לשמעון שיפר נמאס לשמוע על הכיבוש. גם לי, האמת. אבל מה אפשר לעשות?

נתחיל בקליפ קצר:

לפרשן המדיני הבכיר שמעון שיפר נמאס לשמוע על הכיבוש. אין לו כוח לזה. האמת, אפשר להבין אותו לגמרי. פחות או יותר כל מה שצריך להיאמר נאמר כבר בשנות השמונים, במיוחד בשנות האינתיפאדה הראשונות והאיומות. הרבה אנשים מדברים בעשור האחרון על פתרון המדינה האחת, אבל מירון בנבנישתי (נישתי, בטח לא שמעת עליו) כתב על כך כבר ב-1988. מבחינת האמנות, מאז נורית גלרון שמתחננת “אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה,” והקינה של חווה אלברשטיין “עד מתי יימשך מעגל האימה? רודף ונרדף, מכה ומוכה – מתי ייגמר הטירוף הזה?” לא נוסף שום דבר חשוב באמת.

אז כן, אפשר להבין את חוסר הסבלנות של שיפר לנושא. כל מה שנוסף, הרי, הוא עוד דוגמאות, עוד תקריות, עוד נפגעים באפוס שהעיקרים שלו נכתבו כשהח”מ היה נער. גם אני, חייב להודות, הייתי מעדיף לא לקרוא עוד על הנושא. גם הייתי רוצה לשחרר מהמוח פרטים שמסרבים להרפות ממנו, כמו הילד בן החמש, קיטע שני ידיו, שנעצר על ידי חמושינו האמיצים בעוון ידוי אבנים. כמו הילד הרנדומלי, מתחלף ונטול שם לכל פרט לבני משפחתו ששום דבר אחר לא ייחרט בזכרונם, שחמושינו הורגים מדי שבוע בערך. על האכזריות היומיומית שחווים מדי אלפי משפחות בגדה המערבית בזמן שחמושינו מבצעים בהם את תרגילי הפגנת הנוכחות שלהם. על הרשעות הביורוקרטית שמאפשרת גזל זוחל של אדמות, על הטרור החקלאי השגרתי שמטרתו לוודא שפלסטינים לא ישובו לעבד את אדמתם כדי שמתנחלים יוכלו לטעון אחר כך שהיא בלתי מעובדת ופקידים במנהל האזרחי יעבירו אותה אליהם ושופטים יפסקו שהנושא מסובך ואולי היה מקום לעתירה אבל היה שיהוי בלתי סביר.

כן, אפשר להבין. עייפה נפשנו להורגים. אבל אי אפשר לא להסתכל. אין לנו הפריווילגיה לא לדבר על הכיבוש.

אני כותב בעברית, אל בני אומה שמזמן ויתרה על המוסריות והפכה את התכליתיות לדבר היחיד שיש לדבר עליו. מוסריות זה לשמאלנים. נגיע אליה אחר כך, אבל ראשית נדבר על הפרקטיקה. הכיבוש הוא המפעל הגדול ביותר של ישראל. מושקעים בו יותר משאבים מאשר בכל פעולה אחרת של המדינה מיום הקמתה. לעולם לא נוכל לחשב כמה כסף טבע בגבעות הגדה המערבית כדי להפוך את הסיפוח הזוחל לעובדה בשטח. לא נוכל לדעת כמה מיטות בתי חולים לא נקנו, כמה כיתות לימוד לא נבנו, כמה כסף לא הועבר לנזקקי החברה. חלק ניכר מהכספים מוחבא בסעיפים נסתרים בתקציב, מוגנב דרך תקציב חברת החשמל ודרך יחידות מנהליות מסתוריות. אבל הרמטכ”ל אמר לאחרונה שיותר ממחצית הפעילות של הצבא היא בגדה המערבית, וצה”ל הוא סעיף התקציב הגדול ביותר שלנו (היום דווח כי שר הבטחון מתכוון לבטל את הקיצוץ בשירות החובה, ושהוא רוצה עוד תקציבים).

לא רק שמחצית הצבא עסוקה בגדה המערבית: אין לישראל אויבים נוספים. ירדן היא בעלת ברית. מצרים היא בעלת ברית דה פאקטו. סוריה יצאה מהמשחק, לבנון מעולם לא היתה בו. כל הדיבורים על גשר יבשתי איראני מהים הכספי לים התיכון מטשטשים את העובדה שספק אם יש אוגדה איראנית סדירה אחת בסביבתנו. נניח עכשיו לעובדה שזה מזלנו הגדול: ספק רציני אם חיילי השוקולד שהתרגלו לפשוט על בתים ולעצור ילדים היו יודעים להתמודד עם אויב אמיתי, כזה שלא רק יורה אלא פועל במסגרת פלוגתית ועם סיוע ארטילרי ואווירי.

על ההוצאה הכספית וההשקעה הצבאית, נוסף הנזק הבלתי ניתן לכימות שנגרם לחברה הישראלית כאשר מדי שנה משתחררים אליה גברים צעירים שנתנו למדינה את מיטב שנותיהם וחזרו אליה כשהם סובלים מפוסט טראומה. מחלות נפשיות הן סיכון בריאותי שמרבים לא לחשב אותו, פשוט משום שקל יחסית להתעלם ממנו. אבל הוא שם, מתקתק לאיטו וגורם הוצאות בלתי צפויות ובלתי ניתנות לשיעור הן לסובל, הן לסביבתו והן למשק.

יתר על כן, אף שהשליטה הצבאית הישראלית מוחלטת, עד לרמת מעצרם של אנשים שלא תכננו פיגוע אלא עשויים לתכנן פיגוע בעתיד, ישנה בכל זאת אפשרות כי מפגעים פלסטינים יצליחו – למרות עליונות טכנולוגית חסרת תקדים – לגרום נזק פיזי לישראלים. הצורך למנוע הצלחות כאלה צפוי, לאור נסיון 50 השנים האחרונות, לבלוע עוד ועוד משאבים, צבאיים וכלכליים.

בקיצור, מאחר והכיבוש הוא עיקר פעילותה של הממשלה הישראלית, מן הנבצר הוא לאזרח ישראלי מודע ועירני להפסיק לדבר על הכיבוש. פוליטיקה היא ניהול המדינה, והכיבוש הוא מרכיב קריטי בפוליטיקה הישראלית. אז כן, הרבה יותר מעניין וסקסי לדבר על ההתפתחות האחרונה בחקירות נתניהו, אבל על הכיבוש חייבים לדבר. כמו על הדברים הלא מעניינים האחרים, כמו כלכלה, פנסיה, בריאות וכו’ שכתבים פוליטיים מעדיפים לזנוח למען דיווח מתלהב מהסיבוב האחרון במירוץ הסוסים הפוליטי. כן, מה שעשו חמושינו הלילה חשוב יותר מהתמרון הפוליטי האחרון של בוז’י הרצוג (נשבע לכם שהיה אחד כזה פעם).

ואחרי כל זה, אם נשאר איתי יהודי ישראלי בכל זאת: מזה 50 שנה אנחנו מנהלים דיקטטורה צבאית על אוכלוסיה מתקוממת. יש מיליוני בני אדם שלא חוו חיים אלא תחת כיבוש ישראלי. המדינה הישראלית גורמת סבל עצום למיליוני בני אדם מעצם שליטתה בהם. אדם לעולם איננו כלי אלא תכלית, גם אם לרוע מזלו נולד פלסטיני תחת הדיקטטורה הישראלית. כל לילה של פשיטות ישראליות, כל פלסטיני שנורה על ידי חמושינו האמיצים עם או בלי סיבה, מגדיל את מעגל האיבה והשנאה ואת הקושי להחלץ ממנו. שיעור הפוסט טראומה בחברה הפלסטינית מטורף. אם המטרה שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר, אין לנו את הפריווילגיה לא להתעסק בכיבוש. יחשוב על כך שמעון שיפר מה שיחשוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני רוצה להתנצל על העדר הפוסטים בשבוע האחרון: הייתי זקוק לחופשה וארבעה ימי רביצה ובישול הועילו מאד.

