החברים של ג'ורג'

הייתי כלבלבה של איילת שקד

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

dean1

dean2

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי

היודו-נאצית ציפי חוטובלי הואכלה בתרופה שלה, וצווחות הימין עלו השמימה

הביצה הימנית כמרקחה: אחת הדוברות היותר מגונות של ישראל, ציפי חוטובלי, רצתה לנאום בהלל בפרינסטון. שורה של יהודים פרוגרסיבים הפעילו לחץ, והלל ביטלו את הנאום של חוטובלי. ליהוויסטית המסכנה לא נותרה ברירה אלא לנאום בפורום של תנועה יודו-נאצית, חב"ד.

המתנגדים לנאום של חוטובלי נימקו את התנגדותם היטב: חוטובלי, ציינו, היא גזענית, שתומכת בשלילת זכויותיהם של הפלסטינים, מתנגדת לזכויותיהם המדיניות, וטוענת שאין להם היסטוריה. כמו כן, הגוף שבו אמורה היתה חוטובלי לנאום, ה-CJL, אוסר “על קידום גזענות או שנאה מכל סוג.” ה-CJL, בתגובה, ביטלו את הנאום של חוטובלי עד שיוכלו לבדוק את העובדות.

הימין והמרכז הישראלי – ככל שיש עדיין הבדל ביניהם – התחרפנו, עלו על הגגות, קרעו את בגדיהם ושמו אפר בראשם. הם טענו שסתמו לחוטובלי את הפה. שזה, במחילה, בולשיט. לחוטובלי יש יותר יכולת ביטוי מלרובנו. היא חברת כנסת. היא יכולה באמצעות חסינותה המהותית לומר דברים שיביאו להשלכת דובר מן השורה לכלא. ובצדק. זו המטרה של חסינות: שחבר כנסת יוכל לומר את הדברים המקוממים ביותר מבלי לשלם על כך מחיר פלילי.

אבל בלי מחיר ציבורי? רבאק. אף אחד לא שלל מחוטובלי את זכות הביטוי שלה. שללו ממנה במה, ואף אחד לא חייב לתת ליודו נאצית במה. יהודים פרוגרסיביים פשוט אמרו שמבחינתם, חוטובלי לא ראויה לבוא בקהל.

האם הם צודקים? חד משמעית כן.

* בפברואר 2011, הזמינה חוטובלי – אז חברת כנסת – את בנצי גופשטיין, איש ארגון הטרור להב”ה, לנאום בוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת. חוטובלי הזמינה את גופשטיין בשל “מאבקו בהתבוללות.” איך קשורה החיה המיתולוגית של התבוללות לוועדה הזו? ובכן, אליבא דחוטובלי, “אחת המטרות החשובות של הוועדה לקידום מעמד האשה היא הזהות היהודית. לצערי, התופעה של נישואי תערובת מתרחשת בעיקר מהצד הנשי, כשיהודיות נישאות למוסלמים.” גזענות ושנאה? צ’ק.

* חוטובלי שוללת את זכויות הפלסטינים למעמד מדיני. על כך מיד.

* חוטובלי נאמה בכנסת ביולי האחרון, האשימה את הפלסטינים בכך שהם “גונבים את ההיסטוריה היהודית”, ונופפה בספר-גימיק של איזה לוזר, שנקרא “ההיסטוריה של העם הפלסטיני” ושדפיו ריקים.

אז הימין נעמד על הרגליים האחוריות. הדובר הרהוט ביותר שלו, כרגיל, היה בן דרור ימיני. הוא כתב שהוא לא מצא שום גזענות אצל חוטובלי. כנראה שהוא לא טרח לעשות חיפוש גוגל בסיסי. אחר כך התעלה ארכיבישוף תעשיית השקרים על עצמו וכתב “חוטובלי, אגב, תומכת בסיפוח שיוביל לאזרוח.” האמנם?

את מה שחוטובלי חושבת בנושא אפשר לקרוא כאן. לדברי חוטובלי, יש להתייחס אל הפלסטינים – רק בגדה המערבית, אלה ברצועה לא בתמונה – כאל “גרי תושב.” כלומר, במקרה הטוב, אזרחים סוג ב’; במקרה הרע, המשמעות היא כפיית “מצוות בני נוח” עליהם. הפתרון של חוטובלי כולל “זכויות כלכליות ומוניציפליות”, אבל תוך שישראל משתלטת על מערכת החינוך הפלסטינית, כי “המחשבה שהם יכולים לחנך להסתה נגד הישות הציונית בתוך מערכת חינוך היא מחשבה שצריך לסלק אותה מסדר היום שלהם, ובעצם יש לשלוט על התכנים של סדר היום החינוכי של בתי הספר הפלסטינים.”

