זה קצת מעורר אי נוחות, אני מניח.

אבל הציונות איננה מה שיכלה להיות; היא מה שהיא. Zionists will Zionate. אם על המולדת שלנו לחיות, על הציונות למות, משום שתוצאתה הבלתי נמנעת היא – כפי שזיהה אורוול כבר בשנות הארבעים – לאומנות יהודית. אנחנו צריכים לאמץ פטריוטיות, לא ציונות. הציונות היא פטריה רעילה על הפטריוטיות הישראלית.

מה שמחזיר אותנו לדגלי פלסטין. הפלסטינים הישראלים הם פלסטינים וישראלים. הם מחזיקים בשתי זהויות, לעתים יותר מאחת. כולנו כך. הישראלים היהודים הם ישראלים ויהודים. לעתים, פלסטינים כיהודים, הם קודם כל חובבי כדורגל; לעתים, קודם כל חובבי אום כולתום. לעתים הזהות המובילה שלהם היא נשיות, לעתים הומוסקסואליות, לעתים חיבת בישול. הרבה יותר משני גויים מתרוצצים בבטננו, ואין אחד מהם שאין לו שעה.

הישראלי הפלסטיני לא יוכל לשכוח, לא בדורות הבאים, את הנכבה, חורבן המולדת ואת הגלות. הם חלק בלתי נפרד מזהותו כפי שחוויות החיים כמיעוט נרדף היו ככוויה בבשרם של מקימי המדינה הזו. הלבנים והשחורים בדרום האמריקאי עוד לא סיימו את הדין והחשבון עם תקופת העבדות והלינצ’ים

(העבר איננו מת, הוא אפילו איננו עבר)

ולא נראה שיסיימו אותו בקרוב. מה שקרה כאן ב-1929-1949 לא יישכח בדורות הקרובים. כולנו נצטרך לחיות עם זה.

וכדי לחיות עם זה, כדי לא למות עם זה, כדי לא להרוג עם זה, כדי לא לצלק ולהצטלק עם זה, כדי לשחרר את המסה המעיקה של היסטוריה מדממת שתקועה בגרון של כולנו, נצטרך להכיל את הטרגדיה של האחר. נצטרך להכיר בחלקנו בטרגדיה שלו. נצטרך להבין שהדגל הפלסטיני – כמו דגל הפסים ומגן הדוד – הוא דגל אתני, וישראל תצטרך להיות מדינה על אתנית. העובדה שדגלי פלסטין מתנופפים בתל אביב היא חיובית: היא מעידה על כך שהחברה הישראלית עמידה מספיק כדי להסתכל עליו.

בעובדה שהדגלים האלה מונפים בתל אביב, בצעדה משותפת של יהודים ופלסטינים, טמונה תקווה: שיהודים ופלסטינים יוכלו לראות את הדגלים זה של זה ולא לראות דם בעיניים. להבין שכל קבוצה נושאת את אסונה, ושבסופו של דבר האדמה לא מבדילה בין דמו של האחד לדמו של האחר. אם אנחנו רוצים לחיות כאן, צריך להיות מקום לדגל הפלסטיני לצד דגל הפסים ומגן הדוד. עד שיום אחד, כשהחצוצרות הישנות יחלידו לבלי שוב, נוכל לדבר על דגל אחר, שיאפשר את העברת שני דגלי הדמים למקום מכובד במוזיאון. אבל ראשית כל, עלינו להכיר בדגל האחר, להכיר בכאב שהוא מייצג, להכיר בכך שבהנפתו לצד דגל כחול לבן יש השלמה, לא בהכרח מריבה.

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח;

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

(יוסי גורביץ)

כשהרב”ט האסטרטגי הוא בן 17 מעזה

איך העבירה הממשלה את ההחלטה האם לצאת למלחמה בעזה לידי קטינים עזתים

התנהלותה של הממשלה מול רצועת עזה מגיעה לשיאים של גיחוך: אמש (ה’), לאחר כמה ימים של חילופי אש, הודיע חמאס על הפסקת אש. דובר של הממשלה שסירב להזדהות הודיע נחרצות שאין הפסקת אש. הבוקר (ו’) הודיע צה”ל בשפל רוח על הפסקת אש. יחיא סינוואר הוכיח, שוב, שהמילה שלו שווה יותר מזו של נתניהו ושההודעות של חמאס מדויקות יותר מאלה של ישראל.

הטמטום לא נמצא רק בצד של הממשלה: האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כתב אתמול (ה’) ש”לא יכול להיות שילדי שדרות יהיו ערים בממ”דים ויחיא סינוואר ישן במיטתו. בטווח הקצר, צה”ל צריך להכנס בהם בכל הכוח. בלי להסס, בלי לחשוב, ובלי לדבר עכשיו על הסדרה.” בלי לחשוב: סיסמת הנצח של מצביעי יש עתיד.

אבל, בכל זאת, האחריות היא לא על כתפיה של החליפה המדברת, אלא על אלה של הממשלה. וזו עושה מזה חודשים שגיאה אסטרטגית גסה: היא מעבירה את היכולת להדליק את הגזרה, עד כדי מלחמה, לידי בן 17 רנדומלי.

תזכורת: הגיל החציוני ברצועת עזה הוא 18. חיים שם, ככל שאפשר לקרוא לכך חיים, כשני מיליוני בני אדם. חלק עצום מהם הוא בן 17. והם לא נמצאים תחת שליטה של אף אחד. אם הם ירצו להפריח בלון תבערה, יהיה מסובך מאד עד בלתי אפשרי למנוע זאת מהם. ישראל מתעקשת שוב ושוב – גם היום, אחרי הפסקת האש – שבלוני תבערה הם מבחינתה סוג של קאזוס בלי. בכך היא כובלת את עצמה לתגובה על החלטה של בן תשחורת אקראי, ומונעת ממשטר החמאס ברצועה להשליט סדר. העובדה שישראל רואה בחמאס אחראי על על כל פעולה כזו ופוגעת באנשיו בעקבותיה, למרות שאין לו שום קשר אליה, גם היא לא מסייעת.

אנשים שקולים היו אומרים לממשלה שהנסיון להגרר אחרי כל בלון תבערה מעפן סופו שייגמר בכך שמישהו ייהרג, וברגע שמישהו ייהרג יהיה מאד קשה לעצור את התבערה. יש בפני ממשלה רציונלית מספר מוגבל של אופציות:

א. להגיע להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, ולהסיר את המצור על הרצועה. כולל אישור להקמת נמל במקום. כן, חמאס ינצל את זה בוודאי להברחת נשק. אני מניח שצה”ל גם הוא לא יפסיק לקנות נשק ושהמאזן יישאר זהה או דומה. מצב כזה יערער כנראה את שלטון חמאס יותר מכל מהלך אחר של ישראל, אבל ספק אם הארגון יעז להתנגד לו.

הבעיה עם האופציה הזו: הבסיס של ראש הממשלה ישחט את ראש הממשלה אם ינקוט בו. זו תהיה פעולה שתועיל לישראל, אבל תזיק לנתניהו; ובהתאם, נתניהו צפוי לשמור על שרידותו האישית על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כפי שעשה כל שנות תפקידו.

בעיה נוספת: המדיניות הלא רשמית שקבע צה”ל, מדיניות הבידול (הפרדה בין הגדה לרצועה) צפויה לקרוס גם היא, או על כל פנים להתערער משמעותית. עזתים יוכלו להגיע לגדה בדרך הסיבובית, גם בלי אישור ישראלי. אמנם, שם הם יהיו חשופים למעצר וגירוש על ידי ישראל, שעדיין שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת לאפשר לעזתים להגר לגדה, אבל המדיניות שקבע עמוס גלעד תתערער.

ב. להמשיך את המצב הנוכחי עד שתגיע איזושהי נקודת פיצוץ, עם הרוגים ישראלים, שתאלץ את הממשלה לעשות אחת משלוש:

ב1. להפציץ את הרצועה מהאוויר, תוך גרימת נזק מסיבי לאוכלוסיה, בלי שום תועלת להוציא תאוות הדם של תומכיה.

ב2. לצאת למבצע מוגבל נוסח צוק איתן, שוב עם נזק עצום לאוכלוסיה, אבל הפעם גם עם נפגעים לצה”ל. יעזור כדי לצרוח קצת hasbara בחו”ל, אבל פרט לכך לא יועיל לאיש.

ג. לכבוש את הרצועה, למוטט את שלטון החמאס, ולהחזיק בה. אחרי הכל, אתה לא יכול למנוע הפרחת בלונים אם אתה לא שולט בשטח. ולא כמו פעם, כשהחזיקו את כל הרצועה עם תשע פלוגות: זה יצריך הפניה של חלק ניכר מהסד”כ של צה”ל לפרק זמן בלתי מוגבל. מבחינת העזתים, זו כנראה ההצעה הכי פחות גרועה פרט לא’. מבחינת ישראל זו כנראה ההצעה הגרועה ביותר. היא תיאלץ לקחת אחריות לקיומם של שני מיליוני בני אדם ששונאים אותה, ושהתשתית שלהם ממילא אמורה לקרוס סופית בעוד שנתיים.

כשהממשלה הופכת את השימוש בבלוני תבערה – כלי מטריד אבל לא קטלני – לקאזוס בלי, הוא מונעת טיפול רציונלי במצב, עם שחקנים שאפשר לדרוש מהם אחריות. היא הכניסה את עצמה למלכודת הזו, שצפויה בשלב מסוים להכריח אותה לבחור בווריאציה מסוימת של אופציה ב’, בעיניים פקוחות. הממשלה הזו לא מסוגלת לדבר על הבלגה. אחרי השנים הארוכות של קשקשת על “מיטוט שלטון החמאס”, היא גם לא מסוגלת להודות בכך שהיא מנהלת איתו משא ומתן – מה שהיא עושה ללא הרף.

הממשלה, בקיצור, האכילה נמר, עלתה על גבו ועכשיו לא יודעת איך לרדת ממנו. כאן יש לציין לגנאי מיוחד אחת לאה גולדין, שבנה הדר נפל בקרב לאחר שהפר את הפסקת האש עם החמאס באוגוסט 2014. גולדין משתמשת בתעתוע הקבוע של משפחות שכולות – היא מתייחסת לגופה של בנה כאילו היתה אדם חי – ודורשת מהממשלה למנוע טיפול רפואי ומזון ממשפחות של אנשי חמאס. הלחץ של גולדין נושא פרי: בשנת 2018, מנעה ישראל יציאה של 769 פלסטינים לישראל, לגדה או למזרח ירושלים משום שהם “קרובי משפחה של אנשי חמאס”, זאת בהשוואה ל-21 דחיות בטענה זו בכל 2017. עד כה פנו 13 חולים במצב קשה לארגוני זכויות האדם, וההערכה היא שהמספר האמיתי של חולים שלאה גולדין מונעת מהם טיפול רפואי גדול משמעותית. לאה גולדין, שמונעת טיפול רפואי מילדים בשל מוצאם של הוריהם כדי לקבל את שרידי הגופה של בנה המת, היא מפלצת; אבל אוזנה של ממשלת ישראל כרויה למפלצות מסוגה. הן הנמר שהיא רוכבת עליו – עד שהממשלה מגלה שהנמר נושך. וגולדין החלה לנשוך לאחרונה.