(יוסי גורביץ)

נסיון לעשות סדר בבלגאן שכופה עלינו מערכת ה-hasbara. או: עוד מעוף מעל קן הקוקיה של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, נאלץ הבוקר (ו’) להתמודד עם בעיה: המציאות לא מסתדרת עם הדוֹגמה שלו. ימיני הוא כידוע מאמין אדוק בכת המדינה היהודית והדמוקרטית, ומכחיש בזעם את המציאות: שהשתיים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הבוקר אין לו מנוס אלא להודות בקול ענות חלושה שאם פני ה”יהדות” האידיאלית שלו כפני היהדות הממשית ששולטת בישראל, אז יש לנו בעיה – כי זו אכן לא יכולה להיות גם דמוקרטית.

ימיני ממהר למצוא תירוץ: “הרוב רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, לא יהודית וקלריקלית.” כלומר, יש רוב מסכן שמיעוט קטן רוכב עליו וכופה עליו זהות לא-לו. יש לימיני נקודה: רוב הציבור היהודי אכן רוטן כאשר מראים לו איך נראים פניה של המדינה היהודית ואומר שזה ממש לא בסדר. אממה, זה לא מספיק חשוב לו. הוא מתנגד, אבל זו התנגדות ריקה. הוא לא יודע איך להתנגד ליהדות “קלריקלית”, כפי שקורא לה ימיני, משום שאין לו זהות יהודית אחרת. כשימיני ביקר לפני כמה שנים בארה”ב ונכח באירועים דתיים רפורמיים, הוא לא מצא את עצמו שם והודה שזה לא מדבר אליו. בית הכנסת שהיהודי הישראלי לא נכנס אליו, כידוע, הוא בית כנסת אורתודוקסי. והאורתודוקסיה מטבעה, בלשונו של ימיני, “קלריקלית.” הביטוי הזה לא נכון: קלירקליות היא התביעה של שלטון כוהני הדת במדינה. ליהדות אין מדרג קלריקלי פר סה. הדרישה היא לשליטה של םרשנות אורתודוקסית לדת במדינה.

וזו דרישה שלימיני אין דרך להתמודד איתה בלי למרוד בכתבי הדת. אז מה הוא עושה? הוא ממציא מציאות לא קיימת, כזו של “יהדות לא קלירקלית”. כפי שנראה, המצאת מציאות כדי להסתיר את המציאות בפועל תוך שימוש באידיאות בלתי קיימות היא דפוס קבוע אצל ציונים מסוגו של ימיני.

הלאה. בהמשך הטור, מדבר ימיני בהערכה על מוסלמים שיוצאים נגד הקנאות של הרדיקלים שבבני דתם. הוא מציין שחלק ניכר מהם הם ג’יהאדיסטים לשעבר, שמכירים היטב את דפוס השנאה של אנשי הג’יהאד. אני לגמרי בעד. יש רק בעיה קטנה: אם היה מדובר ביוצאים בשאלה שמצביעים על דפוסי הג’יהאד של האחים היהודים, ימיני היה קורא להם אוטו-אנטישמים. סיעד האיחוד הלאומי אימצה השבוע את “תכנית ההכרעה” של בצלאל סמוטריץ’, שקובעת שבשטחים הפלסטיניים הכבושים יש להפעיל מדיניות של אפרטהייד, טרנספר או רצח עם. לימיני המציאות הזו מפריעה, אז הוא עובר להתקפה הקבועה על השמאל.

עמירה הס כתבה על מדיניות חדשה של כוחות הכיבוש בגדה המערבית, שבמסגרתה מונעת המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון איחוד משפחות בין פלסטינים ובין בנות זוג זרות שלהם. עמוס שוקן, העורך הראשי של הס, תהה בטוויטר “האם ישראל מדינת רשע, או שרק מדובר בטיהור אתני שגרתי?” טליה ששון, נשיאת הקרן החדשה, ענתה לו “שניהם.” ימיני ממהר להגדיר את ההתבטאות הזו “אוטו-אנטישמית.”

בהמשך, שופך ימיני תילי-תילים של מילים על כך שלא מדובר במדיניות של “מדינת רשע” כי גם למדינות אחרות יש מדיניות הגירה נוקשה. הוא מקפיד, כהרגלו, להתעלם מכך שזו איננה מדיניות הגירה לתוך גבולותיה של ישראל אלא לתוך הגדה המערבית, ושזו חתיכת שאלה האם לישראל מותר בכלל לקבוע מדיניות הגירה שם. אין ספק, על כל פנים, שהיכולת של ישראל לשלוט בכניסה והיציאה מהגדה שומטת את הקרקע מתחת לשקר קבוע של ימיני, זה שעל פיו “הפלסטינים שולטים בעצמם.”

אבל לא זה הנושא. דעתי על “אוטו-אנטישמיות” – שמדובר בהמצאה של יהודים ימנים שמטרתה להפוך את הדעות של מתנגדיהם ללא לגיטימיות – ידועה. האם בשאלה של עמוס שוקן, האם המדיניות בגדה מצביעה על כך שישראל היא מדינת רשע או שמדובר בטיהור אתני, יש איזושהי אנטישמיות?

לא, ודאי שלא.

ראשית, לנפנף את הזבוב הימני הקבוע: אני לא הייתי קורא למדיניות הזו “טיהור אתני” פשוט משום שזו טענה כבדה שמצריכה ראיות כבדות, והמאמר של הס – לטעמי – לא מעלה די ראיות לטענת טיהור אתני. מי שרוצה לראות טיהור אתני, עם זאת, לא צריך ללכת רחוק: בימים אלה עומדת ישראל לבצע טיהור אתני בח’אן אל אחמר. בבצלם מציינים שעל פניו מדובר בפשע מלחמה.

אבל, שוב, האם האמירה שישראל מבצעת טיהור אתני – במחסום אלנבי או בח’אן אל אחמר – היא אנטישמיות?

לא, ודאי שלא.

אנטישמיות היא התפיסה שיהודים נחותים אינהרנטית ביחס לבני קבוצות אחרות. עצם טבעם הופך אותם לגרועים יותר. יש גרסאות של אנטישמיות שאומרות שהטבע הזה הוא קללת אלוהים שניתנת לתיקון באמצעות התנצרות, ויש גרסאות שאומרות שמדובר בפגם גנטי שאין לו תיקון.

אבל ביקורת על מדינת ישראל איננה אנטישמיות. למדינת ישראל יש מדיניות, שלעתים קרובות היא נפשעת ועל בסיס יומי מפרה זכויות אדם. על המדיניות הזו מותר למתוח ביקורת. הביקורת איננה טוענת שיש משהו אינהרנטי ביהדותם של מבצעי הפשעים; היא מופנית כלפי הפשעים עצמם.

וכן, חלק ניכר מהביקורת אכן מונע מאנטי-ציונות. אנטי-ציונות היא התפיסה שמדינת ישראל, כפי שהיא בנויה כרגע – הרעיון ה”יהודי ודמוקרטי”, שמצריך בפועל אתנוקרטיה דמוגרפית, כפי שהודתה לאחרונה שרת המשפטים – תהיה בהכרח מדינת עוול, שלא תהיה לה ברירה אלא להמשיך ולצמצם את זכויות האדם של מיעוטים לא יהודיים, ולעולם תאלץ לנקוט במדיניות הפרעונית של “הבה נתחכמה לו, פן ירבה.”

ציונים כמו בן דרור ימיני נוטים לאחרונה לטעון שהציונות היא “זכויות אדם”, משום שהיא מיישמת את רעיון ההגשמה העצמית של היהודים. ובכן, אם נקבל את הטענה שהיהודים הם עם – טענה שאין לה בסיס, אבל נקבל אותה לצורך הדיון – הרי שתיאורטית, יש להם זכות להגדרה עצמית. אממה, ההגדרה העצמית הזו היתה אמורה להיות במולדתם. לאף עם אין זכות להגדרה עצמית על אדמתו של עם אחר. היתה, למעשה, תנועה יהודית ששאפה לאוטונומיה יהודית במזרח אירופה: קראו לה הבונד, והיא היתה האויב המר ביותר של הציונות. למזלה של הציונות, היטלר השמיד את הבונד.