חשוב לציין שהטענה של חוטובלי על הענקת “זכויות כלכליות” לפלסטינים לא כוללת את זכותם לרכוש: חוטובלי הצביעה בעד חוק ההפקעה, שהופך לחוקי את גניבת הקרקעות של פלסטינים עבור יהודים, והיא כמובן לא מוכנה לדבר על הקפאת ההתנחלויות כדי להשאיר לפלסטינים שטח מחיה.

רגע, מה בקשר לאזרוח של הפלסטינים, שעליו דיבר ימיני? ובכן, חוטובלי מבהירה שהיא מדברת על תהליך ארוך טווח, של דור, שבו היא איכשהו תשכנע מיליון יהודים להגיע לישראל, הפלסטינים יפסיקו ללדת, ואז “שייך לדבר על אזרחים שמוכנים להתאזרח באופן מלא ולקבל גם זכויות הצבעה, וזה רק אחרי שמדינת ישראל מעגנת בחקיקת יסוד את זכותו של העם היהודי על ארצו ואת העובדה שמדובר במדינה יהודית שאינה יכולה להיות בשום אופן מדינה דו לאומית.” חשוב לשים לב: חוטובלי לא מדברת על אזרוח כל הפלסטינים כתוצאה מהסיפוח, אלא “שייך לדבר” על אזרוח של חלקם – במדינה שקובעת שאין להם זכויות לאומיות. שזה כל מה שמגיע לאנשים שחוטובלי הצהירה בפומבי שאין להם היסטוריה.

בקיצור, מה שחוטובלי רוצה הוא למשוך את משטר האפרטהייד היהודי בגדה עוד שנות דור, ולעשות רעשים של פתרון עתידי. שזה, בעצם, מה שרוצה בן דרור ימיני.

ועל כל זה צריך לומר: זדיינו. אתם, במיוחד בן דרור, מקדמים חרם על מתנגדים פוליטיים כבר שנים. ימיני מנהל מאבק נגד ארגוני זכויות אדם שנים, ודורש לצמצם את יכולת הפעולה שלהם. חוטובלי יושבת בממשלה שמנסה למנוע משוברים שתיקה או בצלם לערוך אירועים בארץ ובחו”ל. ראש הממשלה הישראלי נמנע השנה מלפגוש את שר החוץ הגרמני, מאחר והאחרון סירב לבטל את פגישתו עם נציגי בצלם ושוברים שתיקה. ממשלתו של נתניהו, בתמיכתה של חוטובלי, העבירה את חוק החרם, שסעיף שלו שנפסל על ידי בג”ץ קבע שעצם הקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות – זכות ביטוי פר אקסלנס – תוביל לקנס אפריורי ללא הוכחת נזק. עכשיו מנסה הממשלה שחוטובלי היא שרת החוץ סגנית שר החוץ שלה להעביר חוק זהה, עם קנס של 150,000 ש”ח ללא הוכחת נזק לכל מי שקורא להחרים את תוצרת ההתנחלויות.

בקיצור, אחת הדוברות היותר דוחות של ישראל, ויודו-נאצית עם תעודות, הואכלה בתרופה שלה-עצמה: החרימו אותה. וכל מה שהיה לימין לומר הוא אוי אוי אוי.

ועוד דבר אחד: בהמשך לפוסט הקודם, זה נראה יותר ויותר כאילו ראש הממשלה חרירי מוחזק בריאד בניגוד לרצונו. האזינו לתגובתה שומטת הלסתות של דוברת מחלקת המדינה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם עובר קו אחד בין הנקודות הללו?

האם ממשלת ישראל משתתפת בקנוניה כלל-אזורית, שעשויה לגרור אותנו למלחמה?

המלחמה היא המשכה של המדיניות,

ודרום לבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אך טבעי שמדינה

תערוך מלחמה בלבנון.

הנעורים הם המשכה של הילדות,

ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון;

על כן אין טבעי מילדים ונערים

היורים זה בזה בלבנון.