כולנו יודעים כבר שהממשלה הזו מפחדת מהטוקבקיסטים שלה – ראינו איך ראש הממשלה התקפל בפני מאי גולן ושפי פז וביטל את ההסכם עם האו”ם ביחס למבקשי המקלט. בגלל הנהמות הללו, ובגלל אפסותה של ממשלה שרוממות ה”משילות” בגרונה, ילדים נואשים בני 17, שנידונו לחיות בכלא פתוח מאז שהיו בני חמש, יכולים לדון אותנו לסיבוב אלימות בלתי פוסק.

ולא תהא למוות ממשלה.

הערה: מחר תיערך בכיכר רבין בשעה 19:30 עצרת גדולה נגד חוק הלאום, שמונהגת על ידי הציבור הפלסטיני בישראל. הציבור הזה הוא הנפגע העיקרי מחוק הלאום. בואו להביע סולידריות איתו, ולהראות לממשלה שההתנגדות לחוק הנפשע שלה חוצה מגזרים.

(יוסי גורביץ)

עוד שלב בטיהור האתני בגדה

ממשלת נתניהו-שקד מוודאת שזרוע הטרור הבלתי רשמית שלה, זו של המתנחלים, תקבל את הפרס שהובטח לה. המקרה של עדי עד

לטרור היהודי בגדה המערבית יש שתי זרועות: האחת, הרשמית, היא צה”ל (*). הוא אחראי על האלימות הממסדית שהממשלה מפעילה, שמטרתה לשמר את הכיבוש ולמנוע מהפלסטינים להתקומם. צה”ל הוא אמנם ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, אבל יש דברים שהוא לא יכול לעשות, משום שזה יקרע מעל פניו את המסכה החוקית שלו. בשביל זה יש לו את הפלנגות של המתנחלים. אלה מבצעים את החלק של השתלטות על אדמות. לכאורה זו זרוע בלתי חוקית’ ורשמית השלטונות אפילו הקימו יחידה למאבק בהם, פשל”א (פשיעה לאומנית); בפועל שיעור ההעמדה לדין אפסי, תוצאה של כשלון מדהים בחקירה. וכשדברים מגיעים לבית משפט, התוצאות קרובות מביכות. השופטים היהודים אוהבים את האחים היקרים.

ובכל זאת, בין השלטון היהודי ובין הטרוריסטים שלו יש דיל: הממשלה לא רק תעמיד פנים שהיא לא רואה את הטרור, היא גם תעניק למחבלים פרס – אדמות שדודות. אתמול (ג’) הודיעה הממשלה על קיום חלקה בהסכם: היא תרחיב את ההתנחלות עמיחי (שהוקמה עבור גזלני עמונה המפונים), כך שזו תגיע עד המאחז עדי עד. בכך תשלים הממשלה את הבטחתה להכשיר את השרץ.

כמה מילים על עדי עד (הרבה יותר אפשר לקרוא כאן): מדובר במרכז טרור נדיר בעוצמתו. נכון לשנת 2013, זיהה ארגון יש דין 96 עבירות פליליות שבוצעו על ידי הפולשים שהקימו עדי עד, שמתוכן 21 מקרי אלימות. סביר להניח שמספר העבירות גדל מאז, כי זה מה שקורה כשאתה לא אוכף את החוק. (דו”ח מופתי של יש דין ביחס לעדי עד, כאן.)

המדינה הודתה בבג”ץ כי כל המאחז בלתי חוקי, כי כנגד כל המבנים שלו הוצאו צווי הריסה, אבל טענה שהיא מתכוונת להכשיר אותו. בינואר, אחרי הביקורת החריפה וחסרת השיניים הרגילה של בג”ץ, הוא הקציב למדינה תשעה חודשים להציב לו מתווה הכשרה. ההודעה החדשה של הממשלה היא כנראה נסיון ההכשרה: השעון הרי מתקתק לקראת אוקטובר.

המדינה טוענת להגנתה – כן, היא פועלת אקטיבית להגנה על פורעי החוק מעדי עד – שחלק מהמבנים בנויים על אדמות מדינה, וחלק אמנם לא אבל לשם כך היא מתכוונת לשנות את סימון אדמות המדינה כך שיתאים למטרה שהיא ציירה מראש. במתווה עליו הודיעה אתמול, השטח של עדי עד צפוי לתפוח פי 2.5 או יותר.

לכך יש שתי משמעויות. קודם כל, שטחים חקלאיים גדולים של פלסטינים ייכלאו בתוך עדי עד. ברגע שזה יקרה, הפלסטינים יאבדו גישה רשמית לאדמותיהם. לפלסטינים אסור להגיע לאדמות שנמצאות בתוך התנחלויות. בכך יקבלו הפורעים הלא רשמיים של הממשלה את הנתחים שהובטחו להם: אדמות פרטיות של פלסטינים יהפכו לרכוש יהודי בפועל.

שנית, מעגל הטרור יתרחב. זה אף פעם לא עוצר. הפורעים שהשתלטו על אדמות ג’אלוד, מוראייר וכפרים אחרים לא יעצרו שם. הם יפלשו לעוד אדמות. אחרי הכל, הממשלה אפילו לא טורחת יותר להעמיד פנים שהיא מתנגדת לכך. הם יפלשו, הפלישה הזו בהכרח תהיה מלווה בטרור כלפי פלסטינים כדי שאלה יפחדו להגיע לאדמותיהם. וכך זה יימשך, עד שהמדינה תמצא את הדרך להכשיר גם את הגזל הזה רשמית. וחוזר חלילה.

הדיקטטורה הצבאית היהודית (**) בגדה המערבית איננה דיקטטורה צבאית רגילה. היא דיקטטורה שהמטרה שלה היא סיפוח וכליאה בגטאות או גירוש והשמדה של התושבים המקומיים. חלק ממנהיגי הדיקטטורה אומרים זאת בגלוי, והאחרים לוחשים זאת. שני הצדדים מסייעים לטרור הרשמי ולטרור הרשמי-למחצה.

שני אלה שלובים זה בזה. בלי הטרור הרשמי, בלי הידיעה שצה”ל ינקום שבעתיים גם את עצם ההתנגדות לפורעים, הטרור הלא רשמי לא היה שורד שבוע. צה”ל לא מעוניין לצמצם את הטרור הלא רשמי, והממשלה מתמרצת אותו. למערכה מסוג זה קוראים טיהור אתני. טיהור אתני זוחל, אמנם, טיהו אתני איטי; כזה שלמד את לקחי רואנדה ומשתדל לא לעשות גלים גבוהים מדי עד השגת היעד; אבל טיהור אתני לכל דבר.

וכמו במקרה של רואנדה, אפשר להראות בקלות כיצד הממשלה שותפה לו, יוזמת אותו, מתמרצת אותו, ואיך הצבא מאפשר אותו. כל מה שנותר הוא בתי משפט בינלאומיים.

(*) נראה לי שאפשר להפסיק להעמיד פנים שצה”ל הוא גוף ישראלי. המילה “ישראלי” הפכה לחסרת משמעות בעקבות חוק הלאום.

(**) כנ”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המוגלה יצאה החוצה

השנאה של האחים היהודים היא קודם כל אל היהודים שלא חושבים כמוהם, והשנאה הזו רצחנית

אתמול (ג’) קרתה לערוץ 7 תקלה מביכה: הוא פרסם בגלוי את מה שהוא חושב על העולם. הכותב היה אחד משה חסדאי, שהשפריץ הרבה ארס על פלסטינים, קרא להם ניאו נאצים וקרא להשמדתם. עד כאן, שום דבר יוצא דופן. הבעיה" מבחינת רוב הציבור, היתה עם מה שכתב חסדאי בסוף המאמר:

“הכוח הלהט"בי והחילוני השמאלני הקיצוני, הכולל את הפמיניזם הרדיקלי שחודרים לצבא ולעמדות כוח, משחקים לידי האויב הערבי, שרואה בהם הזדמנות להחלשת העוצמה הצבאית והלאומית היהודית. לא זאת בלבד, אלא שעתה כל אלה יחד מסיתים את הציבור הדרוזי והבדואי ואת הפולשים מאפריקה, נגד העם היהודי והמדינה היהודית וממשלתה.

יש כאן אויב פנימי ערבי נאצי והוא מסוכן הרבה יותר מאיראן.

מאז התרחשות השואה, יהודים רבים נשבעו, "לא עוד" – אף פעם לא לאפשר לשנאה ולאלימות של השואה לחזור על עצמה. כדי להבטיח זאת, אנו מחויבים להכות באויבינו המסיתים והרוצחים אותנו, ולעשות זאת ביד קשה וקשוחה שתעביר מסר לאלף שנים הבאות.

יש לנו מחויבות לחסל ולגרש מקרבנו את אותם אנשים שמוכנים למחוק ולהכחיש את ההיסטוריה שלנו, אותנו כיהודים ואת היהדות. אל לנו לשתוק. אנו עוסקים בקרב על חיינו ומדובר באויב פנימי, שאחת דינו, לרדת מעל בימת ההיסטוריה. זהו עמלק, שדינו ידוע והגיע הזמן לבצע.”

בערוץ 7 הבינו במהירות שהם ביצעו פליטת פה קלאסית, כלומר אמרו בפומבי את מה שהם אומרים בחדרי חדרים, ומיהרו להסיר את המאמר. אתם עדיין יכולים לקרוא אותו ברוטר.

מה יש לי לומר על זה? שתי מילים לא נעימות אבל הכרחיות: אמרתי לכם.

[…]

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב ב-2006, כמה שבועות לפני מלחמת לבנון השניה. ההתחלה שלי בכתיבה באה מוקדם הרבה יותר, ב-1994, במערכות הבי בי אסים שקדמו לאינטרנט בישראל. ואחד הדברים שגרמו לי לדפוק את הראש בקיר היא התפיסה שחובשי הכיפות הסרוגות הם בסדר, הם משלנו. אחרי הכל, הם עושים צבא. הבעיה היא החרדים, שלא עושים צבא.

אני באתי משם. אני בוגר ישיבת נחלים. אני יודע איך הם מדברים על חילונים כשחילונים לא שם. זה מתפרץ מדי פעם, כשהקלטה מביכה גולשת החוצה. אני יודע על המשאלות הבלתי פוסקות לרצח עם, אני יודע שהחינוך הממלכתי דתי הוא הרבה יותר הטפה מאשר חינוך. אני יודע ש”חמורו של משיח” הוא כינוי החמד ביחס למה שחושבים ואומרים שם על יהודים חילונים.

הו, הם שונאים את הפלסטינים. הפלסטינים נתפסו במשך עשורים כעמלקים, כמי שמעכבים בגופם את הגאולה היהודית. הם דיברו על עמלק מזמן. כולם ניסו לטשטש את המשמעות של המילים. משה פייגלין, בכיר בליכוד בשעתו, דיבר על פלסטינים כעמלקים. כולם יודעים מה צריך לעשות בעמלקים, ואם מישהו לא הבין, אביחי בוארון הבהיר: צריך לבנות להם מחנות השמדה, אבל יהיו רבנים שישתמטו מחובתם.

בוארון הוא דמות מכובדת בהנהגת המתנחלים, אם כי שנויה במחלוקת. ראש הממשלה נתניהו בירך אותו לאחרונה על הקמת מאחז חדש.