הבונד הועלם בישראל, כפי שהועלמה השפה שלו, האידיש. הסיבה לכך היתה פשוטה: בחינה הוגנת של ההיסטוריה תעלה שאנטי ציוניות היא במקורה עמדה יהודית. כמעט בלי יוצא מן הכלל, כל ההתנגדות לציונות עד הקמת מדינת ישראל הגיעה מצד יהודים. רובם התנגדו לה משום שהיה להם מושג טוב מאד מה יצא ממנה.

הלורד רוטשילד – במכתב שהתנועה הציונית השתדלה להסתיר – כתב להרצל ש”אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים ואת הנוצרים [ושתפעל] … על פי העקרון ‘עשה לאחרים את שנעשה לך’.” לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב לפני יותר ממאה שנים שמדינה יהודית “לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

לוסיאן וולף והלורד רוטשילד היו אנטי ציונים, אבל נראה שאפילו בן דרור ימיני יצטרך להודות בחירוק שיניים שאי אפשר לקרוא להם אנטישמים. אנטי ציונות היא מסורת יהודית ארוכה ומכובדת, מסורת שנשענת על תפיסת תיקון העולם שהיא מרכזית לענף הליברלי של היהדות – שלגמרי לא במקרה, לא הגיע לכאן. אם הרצל הוא חוזה המדינה היהודית, הלורד רוטשילד חזה את עליית של “היהדות הקלריקלית” כפי שמכנה אותה ימיני, ו-וולף כינה אותה “חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות.” שווה ערך, פלוס מינוס, ל”מדינת הרשע” של שוקן.

אז למה בכל זאת ימיני וחבר מרעיו מתייחסים לאנטי ציונים כאל אנטישמים? כי ככה אפשר להתחמק מוויכוח. מי צריך להתווכח איתך אם אפשר פשוט להגדיר אותך כשונא יהודים? ועל כן צריך להזכיר שוב ושוב: עד שהיטלר השמיד את רוב מתנגדי הציונות, רוב היהודים היו אנטי-ציונים – ועד היום, רובם מסרבים להגר אליה. בבסיסה, הציונות מבוססת על עוול. אדם הגון צריך להתנגד לה גם היום. ואם המחיר הוא שבן דרור יקרא לך “אוטו-אנטישמי” – נו, טוב, נישאהו בגאווה, את הטלאי הצהוב.

ואה, כן. יש המשך לטקסט של ימיני. הוא מאמין משום מה שהפעילים של ארגוני זכויות האדם מתיישרים על פי פקודה לקיים את דבריה של נשיאת הקרן החדשה. ולא סתם פקודה, אלא כזו שמתבטאת בציוץ של שתי מילים, “גם וגם.” בתפיסה של ימיני, טליה ששון “שולטת” בארגונים האלה.

הייתי בעוונותי פעיל של ארגון זכויות אדם ואני מכיר את ההתנהלות של כמה ארגונים אחרים, ואם יש משהו שאי אפשר לומר עליהם הוא שהם מקבלים פקודות. אין שום דבר שלא מתווכחים עליו. ארגוני זכויות האדם הם לא זקני ציון שימיני מדמיין שהם. הם יותר כמו קבוצת חתולים: שיהיה לכם בהצלחה עם הנסיון לרעות אותם. יש לכך יתרונות עצומים, כמו הרתימה של היכולות של כל המעורבים, כמו גם תסכולים עצומים – שהדי במרומים שיצאתי מכמה ויכוחים שם עצבני יותר מאי פעם. הרעיון שיש מישהו עם שאלטר שיכול לומר לאנשים הברוכים אך דעתניים האלה מה לעשות, או שהוא יכול להתוות קו מפלגה, צריך לעורר “פחחחחחחח” ארוך. ככה זה, בן דרור: החיים הם לא תיאוריית קונספירציה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, כמו גם לאנשים שטרחו לשלוח הודעות תמיכה במייל. אני קורא וזה מחזיק אותי. תודה.

(יוסי גורביץ)

בעיית הגיוס, ככל שיש כזו, איננה באחריותם של החרדים אלא של המחוקקים החילונים

בג”ץ פסל אתמול (ג’) 8:1 את חוק הפטור לחרדים מגיוס, וכל הדיון בנושא צפוי להעלות גל אנטי חרדי חדש. לפני שנדון בפסיקה עצמה, צריך לעמוד על כך שהבעיה הזו היא, אפעס, לא בעיה של החרדים.

חוק האי-גיוס החדש הוא ריאקציה לחוק הגיוס שדחף יאיר לפיד, שהיה צריך איזשהו הישג לנפנף בו בפני בוחריו. החוק של לפיד אמור היה לפתור בעיה לא קיימת: צה”ל לא סובל ממחסור בחיילים אלא בעודף בהם. העקרון של הרחבת הגיוס לחרדים היה “דפקו אותי, אז ידפקו גם אותך.” החוק של הח”כים החרדים, בתגובה, היא חוק עין תחת עין. הם רצו להשפיל את לפיד עד עפר.

הבעיה במהותה כפולה, והיא לא בעיה של הציבור החרדי בכללותו אלא של האוליגרכיה שלו, ראשי הישיבות. מדינת ישראל, תחילה בימי בן גוריון ובמשנה שאת מימי מנחם בגין, הפכה את האוכלוסיה החרדית לבת ערובה של האוליגרכיה שלה. החרדים היו פטורים מגיוס, אבל הפטור הזה היה קללה: הוא אסר עליהם, במקביל לאי השירות, גם לעבוד.

המטרה היתה פוליטית מלכתחילה: אם הם לא משרתים, ובכך יוצרים כלפיהם זעם במדינה שהצבא הוא לב קיומה, לפחות לא ניתן להם לחיות טוב. התוצאה היתה נזק משולש. מצד אחד, החברות בחברה החרדית נקבעה על פי אי-שירות בצבא. הדבר השחית את מוסד הלימוד החרדי, משום שהוא כפה על אנשים שלא רצו בכך לעסוק בו. האוליגרכיה של ראשי הישיבות, שהתקיימה עוד קודם, קיבלה מעכשיו כוח כפיה: היא יכלה להכריז בפועל על נידוי לכל מי שלא סר למהותה. ראש הישיבה יכול היה לגרש תלמידים לצבא, ובכך לפגוע לא רק בהם אלא גם בבני משפחותיהם. התוצאה, כמתבקש, היתה השחתה של הישיבות ושל רבניהן. כוח משחית, במיוחד כוח שבהגדרה אין עליו ביקורת.

התוצאה השניה היתה רישוש החברה החרדית וחיסול הזרם העובד שלה. הרישוש נבע מכך שהעיסוק היחיד לגברים עד גיל 40 היה לימוד. חלק ניכר מהם שלח ידו גם בעבודות שחורות, אבל אלה תמיד עבודות חלטורה. הן לא משלמות כראוי וכמובן שאין מה לדבר על תשלום הפרשות חברתיות. פעם, לפני שמודל “חברת הלומדים” התקבע, היו מפלגות חרדיות של פועלים – פועלי אגודת ישראל המנוחה, למשל. עבודה הפכה לדבר גנאי – למרות שכל חרדי חושב, ומדובר ככל הנראה ברובם, יודע היטב שכל שאינו מלמד את בנו אוחנות, מלמדו ליסטות. עם הבטלה מאונס באה גם תחושת ההשפלה שמלווה כל מובטל, כל מי שצריך להשען על אחר לפת לחמו ולבגדי ילדיו.

התוצאה השלישית היתה חיסול ההשכלה החרדית. ההתרוששות לא היתה רק כספית, אלא גם מנטלית. “חברת הלומדים” היא מושג חדש. חרדים תמיד למדו גם דברים אחרים. כן, בהגדרה – החרדים הם זרם חדש ביהדות, תולדת ההשכלה והאמנציפציה – החרדים עמדו מול ההשכלה, ואף על פי כן הם למדו. ואם לא למדו, למדו אומנות.