(מאיר ויזלטיר, “המשך יבוא”)

בשבוע האחרון נרשמה סדרת אירועים חריגה אפילו ביחס למזרח התיכון. להלן תיאורם בקצרה:

* בסוף השבוע, הודיע במפתיע ראש ממשלת לבנון, סעד אל חרירי, על התפטרותו מתפקידו כראש הממשלה. הוא נימק את התפטרותו בכך שאיראן וחיזבאללה חותרות תחת לבנון. חרירי, חשוב לציין, אמר את הדברים בריאד, בירת סעודיה.

* שעות ספורות לאחר מכן, הודיע יורש העצר הסעודי, מוחמד בין סלמן, על מעצרם של 11 נסיכים בכירים. במקביל למעצר הזה, בוצעו מעצרים של עשרות בכירים אחרים בסעודיה. נסיך סעודי בכיר ושורה של בכירים נהרגו במה שתואר כהתרסקות מסוק. לאור העובדה ש”התרסקות מסוק” היתה התירוץ המקובל של סדאם חוסיין לחיסול יריבים, הטענה התקבלה בסקפטיות מסוימת. המעצרים מתוארים כסוג של טיהור או הפיכה, תלוי בנקודת המבט; ולאף אחד אין מושג ברור מה מתרחש בריאד.

* ג’ארד קושנר, שליחו של טראמפ למזרח התיכון, נצפה בריאד כשבוע לפני ההפיכה, שם נפגש בחשאי עם יורש העצר הסעודי. זו היתה נסיעתו השלישית של קושנר השנה לסעודיה.

* משרד החוץ הישראלי מיהר לשגר מברקים לכל השגרירויות, שבו הביע תמיכה בטיהור/הפיכה שביצע מוחמד בין סלמן. המברק נשלח ביום ראשון, בהפרש קצר מאד אחרי המעצרים בסעודיה ובערך 12 שעות לאחר התפטרותו של חרירי. המברק עוסק רבות בחתרנות לכאורה של איראן בלבנון, ומאשים את איראן בשיסוי החות’ים בתימן כנגד סעודיה. סעודיה שלחה, מצידה, מברקים זהים כמעט לשגרירויות שלה.

* למרות הבטחות סעודיות שחרירי ישוב ללבנון, בפועל הוא מוחזק בריאד. אפילו מקורביו לא מוכנים לומר שהוא חופשי לפעול, והתפטרותו הפתיעה את כולם. במקביל, יש דיווחים עקשניים שגם הנשיא הבובה של תימן שמפעילים הסעודים, עבדרבאח חאדי, מוחזק במעצר בסעודיה – יחד עם בניו. סעודיה החמירה את המצור הימי שהיא מטילה על תימן – כוחותיה מנהלים מלחמה במדינה כבר זמן רב, והם לא טובים בזה – והמצב ההומניטרי שם, שגם כך על סף האסון, מתדרדר. התירוץ הסעודי הוא שהמורדים שם העזו לירות טיל לעבר נמל התעופה שלה, מה שנשמע סביר לגמרי בהתחשב בהפצצות הסעודיות הרצחניות שם.

* ביום שני, הודיעה סעודיה שהיא רואה את לבנון כאילו הכריזה עליה מלחמה, וזאת בשל פעילות החיזבאללה במדינה. סעודיה הודיעה עוד, תוך שהיא מפרה את זכויות היוצרים של דן חלוץ, שהיא תשיב את תושבי לבנון “למערות.”

* לסעודיה אין צבא שמסוגל לפגוע בלבנון. לעזאזל, אפילו בתימן היא מתקשה לטפל.

* לישראל, מצד שני, דווקא יש. פרשנים ערבים כבר העריכו שסעודיה תלחם בלבנון “עד החייל הישראלי האחרון.” בניו רפבליק הזהירו מסכנה של מלחמה בין ישראל ולבנון.

* אתמול (ג’) הודיע בנט – לכאורה, שר החינוך – שאם ישראל תותקף על ידי חיזבאללה, היא תראה בממשלת לבנון אחראית. בנט, על פי הדיווחים, נפגש בוושינגטון עם בכירים (ג’ארד קושנר?) כדי לקדם הכרה אמריקאית בכך שממשלת לבנון היא בעצם חיזבאללה. ההודעה נשמעת משונה במיוחד, כי אין שום סימן שחיזבאללה מנסה לתקוף את ישראל.