אבל גם בימים התמימים היחסית של שנות השמונים, לדיבורים על עמלק התלווה צל אפל: הדיבורים על “ערב רב.” ערב רב מוזכר בתנ”ך במקור בתור קבוצה לא ברורה שנלוותה אל בני ישראל שיצאו ממצרים, וכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק אפשרי. עם התפשטות הזבל הרוחני של הקבלה, “ערב רב” קיבל משמעות אחרת: אנשים שחושבים שהם יהודים, שאחרים חושבים שהם יהודים, אבל בפועל הנשמה שלהם היא נשמה עמלקית. ככאלה, הם נלחמים את מלחמתו של עמלק כנגד אלוהים. ויש מאנשי הקבלה שטוענים שהגלות האחרונה תהיה גלות הערב רב – יהודים שנמצאים תחת שליטתם של יהודים אחרים, שאינם אלא “ערב רב.”

מתחילים לראות את זה?

התיאולוגיה המשיחית של האחים היהודים נתקלת בקיר המציאות, וזה תמיד כואב. ההתקלות הראשונה הגיעה בפינוי סיני; אז יצאה מקרבם המחתרת היהודית הראשונה. הנסיגה מסיני נתפסה כנסיגה בגאולה, דבר בלתי אפשרי בתיאולוגיה של האחים היהודים. פיצוץ. אחר כך הגיעו הסכמי אוסלו. לא היתה ברירה אלא לברוך גולדשטיין לבצע את הטבח שלו, ואחר כך ליגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה רבין. באותה התקופה, נאלץ שלמה אבינר – רב חשוב בקרב האחים היהודים – להוציא פסק הלכה שקובע ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” הפניות אליו בנושא היו רבות.

למה להכריז על רבין כעל ערב רב? כי יש איסור לרצוח יהודים. אבל אם מכריזים עליו כעל ערב רב, אז הוא לא באמת יהודי ודמו מותר. מה זה מותר? צריך לזרוק אותו למחנה השמדה ומי שישתמט מהחובה הזו הוא לא יהודי אמיתי.

הדיבורים על ערב רב תפסו תאוצה בעקבות פינוי רצועת עזה. לראשונה, פינתה ממשלת ישראל התנחלויות, ומה שכאב לאחים היהודים במיוחד היה שלאף אחד לא היה אכפת. איך להסביר את העובדה הזו, את הנסיגה בגאולה הזו? אפשר לומר שקוק טעה ולחשב מסלול מחדש, אבל יותר מדי הושקע בתפיסה הזו. אפשר לומר שהעם לא ראוי לגאולה, אבל זה יצריך שינוי פנימי של העם, ולאחים היהודים ברור שנסיון גלוי לכך יגרור עימות. עובדים על זה באמצעות הדתה, אבל זה ייקח המון זמן.

נמצא פתרון: יש חלק מרכזי בעם שמהווה ערב רב, והערב רב הזה משפיע על שאר האוכלוסיה. ומשזוהה הערב רב, מתחילים לדבר על איך בעצם נפטרים ממנו. הטקסט של חסדאי מזכיר מאד את “יום התליה” של ה-Turner Diaries, הטקסט הניאו נאצי האמריקאי הקלאסי (פאק, אשכרה כתבתי את המשפט הזה) שבו מתבצע יום לינץ’ לאומי ב”בוגדים בגזע.”

כן, מבחינת חלק ניכר מהאחים היהודים רוב היהודים החילונים – כלומר החילונים בעלי ההכרה, האלה שמתעקשים שהם חילונים – הם ערב רב. ודינם מוות. והם אומרים את זה המון זמן. למעשה, הם כבר ניסו לבצע פיגוע נגד הציבור היהודי הכללי; זה היה מפחיד מאד, והתקשורת הישראלית עשתה מה שהיא עושה מאז ימי רצח רבין – דיווחה אבל העלימה. כפי שהיא נוהגת לומר שההתנתקות חלפה “ללא נפגעים”, כשהיא שוכחת את ארבעת האזרחים הישראלים וארבעת הפלסטינים שנרצחו על ידי אחים יהודים כדי לסכל אותה.

בדרך כלל המוגלה הזו לא יוצאת החוצה. זה יהיה מביך. כשזה יוצא החוצה, מורידים את זה זמנית מהרשת. אבל זה המצב. אחרי הכל, אם ערוץ 7 לא היה בקי ורגיל במושגי ערב רב ומה צריך לעשות בהם, לא היתה נקרית בדרכו תקלה כזו. שום כלי תקשורת שפוי לא היה מפרסם מאמר כזה – אלא אם העורך ידע שהציבור שלו רגיל במונחים הללו ובשל אליהם.

ואופס, מישהו מבחוץ שם לב.

[…]

במשך 24 שנים בערך הייתי האיש מבחוץ, האיש שידע – אם כי לא בבהירות כמו היום – איזו סוג מפלצת מגדלים בבתי המדרש ובישיבות. במשך שנים דפקתי את הראש בקיר של הסירוב של חילונים להאמין. מכל הקירות שבהם דפקתי את הראש לאורך השנים, זה היה המתסכל מכולם. אז לא היו לי המאמרים הזמינים הללו, ולא כל שפע הטוב של מזילי הריר ממכילת בני עלי. לא היתה אינטרנט. היה לי רק מה שראיתי, קראתי וחוויתי. וה”אתה מגזים” הזה חירפן אותי. וכנראה שהייתי צריך לפרוק את זה, ומכאן הפוסט הזה.

[…]

אז לאן עכשיו?

ראשית, להבין שיש כאן מפלצת. זה דבר ראשון: להתגבר על ההכחשה. להכיר בכך שיש מפלצת ושצריך להלחם בה. לא לדבר איתה. נדבר איתכם כשתכירו בנו כבני אדם בעלי רצון חופשי, חופשי מתכנית אלוהית. לא יקרה בקרוב, אה? בעסה. אז אין על מה לדבר.

שנית, להבין שכל הדיבורים על “קצת דת זה לא מזיק” הם בולשיט. “קצת דת” זה בדיוק מה שמזיק. אם היו נותנים לך את הדבר האמיתי, היית נתקל בהלם אבל סביר להניח שהיית מתגבר עליו. מי שאומר “קצת דת לא מזיקה” נותן לך מנה מוחלשת של פניצלין: הוא מחסל את המערכת החיסונית שלך.

שלישית, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? השאלה הזו מופנית לחילונים. האם אתם רוצים בסוג כלשהו של תפיסה יהודית דתית? אז כדאי שתתחילו לעבוד על זה. תקראו טקסטים, תפגשו עם רבנים קונסרבטיבים ורפורמים. לא רוצים את המטען הזה? אין לכם כוח להתחיל לנבור בטקסטים שאתם לא מאמינים בהם? גם סבבה. אז זכרו שאתם חושבים שהטקסטים האלה הם בולשיט ואל תעניקו כבוד למי שממלחל אותם. הוא לא ראוי להם.

אבל מצב הביניים הזה, של קצת יידישקייט לא יזיק, הוא זה שמסתיר ממכם את העובדה שבעיני חלק ניכר מהציבור חובשי הכיפות אתם סייענים של עמלק, עמלק בעצמכם, ודינכם מיתה. לרוב האנשים אין כוח לכל העבודה הזו – זה ממש בלגאן לארגן בחום הזה מחנה השמדה מתפקד – אבל יש אנשים שממש מריירים על זה.

ובסופו של דבר, אתם האויב האמיתי. כשהם יגמרו עם הפלסטינים, והתכנית המשיחית תתרסק לאפוקליפסה, אתם תהיו השעיר לעזאזל. הגיע הזמן להתעורר.

רבאק, זו המולדת שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הגנה על מוסר הציבור

איתן ברושי ביצע לפחות עבירת מין אחת. הוא צריך לעלות על טיל. ולא, זה לא קשור לחזקת החפות

שוו בנפשכם מצב שבו איתן ברושי איננו ח”כ, אלא מורה בבית ספר. שוו בנפשכם מצב שבו הוא חופן את עכוזה של אחת התלמידות, לעיני תלמידים ומורים המומים. כמה זמן לדעתכם היה הפדופיל (התיאורטי) ברושי נשאר בתפקידו? האם מישהו היה מחכה לחקירה משטרתית, להחלטת פרקליטות, לכתב אישום, ולפסק דין לפני שהיה מעיף את הפדופיל (התיאורטי) ברושי מתפקידו כמורה? האם מישהו היה נותן לברושי, הפדופיל (התיאורטי) ליהנות מן הספק, אם היה מתגלה שהוא ביצע עבירת מין בקטינה אחרת, 15 שנים קודם לכן?

כנראה שלא. ואם כן, זו היתה שערוריה לאומית, שער ראשי בעיתונים וידיעה שפותחת מהדורות: הפדופיל המורה עדיין בתפקידו.

איתן ברושי ביצע לפני מספר שבועות עבירת מין בחברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין. כן, עבירת מין. מעשה מגונה. סעיף 348 לחוק העונשין קובע כי “העושה מעשה מגונה באדם ללא הסכמתו, דינו – מאסר שלוש שנים.” חברת הכנסת נחמיאס-ורבין בחרה, וזו כמובן זכות ששמורה לה, שלא להגיש תלונה כנגד ברושי. קשה להאשים אותה: כבר ראינו שברושי מסוגל לקושש עוכרי דין ארסיים במיוחד.

אבל מלך שמחל על כבודו, כבודו איננו מחול. העבירה שביצע ברושי היא לא רק כנגד ח”כ נחמיאס-ורבין; כמו כל עבירה פלילית, היא בוצעה גם כלפי הציבור. לציבור יש זכות שלא להיות מיוצג על ידי אדם שביצע מעשה מגונה. המשטרה עצמה איננה זקוקה לתלונה כדי לפתוח בחקירה: משנודע לה על ביצוע עבירה, היא אמורה לפתוח בחקירה מיוזמתה. היא אף לא נזקקה לעדותה של נחמיאס-ורבין: יש די עדים אחרים לתקרית.

אתמול (ב’) התפרסמה עדות נוספת נגד ברושי, על ידי אישה שהותקפה לעדותה על ידיו לפני 15 שנים. ברושי החל לנקוט מיד בהגנה של “מתלוננת אנונימית” ו”זכות החפות”, והגברברים הימנים נזעקו לעזרתו.

קשקוש.

אנחו יודעים שברושי ביצע עבירת מין אחת (הוא אף לא טרח להכחיש אותה). עבריינות מין היא במהותה סדרתית. כשנודע על התקיפה שביצע ברושי בח”כ נחמיאס-ורבין, כולם שאלו מתי תגיע התלונה הבאה. היה ברור שזה לא מקרה חד פעמי. אתמול הגיעה התלונה השניה.

הכלל הנקוט הוא שיש להאמין למתלוננים עד שיוכח אחרת. אם מישהי אומרת שהיא הותקפה, היא כנראה הותקפה. אם מישהו אמר שהוא עונה על ידי כוחות הבטחון, הוא כנראה עונה. אם מישהו מעיד על רצח עם, כנראה שמחרחש רצח עם. אנשים לא בודים דברים כאלה. שיעור תלונות השווא בנושא הוא אפסי. יש כאלה, כן, ומכאן הסיפא של "עד שיוכח אחרת." אבל גם בלי המתלוננת שהתפרסה אתמול, ברושי כבר נתפס בביצוע עבירת מין.