מדברים איתנו הרבה על הברכה והתועלת שיביאו החרדים לכלכלה הישראלית, תועלת כה גדולה עד שהחברה הישראלית צריכה להתכווץ עבורם, לצמצם עבורם את זכויות הנשים. אני כופר בהנחה הזו: שני הדורות האחרונים והדור הקרוב של החרדים הם דורות אבודים. הם לא למדו דבר, וכשתבעו כמה יוצאים בשאלה את המדינה על כך שהיא מנעה מהם חינוך ראוי, המדינה בחוצפתה ניסתה לתבוע את הוריהם. האנשים האלה לא כשירים לשום עבודה אלא לעבודת כפיים או שירות. הם לא יודעים אנגלית, הם לא יודעים מדעים, והעברית שלהם משובשת. חרדי בן 30, אם למד רק במערכת החינוך החרדית, יודע ככל הנראה פחות מבן 15 בוגר החינוך החילוני. לא, לימוד גמרא הוא לא תחליף לכלום.

החוק שהעבירו חברי הכנסת של הימין לבקשת הח”כים של האוליגרכיה החרדית הוא חוק מתועב. מטרתו איננה, בסופו של דבר, למנוע את גיוסם של החרדים הצעירים, אלא להשאיר אותם כמה שיותר זמן תחת שליטתם של ראשי הישיבות. לצורך כך יצרו “יעד גיוס” פיקטיבי, שברגע שהוא מושג מדי שנה אין עוד צורך בגיוס חרדים. ראשי הישיבות היו מוכנים להקריב את ה”שבאב” שלהם – כך הם מכונים שם – כדי לשמור על כמה שיותר אנשים. אחד התרגילים המזוהמים ביותר (סעיף 26 ו’ בחוק) קבע כי “עלה על 1,000, בשנת גיוס מסוימת, מספר המתגייסים לשירות סדיר עד גיל 20 כלוחמים, יראו, לצורך יעדי הגיוס, כל שני מתגייסים נוספים עד גיל 20 כשלושה.” ההדגשה שלי.

מי שכתב את הסעיף הזה כנראה תכנן שהחוק ייפסל. קשה להסביר אי סבירות כזו, והיא אכן הותקפה בכמעט כל פסקי הדין. הנשיאה היוצאת נאור ציינה שהמדינה שיחקה ללא הרף במספרים; המשנה לנשיא היוצא רובינשטיין והנשיא הנדל תקפו שניהם בחריפות את סעיף 26 ו’. אף שהשופטים החילוניים היו קרים ומחושבים ביחס, אצל רובינשטיין והנדל – שניים משלושת חובשי הכיפה – ניכרת סערה נפשית גדולה. שניהם מדברים שוב ושוב על על הבדל בין דם לדם, ושניהם מצטטים את האמרה התלמודית “מה ראית שדמך סמיק טפי”, כלומר מה ראית שדמך סמוק משלו; הנדל מצטט את המשנה (סנהדרין ד’ ה’):

“לפיכך נברא האדם יחידי בעולם… שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך…. להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים טובע את כל האדם בחותמו של האדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.”

רובינשטיין והנדל מתפלמסים עם החרדים, שכלל לא נוכחים באולם: רובינשטיין מעיר על כך שמן הראוי שהם היו במשיבים, והיו מקשיבים להם; אבל זה הדבר האחרון שהאוליגרכיה של ראשי הישיבות היתה רוצה. השטח תוסס ממילא. אם היו קמים כמה חרדים ודורשים להשמע בבית המשפט, אין לדעת מה הם היו אומרים. הנדל תוקף את הנחות היסוד ההלכתיות של תפיסת חברת הלומדים: באופן מביך למדי לראשי הישיבות, הוא מצטט חיבור קדום של החפץ חיים שדן בשאלה כיצד צריך חייל חרדי להתנהג – כשהוא בגיוס חובה בצבא זר.

הנדל ורובינשטיין גם מלינים על כך שהכנסת השליכה לפתחם את הבעיה שהיא לא רצתה לדון בה: רובינטיין (ח’) כותב ש”הממשלה והכנסת כופות על בית המשפט, בידיעה, הכרעות שלא היינו רוצים לקבלן ושברי להן כי הן פגומות משפטית, מוסרית ומעשית.” הוא גם מתייחס (ה’) למהירות יוצאת הדופן שבה הועבר החוק (קריאה ראשונה ב-16.11.15, דיון מרתוני בוועדה שלושה ימים אחר כך, וקריאה שניה ושלישית שמונה ימים אחרי הקריאה הראשונה). חוסר השוויון המובהק, והלעג הבלתי מוסווה של קואליציית הימין לעקרון השוויון, אילץ את בית המשפט להתערב.

צריך להדגיש את הנקודה הזו: לא “החרדים” העבירו את החוק. לש”ס יש שבעה מנדטים, וליהדות התורה שישה. החוק הזה הועבר בזכות קואליציה חילונית ברובה, כמו תמיד. כמו תמיד, נציגים חילונים שיעבדו את צעירי החרדים לרבנים שלהם. זו עסקה צינית ומצחינה, וצריך לומר את הדברים בבירור: החרדי מן השורה לא נהנה ממנה כלל. הוא קורבן שלה.

מה הפתרון? לגדוע את הקשר הגורדי. לבטל את גיוס החובה. לכולם. לבטל באחת את הגורם שהופך את החרדים למושא שנאה על ידי ביטול הטינה. כל צעיר יחליט בגיל 18 על בחירה באחד משלושה מסלולים: שירות צבאי, שירות לאומי או יציאה לשוק העבודה. המדינה תקפיד לתגמל יותר את המשרתים בצבא והמשרתים בשירות הלאומי. ירצה צעיר ללמוד בישיבה בגיל 18, יעשה את זה כמו שעשו זאת בחורי הישיבה לפני 100 שנים: ימצא לו “בעל בית” לכרות איתו הסכם יששכר וזבולון.

היה ותרצה המדינה יותר חיילים, היא תצטרך להציע להם הצעה טובה. היה ויחליט הציבור לוותר על שירות צבאי במידה כזו שהצבא יצטרך לצמצם את יחידותיו הקרביות, יהיו לכך שתי משמעויות: האחת, שהציבור לא מאמין שהוא נתון בסכנה, כפי שרוצה הצבא שיאמין; והשניה, שהוא איננו מוכן לסכן את נפשו עבור היעדים שמציבה לו הממשלה. תפקידה של זו יהיה לשכנע את הציבור שעליו להתנדב לשירות צבאי, כי ראוי שאזרח במדינה חופשית יישא בעול הגנתה. ירצו, ישכנעו את הציבור כי חלקו העולה בגורל חייב להתגייס, וכי מחויבי הגיוס יקבלו פיצוי הולם.

לא עמדו הפוליטיקאים בכך? כשלה הפוליטיאה. ומוטב לה כך משתתקיים על שעבודם של צעיריה בניגוד לרצונם. חברה הקושרת את בניה למזבח ברצועות ואבזמים בעל כורחם איננה חברה חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הסירוב של נתניהו להתנער מהקריקטורה האנטישמית של בנו מעיד על נכונות לשרוף את המועדון

בני משפחת נתניהו מרגישים שהסוף מגיע, וכשהסוף מגיע מציתים את המועדון. קשה להתייחס אחרת לסירוב אתמול (א’) של נתניהו לגנות את הקריקטורה האנטישמית של בנו, שבה נראה ג’ורג’ סורוס כשהוא מפעיל את החיזרים הרפטיליאנים, האילומינטי/מאסונים ובאמצעותם את אהוד ברק, אלדד יניב ומני נפתלי.

אף שלגמרי אפשר לטעון ברצינות שלגמאל נתניהו תמיד היה חסר בורג, ושהוא מתחכך עם ניאו נאצים כבר די הרבה זמן; ואף שאפשר לטעון שלנתניהו אין שליטה על מה שבנו כותב – עד כמה שהדבר בלתי נתפס, כשהבן הוא חלק ממערך הדוברות של ראש הממשלה – ההחלטה של בנימין נתניהו לא להתנער מהקריקטורה הפכה אותה לכולה שלו.