* היום (ד’) פרסם האלוף במיל’ גיורא איילנד מאמר שמאיים על לבנון ואומר שהיא ניצבת בפני “הסיכוי האחרון להציל את עצמה.” איילנד – שאין להוציא מכלל אפשרות שהוא מנסה להסיח את הדעת מחלקו בפרשת הארווי וינשטיין – כתב את מאמרו באנגלית, והזהיר את לבנון שאם תפרוץ מלחמת לבנון שלישית, ישראל תלחם לא בחיזבאללה, אלא “בפטרון שלו: המדינה הלבנונית.”

האם עובר קו ישר בין הנקודות הללו, או שהן אוסף כאוטי של נתונים? האם מתבשל כאן מהלך רב-אזורי, שבו סעודיה תגביר את המבצעים שלה בתימן בנסיון להגיע להכרעה שם, ובמקביל ישראל תתקוף את לבנון, כשעיקר הכוחות של חיזבאללה עודם בסוריה – הכל כדי לשבור את ההשפעה האזורית של איראן, בברכה שקטה של ממשל טראמפ?

מוקדם מדי לדעת. אבל צריך להזהיר שלישראל יש היסטוריה ארוכה ומגונה של קנוניות בינלאומיות מהסוג הזה, וספציפית בלבנון. כזכור, ישראל נכנסה למלחמת לבנון הראשונה לאחר 11 חודשים של הפסקת אש שהחזיקה מעמד יפה, תוך ניצול פיגוע של פלג אבו נידאל (”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף”, אמר הרמטכ”ל רפאל איתן) כדי להפר את הפסקת האש – וששבירת הפסקת האש היתה חלק ממזימה ישראלית להמליך את באשיר ג’ומאייל על לבנון. גם אז היו פרשנים ופוליטיקאים שזיהו את התהליכים והזהירו מפניהם, אבל הם הוטבעו באשד התעמולה של הממשלה.

אז אם פתאום ישראל תודיע על תקיפה לא צפויה מצד חיזבאללה, על ירי לא ברור בגולן, על תנועה לא מזוהה של המדוכאים עלי אדמות, או על מכת ארבה בגבול הצפון, אני הייתי מפגין חשדנות קיצונית כלפי הטענות הללו. עוד יותר מבדרך כלל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ואותיות פורחות

שר החינוך חושב שרעיונות אפשר “לנטרל” בכדור אקדח. צריך להזכיר לו שלא כך

מאיר שלו, בטורו ביום שישי ב”ידיעות”, הביא ציטוט מדהים מפי שר החינוך, נפתלי בנט: הלז, כמסתבר, אמר לתלמידים על רצח רבין ש”אדם שחלק על דעותיו ירה בו כדי לנטרל את רעיונותיו.” שלו הזדעזע מהסטריליות של הביטוי, אבל יש דברים אחרים שצריך לומר עליו.

ראשית, אם שר החינוך אכן חושב שאפשר לנטרל רעיונות באמצעות כמה קליעים, הוא מביע חוסר הבנה מצער בהיסטוריה – ועל כך, בהרחבה, מיד – אבל ראשית כל במורשת שהוא מתיימר להנחיל לתלמידי ישראל. האגדה על רבי חנינא בן תרדיון מספרת שהרומאים הרגו אותו בשל לימוד התורה שלו בהוצאה להורג בשריפה, כשהוא כרוך בספר תורה; ושהוא אמר על המוקד ש”גווילין נשרפין, ואותיות פורחות.” אפשר לשרוף את הספר, אבל לא את הרעיונות שבו.

תפיסה דומה משמיע בולגאקוב ב”האמן ומרגריטה”: “כתבי יד אינם נשרפים.” האמירה בפני עצמה, כמובן, אבסורדית. כתבי יד הם כנראה הדבר הדליק ביותר בעולם. הספריה הגדולה של אלכסנדריה נשרפה לפחות שלוש פעמים. דבריו של בולגאקוב עצמם נכתבו באחת התקופות היותר אפלות של הספרות הרוסית, שבה נהוג היה לא רק לשרוף את הטקסט, אלא גם לירות ליתר בטחון במחברו. אוסיפ מנדלשטם הוא מקרה מוכר, אבל רחוק מלהיות יחיד. מעטים זוכרים את “ליל המשוררים הנרצחים”, ה-12 באוגוסט 1952, שבו רצח המשטר 13 כותבים יהודים, והם רחוקים מלהיות היחידים. בולגאקוב עצמו “זכה” שסטאלין ישתעשע בו; הטקסט שלו היה מחתרתי ושרד בשל הרבה מאד מזל. כתבי יד אינם נשרפים? הם נשרפים, אבל האותיות פורחות באוויר. קשה מאד להשמיד רעיונות, מרגע שנהגו ונלחשו הלאה.