ולא, אין לזה שום קשר לחזקת החפות. חזקת החפות היא חזקה הכרחית במישור הפלילי. בבואנו לשלול את חירותו של אדם, חובה עלינו להחזיק בראיות שהן מעבר לספק הסביר, משום שהתוצאה של טעות כאן היא פשע מצד הציבור כנגד אדם חף מפשע.

אבל למוסר הציבורי יש מעט מאד קשר לחוק הפלילי. החוק הפלילי הוא מקרה שבו הפגיעה בציבור הפכה כה מהותית, עד שאין ברירה אלא לערב את רשויות החוק. חברה שמנהלת את המוסר שלה על פי הקוד הפלילי היא חברה שהסכינה עם היותה חברה של פושעים.

אל קאפונה היה פושע, והציבור קרא לו פושע, לפני שהתברר שהוא העלים מס. היטלר היה פושע מלחמה, למרות שמעולם לא הורשע על ידי בית משפט. אוגוסטו פינושה היה פושע מלחמה, למרות שחמק מדין עד יומו האחרון. משה קצב היה אנס לפני שהורשע בכך. לתקשורת הישראלית אין בעיה לקרוא לטיפוסים מפוקפקים, שהכל יודעים שהם טיפוסים מפוקפקים, “ראשי משפחות פשע” למרות שהם מעולם לא הורשעו בכך.

כלפי ברושי התקשורת בדרך כלל לא מעיזה. בדיוק כפי שמעטים מאד העזו לקרוא לחיים “הלשון” רמון עבריין מין, אף שהורשע בעבירת מין. ההנחה הסבירה היא שאם תקרא לראש משפחת פשע ראש משפחת פשע, אז (בניגוד לרחבעם זאבי) הוא לא יפוצץ לך את הדירה. אבל אם תקרא לחיים רמון עבריין מין, אתה מסתכן בתביעה. וכך, כמסתבר, יקרה למי שקורא לאיתן ברושי בכינוי היאות לו.

ואף על פי כן, אילו איתן ברושי היה פדופיל (תיאורטי) ולא ח”כ מפוקפק, העיתונים היו קוראים לו בדיוק כך. שום פדופיל לא היה מנסה לצאת להגנת שאריות שמו הטוב באיום בתביעה. אבל “סתם” עבירת מין כלפי אשה שאיננה קטינה – זה עדיין עובר בחברה שלנו בלי יותר מדי סנקציות. איתן ברושי עדיין יכול לחשוב שעם עורך דין שיש לו חליפת איומים, הוא יכול לצאת מזה.

ואת האווירה הזו בדיוק, את התפיסה ש”סתם” נשים חשופות לסוטים מסוגו של ברושי; שעדיף להן לסתום את הפה, שמא ימצאו כתב תביעת השתקה בתיבת הדואר שלהן – אותה אנחנו צריכים לשבור. צריך להבהיר לאיתן ברושי שהוא חלאת המין האנושי, מורסה דוחה על הגוף הפוליטי הישראלי; שהוא לא יכול להשאר חבר כנסת, ולא משנה איזו קומבינה הוא סגר עם המגזר הקיבוצי, משום שהוא משרת ציבור והציבור מאס במשרתים מסוגו.

אל תשבו איתו בחדר אחד. סרבו לשתף איתו פעולה בכל צורה שהיא. שבשו כל אירוע שהוא מופיע בו בסביבתכם. ואם יש לכם כוח, גררו את עצמכם לתחנת המשטרה הסמוכה והגישו תלונה. המעוול הוא איתן ברושי, חבר כנסת; הסעיף הוא מעשה מגונה, סעיף 348; הנפגעת היא ח”כ איילת ורבין-נחמיאס. קחו אישור על הגשת תלונה; עקבו אחרי מה שהמשטרה עושה בה.

נבלה עשה בישראל, וכן לא ייעשה. אנחנו יכולים להיות חברה אנושית, או שאנחנו יכולים להיות חברת קרימינלים שהערמומיים שבהם חמושים בעורכי דין. הבחירה בידינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אזרחים סוג ב’

מה הבעיה עם חוק הלאום ולמה הוא מרגיז כל כך

נתחיל מהצד החיובי: היה יכול להיות כל כך, כל כך הרבה יותר גרוע. לפחות חוק הלאום בנוסחו הסופי לא כולל את השריעה היהודית כמקור השראה לשופט או למחוקק. אה, כן – בימין אומרים בזמן האחרון שתוקפים את החוק מבלי לקרוא אותו. אז הנה הוא לפניכם. קראתם? נכון שזה לא היה מסובך? יופי.

אז מה הבעיה עם חוק הלאום?

שהוא יוצר שני סוגים של אזרחים: יהודים ולא יהודים. החוק לא מבטיח שוויון זכויות – אף חוק ישראלי לא מבטיח שוויון זכויות, ולא במקרה; ישראל תמיד היתה מדינת אפרטהייד – אבל יוצר שני סוגי אזרחויות, כמו גם מעמד שלישי (יהודים שאינם גרים בתחומי ישראל, אבל קצרה היריעה מלהכיל). לאזרחים שאינם יהודים יש, במשתמע, את כל הזכויות; אבל רק לאזרחים יהודים שמורה זכות נוספת, הזכות “להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל.”

שוין, תאמרו. יהודי רשאי לנפנף בדגל כחול לבן כאילו היה מירי רגב בהתקף אפילפסיה. מה רבותא כאן? או. קודם כל, יש את האמירה לכל האזרחים הלא יהודים, שהם לא רצויים פה. הם ידעו את זה עוד קודם, אבל עכשיו זה מקובע בחוק יסוד, התחליף הישראלי לחוקה: אתם סוג ב’.

ושנית, החוק לא מעניק ליהודים רק את הזכות להתנשא מעל שכניהם, מה שהיה יכול להיות גרוע דיו. שימו לב לסעיף 7: “המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.”

כלומר, להיותך אזרח סוג ב’ יש השפעה על היכולת שלך לבנות בית, להקים עסק, לרכוש קרקע. המדינה הציונית מבוססת על שוד קרקעות. היא גירשה את רוב תושבי הארץ הזו ב-1947-1948, ואחר כך תפסה את רוב קרקעותיהם. בתושבים שניסו לחזור אחרי הלחימה – כמקובל במצבים כאלה – היא הורתה לירות, כדי לשמר את הגזל בידה. אחר כך היא עשתה עסקה סיבובית והעבירה חלק עצום מהקרקעות שתפסה לידי קק”ל. זו מחזיקה כעת ברשותה כ-13% משטח המדינה. למה להעביר את האדמות הללו לקק”ל? כי קק”ל רשאית לסרב למכור או להחכיר קרקעות ללא-יהודים.

ועכשיו באה המדינה והופכת את מה שנעשה בשקט מהצד, בסעיפים של תקנות, לחוק יסוד. וזה בדיוק היה החשש של ממשלת הימין: שישראלים פלסטינים יוכלו לרכוש קרקעות בישובים יהודיים. הנה הדרקון הלבן הגדול של האחים היהודים, נפתלי בנט, מסביר מדוע הועבר החוק.

בנט משקר בסעיף השני (איחוד המשפחות נפסל על ידי בג”צ), מטעה בשלישי (בג”צ פסל את הכליאה ללא משפט ללא הגבלת זמן של מבקשי מקלט, אבל לא מנע את גירושם), אבל צודק לגמרי בראשון. קעדאן. זה תמיד מתחיל ונגמר בקעדאן: פסק הדין שקובע שלמדינה אסור להפלות אזרחים פלסטינים בהקצאת קרקעות. פסק הדין הזה ניתן בשנת 2000, אחרי שבג”ץ עשה – כמנהגו – הכל כדי לא לפסוק בתיק, ומאז רוחו מבעתת את הימין היהודי. רק שלא יגעו לנו באדמות השדודות.

אז כדי לחסום את האפשרות של פלסטינים ישראלים לקבל שוויון בהקצאת הקרקעות, חוקקו פה חוק יסוד שמגדיר אותם כאזרחים סוג ב’ לשם כך. הם לא יהודים. המדינה רשאית להמשיך ולהפלות אותם, מה שהיא עושה בחדווה כבר 70 שנה. זו מהות החוק. לשם כך נחקק.

היתה, כמובן, עוד סיבה לחוק: מה שמכנים בארה”ב to own the libs, ובעברית “כדי לתקוע אצבע בעין של השמאלנים.” הנה: אנחנו מחרבנים על המדינה כפי שאתם מדמיינים אותה. בדרך נעצבן 20% מאוכלוסיית המדינה ונשפוך עוד דלק על גחלים רוחשות; נבהיר לפלסטינים שחיים בישראל שהם לעולם לא יהיו שווים לנו; ואחר כך נדרוש מהם נאמנות.

בדרך קרה ליהודים השמחים פנצ’ר. העדה הדרוזית התקוממה על עלבונה. ודרוזים, אפעס, הם ערבים טובים. הם הערבים שעשינו הכל כדי לבדל מאחיהם. שהגדרנו אותם כעדה נפרדת לשם כך. ובמדינה שהאתוס שלה נשען על טוהר הדם מצד אחד והצבא מצד שני, צצה כאן לימין היהודי בעיה.

אז בנט מיהר להודיע שקרתה פה טעות, והאפס שממנו נשאר רק חיוך, משה כחלון, טען שמדובר בחוק “שנחקק בפזיזות”, עשרה ימים בלבד לאחר שאמר ש”אני באופן אישי חושב שזה חוק מצוין.” הוא כנראה חושב שאתם מטומטמים.

בימין חשבו שהדרוזים יחליקו את חוק הלאום. אחרי הכל, הם כבר צריכים להיות רגילים. כתבים דיווחו בפליאה מסוימת על כך שדרוזים מתלוננים שהם מופלים באזרחות; אני למדתי את זה כבר ב-1990, כשחבר לנשק דרוזי אמר לי במרירות, כששאלתי אותו למה בעצם כל כך הרבה דרוזים נשארים בקבע, ש”אם אתה עם מדים, מתייחסים אליך כמו לחייל. אם אתה בלי מדים, מתייחסים אליך כמו לערבי.” אותו חייל גם אמר שיש בישראל ארבע מדרגות אזרחות: חרדים בראש, לא משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם יהודים חילונים, משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם ערבים, שלא מקבלים זכויות ולא משרתים בצבא; ובסוף הדרוזים, שמשרתים בצבא אבל לא מקבלים זכויות.

אבל הסיפור הוא לא הדרוזים. זה רק הסיפור שישראל המיליטריסטית מספרת לעצמה; זה הסיפור שהיא מרגישה לא נעימה איתו, עד כדי כך שבנט כבר מציע חוק מיוחד עבור הדרוזים והצ’רקסים – מבלי לשים לב איך הוא גולש לעבר החוקה הלבנונית מבוססת העדות. הסיפור הוא גם לא הפצת השנאה של הימין כנגד השמאל, כביכול הוא מסית את הדרוזים נגד המדינה, כביכול הדרוזים הם שחורים מהדרום הישן שצריכים שמאלנים שיסבירו להם מה עושים להם. בהפצת השנאה הזו הצטיין אחד יהודה גליק, שאוהבים לתאר אותו כימני שפוי מבלי להכיר אותו.