ניאו נאצים ברחבי העולם חוגגים על הקריקטורה של גמאל, ומותר לנחש שגם עוד 50 שנים הם עדיין ידברו על הפעם ההיא שבה בנו של ראש ממשלת העם היהודי (כפי שנתניהו אוהב לראות את עצמו) חשף שלא במתכוון את הצורה שבה היהודים שולטים בעולם. הם יעשו את זה, יש להניח, גם אחרי שישראל תחדל להתקיים.

והסירוב להתנער ממנה הוא בעצם, המסר של נתניהו: אין יותר מעצורים. הכל ניתן להבערה. אני אתחבר לניאו נאצים, אני אתחבר לחובבי קונספירציות מטורפים לחלוטין, אהפוך את ישראל למשל ולשנינה בעולם. לא אשאיר אחרי שום פיסת אדמה בלתי חרוכה, אם החקירות נגדי ונגד משפחתי המושחתת לא תחדלנה. נתניהו אומר לנו בעצם: תשכחו מהעמדת הפנים של מדינאי זהיר והססן. הכל הולך מעכשיו. חשבתם שאני נאבק באנטישמיות? אני אאכיל את האנטישמים. את מה שאני עדיין לא מעז לומר, יאמר גמאל. אני אשסה אתכם זה בזה, כי פרט לכך לא נשאר לי דבר.

אנחנו נמצאים בפועל ברגע ה”הם מ פ ח ד י ם” של 2017. כמו ב-1999, מי שמפחד בפועל הוא נתניהו ובני ביתו. כמו ב-1999, השיטה היא להטיח האשמות מופרכות ביריבים דמיוניים. לא במקרה, אהוד ברק מככב בשני המקרים. אפשר רק לנוד למסכנים מהאילומינטי, ולרפטיליאנים שאמורים היו להיות ה-Unseen Masters: פעם הם עסקו בגורל היקום, עכשיו הם מתדרדרים למני נפתלי ולחמגשיות. מסתבר שגמאל נתניהו חושב עליהם כפי שהוא חושב על אמו: כפי שהיא לא בחלה בגניבת בקבוקים כדי למחזרם, הוא מניח שאדוני היקום לא מהססים להשליך את כל כוחם עבור האוכל שגנבה משפחתו.

וזה יעבור. אלה פרפורי הגסיסה. זכרו אותם, אל תסירו מבטכם: כך נראות תהומות הצחנה של סביבת ראש הממשלה. מי שלפני חודש יצא להגן על ההתקפות האנטישמיות כנגד סורוס בהונגריה, משתמש בו כדמון גם בישראל. הביטו לא רק בנתניהו ובבני משפחתו, אלא בערימת הסחי האנושי שמגבה אותו גם בשלב זה: הריקלינים, הציפרים, כל אנשי הימין שמפרפרים עכשיו ומשאירים מאחוריהם את שאריות כבודם העצמי כדי להגן על גמאל ועל אביו. זכרו במיוחד את השרים המשותקים מפחד, שלא אמרו דבר ויאמרו לנו עוד כמה שבועות איך דווקא הם ראויים יותר מכל להחליף את אבו גמאל.

זכרו אותם, כי למרבה הצער הם עוד יהיו איתנו, ויעמידו פני אנשים “ערכיים” גם כשהגרוטסקה של משפחת נתניהו תגמר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מהורדתם הכפויה של פסלי גיבורי הקונפדרציה

הם נופלים בכל רחבי ארה”ב: פסלים שעמדו במשך עשרות שנים של גנרלים מצבא המורדים של הדרום יורדים בזה אחר זה. בחלק קטן מן המקרים, פעילים מקומיים זועמים לוקחים פטיש ומורידים אותם. ברוב המקרים, המועצה המקומית מחליטה שהגיע הזמן להוריד את המסך על האפיזודה הזו ולקוות שאף אחד לא יסתכל אחורה.

הקילוח של השנים האחרונות הפך לשטפון בעקבות הפוגרום הניאו נאצי בשארלוטסוויל, לפני כחודש. העיר באלטימור הסירה לפני מספר שבועות את פסלו של נשיא בית המשפט העליון רוג’ר טייני; התפקיד לא הגן עליו מפני הזכר של פסק הדין הידוע לשמצה בפרשת דרד סקוט, שבו קבע טייני ששחורים אינם אדם ועל כן מובן מאליו שאינם יכולים לתבוע. השבוע נפל דבר: הקתדרלה הלאומית של וושינגטון הסירה את הוויטראז’ים של רוברט אי. לי ותומאס “סטונוול” ג’קסון.

מאחורי כל זה עומד שינוי מסיבי בתפיסת ההיסטוריה. אשתדל להסביר בקצרה. ב-1865 ניצח הצפון במלחמת האזרחים. הנצחון היה טוטאלי. צבא הדרום הושמד בשדה הקרב, והיכולת שלו להגן על המולדת חדלה להתקיים. שרמן, במסע ההחרבה שלו בג’ורג’ה והקרוליינות, מסע שהיום היה ללא ספק מוגדר כפשע מלחמה, תכנן במפורש לצרוב את התודעה של האליטה הדרומית שהמלחמה אבודה על ידי פגיעה מכוונת במטעים שלהם. מבחינת רוב האוכלוסיה, המלחמה נגמרה עוד קודם: בסתיו 1864 צבא הקונפדרציה התחיל להתמודד עם עריקות רחבות היקף, ולא הצליח לגייס אנשים חדשים במספר מספיק. בצר להם, החלו הגנרלים של הקונפדרציה לחשוב ברצינות על גיוס עבדים – אבל היתה התנגדות נחרצת מצד הפוליטיקאים, שהבינו היטב שהמשמעות של שחרור עבדים לצרכי המלחמה היא סוף העבדות. אתה לא יכול להמשיך ולשעבד אנשים שנלחמו עבורך, והטענה המרכזית של הדרום – עליונות לבנה – מתמוטטת כאשר אתה מודה בכך שחיילים שחורים יכולים להלחם בשדה הקרב.

באפריל 1865 המצביא הדרומי רוברט אי. לי נכנע למפקד הכוחות הצפוניים גראנט באפומוטקס קורט האוס; כאן מתחילה תקופת ביניים ארוכה להפתיע של כניעת כוחות דרומיים – רובם נכנעים תוך חודשיים, אבל הספינה האחרונה של הקונפדרציה, שנמצאת בים, מסגירה את עצמה רק בנובמבר. לכאורה, המלחמה הסתיימה. ואכן, הצד הגלוי שלה הסתיים. מלחמת הגרילה רק מתחילה.

צבאות הצפון משחררים את כל העבדים שהם מוצאים, והתיקון ה-14 מעניק להם זכות בחירה. הדרומיים לוקחים קצת זמן להתארגן, אבל ב-1866 כבר מתחילים הפיגועים של הקו קלוקס קלאן, פיגועים שהופכים למלחמת גרילה. ב-1869 מעביר הקונגרס את חוק הקו קלוקס קלאן, שקובע עונש מוות על עצם ההשתייכות לקבוצה. הבעיה: הישום של החוק תלוי בחבר מושבעים, וחבר המושבעים הדרומי לא מרשיע.

ב-1872, שבע שנים אחרי הכניעה של לי ושנתיים אחרי מותו, מתחיל הקמפיין שדרומיים יכנו אחר כך Redemption, “גאולה.” יש לו שני חלקים: מספר גדול של חמושים דרומיים, רובם המכריע יוצאי צבאו של לי, רוצחים – לעתים טובחים – בשחורים, במיוחד בכאלה שמנסים לממש את זכותם להצביע. במקרה אחד לפחות, הטרוריסטים מפעילים תותח נגד עמדת הצבעה. הצבא הצפוני, שעדיין מנהל כיבוש ברוב מדינות הקונפדרציה, מגלה מהר מאד את הבעיות הקלאסיות של צבא סדיר מול לוחמת גרילה. הצבא דורש יותר כסף, יותר אנשים, יותר סמכויות; בחלק ממדינות הדרום, המקומות הבטוחים היחידים לשחורים ולצפוניים שירדו דרומה כדי לסייע בשחרורם הם בסיסי צבא.