ההיסטוריה מכירה מספר נסיונות לדכא רעיונות. ספק אם הרומאים אכן ניסו לדכא את הדת היהודית – ואם ניסו, אין לכך זכר מחוץ לגבולות פלסטינה – אבל הם ניסו בכל הרצינות להשמיד את הדת הנוצרית. הנסיון העקשני ביותר היה בימיו של דיוקלטיאנוס, והוא העניק לנו את המושג traitor: מקורו במילה הלטינית traditor, מילולית “מוסר”, כינוי גנאי לכמרים שתחת לחץ הרדיפה הגדולה הסגירו לרשויות את כתבי הקודש לשריפה. בשנה שבה מת דיוקלטיאנוס, הפכה הנצרות לדת מותרת; 90 שנה אחר כך, והיא כבר הדת הרשמית היחידה באימפריה.

אירונית, הנצרות המנצחת מיישמת שורה של נסיונות לדכא תנועות מינות. אחד הידועים שבהם היה ההתקפה של הקתוליות במאה ה-12 וה-13 על הקתרים/אלביגנזים. במובן מסוים נרשמה כאן הצלחה: האלביגנזים הומתו ונהרגו ונשרפו ונחנקו, והאחרונים שבהם נרדפו במערות בגבול צרפת-ספרד במאה ה-14. אף אחד מהטקסטים שלהם לא שרד. הפרפקטוס האחרון, ככל הנראה, נרצח משפטית בתחילת המאה ה-14.

אבל הרעיונות שלהם הונצחו על ידי המנצחים, בתיקי האינקוויזיציה. והרעיון הבסיסי שלהם – שהכנסיה מושחתת ושאיננה מאפשרת גאולה – נבט בשקט, עד שהתפוצץ ברפורמציה של לותר. במאה השנים האחרונות צמחה התפיסה שהכנסיה היא מקור כל הרוע ותפסה לה אחיזה – לא מעט בשל השמדת האלביגנזים והאינקוויזיציה. האלביגנזים עצמם הפכו למעין גיבורי תרבות נגד, אף שספק כבד אם אכן היו כאלה (הם היו שמרנים מאד ודחו את העולם הזה); ההתייצבות נגד הממסד הפכה אותם, מאות שנים לאחר השמדתם, לגיבורים ולקדושים מעונים (מה שחלקם אכן היה.) זכרם הפך, באירוניה יוצאת דופן, למוקד משיכה לתיירים בדרום צרפת. (אם מוכרים לכם שם חפץ אלביגנזי כלשהו, הוא כנראה מזויף כמו רליקה.)

אז לא, בנט, אי אפשר להרוג רעיונות באמצעות קליעי אקדח. גם לא (לתשומת ליבו של בן דרור ימיני) באמצעות רדיפת מינים ותנועות מינות. תצטרכו להביס אותם בשדה הקרב של הרעיונות. אנא השתדלו להגיע חמושים. ולמינים , לאנוסים, שמבוהלים ממה שעשוי להיות מופנה נגדם: הגווילים נשרפים, אבל האותיות פורחות; ובסופו של דבר, האש אוחזת במציתים. ואם לצטט את יוחנן פאולוס השני, בלילה האפל של דעיכת הקומוניזם ששחרו הגיע כגנב בלילה: לא לפחד כלל.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי כחמאס

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון מפר ביודעין ובמכוון את החוק הבינלאומי ביחס לטיפול בפצועי אויב, ובכך מבצע פשע מלחמה

בימים האחרונים מבצע צה”ל פשע מלחמה ברצועת עזה, על פניו בהנחיית הדרג המדיני, ותוך שיתוף פעולה של התקשורת הישראלית.