הסיפור הוא שני מיליונים מילידי הארץ הזו, שהמדינה שלתוכה נולדו ושהיא באה בתחומם, לא הם בתחומה, מדינה שהחזיקה אותם במשך שנות דור תחת משטר צבאי, מתעקשת לומר להם שוב ושוב שלאזרחות שלהם אין משמעות. שהיא נאלצה להעניק להם אזרחות כדי לקבל חברות באו”ם, אבל האזרחות שלהם תמיד על תנאי. שהם תמיד יהיו לא רצויים פה, נסבלים בקושי, ושאם הם ידרשו יותר מכך, ישללו מהם עוד זכויות.

אלה שני מיליוני פלסטינים ישראלים שישראל תמיד ניסתה לנקות מהנוף שלה. תחילה היא מחקה את הכפרים והערים שלהם, ואחר כך דחקה אותם לשוליים שבשוליים. בכך היא ניסתה למחוק לא רק אותם, המפריעים בעקשנות שבעצם קיומם, אלא את ההיסטוריה של המקום הזה: האנשים שמתהדרים ב”אהבת הארץ” מוחקים מהארץ 1,500 שנים של קיום ערבי, ובחוק הלאום דוחקים אחורה גם השפה שהתנגנה כאן יותר זמן מאשר העברית, הארמית והלטינית; אולי רק היוונית דוברה כאן יותר.

מי שאוהב את הארץ לא מוחק אותה; אבל הימין היהודי אוהב רק את עצמו, וכל מה שלא נראה כמוהו דינו להמחק, עד שלא תשאר אלא תמונת דוריאן גריי שלו.

ועוד דבר אחד: בסוף השבוע הותקף בחברון מייסד שוברים שתיקה, יהודה שאול, על ידי פעיל ימין. התוקף נעצר – ושוחרר, לאחר שהורחק מחברון ליומיים. לגמרי במקרה, היום שוחררה מכלאה עאהד תמימי. היא ישבה שמונה חודשים על סטירה לחמוש צה”ל. להזכירכם: אפרטהייד מתחיל באפליה באכיפה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איש לאוהליו, ישראל!

הכו בצה”ל והצילו את ישראל: מכתב למתגייס החילוני

אינני יודע מה שמך, אם אתה נער או נערה, היכן גדלת ומהן תקוותיך ושאיפותיך. אבל אני מאמין שאתה שואף לקדם את טובת מולדתך. מגיל צעיר לימדו אותך שחובתך היא לשרת אותה באמצעות שירות צבאי. אבל כיום, השירות הגדול ביותר שתוכל לעשות למולדתך, מעשה הגבורה הגדול ביותר שתוכלי לעשות, הוא לסרב לשרת בצבא, לסרב בפומבי, ולשכנע את חבריך לכיתה לעשות כן גם הם.

לא אכחיש: תיעבתי את צה”ל לפני שפרץ משבר ההדתה האחרון. צה”ל היה בעיני, מיום שעמדתי על דעתי, המשחית הגדול של החברה הישראלית. הוא אחראי לפשעי מלחמה רבים, יומיומיים, והוא מדכא לקיומו את חירותו של עם אחר. אינני “אובייקטיבי”, ככל שלמילה הזו יש משמעות, בבואי לדון בצה”ל. סביר להניח שאתה חולק עלי בשאלת התנהלותו של צה”ל בשטחים; יתכן שאת סבורה שיש בצבא תכונות סגוליות; על אלה אפשר יהיה להתווכח אחר כך. בינתיים שמור לכן תפקיד מהפכני שמעבר למחלוקות הללו.

אתמול (ג’) נרשמה עוד פעולת הדתה בצה”ל: חיילות מהגדוד המעורב “ברדלס” הגיעו לכפר נופש צבאי באשקלון, ותוך זמן קצר נדרשו לצאת מהבריכה במקום בהוראת הרס”ר. פקידי הצבא טענו שיוקצה להן “זמן מגדרי”, מה שלא קרה. מאוחר יותר הודו בצה”ל כי ההוראה להוציא את החיילות מהבריכה נבעה מכך שבמקום היו גם חיילים מכוח דתי, וכי “יש לכבד את אמונתם.”

השתמשתי במילה “הדתה” משום שהיא נפוצה מאד לאחרונה. יש לציין שלעתים קרובות מאד היא מטעה: אין פה שום קשר לדת, והרבה יותר להדרה. שימו לב, מתגייסות, למה שהתרחש כאן: מפקדים הורו להשפיל נשים ולשלול מהן זכויות שמגיעות לכל חייל – משום שהיה צורך “לכבד את האמונה” של חיילים דתיים. שימו לב, מתגייסים: הכבוד לאמונה של חיילים דתיים חשובה יותר מהכבוד והזכויות של אחיותכם לנשק.

זה התחיל לפני כעשור, כשחיילים חרד”לניקים (חרדים לאומיים) החלו דורשים הפסקת “שירת נשים” בצבא, משום שהיא פוגעת באמונתם. חשוב לציין: חיילים דתיים שמעו שירת נשים בלי שום בעיה במשך 60 שנים קודם לכן. חשוב יותר לציין: הבעיה של חרד”לניקים איננה עם שירת נשים, אלא עם קיום נשי. הבעיה שלהם היא עם נשים מפקדות.

שימו לב להנחיות שהוציא אייל קרים, התומך באונס בשעת מלחמה, לפני יותר מחמש שנים: הוא קבע שם שדין ההלכה גובר על דין המדינה, וקבע שעדיף שלא לתת לקצינה לתקוע מזוזה משום “כל כבודה בת מלך פנימה”, כלומר שעצם פעולה פומבית של אשה הוא פסול. בפסיקה אחרת, קבע קרים ש”המצאת מפקדת לחיילים מחייבת אותם למקד בה את המבט רוב שעות היממה, דבר שכרוך באיסור הסתכלות.” כלומר, הבעיה במפקדת אשה היא בעצם קיומה. זה לא קשור בכלל לשירת נשים. את הדברים האלה, כמו את אישור האונס, כתב קרים בזמן שלא היה במדים; ספק אם דעותיו השתנו.

ודווקא את האיש הזה בחר צה”ל למנות לרב ראשי. למרות הסקנדל שגרם המינוי, צה"ל התעקש עליו. הוא שלח בכך מסר ברור לחילונים ובמיוחד לנשים: אתם חשובים לנו פחות.

איך עובדת השיטה החרד”לית? איך הם משתלטים על הצבא? פשוט מאד, הם באים בבלוק. ואז הם אומרים שאם לא יעשו כמצוותם, הם יסרבו פקודה כבלוק. צה”ל מאמין שהוא צריך אותם, ובמיוחד אין לו כאב ראש למאבקים; הצבא מבין רק כוח. אז הוא נכנע להם, פשוט משום שאף אחד אחר לא מפעיל עליו כוח דומה.

יובהר: המאבק החרד”לי מתמקד בצבא משום שהצבא הוא קבוצת ההשפעה החשובה ביותר בישראל. אם השתלטת על הצבא, שאר החברה תיפול בקלות רבה יותר. אחרי הכל, אם זה מה שמקובל בצה”ל, למה שזה לא יהיה מקובל בחברה האזרחית? וכבר מדברים על אקדמיה שבה נשים הן מרצות מסוג ב’, שיכולות להרצות רק לנשים, וקורסים סגורים לחרד”לים. ולאט יותר, על צנזור התוכן האקדמי כדי שיתאים לאמונה החרד”לית/חרדית.

בצה”ל, חשוב לציין, שולטת רוח המפקד. בחלק ניכר ממקרי ההדתה, לא היו בכלל תלונות מדתיים. קצינים ורס”רים חששו שתבוא תלונה, חששו מהתוצאה שלה, והקדימו מכה לתרופה. הם כבר מבינים מה מצופה מהם: כל קצין תאב קידום מכוון לרוח המפקד, גם מבלי שהיא נאמרת במפורש. וזה יימשך, אלא אם את ואתה תעצרו את זה.

אין סיבה טובה להניח שמה שהצליח בצה”ל, ייעצר באזרחות. על האקדמיה כבר דיברנו. בקרוב, יתחילו בעלי עסק לעשות את השיקולים שלהם: האם כדאי לי לשכור עובדת חילוניה? יש לי הרי דתי בצוות. מה אני צריך את כאב הראש הזה? ואל תטעו לחשוב שיש הפרדה שווה. אין דבר כזה.

צפיתן בוודאי ב”מעשה השפחה.” ובכן, ההפיכה האמונית לא תקרה באמצעות טרור, חיסול הכנסת ותפיסת השלטון בכוח. זה מעשה דרמטי שיעורר באחת את כל הציבור. אין בכך צורך. החרד”לים משתמשים בשיטת הסלאמי ובכך שאין לנו, החילונים, נוגדנים נגד מה שמוכרים לנו כמסורת סבא.

סבא שלכן לא היה מזהה את מה שהולך פה גם על פי רישומי שיניים, כי מה שקורה כאן עכשיו לא אירע מעולם; הוא ריאקציה לשנים של שחרור. אגב, גברים? זה לא ייעצר בנשים. נשים, שהשחרור שלהן צעיר מאד, הן רק היעד הקל. אתם הבאים בתור. וזה עדיין בכוחכם לעצור את זה.

שימו לב איך עובדים החרד”לים: הם מפעילים כוח על הצבא. הם מאיימים בסירוב המוני. זאת, למרות שאין ציבור שנשען על צה”ל יותר מהציבור החרד”לי. יומיים בלי צה”ל, וההתנחלויות שלהם יימחקו מעל פני האדמה. אבל הם מעזים, ומשום שהם מעזים הם גם מצליחים.

רק שכל הקשקשת על מספרי הכיפות הסרוגות בצבא מסתירות נתון מעיק אחד: רוב מוחלט של הצבא עודנו חילוני. ומה לעשות, המטכ”ל צריך את רוב החיילים יותר מאשר הוא צריך את החרד”לניקים ובטלני ישיבות ההסדר עם 15 חודשי השירות שלהם. אממה, אף אחד לא אילץ אותו אף פעם לבחור.

הגיע הזמן בדיוק לזה. הדרישה צריכה להיות פשוטה: שוויון לחיילות ולחיילים חילונים. להסיג את ההדתה שנות דור אחורה, ל-1995. כל אשה יכולה לשיר, כל אשה יכולה להתאמן, כל אשה יכולה לשחות בבריכה. מי שלא יכול לשרת עם חיילות בתנאים כאלה, מתבקש לוותר על שירותו הצבאי. ועד שהדרישות הללו יתקבלו, כל נער ונערה חילונית יסרבו להתגייס.

אל תדאגו: למדינה לא יקרה כלום. הגיוס שלכם מיועד להביא אתכם להכשרה ארוכה שרק לאחריה, המיעוט שבכם שישמש בתפקיד קרבי יוצב אליו. רובכם ורובכן תשרתו כפקידים. המדינה תשרוד. אתם צריכים לסרב, במאות ואלפים, במשך שלושה חודשים. זה הכל, וכנראה פחות. כשבתי הכלא הצבאיים יתמלאו בסרבנים וסרבניות חילוניות, כשהמשטרה הצבאית תקרוס מרוב עומס איסוף העריקים, צה”ל יצטרך להודיע לממשלה שהוא לא יכול ליישם את ההנחיות של הרבנים.