הציבור בצפון לא רוצה לשלם את המחיר הזה, וגנרלים בצבא ממש לא מתלהבים מהעובדה שהצבא שלהם – לא כלי חד במיוחד גם בימים רגילים, זו המאה ה-19 והציבור האמריקאי מתעב צבאות קבע – יאבד עוד מכוחו אם ייאלץ להמשיך לשמש ככלי כיבוש. במקביל, פועלת הזרוע המדינית של הקו קלוקס קלאן, המפלגה הדמוקרטית (כן, כן, צר המקום מכדי להכנס לזה עכשיו), כדי לשכנע את הבוחרים שחראם, למה להם כל זה. ב-1876, גל הטרור הלבן אלים במיוחד. ואחרי הבחירות הללו, מגיעים הצדדים להסכמה שקטה: כוחות הכיבוש הצפוניים יוצאים מהדרום. הצפון ניצח בשדה הקרב, אבל הפסיד בלוחמת הגרילה.

הדיל הפוליטי היה פשוט: הגזענים הדרומיים מתחייבים להפסיק את ההתקפות על צבא הצפון, ומתחייבים לחזור לסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה. הצפון הוציא את כוחותיו מהדרום, ובפועל זרק את השחורים המשוחררים לכלבים. הגזענים הלבנים – מאחר והשחורים מפחדים בצדק להגיע לקלפי, שמא יירצחו – משתלטים מחדש על כל מוקדי הכוח ומעבירים חוקים שהופכים את השחורים, מחדש, למעמד סוג ב’. בית המשפט העליון של ארה”ב מעניק לכך גושפנקא חוקית בפסק הדין Plessy v. Ferguson, שקובע שלמדינות יש זכות לבצע הפרדה גזעית, והופך בכך את התיקון ה-14 לאות מתה.

אם כל התרגילים המסריחים, בקצרה. איך מחפים עליו? איך מסווים את העובדה שארה”ב הובסה במלחמת גרילה, נכנעה לטרור? יוצרים את אגדת האחדות. האגדה הזו, בקצרה, אומרת שהנושא עליו נלחמו שני הצדדים לא באמת חשוב; מה שחשוב הוא שבשני הצדדים היו גברים יוצאי דופן, שנלחמו זה בזה אבל עכשיו שבו להיות בני אומה אחת. הגזענים הלבנים בדרום מפתחים את אגדת “המטרה האבודה”, שאומרת שהמלחמה השמידה עולם פיאודלי נאצל ואבירי, ומדלגת בחינניות על הדבר שלשמו נלחמה המלחמה. והדבר הזה היה עבדות, כן או לא. הטענה של הגזענים הלבנים ובעלי בריתם היא שהמלחמה היתה על “זכויות המדינות”, וזה עובד אם אתה לא טורח לקרוא את הסיבה שבשלה המדינות הללו נימקו את פירוק הברית: שימור העבדות. זכויות המדינות היו הכלי לשימור הרכוש של השכבה העליונה של הדרום, ושימור תפיסת העליונות הגזעית של שאר הלבנים.

לצורך כך, יוצרים גיבורים. זה לא מסובך במיוחד. המין האנושי תמיד העריץ, לאסונו, אנשי מלחמה. לי וסטונוול – שני הגיבורים העיקריים – היו אנשי מלחמה לעילא. עכשיו צריך רק ללטש קצת: להפוך את לי למתנגד לעבדות (יש מכתב אחד שלו שבו כתב שהעבדות מזיקה, אבל בעיקר ללבנים), לצייר אותו כמתנגד לקו קלוקס קלאן (בפעם היחידה שהתייחס לארגון, לי סירב לגנות אותו בפומבי), לטעון שהיה אדון רב חסד לעבדיו (לעבד הנמלט שלי הורה להלקות עד זוב דם ואז לשפוך עליו מי מלח היו זכרונות אחרים, אבל מי הקשיב לאיזה עבד), ועד כמה שאפשר לא לדבר על כך שהצבא שלו שעבד שחורים בכל מקום שבו עבר בצפון. במקרה של סטונוול זה היה אפילו קל יותר: מדובר באמת ובתמים באדם מאמין, שסלד מאכזריות, ועל כל פנים היתה לו הילת מרטיר, שהרי מת בקרב. את העובדה שהוא היה מאמין נחרץ בעבדות קל היה ביחס להחליק, כי הוא גם הקים בית ספר לעבדים, כי רצה לקרב אותם לנצרות.

וכך הפכה ההיסטוריה של העריצות הלבנה הדרומית למה שאנחנו מכירים בטכניקולור של “חלף עם הרוח". הפרדיגמה של האצילות הדרומית ושל היותה של המלחמה, בעצם, שגיאה טראגית שהובילה אח כנגד אחיו שלטה ברמה יותר מ-100 שנים. חשוב לציין שזו לא היתה היסטוריה של הדרום: הדרום כלל כ-40% שחורים ומספר גדול להפתיע של מתנגדי עבדות וליברלים. זו היתה ההיסטוריה של האליטה הדרומית. והיא היתה הכרחית כדי לכסות על הפצע של הסיום של מלחמת האזרחים, הטרור של ה-Redemption. הגרסה הזו של ההיסטוריה היתה נוחה לכולם, פרט לקורבנותיה. אבל להם סתמו את הפה.

אלא בעשורים האחרונים אי אפשר להשתיק אותם יותר. אי אפשר יותר לדבר על ההיסטוריה של הדרום ולדלג על העבדות כאפיזודה מביכה והיית צריך להיות שם. יש יותר מדי צאצאים והם לא מוכנים לשתוק יותר. ומבחינתם, דגל הקרב של הקונפדרציה ופסליהם של גנרלים דרומיים הם מי המלח של לי על הגב המוצלף.

לא במקרה, האנשים שהגיעו להגן על האנדרטאות הללו הגיעו עם דגלי הקונפדרציה ועם דגלי צלב הקרס. המטרה היא אותה המטרה. מה שמדהים הוא באיזו קלות דוקטרינה היסטורית, שעיצבה את התודעה הלאומית במשך יותר מ-100 שנים, קורסת כמו אלון רקוב. איך גיבורים לאומיים לשעבר מושלכים לאשפה, איך אפילו שופט עליון הופך למשהו שיש להתבייש בו.

הרוח נושבת, והעבר חולף איתה, ופתאום הכל נראה מטופש כל כך, נלעג כל כך, נפשע כל כך, ואנשים נחרדים מעצם הדברים שפעם קיבלו בלי חקירה ודרישה. כך עם דוקטרינת העליונות הלבנה שהתחפשה לפטריוטיות; וכך, אם נזכה, עוד נראה בעינינו איך מושלכת הדוקטרינה של עליונות יהודית (”ציונות”, קוראים לה היום) למקומה הראוי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על התיק החדש-ישן נגד נתניהו: שוחד בחירות ועדות שקר

בתחילת השבוע לא נותרה לראש ממשלתנו הנלעג, בנימין נתניהו, כל ברירה והוא נאלץ לציית לצו בית המשפט העליון ולמסור את הנתונים המדויקים על השיחות בינו ובין עורך ישראל היום, עמוס רגב, ואלו בינו ובין השוגר דדי שלו, שלדון אדלסון. דרוקר מיהר להצליב את הנתונים, והם מרשיעים למדי. הסתכלו בתמונה שמופיעה בקישור הזה. היא מרשיעה למדי. זמן קצר לאחר מכן עשו בישראל היום את הדבר העלוב המתבקש והעלימו את הארכיון שלהם.

יש מעט מאד עיתונים שהיו מוחקים את הארכיון שלהם, כי לעיתונים יש אינטרס שיקראו אותם, גם את הידיעות הישנות שלהם. אבל ספק אם נותר אדם חושב שמאמין שישראל היום הוא עיתון. מדובר בעלון תעמולה ותו לא, ועלון תעמולה עושה הכל כדי שלא לפגוע במושא הקידום שלו.