העובדות תחילה. ב-30 באוקטובר פוצץ צה”ל מקטע מנהרה שחדר מרצועת עזה לישראל. הפעולה עצמה ודאי לגיטימית, גם אם נניח לקשקשת ההיסטרית על “מנהרת טרור.” בפעולה נהרגו מספר לא ידוע של חמושי הג’יהאד האיסלמי. דמם בראשם.

מה שבא אחר כך רחוק מלהיות לגיטימי. כוחות הצלה פלסטינים שניסו להגיע למקטע ההרוס של המנהרה שנמצא בשטח הרצועה נתקלו בסירוב של צה”ל. האחרון טען תחילה שהוא פשוט אוכף את האיסור על התקרבות פלסטינים לגדר, לטווח של 300 מטרים בתוך הרצועה. הפלסטינים טענו שבמקום יש חמישה נעדרים שמצבם לא ידוע, יתכן שהם פצועים ויתכן שהם הרוגים. אתמול הודיע צה”ל, תוך שהוא מתייחס לחמישה כאל נעדרים, שהוא לא יאפשר את פינויים אלא אם החמאס יעביר לישראל גופות ואזרחים ישראלים הנמצאים בידיו. אמש (ה’) הגישו ארגון עדאלה ומרכז אלמיזאן (ברצועת עזה) עתירה דחופה לבג”צ בדרישה לאפשר לכוחות ההצלה הפלסטיניים גישה למקום.

polly

מכאן, להערות.

א. מדובר בפשע מלחמה מובהק. חוקי המלחמה קובעים שהצדדים יאפשרו פינוי פצועים וטיפול בהם. ישראל איננה נדרשת לטפל בפצועים בעצמה; היא נדרשת לאפשר לצוותי רפואה פלסטינים להגיע לאזור קריסת המנהרה, שנמצאת בשטח הרצועה. הסירוב לעשות זאת מקצר, מדי שעה, את סיכויי ההשרדות של פלסטינים הלכודים בהריסות המנהרה. נזכיר, כי בישראל שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי זה לא מובן מאליו: לוחם אויב מנוטרל זכאי להגנות ולטיפול רפואי. כשישראל מונעת את הטיפול הרפואי, והיא עושה זאת במוצהר, היא מתעללת בפצועים ומביאה בוודאות – ככל הנראה, ודאות מחושבת – את מותם, וזאת לשם מטרה פוליטית. קוראים לזה, במינימום, הזנחה ובמקסימום רצח מודע של פצועים. או, במונח הצה”לי המקובל, וידוא הריגה.

ב. גם אם כל הפלסטינים במקום הרוגים, מניעת פינוי הגופות שלהם היא פשע מלחמה. הפתעה: כשהחמאס מחזיק בגופות ישראלים, הוא מבצע פשע מלחמה. כשישראל עושה כנ”ל, היא מבצעת פשע מלחמה. התופעה הבזויה של סחר בגופות נפשעת משני הצדדים.

ג. התקשורת הישראלית, כהרגלה, התמסרה בחדווה לנראטיב של צה”ל, ומיהרה לדווח על כל הלכודים במנהרה כהרוגים – זאת למרות שאין ראיות לכך ולמרות שהצבא עצמו מתייחס אליהם כאל נעדרים. ככה מכסת”חת התקשורת, על בסיס יומיומי, את הפשעים השגרתיים של חמושינו.

ד. כשפוצצה ישראל את המנהרה, מיהרו דובריה לקונן תחת כל עץ רענן שהג’יהאד האיסלמי “הפר את הריבונות הישראלית.” הטענה היתה נלעגת גם קודם – ישראל מפירה את הריבונות של הרצועה, הגדה, לבנון וסוריה על בסיס יומי – אבל היא נלעגת במיוחד עכשיו, כשישראל מונעת מצוותי הצלה ברצועת עזה לבצע את מלאכתם באיומי נשק. הדיבור הישראלי על ריבונות, כמו זה על “משילות”, הוא קשקוש חלול.

ה. במקום האלוף פולי מרדכי, הייתי מתייעץ עם עורך דין טוב לפני יציאה לחו"ל. הוא די הפליל את עצמו.