ואז צפוי הגל החרד”לי להשבר. הוא יתרסק אל קיר הברזל שלכם. האומץ, הסבלנות וההקרבה שלכן – שכן סביר להניח שהצבא ינסה לרסק את ההתנגדות שלכם – ינצחו אותו. ומה שנשבר בצה”ל, ייבלם גם בשאר המגזרים בחברה. סביר להניח שכהרגלם במצבים כאלה, החרד”לים יפנו לאלימות. נעמוד בה.

נתונה לכן ולכם האפשרות להציל את המדינה, להסיט אותה ממסלול האסון שלה – או, במינימום, לעכב את האסון. אתם בין האחרונים שיוכלו לבצע את המהלך הגואל הזה. השירות הזה למולדת יעלה עשרות מונים על כל מה שתוכלו לעשות למענה בצבא עצמו.

לדור שלכן נועד מפגש עם הגורל. הישירו אליו את מבטיכם בלי פחד. לרוב בני האדם אין הזדמנות למעשה גבורה; הנה ההזדמנות שלכם. תפסו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עינוי, דין

רשמים משבע שנים כחשוד

“אז תגיד,” אמרתי לחוקר לה”ב 433 אחרי שעתיים וחצי בערך, “את מי עצבנתי? מי הורה לפתוח את החקירה הזו? איזה ניצב משנה?”

“לא, לא, חביבי,” הוא צחק, “הרבה יותר גבוה. אתה עצבנת את היועץ המשפטי לממשלה.” הוא הפנה אלי את הקלסר עב הכרס, והצביע על החתימה על איזה צו. הוא הגזים קצת: מי שהיה חתום עליו היה שי ניצן. הוא היה אז המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים. מאז הפשפש טיפס למעלה.

זה היה בדצמבר 2011. כמה ימים לפני כן נדרשתי להגיע לתחנת המשטרה יפתח, יחכה לי שם חוקר של להב 433. שאלתי במה אני חשוד, אבל סירבו לענות לי. היה לי, עם זאת, ניחוש.

ביולי 2011 כתבתי על מדיניות החטיפה וההתעללות בקטינים של צה”ל. זה היה לפני שהכרתי אותה מקרוב, דרך התיקים עצמם, כי אחרת כנראה הייתי חריף יותר. בתגובה לאחת התגובות – אני כבר לא זוכר מה היא היתה – כתבתי את המשפט הלא זהיר הבא: “אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.” נעמה כרמי קרעה לי את הצורה. היא צדקה. הניסוח המדויק היה צריך להיות “מתנחלים חמושים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות.” לתומי חשבתי שמובן מאליו שאנשים שלא מעורבים בסכסוך אינם מטרה מותרת. שגיאה גסה. אז פרסמתי הבהרה.

ארגון בשם “הפורום המשפטי למען ארץ ישראל” מיהר להגיש נגדי תלונה. זו לא התלונה הראשונה שמוגשת נגדי: “אם תרצו” הגישו שתיים. שתיהן עלו בעשן. במקרה הזה, נראה שניצן החליט שצרכיו הפוליטיים יסתייעו אם תפתח חקירה. אז היתה חקירה. ראשית, נחקרה באזהרה מי שבשעתו היתה אחראית לצד האדמיניסטרטיבי של “ההם.” לא היה לה שום קשר לדברים, כמובן, אבל תמיד טוב שהנחקר הראשי יידע שהחברים שלו, גם הם על הכוונת.

אחר כך הגיע תורי. התייעצתי מראש עם עורך הדין מיכאל ספרד, שאמר לי לסתום את הפה: לומר רק שזו חקירה פוליטית ושאין לי מה להוסיף. בתחילת החקירה, שנערכה בחדר שגרתי למדי, דרש ממני החוקר לפרק את הסמארטפון שלי ולהוציא את הסוללה, כדי שהמכשיר לא יוכל להקליט את החקירה. האמת, לא חשבתי על זה.

הוא הקריא את האזהרה. ידעתי אותה בעל פה – במשך שנה עבדתי בתרגום טקסטים כאלה. אני, חוקר המשטרה X, מס’ תעודת שוטר כך וכך, ראיתי בפני את יוסף צבי גורביץ, מס’ ת.ז. כך וכך, ואמרתי לו: אני, חוקר המשטרה X, עומד לחקור אותך בחשד להסתה לאלימות וטרור. אינך חייב לומר דבר אך כל שתאמר עשוי לשמש נגדך בבית משפט. השתדלתי לא לדקלם אותה לפניו.

הוא סובב אלי את הקלסר שלו ושאל “האם זה מה שכתבת?” עניתי בחיוב. “תאשר בחתימת שזה מה שכתבת.” אישרתי בחתימתי. הוא סובב את הקלסר חזרה אליו, ואז התחילה חקירה שקשה להגדיר אותה אלא כסוג של אינקוויזיציה.

למה כתבת את זה?

כי זה מה שחשבתי.

אתה חושב שצריך להרוג את כל המתנחלים?

לא, אני מפנה אותך להבהרה שפרסמתי. (*)

ראית מה כתבה על זה נעמה כרמי? (הוא מקריא.)

כן, ראיתי. הרי התייחסתי לזה בהבהרה.

מה אתה חושב על זה?

שאני והיא חושבים אחרת על דברים, ושזו לא עבירה פלילית.

לא, אבל תראה מה היא כתבה!

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

אבל איך אתה יכול להמשיך לחשוב ככה, אחרי מה שהיא כתבה?

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

ככה הסתובבנו במעגלים במשך זמן רב. אני לא יודע כמה בדיוק – הסמארטפון המפורק היה גם השעון שלי – אבל להערכתי לפחות שלושת רבעי שעה. האם אתה תומך באלימות? לא, אבל אני מבחין בין אזרחים ונושאי נשק, ואם נושאי נשק מפעילים אלימות הם לא יכולים להתלונן על אלימות. ואז, הסיום:

מה תאמר למי שיגיד לך שיש כאן הסתה לטרור נגד מתנחלים?

תשמע, אם תבוא ותוכיח לי שיש בג'נין איזו חוליית תנזים שקוראת בלוגים בעברית, ומישהו שם אמר לחברים שלו “טוב, עד עכשיו לא חשבנו לפגוע במתנחלים חמושים, אבל האבו גורביץ הזה שכנע אותי, יאללה, תפתחו את הסליק”, אני אומר שיש לך קייס. כל זמן שלא, לא. (**)

וכאן הגיע החלק הקשה באמת: הוא לקח אותי לאזור של המעבדה, כדי שיקחו ממני טביעות אצבעות, יצלמו אותי, ויקחו ממני דגימת DNA. במעבדה לא היתה ערכת DNA, אז נדדנו בכמה קומות עד שהוא מצא ערכה. זה היה הרגע המשפיל ביותר: לעמוד שם מול המצלמות.

כשאנחנו נודדים בין משרד למשרד, הוא מנסה לומר לי שהוא ממש מצטער, זה לא צריך להיות ככה, ברור לו שאני לא עבריין, אולי יש לי משהו לומר שיעזור לסגור את כל זה. אבל זה תרגיל חקירה שקוף אפילו עבורי: הכרתי את הנוהל, ידעתי שמה שלא אומר לו יירשם אחר כך במזכר שבכלל לא אראה. המהמתי להסכמה ולא אמרתי כלום.

חזרנו לחדר החקירות. הוא רצה לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה ההיא. אמרתי לו שאי אפשר לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה אבל אני יכול לברר ולומר לו מה ה-views וה-uniques של הפוסט הספציפי. הייתי צריך להסביר לו את ההבדל בין שני המושגים.

הוא החתים אותי על התראה שאומרת שאני משוחרר בתנאים מוגבלים: חייב לדווח למשטרה על שינוי כתובת ואסור לי לדבר על החקירה אלא עם עורך דיני. הלכתי הביתה, די לחוץ, עדכנתי את מיכאל ספרד בטלפון. זה היה, למיטב זכרוני, ביום חמישי; ביום ראשון שלאחר מכן שלחתי לחוקר מייל עם מספרי היוניקים וה-views.

חיכיתי לחקירה שניה. לא היתה כזו. שבועיים אחר כך, שי ניצן החליט לגבות את ההון הסימבולי שלו והודיע לפורום המשפטי למען ארץ ישראל שאני תחת חקירה. הם יצאו עם זה לתקשורת בקול תרועה. מצאתי את עצמי במצב קפקאי: אני מואשם בהסתה לאלימות וטרור, ואני לא יכול אפילו לומר על מה נחקרתי.

זמן חלף. עברתי דירה. עדכנתי את החוקר על המעבר. הדירה היתה מחורבנת, כוך ביפו שנבנה מפירוק דירה לכמה יחידות. אחרי עשרה חודשים עברתי שוב דירה. עדכנתי את החוקר. הוא הודה לי. בינתיים היו לי כמה ראיונות עבודה. בכל אחד מהם הייתי חייב לציין שאני נחקר בחשד להסתה לטרור. אני די בטוח שלפחות באחד מהם, זה גרם לכך שלא התקבלתי. אני לא מאשים אותם. מה הם צריכים את הכאב ראש. בטח יש מישהו שיכול לעשות את אותה העבודה והוא לא חשוד בהסתה לטרור.

הייתי שנה וחצי אחרי החקירה, ולא הבנתי למה היא לא מסתיימת בעצם. אחרי הכל, העובדות לא היו שנויות במחלוקת: הודיתי בכתיבת מה שיוחס לי. לא הכחשתי דבר. השאלה היחידה היא האם מה שכתבתי עולה לכדי הסתה לאלימות וטרור. לא שאלה מסובכת מדי. כמה עבודה זה מצריך? שעה של פרקליט? שעתיים?

בתקופה ההיא כבר התחלתי להסתובב עם עורכי הדין של יש דין, איש איש ותחומו אבל לכולם התמחות בחיסול שאריות האמון שלי במערכת החוק הישראלית. כשהעלתי את השאלה למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, לפחות אחד מהם נחנק מצחוק. הסבירו לי בנימוס שחקירה, משהיא מתחילה, לא חייבת להסתיים, ולא, היא לא חייבת להסגר תוך שבע שנים. לא שמעת על אביגדור ליברמן?

חלפו שנים בלי שאני שומע מהם מילה. וכל הזמן הזה, כמובן, החקירה פתוחה ואני לא יכול לדבר עליה – דיבור עליה הוא הפרה של תנאי השחרור. באוגוסט 2015 הלכתי לתחנת משטרה וביקשתי לבקש את הרישום הפלילי שלי – עורך דין הסביר לי שזו דרך לדעת אם התקבלה החלטה כלשהי בתיק. החוקר הסתכל עלי כמו מצורע, אבל הדפיס. החקירה היתה בעיצומה ואני עדיין חשוד.

חזרתי על הפעולה הזו באוגוסט 2016. שוב פרצוף שוטם, כאילו אני מזהם לו את החדר, אבל מדפיס. החקירה עדיין פתוחה. בדצמבר 2017, חזרתי על הפעולה, הפעם בתחנת שטמפפר בפתח תקווה. התיק עדיין פתוח.

רבאק, אמרתי לעצמי, אם לא תעשה כלום, זה יישאר פתוח לנצח. ככה שי ניצן אוהב את זה. סרתי למשרדו של מיכאל ספרד, חתמתי על יפוי כוח, והוא ועורכת הדין מיכל פסובסקי שלחו מכתב למשטרת ישראל בדרישה לקבל הסברים על מה לעזאזל קורה עם התיק.