שלשום (ב’) פנה ח”כ אילן גילאון (מרצ) לרועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בדרישה לפתוח בחקירה נגד נתניהו, רגב והשוגר דדי בחשד לעבירות על חוק מימון מפלגות, תעמולה אסורה וסעיפים אחרים. כפי שנכתב כאן בעבר, מדובר במשהו פשוט הרבה יותר: קניית שלטון בכסף זר. הון-ז’יטון-עיתון. גילאון כינה את הפרשה “תיק 5000”.

אלא שיש כאן עוד עבירה: עדות שקר. כזכור, נתניהו הגיש תצהיר שקרי לוועדת הבחירות המרכזית ובה טען כי אין לו שום קשר לישראל היום. המטרה של תצהיר השקר היתה למנוע הגדרה של ישראל היום כשוחד בחירות.

מיד התחילה מכונת הרעש של הימין לטרטר בנסיון לגרום לרעש לגבור על האות. נתניהו עצמו הודיע שהוא קיבל פניה מדוד ביטן לחשוף את פרטי השיחות של קודמיו בתפקיד של נתניהו עם עורכים, ויש להניח שהוא ייענה לה הרבה, הרבה יותר מהר מאשר שהוא נענה לבקשת חופש המידע שהופנתה כלפיו; ההתדיינות של דרוקר מולו ארכה כשנתיים. טענה ששבה ועלתה – נתניהו עצמו העלה אותה – היא שמדובר בחשיפת קשריו של נתניהו עם עיתונאים. מיכאל טוכפלד – גילוי נאות: הוא היה מרכז מגמת התקשורת שבה למדתי בישיבת נחלים, למדתי ממנו המון – הרחיק לכת וטען שבכך שדרוקר חשף “מקורות”, הוא חדל להיות עיתונאי.

שזה, במחילה, בולשיט.

קודם כל, השיחות בין נתניהו ואדלסון ודאי אינן שיחות בין “מקור” ועיתונאי. אדלסון איננו עיתונאי, הוא מו”ל. מי שמסתכל על צפיפות השיחות בין רגב ובין נתניהו יבין במהירות שאפילו היינו מקבלים את הטענה שרגב משמש פה בתפקיד עיתונאי ולא שופר שמקבל פקודות, טענה שאין לה על מה להסתמך, יש פה יותר מדי שיחות והן מגיעות בדיוק בזמן סגירת הגליון.

אבל מעבר לכל זה, יש עובדה ששופרי הימין פשוט משמיטים: בהליך המשפטי סביב חשיפת השיחות, נתניהו טען שהשיחות בינו ובין אדלסון פרטיות משום שהן בין חברים ואין בהן עניין לציבור. רגב ואדלסון טענו, גם הם, שהשיחות הן בין מכרים. כשהם שינו את טעמם – בשלב מאוחר – וניסו לטעון שנתניהו הוא “מקור” שלהם, בג”צ זרק אותם מכל המדרגות (פסק הדין). נתניהו, בקצרה, טען דבר אחד בבית המשפט – שהקשר בינו ובין רגב והשוגר דדי היה ידידותי בלבד – ואת היפוכו אחרי פסק הדין: שהוא היה מקור שלהם. ברור שהוא שיקר לפחות במקרה אחד. הנחת היסוד צריכה להיות שהוא שיקר במקום שבו אין על צך סנקציות, כלומר לא לבית המשפט.

מנתניהו אף אחד לא מצפה לדבר – אפילו לא האנשים שמגנים עליו עכשיו. הם בסך הכל רוצים לשמור על האינטרסיפ של המגזר המקומבן מכולם, של האליטה החסודה. הם יודעים שאין להם תחליף לנתניהו. כשליל המכשפות הזה ייגמר, זכרו את כולם: את כל מי ששיקר לציבור בפה מלא כדי להגן על השוגר דדי שלהם. זכרו להם את זה במיוחד כשהם ינסו שוב לשקר ולומר שהמגזר שלהם “ערכי” יותר מהציבור. אחים, כלי חמס מכרותיהם.

ועוד דבר אחד: גדי טאוב כתב תגובה לפוסט האחרון בעמוד שלו בפייסבוק, ובו הוא ניסה לטעון שהוא כלל לא טען את מה שטען. בסופו של דבר, אחרי שנלחץ אל הקיר, הוא נאלץ להוציא את התגובה הזו. ישפוט הקורא. אני מוצא את העובדה שטאוב לא התייחס כלל לטענה שהידיד המשונה שלו כלל לא קיים מעניינת במיוחד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

טענת “המשיכו את הכיבוש למען ההומניזם” של גדי טאוב מעלימה, בשם ההומניזם לכאורה, את אנושיותם של הפלסטינים

בחוגי הימין יש שורה של טענות מדוע יש להמשיך את הכיבוש. אחת הפחות נשמעת שבהן היא טענת הפגיעה ההומנית בפלסטינים, וזאת משום שסביר שהטוען לא יצליח לסיים את הטיעון מבלי לפרוץ בצחוק. למרבה מזלו של הימין, יש לו את אנשי המרכז הרדיקלי שינסו לבצע את העבודה. זה מה שניסה לעשות גדי טאוב במאמר שפרסם לפני כשבוע וחצי.

הטענה של טאוב כפולה: לישראלים שמתנגדים לכיבוש לא באמת אכפת מהפלסטינים אלא רק ממצפונם שלהם; ולשם טיהור מצפונם, הם מוכנים להקריב את הפלסטינים לחיים הרבה יותר גרועים משיש להם תחת כיבוש ישראלי. את הטענה הראשונה ממסמך טאוב – שספק אם פגש פלסטינים או פעילים שעובדים עם פלסטינים בעשור האחרון – על כך שיש לו ידיד עם הפרעת התנהגות מסוימת.

לדברי טאוב,

“היה לי פעם חבר שאמר לי שאם ביתו יישרף, יש דבר אחד שהוא רוצה להציל מן האש בשביל בנו: את דו"חות "בצלם". תהיתי לא פעם למה בדיוק הוא התכוון. האם מכל מה שיש בספרייתו על ישראל זה הדבר האחד שהוא רוצה שבנו יזכור, את העוולות שעוללה ישראל (נניח לרגע שהדו"חות האלה אכן מכילים תיעוד מדויק ולא מנופח שלהן)?

נראה שלא. אם היו שואלים אותו הוא ודאי היה אומר שהוא רץ להציל מן האש מעין הצהרה על חשיבות הביקורת העצמית. אבל זה לא כל הסיפור, נדמה לי. בפועל הוא רוצה לרוץ לתוך האש כדי להציל את תעודת היושר הרוחנית של עצמו. כדי להזכיר לעצמו ולבנו, שהוא עמד בפרץ בזמן שאחרים "התקרנפו". אבל אפילו זה לא כל הסיפור. בעצם הוא מתכוון, נדמה לי, להציל תיאור זוועה חד־צדדי, שישחיר את ישראל ככל האפשר, משום שככל שהרקע יהיה יותר כהה, כך יוכל לובן מצפונו לזהור ביתר שאת.”

הסיפור הזה מעלה כמה תהיות. קודם כל, אם האיש הזה אכן היה ולא משל היה (וטאוב נאמן עלי פחות מהדו”חות של בצלם), מדוע טאוב בונה תלי תילים של תיאוריות על האמירה הזו ולא פשוט שואל את ידידו? ידידים נוטים לענות לשאלות של ידידיהם, על כל פנים מנסיוני. מותר לחשוד שהאיש ההוא שטרד כך את מנוחתו של טאוב הוא ארכיטיפ, איש קש שמולו בונה טאוב טיעון קש.

הטיעון הזה, כמובן, הוא ידידנו הוותיק “אוטו-אנטישמיות.” הידיד המשונה של טאוב שונא את ישראל עד כדי כך שהוא יכול להפוך את עצמו לאיש סגולה בכך שהוא משחיר אותה. והוא כל כך ריק ממעש, שהוא לא מציל מאש את הדו”חות שהוא עצמו כתב – זה מניע אנושי מובן, אפילו בימי גיבוי הענן – אלא שהוא רק קרא. או, אם לדייק, היו שם על המדפים שלו. שהרי ספק אם הידיד הדמיוני של טאוב (למה יש לטאוב ידידים כאלה?) טרח לקרוא אותם. למה לקרוא אם די בכריכה, ולכל היותר בסיכום המנהלים?