ו. דוברים אלמוניים בצה”ל אמרו בימים האחרונים שהג’יהאד האיסלמי כנראה יצטרך להגיב, בעקבות ההרג של אנשיו. ספק אם יש דרך בטוחה יותר לדרדר את המצב ולהוביל להסלמה מאשר למנוע, לעין המצלמות, טיפול רפואי בפצועיו ופינוי של גופות הרוגיו. התירוץ הישראלי הרשמי – שהמטרה היא לחץ על חמאס כדי שישיב את גופות הרוגי צוק איתן – נשמע קלוש. לחמאס לא מספיק אכפת מגופות אנשי הג’יהאד כדי לוותר על נכסיו; הוא מוסרי בערך כמו צה”ל. אז, אם וכאשר תתחיל הסלמה בגבול הדרום, זכרו מאיפה היא הגיעה.

ואם תתהו האם נחקרים בכירים רצו בהסחת דעת מסיבית, עם דם ואש ותמרות עשן והמון ילדי אויב הרוגים וכל האורגיה הלאומנית הנלווית, אתם לא לבד. לפחות תהיה לכם חוויה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

גאולה מקודשת נדל”ן

הערות קצרות על האזכרה הדועכת לרצח יצחק רבין

הפארסה השנתית של העצרות לזכר רצח רבין הפכה השנה לגרוטסקה, כשתנועת דרכנו מסרבת לנקוב במונח “רצח”, מודיעה שלא תאפשר לפוליטיקאים לנאום, מונעת מארגוני שמאל להציב דוכנים (ואז נבהלת וחוזרת בה), ולקינוח מזמינה שני מתנחלים, ביניהם מפונת עפרה, לנאום – מתוך חמישה נואמים בסך הכל. המסר: אחדות. וכדי לזייף אחדות, נעמיד פנים שהמתנחלים הם 40% מהאוכלוסיה ולא 4%, ונעלים עין מהעובדה שהבתים בעפרה הם בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית. שששששש! אחדות.

הגענו הנה לא מעט בגלל ששמעון פרס הפיל את הכדור מיד אחרי הרצח. רצח מנהיג פוליטי, שבוצע מסיבה פוליטית-דתית, לא היה אמור להוביל לקריאה לאחדות ריקה: מה שצריך היה לבוא אחריו היה תג מחיר מסיבי. פירוק של כל ישיבות ההסדר ופינוי של כמה התנחלויות. מבחינתי, היה צריך להגריל אותן. להבהיר שעל נסיון משיחי להתנקש בממלכה יהיה מחיר כואב מאד, מחיר מרתיע.

זה לא מה שקרה, כידוע. הנכדה בכתה בהלוויה על סבא שלה – לגיטימי לגמרי מצידה; ההתמסרות התקשורתית היתה אסון – והשמאל התחיל לומר ש”רבין נרצח כי רצה להביא שלום”, וטראח, נכנסנו למנהרה שטשטשה לגמרי את הזכרון. התפיסה של “רצח השלום” התגברה אחרי הנצחון של נתניהו ב-1996, חצי שנה אחרי הרצח.

התפיסה הזו לא נכונה ומסוכנת. לא נכונה מכמה מובנים. קודם כל, רבין לא רצה שלום. הוא דיבר על שלום, אבל מה שהוא רצה בפועל היה כיבוש נוח יותר: שעזה תטבע בים ושישראל לא תשלוט בפלסטינים ישירות אלא תמצא קבלני משנה, אנשים שיעשו את זה “בלי בג”צ ובצלם.” המטרה שלו לא היתה שלום; המטרה שלו היתה הקטנת חיכוך מתוך תפיסה שהחיכוך ארוך הטווח עם הפלסטינים פוגע ביעילות של צה”ל. קשה היום לתפוס, אבל לצה”ל היו אז אשכרה אויבים אמיתיים והאיום של פלישה מהמזרח נתפס עדיין כאמיתי.

חשוב מכך, יגאל עמיר לא רצח את רבין כי רבין “רצה שלום.” לא היה לעמיר ולמחנה ששלח אותו עניין בשלום, ועל אחת כמה וכמה שהם לא חשבו שאפשר לרצוח מושג ערטילאי כזה. מבחינתם לא יהיה שלום אלא לאחר שיגיע המשיח ואיתו שעבוד של שאר המין האנושי. זה השלום שלהם.