תוך זמן קצר הודיעה המשטרה שהתיק נמצא בפרקליטות, ובמארס 2018 שלחה המשטרה מכתב – לכתובת שבה גרתי ב-2011, למרות שהם יודעים מה הכתובת העדכנית שלי – שבו היא הודיעה שהתיק נסגר מחוסר ראיות. בעלת הבית הוותיקה היתה אדיבה מספיק כדי לסרוק ולשלוח לי.

למשטרה, ידעתי בשלב הזה (למדתי המון ביש דין) יש תשע עילות לסגירת תיקים. הנפוצה ביותר כשמדובר בקורבן פלסטיני היא על”ן, עבריין לא נודע, או כפי שהיא מוכרת למקצוענים “לא טרחנו לעשות עבודה מינימלית כדי לחקור את התיק.” עילת “חוסר עניין לציבור” היא עילה מקובלת אחרת, והמשמעות שלה שונה ממה שנהוג לחשוב: זה לא שהציבור לא מעוניין בתיק, הוא יכול להיות מעוניין מאד; אבל הפרקליטות הגיעה למסקנה שאין זה מאינטרס הציבור לעשות את המאמץ הנדרש כדי להביא את התיק הזה לבית משפט. ישנה עילת “חוסר ראיות מספיקות”, שמשמעה היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שבוצעה עבירה, יש לה חשוד מרכזי בעבירה, אבל המאנייק היה מתוחכם מדי מכדי שהחוקרים שלה יצליחו לאסוף די ראיות. וישנה עילת “חוסר אשמה”: לא היתה עבירה, החשוד חף מפשע. יש עוד כמה (התיק מטופל על ידי רשות אחרת, העבריין מתחת לגיל האחריות הפלילית, ואחרות), אבל המרכזיות הן על”ן, חוסר אשמה, העדר ראיות וחוסר עניין לציבור.

הפרקליטות, כמובן, סגרה את התיק שלי בהעדר ראיות, מה שהיה מטופש להפליא. כל הראיות עמדו לפניה. שש שנים ושלושה חודשים קודם לכן, כזכור, חתמתי שאכן כתבתי את אשר כתבתי. עכשיו היא היתה רק צריכה להחליט אם מה שנכתב אכן מהווה עבירה. לאנשים של שי ניצן היה נוח מאד לסגור את התיק בשל העדר ראיות, כי כך נשאר הרושם שבוצעה עבירה, היה מה לחקור, ומה לעשות – החקירה לא הצליחה.

הגשנו בקשה לראות את החומר שבתיק. דעו: כאשר החקירה נסגרת, מותר לכם לראות את חומר החקירה. כמובן, המשטרה רשאית לשמור לעצמה מידע סודי, כמו מידע שהגיע ממודיעים או מהאזנות, אבל יש לכם גישה לחלק ניכר מהחומר בתיק. ואני רציתי דבר אחד: אני רציתי את התאריכים. רציתי לדעת כמה זמן עבר בין פעולת חקירה ופעולת חקירה, בין נחירת פרקליט ושרעפי פרקליטה. רציתי לדעת למה תיק שמצריך עבודה של יומיים נמשך יותר משש שנים. החשד שלי היה שככה שי ניתן אוהב את זה: אם יש לך תיק פתוח מעל לראש, כנראה שתשמור על שקט תעשייתי.

(ישפטו הקוראים של הבלוג הזה עד כמה הטקטיקה הזו הצליחה לו.)

shay nitsan

כנראה שבפרקליטות הבינו לאן זה הולך, כי למרות שלא ביקשנו רשמית את שינוי עילת הסגירה – אמרנו שאנחנו רוצים את החומר כדי להכין ערר – הם מיהרו להודיע לנו שהם שינו את עילת הסגירה על דעת עצמם, והיא עכשיו חוסר אשמה. למסקנה הזו הם הגיעו ארבעה חודשים אחרי שהם סגרו את התיק בפעם הראשונה ושש שנים ושבעה חודשים מאז החקירה.

את ההחלטה הם קיבלו בראשית יולי. המכתב הגיע אתמול. לכתובת מ-2011, אלא מה.

לא סבלתי יותר מדי. לא היכו אותי. לא עצרו אותי. אפילו לא העמידו אותי לדין. אבל שבע שנים כמעט הייתי בסטטוס של חשוד שצריך להודיע על כך למעסיקים פוטנציאליים, ולעדכן במשטרה את הכתובת שלי. שבע שנים הייתי במצב שבו אם אני מעוכב על ידי שוטר, אני הופך אוטומטית לחשוד. שבע שנים שבהם אתה לא יודע האם מחר זה ינחת עליך. וחשוב להדגיש: אם לא הייתי פונה ביוזמתי בדצמבר האחרון בדרישה להסברים, זה כנראה היה נמשך. כי למי שפתח את התיק היה נוח מאד להשאיר אותו פתוח.

ככה נראית הפרקליטות של שי ניצן בתיקים פוליטיים. רק שתדעו.

(*) שימו לב: שגיאה גסה מצדי. תמיד תקשיבו לעורך הדין שלכם ואף פעם, אף פעם, אל תענו על שאלות של שוטר במהלך חקירה.

(**) אותה השגיאה בדיוק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוק הסכין בגב

הימין הישראלי מודיע לחיילים הישראלים שהם צריכים לשרת ולשתוק, ואם הם ידברו על מה שהם נאלצו לעשות חברי כנסת יקראו להם בוגדים

אתמול (ב’) נערך סיור בחברון של שוברים שתיקה, שבאופן יוצא דופן הצטרפו אליו יהודיות אמריקאיות שפרשו מסיור התעמולה של תגלית. בשבועות האחרונים מדווחים פעילי שוברים שתיקה על התנכלויות שהופכות אלימות יותר ויותר בחברון; אתמול הותקף הסיור כשהושלך צבע על פניה של מדריכת הסיור. משליך הצבע, כמיטב המסורת של המתנחלים, היה קטין מוסת. החיילים שהיו במקום לא עשו כלום. בנוהל. ומה שמתרחש בחברון, מקבל את רוח המפקד שלו מהכנסת.

הכנסת העבירה אמש (ב’) את החוק שמכונה חוק שוברים שתיקה, שכאן אפשר לראות את הנוסח שלו (זהירות, מסמך. שימו לב להסתייגות של אוחנה, שהפכה לחלק מהחוק.) האחות היהודיה שולי מועלם, מיוזמות החוק, צהלה הבוקר ש”השתקנו את שוברים שתיקה!”. לצד האחות היהודיה מועלם ניצבו, בין השאר, האח היהודי סמוטריץ’ והאח יאיר לפיד. האחרון, כמובן, לא נראה במליאה בזמן ההצבעה, אבל זה שגרתי אצלו.

בחינה מדוקדקת של החוק מראה ש, ובכן, לא ממש. החוק קובע שחוק חינוך ממלכתי יקרא “לחנך לשירות משמעותי בצבא ההגנה לישראל או לשירות לאומי-אזרחי.” הוא מתיר לשר לקבוע כללים שימנעו כניסה לבתי ספר של ארגון “שפעילותו עומדת בסתירה חמורה ומשמעותית” למטרות החינוך כפי שצוינו לעיל, וכללים “למניעת פעילות במוסד חינוך של גורם חיצוני הפועל באופן יזום לנקיטת הליכים משפטיים מחוץ לישראל נגד חיילי צבא הגנה לישראל.”

שוברים שתיקה לא עונים על אף אחד מהתנאים הללו. הארגון לא תומך בסרבנות (וסופג בשל כך ביקורת משמאל), ולא פועל בשום צורה להעמדת חיילי צה”ל לדין – בישראל או מחוצה לה. יש לחוק השלכות מעניינות שהמחוקקים (*) לא חשבו עליהן עד הסוף.

למשל, לא יהיה מסובך מדי לעורך דין עקשן למנוע את כניסתו של נפתלי בנט לבתי ספר בישראל, משום שהוא הצהיר במפורש על תמיכה בסרבנות. כלומר, סביר להניח שבסופו של דבר בג”ץ יעשה את מה שהוא טוב בו ויטאטא את הכל מתחת לשטיח, אבל בינתיים יהיה קצת כיף לראות את בנט מתפתל בבתי משפט (**). עורכי דין ערמומיים יותר יתחילו לדרוש שבתי ספר חילוניים יפסיקו ללמד על צה”ל ולשתף איתו פעולה, ויקדישו זמן להסביר לתלמידים על האופציה שיש להם ללכת לשירות לאומי.

אה, רגע, אין לכם אופציה כזו? זו לטיפונדיה פרטית של האחים היהודים, עוד אחת מהקומבינות שלהם להתחמקות מגיוס? אופס. מאחר וחוק חינוך חובה שונה, בהכרח יש צורך לשנות את חוק גיוס החובה, כדי להמנע מאפליה כלפי הציבור החילוני.

ואה, כן, באותה הזדמנות: מאחר וכל רב אורתודוקסי מתנגד לגיוס נשים, יש למנוע את כניסתם של רבנים אורתודוקסיים לבתי ספר חילוניים משום שהם תומכים בסרבנות. יתר על כן, הם מחנכים נשים שהן לא יכולות לעסוק בשירות צבאי משמעותי. במשך שנים ארוכות הפכו בתי הספר החילוניים לפח הזבל שאליו האחים הוהודים דוחפים כל סוג של צואה מחשבתית – בדרך כלל תוך שהם מממנים אותה, בזמן שהם פוגעים בתקציבים של בתי הספר החילוניים. אם החוק הזה יועיל למנוע את הזרימה החד צדדית של שופכין, כבר יצאנו ברווח.

ואחרי שצחקנו – כי לכולם ברור באיזה כיוון הולכת המדינה היהודית – נאמר דברים מכאיבים יותר. לחוק הזה אין יכולת למנוע משוברים שתיקה להכנס לבתי ספר. המטרות שלו הן אחרות. המטרה הראשונה, כמובן, היא לעודד את הבריונים בחברון ובמקומות אחרים: לומר להם שהממשלה איתם, לקרוץ להם שהם יכולים להפעיל אלימות ושלא יקרה להם כלום. הטרוריסט בעיני עצמו שי גליק (***), למשל, יוכל להמשיך לשלוח למשטרה איומים מפוברקים על אלימות ובכך לתת לה תירוץ לבטל אירועים של שוברים שתיקה.

האפקט השני לא מיועד לעודד את הבריונים. הוא מיועד להפחיד את חיילי צה”ל שעוד נשארו בהם שאריות מצפון. הוא אומר להם: דעו, אנחנו נשלח אתכם למשימות שאין להן דבר עם שירות צבאי. אתם תהיו קלגסים. אתם תעצרו ילדים. אתם תכנסו בלילות לבתים ותעירו משפחות. אתם תעשו מעשים שירדפו אתכם שנים אחר כך. אתם תתעוררו בלילות, משוכנעים שאתם שומעים דפיקות קת על דלת. מה שעשיתם יצרוב אתכם ויצלק אתכם. אנחנו, השולחים אתכם, נקפיד לא לומר לכם שום דבר מראש על זה, ונקפיד למנוע ממכם מידע על מה שאתם אמורים לעשות ומה שיקרה לכם.