אני מניח, למעשה, שיש אנשים שלגמרי ישמחו להפסיק את השליטה בפלסטינים, גם אם משמעותה של הפסקת השליטה בהם תביא למרחץ דמים. אלה האנשים שהדבר החשוב ביותר בעיניהם הוא שימור הדוגמה הקדושה של “מדינה יהודית ודמוגרפית”, האנשים שסופרים בחרדה כל תינוק חדש שנולד למשפחה פלסטינית ומחפשים נואשות יהודים לשליש ולרביע כדי שימלאו את שורות המאגר הדמוגרפי המתדלדל. אנשי “אנחנו כאן והם שם.” אנשי “אנחנו צריכים להתגרש מהפלסטינים.” אבל יש בעיה: בדרך כלל האנשים האלה מגדירים את עצמם כאנשי מרכז או “שמאל ציוני.”

או, במילים אחרות, המחנה של טאוב עצמו. שמגלגל את הפתולוגיות של המחנה שלו על השמאל.

אני לא מתיימר להיות נביא ואין לי מושג איך תיראה המדינה הפלסטינית, אם תהיה מדינה פלסטינית. אני לגמרי לא בטוח שהיא תיראה כמו עריצות של חמאס. היא יכולה להיראות כמו טוניסיה, למשל. וכדי לטעון שהיא בהכרח תהיה גרועה יותר מהדיקטטורה הצבאית הישראלית, צריך לא להכיר את הדיקטטורה הצבאית הישראלית. או, אם לדייק, לרצות אקטיבית לא להכיר אותה.

למשל, בחודשים האחרונים יוצאת ישראל למסע הרס נרחב בשטחי סי, וערב שנת הלימודים הפלסטינית היא החריבה את בית הספר בכפר ג’יב א דיב (זוכרים אותו?). עוד פורסם לאחרונה שישראל מחזיקה כ-800 קטינים במעצר, חלקם במעצר מנהלי, עליה ביחס למספר הקבוע של שני עצורים קטינים בלילה. וכמובן, ישנה השגרה הקבועה של ענישה קולקטיבית, הריסת בתים, התעמרות סתם כך באנשים שרוצים לצאת למלאכת יומם, עינויים של עצירים (בכללם קטינים), וחוסר הוודאות של משטר קיום שבו עצם קיומך ועצם פרנסתך תלוי ברצון הטוב של המשטרה החשאית הישראלית.

ספק אם יש משטרים באזורנו שעוצרים כל לילה שני קטינים, לעתים לא על סמך מה שעשו אלא על סמך מה שהאלגוריתמים של המשטרה החשאית חושבים שיעשו. על כל פנים, אף שהם מושחתים במידה – אם כי נראה שיש להם מה ללמוד מדוד שמרון ומיקי גנור – משטר שיהרוס שרירותית את בתי הספר של נתיניו, או ימנע מהם שרירותית חשמל, לא ישרוד זמן רב. משטר צריך להיראות כאילו יש לו ולו עניין מינימלי בטובת הנשלטים.

ישראל אפילו לא מנסה. הסיבה לכך פשוטה למדי: ישראל מעוניינת לנשל את הנשלטים ולהמאיס עליהם את חייהם עד שיעזבו. זה חזונה. זה מה שהיא מקדמת יותר מ-50 שנים. לשם כך, המחיר של התקוממות פלסטינית הוא מחיר נסבל מבחינתה. היא לא מעוניינת בפלסטינים כנתיניה, על אחת כמה וכמה לא כאזרחיה. היא, בתמצית, מעוניינת לא בניצולם (כמו קלפטוקרטיה צבאית מהסוג שרווח עד לאחרונה במזרח התיכון) אלא בהתפוגגותם. במידת הצורך, באיונם.

ומה לעשות, משטר ששואף לכך שתיעלם כמעט תמיד יהיה גרוע יותר מ”סתם” דיקטטורה צבאית.

וכמובן, מעבר לשאלה של עתידם של הפלסטינים – שעליו לא טאוב ולא אני יודעים לומר דבר ודאי – ישנה שאלת אנושיותם של הפלסטינים. אנושיות משמעה יכולת פעולה והשפעה על גורלך (agency, בלעז). טאוב מניח שהפלסטינים אינם בני אדם, שהם אינם מסוגלים לשלוט בעצמם, ושעל כן לטובתם שלהם תמיד יהיה כדאי שישראל תשלוט בהם.

זו גישה פטרנליסטית, בלשון המעטה; הגישה הקיפלינגית הישנה של

Go bind your sons to exile

To serve your captives’ need….

Your new-caught, sullen people,

Half-devil and half-child.

רק שהפלסטינים כבר מזמן לא יכולים להיחשב new caught, ואם אפשר – בדוחק – לומר שהבריטים הביאו תועלת לקולוניות שלהם, ואם אפשר לומר (במאמץ ובספק) שהתועלת שהביאו עלתה על הנזק, ואם צריך להצביע על כך שאמירה על קידום הילידים היתה כסות צבועה לשוד פשוט, הרי שישראל אפילו לא מנסה לעשות את זה. 50 שנה לאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, היא לא פיתחה שם דבר. כל שתיקנה, לצורך עצמה תיקנה: דרכים ליטול מהן מכס, מחצבות לקחת מהן אדמות, שווקים כדי להושיב בהן זונות שישמשו את טאוב.

הבריטים יכלו לומר, אחרי היציאה האסונית שלהם מהודו, שהם הותירו למשוחררים הטריים רכבות, כבישים ומערכת משפט. מה בנתה ישראל? כבישים עוקפים וחוקי שעת חירום, שגם הם ירושה בריטית?

כל מה שטאוב יכול לומר להגנת הכיבוש הוא שאחריו יבוא אסון גדול יותר ועל כן יש להקפיא את המצב בפורמלין, עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים. יכול להיות שהפלסטינים ימיטו אסון על עצמם; בהתחשב בהיסטוריה של העמים המשוחררים במאה השנים האחרונות, זה סביר לגמרי. ואף על פי כן, צדקו הוויאטנמים המתקוממים ולא הצרפתים המדכאים, צדקו המתקוממים ההודים ולא הבריטים, צדקו האלג’יראים ולא הצרפתים, צדקו אחרוני הלוחמים הפולנים הנואשים נגד הפלישה הסובייטית ב-1944-1945, צדקו ההונגרים שהתקוממו ב-1956, צדקו האפגנים שבמלחמת קודש בעטו את הפולש הרוסי חזרה לארצו.

הם צדקו, למרות שכל אחד מהמאבקים הללו היה בעייתי בדרכו-שלו, כי הם זינקו לעבר החירות. הם ניסו לתפוס הזדמנות אחרת, הזדמנות לצאת ממעגל הדיכוי. בחלק ניכר מהמקרים הם נכשלו, והדיכוי הזר הוחלף בדיכוי מקומי. אבל ההיסטוריה איננה קופאת במקום; גם 1848 היתה כשלון, וגם 1789 הולידה עריצות אכזרית במידה ניכרת מקודמתה. ואף על פי כן, הנסיון הכושל להגיע לחירות מותיר אחריו זרעים, שלעתים הם מניצים בצורה מופלאה.

קשה לחשוב על עם כלשהו שהגיע לחירותו מבלי לעבור דרך עריצות. נהוג היה לדבר על ארצות הברית כדוגמת הנגד, אבל מעטים יעזו להשתמש בה היום, כשאנחנו יודעים שהחירות הזו היתה כרוכה בהשמדתם ושעבודם של עמים שלמים ושהיא היתה תלויה בדיכויים של דורות של עבדים. למעשה, טאוב מגיע אל היחודיות היהודית בדרכו העקומה שלו: הפלסטינים, מכל העמים בעולם, הם אלה שאין לתת להם את זכות ההגדרה העצמית – לא בגלל ההשלכות של זו על ישראל, אלא בשל השלכתה על אושרם של הפלסטינים עצמם.

שנאמר, ישראל רחמנים בני רחמנים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)