ולא, זה לא היה בגלל הטרור הפלסטיני. את זה אנחנו יודעים, כי אנחנו יודעים שלהנהגת המתנחלים אין בעיה לשלם בדם ישראלי. בשנות הדמים 2001-2003 המתנחלים הפעילו את כל כוחם כדי למנוע בניית גדר הפרדה, כי הבינו את ההשלכות המדיניות שלה. מאות של כמה מאות ישראלים? זניח, ביחס לפגיעה באידיאולוגיה.

עמיר רצח את רבין כי הוא איים על תפיסת הגאולה הקוקיסטית: התפיסה שאומרת שעם ישראל יכול לתפוס את המשיח בגרון ולהכריח אותו להגיע, אם יכפה את עצמו על ההיסטוריה. התפיסה הקוקיסטית, שהניעה את תנועת המתנחלים, אמרה שאין נסיגות בגאולה – וזו הסיבה שפינוי ימית ופינוי הרצועה יצרו משברים כבדים כל כך בקרבם. וכשיש משברים כאלה, המחנה מצמיח את הרוצחים. זמביש והחבר’ה בעקבות הנסיגה מסיני (”המחתרת הראשונה”), עשרה פלסטינים שנרצחו על ידי מתנחלים ותומכיהם במהלך ההתנתקות, שורה של פיגועים סביב הסכמי אוסלו – שהידועים שבהם הם אלו שבוצעו על ידי ברוך גולדשטיין והמחתרת של יגאל עמיר. האחרון, יש לציין, היה פעיל בתנועת המאחזים שהחלה אז.

כמובן, תוך עשור בערך מרגע שהחלה תנועת המתנחלים (שמתחילה בעוד רגע של שבר בגאולה, ההתרסקות של מלחמת יום הכיפורים שבאה אחרי האופוריה של ששת הימים), כבר יש שם הרבה מאד נדל”ן גזול שצריך לשמור עליו. וכפי שלמדו היהודים ששרדו את מלחמת העולם השניה בפולין, הנסיון להחזיר נדל”ן גזול אחרי שסולקת ממנו בכוח מושל מוליד רצחנות.

כשהשמאל התחיל לדבר על “השלום נרצח”, הוא התעלם ממניעי הרוצח, ובכך איפשר לתנועה הרצחנית שהולידה אותו להוריד שוב את ראשה אל מתחת למים. לכמה דקות היה ברור מה אנחנו רואים: הריקודים של בני עקיבא בפולין, הבקבוקים שנפתחו בתפוח, חגיגות השמחה במגזר – עד שקלטו שעומד להגיע תג מחיר. כאן השמחה הפכה לפאניקה, שעם אנחת הרווחה על כך שלא היה שום מחיר ציבורי על הרצח, הפכה להאשמה נגד מחנה הקורבנות. הדיבור על “השלום האבוד” מנע מאיתנו להתמקד במפלצת שנחשפה לרגע לעינינו.

והיע עדיין שם והיא תרצח שוב. לא מאמינים? שימו לב איך התחיל שמעון ריקלין את הקריירה שלו. שימו לכך שהוא “מגנה” את הרצח מראש, אבל גם מנבא ומעודד אותו. שימו לב איפה הוא היה אז ואיפה הוא היום (התמונה באדיבות משתמש טוויטר @naamansaar).

DNdyLz_W0AAnCnD

המגזר שממנו הוא בא, שמזדעק על כל חצי אמירה של גרבוז, לא העלה בדעתו לפסול אותו בשל האמירות ההן. חשוב לציין: אם ריקלין לא היה מאיים ברצח ראש ממשלה, אלא מחלל שבת בפומבי, הוא היה נזרק מיד משורות המגזר. סדר צריך להיות. ריקלין, לשעבר "הקיצונים שלאף אחד אין שליטה עליהם", הוא עכשיו הממסד. בעצם, תמיד היה. רק תפקידו התחלף.

מה שאנחנו צריכים הוא לא קריאות מזויפות לאחדות, אלא אמירה חדה: הלנו אתם אם לצרינו. האם אתם מקבלים את ההכרעה הדמוקרטית, ומונעים מהרבנים – אלו שהפיצו את השנאה ואת דין הרודף – זכות וטו על ההחלטה הדמוקרטית, או שאתם אויבים.

וזה מפחיד, אז שרים. בואו נתחבק עם מתנחלת גזלנית ונקווה שאם נהיה נחמדים, המחנה שלה לא יראה בנו איום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)