ואחר כך, אחרי שנשתמש בכם ונזרוק אתכם, נצפה שתסתמו את הפה. שלא תדברו. שתתמודדו לבד עם הזכרונות, עם הספקות המציקים. תקענו לכם סכין בגב כדי לשמור על נדל”ן גזול, אבל אם תצביעו עליה, אנחנו נקרא לכם בוגדים, שונאי עמם, אנרכיסטים. כבר תקענו לכם סכין בגב; אתם באמת רוצים שנסובב אותה? שכחו מכל זה. זה היה, זה נגמר. זה קורה לכולם. אתם חושבים שאתם משהו מיוחד? לכו להודו או לדרום אמריקה, קחו את הסמים ונסו לשכוח. כשתחזרו, נקפיד לא לשאול אתכם מה עבר עליכם, בצה”ל ושם.

אבל אם תתעקשו לדבר על הסכין, תגלו שלאחים יאיר לפיד, שולי מועלם ובצלאל סמוטריץ’ אין שום בעיה לדקור אתכם שוב. טוב, חוץ מיאיר. הוא לא יהיה שם, הוא יהיה בנתב”ג או במטוס לאנשהו. אבל אתם מבינים את העקרון.

לשתוק, כן? גב יפה יש לכם. יהיה חבל אם יקרה לו משהו.

(*) להוציא לפיד, שחשיבה איננה ממנהגו.

(**) עורכי דין עם עודף זמן פנוי וחיבה להטרלות ולמאבקים אבודים מתבקשים לפנות אל הבלוג ב-@ygurvitz בטוויטר.)

(***) גילוי נאות: הח”מ נתבע ע”י גליק תביעת דיבה, שעודנה בהליכים, משום שקרא לשי גליק שרץ. אני עומד מאחורי הדברים וההגנה שלי נשענת בין השאר על הגנת אמת דיברתי. בשבוע שעבר דחה בית המשפט את תביעת הדיבה של גליק כנגד שוברים שתיקה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשמדינת טרור מממנת את צה”ל וה-hasbara

“ניקח אפילו את הכסף של היטלר”, הגרסה המעשית

בשנת 2010, הודיע רכז המדיה והמחשוב של אם תרצו אייל אשכול ש“משום מה יש צדקנים שחושבים שמקור תרומות חשוב יותר ממה עושים עם תרומות כאלה. אם היטלר בכבודו ובעצמו היה נותן לנו כסף היינו לוקחים בשמחה ומשתמשים בו למען הציונות.” אשכול כנראה לא ידע את זה (והמשפט הראשון שלו סותר את כל המהות של פעילות אם תרצו), אבל הוא עמד על עקרון היסוד של הימין החדש.

השבוע חשף ברק רביד לציבור הישראלי עובדות מביכות: חמושים בכירים בצה”ל טסו לחו”ל על חשבונה של ממשלת קטאר. יש ארגון Hasbara בשם Our Soldiers Speak שקיבל תרומה של 100,000 מממשלת קטאר לצרכי Hasbara. ממשלת ישראל טוענת לעתים קרובות שממשלת קטאר תומכת בטרור באמצעות תמיכתה בחמאס. מסתבר שזה לא מפריע לארגוני ימין לקחת את הכסף שלה.

הידיעה של רביד נשענה על ידיעה שפורסמה במקור ב-Mother Jones האמריקאי, שהיתה מביכה אפילו יותר: מסתבר שממשלת קטאר העבירה תרומה של כ-100,000 דולר לארגון היהודי הנצי Zionist Organization of America, כמו גם 50,000 דולר לתומך ישראל הידוע מייק הקאבי, מהשרצים היותר מתועבים בימין האמריקאי שבתו משמשת כיום כשקרנית הרשמית של ממשל טראמפ. בנוסף, ממשלת קטאר גם מימנה טיולים מפנקים והרצאות לאלן דרשוביץ, עורך דין ידוע לשמצה שתומך בישראל, דונלד טראמפ, עינויים ופדופילים עם יותר מדי כסף. דרשוביץ, מעבר להיותו מיצג מס’ 1 לטענה ש-99% מעוכרי הדין מוציאים שם רע לשאר (*), הוא גם יקיר ה-hasbara הישראלית ואף כתב ספר בנושא. לזכות ZOA ייאמר שהם התחייבו להחזיר את הכסף ברגע שהסתבר להם מה מקורו; הקאבי ו-Our Soldiers Speak שמרו על שלהם. דרשוביץ טוען שהוא לא קיבל כסף, אבל מודה שאין לו מושג מי מימן את הנסיעות וההרצאות שלו.

מה, לעזאזל? הכתבה של מ’תר ג’ונס מסובכת למדי, אז נתמצת אותה.

א. למוסד הדוחה ביותר במזרח התיכון, משפחת המלוכה הסעודית, נמאס מנסיכות קטאר, והם ניסו לחסל אותה, בין השאר באמצעות דונלד טראמפ ויהודי החצר שלו, ג’ארד קושנר. שליטי קטאר נכנסו ללחץ מוצדק, והחליטו שיש צורך בקמפיין שיציל אותה מהסעודים.

ב. לשם כך, הגיעה ממשלת קטאר למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא לממן ציונים.

ג. בהתאם, היא העבירה 100,000 דולר לארגון hasbara שעובד בצמוד לדובר צה”ל, כמו גם את הסכומים האמורים ל-ZOA והאקבי; היא מצ’פרת את דרשוביץ ובכירים בארגונים ציוניים אחרים; כל זה נעשה בהעברות מפוקפקות על ידי אנשי עסקים מפוקפקים עוד יותר, תוך מה שנראה כעבירות על החוקים האמריקאיים בנושא.

ד. התכנית מצליחה: דרשוביץ מפרסם מאמר נלהב שמשבח את קטאר, ואחר כך נפגש באופן תמוה עם טראמפ “לדיון על מדיניות המזרח התיכון” בדיוק באותו היום שבו אמיר קטאר הגיע לפגישה (בערב) עם טראמפ. האחרון נסוג מהתוכנית לתמיכה במצור על קטאר.

קטאר הוציאה על כל הבלגאן הזה 300,000 דולר; שני שליש מהם הלכו ל-Our Soldiers Speak ו-ZOA. לא ברור אם טראמפ חזר בו כתוצאה מההשפעה של דרשוביץ, או שמא האמיר עצמו השפיע עליו; בכירים בממשל אומרים שוב ושוב שטראמפ מושפע מהאדם האחרון שהוא מדבר איתו. אבל דרשוביץ הוא אחד האנשים החביבים על טראמפ. כך או כך, מבחינת קטאר המשחק הזה ב”שמור לי ואשמור לך” עם מה שהם ודאי ראו כזקני ציון הוכיח את עצמו. ו-300,000 דולר הם מבחינתם כסף כיס.

כמה מילים על Our Soldiers Speak: על פניו, הוא נראה כארגון מפוברק. בחינה של הנתונים הכספיים שלו (נדרש רישום כדי להכנס למסמכים) מראה שאין לו כל עובדים. האיש היחיד שמקושר איתו הוא אחד בנג’מין אנתוני, סמל לשעבר בצה”ל. איך הצליח ארגון כזה לשים יד על 100,000 דולרים של קטאר? למה דובר צה”ל משתף איתו פעולה? מאליה עולה התהיה שמא מדובר בארגון חזית של ממשלת ישראל לצרכי Hasbara, שלכאורה איננו קשור כלל לממשלה אבל בפועל מופעל על ידיה. זה יכול להסביר מדוע ממשלת קטאר חשבה שהוא חשוב כל כך עד שהוא שווה שליש מהכספים שהיא הוציאה על קמפיין אמריקאי שהיה קריטי מבחינתה ושלא הועיל לה בשום צורה אחרת. מצד שני, יכול להיות שאנתוני פשוט הבין ש-hasbara היא אחלה תעשיה.

כך או כך, העבירות על חוקי המימון של ארה”ב הן עניין לאמריקאים; מה שצריך לעניין אותנו הוא התגובה של הימין היהודי לכך שארגוני Hasbara לוקחים כסף ממדינת טרור. יש ארגון בשם NGO Monitor, שעיקר התמחותו היא התחזות ושקרים אפויים למחצה כלפי ארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים; הוא מתלונן שוב ושוב על כך שתרומות של מדינות אירופאיות לארגוני זכויות אדם הן “התערבות בפוליטיקה הפנימית” (**) של ישראל. מה היתה תגובתו של נגו”מ לידיעה על כך שדובר צה”ל וארגוני hasbara ממומנים על ידי מדינה שתומכת בחמאס? הם מעמידים פנים שאין פה חדשות ואין על מה לדבר.

התעלה עליהם אבישי עברי, שטען הוא לא מבין מה הבעיה עם קמפיין קטארי בישראל, ובציוץ אחר טען שהאיחוד האירופי מסוכן לישראל יותר מקטאר. זה מעניין במיוחד, כי עברי לא היסס לקחת את 30 שקלי הכסף של האיחוד האירופי כדי לשמש כפרזנטור שלו למרות שלכאורה הוא נחשב לעיתונאי.

ivri

וכן, השתמשתי בדימוי האחרון בכוונת מכוון. הימין היהודי הוא אנטישמי, ולחם חוקו הוא האשמת אנשי שמאל בכך שהם פועלים נגד מדינתם עבור בצע כסף. והנה, עברי אומר בגלוי שהוא חושב שהאיחוד האירופי מסוכן לישראל יותר מקטאר – אבל כיהודון תלוש ונטול כל כבוד עצמי הוא מוכן לקחת את כספן של המדינות שלדבריו-שלו מסוכנות למולדתו יותר מקטאר.

כמובן, יכול להיות שעברי הוא לא יהודון שמוכר את המולדת, אלא סתם ליצן ניהיליסטי שאין להתייחס ברצינות לשום דבר שהוא אומר ושמעמיד פני ימני חולה כלבת כי הוא מעריך שבפוזיציה הזו יש יותר פרנסה. ישפוט הקורא.

על כל פנים, נראה שלא מעט אנשי ימין הפכו את העקרון של “לקיחת כסף מהיטלר” לפרקטיקה של ממש. הכל, כמובן, בעודם מקרינים את תחושת האשם והשנאה העצמית שלהם על אנשי השמאל.

ברוח זו צריך לראות את דבריו של בנימין נתניהו, שהאשים השבוע את האיחוד האירופי בבחישה בפוליטיקה הישראלית משום ששגריר האיחוד הזהיר חברי כנסת שלחוק הלאום תהיינה השלכות. אנחנו מדברים, אחרי הכל, על האיש שהתגאה ביכולתו להפעיל את הקונגרס האמריקאי נגד הנשיא האמריקאי, שכל הפריימריז שלו מומנו מחו”ל ושקיומו הפוליטי תלוי במימון יומיומי מצד הקריקטורה האנטישמית (והאזרח הזר) שלדון אדלסון.

ובידיעה לא נטולת הקשר: בזמן שהחינגה הימנית של כסף זר ועוין משתוללת פה, הדירוג הדמוקרטי של ישראל ירד מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה אלקטורלית. זה קורה לא מעט בשל הפצת השנאה מבוססת השקרים של נתניהו ושלוחיו, ביניהם NGO Monitor ועברי. ולא, זה לא באג. זה פיצ'ר.

(*) כמה מידידיו הטובים של הח”מ הם עוכרי דין.

(**) נזכיר שוב שמה שמתרחש בשטחים הפלסטיניים הכבושים איננו בשום פנים “עניין פנימי” של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מsאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)