התקשורת היהודית בישראל מתעלמת מהמסקנות של מחלקת המדינה האמריקאית על הסיבות להתנגדות הפלסטינית

לפני כשבועיים, דרש הארגון היהודי-ימני האמריקאי, Zionist of America, את פיטוריו של מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. יש לא מעט סיבות סבירות לדרישה כזו: טילרסון, יחד עם הנשיא טראמפ, מחריב את מחלקת המדינה (חלק ניכר מהמשרות הבכירות במשרד עדיין לא מאוישות ושורה של עובדים בכירים התפטרו), אין לו שום רקע דיפלומטי, ויש מקום לחשד שהוא קרוב הרבה יותר מדי למשטר פוטין. אבל לא אלו הסיבות שבשלן דרש ה-ZOA את הדחתו של טילרסון.

בתחילת חודש יולי פרסמה מחלקת המדינה את הדו”ח השנתי שלה בנושא טרור בעולם (זהירות, מסמך). העמוד שעליו יצא קצפו של מורטון קליין הוא עמ’ 194, שבו מנתחת מחלקת המדינה את הרשות הפלסטינית. על הסיבות לטרור הפלסטיני אומרת מחלקת המדינה כך:

“הזרזים המתמשכים לאלימות כוללים העדר תקווה להשגת עצמאות (statehood, במקור) פלסטינית, בניית התנחלויות בגדה המערבית, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית, התפיסה שהממשלה הישראלית משנה את הסטטוס קוו בחראם אל שריף/הר הבית, וטקטיקות של צה”ל שהפלסטינים רואים כאגרסיביות מדי.”

את הטענה הישראלית שהאלימות נובעת מ”הסתה” פלסטינית, מנפנפת מחלקת המדינה בכמה משפטים קצרים וחדים, והיא מציינת שהרשות הפלסטינית מנעה מאות פיגועים (את זה היא מבססת, בין השאר, על הצהרותיהם של בכירים ישראלים.) אפילו המדיניות של תשלום לאסירים משוחררים, שישראל אוהבת כל כך להטפל אליה, זוכה לשבחים: המטרה שלה, מציינת מחלקת המדינה, היא להביא לשילובם מחדש של המשוחררים בחברה הפלסטינית ולמנוע מהם להגרר שוב לגיוס על ידי כוחות קיצוניים. בעמ’ 191, מציינת מחלקת המדינה שב-2016 נרשמו 101 תקריות אלימות מצד מתנחלים, ומביאה את נתוני יש דין על 19 תקריות אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים במהלך מסיק הזיתים של 2016. נקודה שאיכשהו לא נכנסה לדו”ח היא העדר הענישה של אלימות מתנחלים מצד הרשויות הישראליות.

בקיצור, בכמה עמודים קצרים ריסקה מחלקת המדינה את הטענות הנוכחיות של הימין הישראלי: שהאלימות הפלסטינית נובעת מתקווה שיש להכחיד, שלהתנחלויות אין השפעה על האלימות, שאלימות מתנחלים היא תופעה זניחה ולא חשובה, שהכל בסדר עם פעולות צה”ל בגדה, ושלא קורה שום דבר בחראם אל שריף. הדו”ח, יש לציין, פורסם לפני סיבוב האלימות האחרון שם.

במילים אחרות, הימין היהודי בארה”ב התחרפן משום שמחלקת המדינה הצביעה על המציאות כפי שהיא, ולא על המציאות כפי שממשלת ישראל ושלל דובריה – הגלויים והסמויים – היו רוצים שנדמיין אותה. וזו, יש לציין, מחלקת המדינה של דונלד טראמפ. המסמך הזה עבר את אישורו של טילרסון, בהנחה שהוא עושה את עבודתו. היא מאמצת כמעט בלי כחל ושרק את הסיבות שנותנים הפלסטינים להתנגדות האלימה שלהם.

אפשר היה לצפות שהמסמך הזה יעשה קצת רעש בישראל. בכל זאת, לא בכל יום מסמך רשמי של ממשלת ארה”ב, הפטרון של ממשלת ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה, קובע שעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל ביחס לסכסוך המרכזי שלה הן עורבא פרח. אבל למרות שהוא העיר את הימנים בארה”ב מרבצם, בישראל הוא צלל כאבן במים אדירים. למה?

כי התקשורת היהודית בישראל הפנימה את הכיבוש הישראלי. יש לה בעיות פה ושם עם ניהולו, מה שאוהבים לכנות “תקריות מבודדות”, והיא אוהבת להציג עאלק-דרמות נוסח משפטו של אלאור אזריה, אבל בעקרון היא בלעה את הגיון הכיבוש ולא נודע כי בא אל קרבה. היא לא מדווחת עליו, בתור התחלה. הוא פשוט קורה. 55% מהצבא הישראלי, שהוא ההוצאה הציבורית הגדולה ביותר, משקיע את פעולתו בניהול הכיבוש, אבל התקשורת לא מדווחת על זה. זה פשוט נורמלי. בשנות השבעים החזקנו את הגדה המערבית עם כתריסר פלוגות ועיקר פעולתו של הצבא היתה בהתמודדות עם צבאות אמיתיים או בהכנות להתמודדות כזו. הצבא הנוכחי הוא צבא בט”ש, צבא של עוצרי ילדים בלילה, אבל זה לא חדשות. זה תוצאה של תהליך והתקשורת לא טובה במעקב אחרי תהליכים.

וישנו, כמובן, המרכיב הכלכלי. התקשורת המסחרית השתכנעה שאסור לה לעצבן את הימין, ששלטונו צפוי להיות נצחי. אם תגידו דברים לא נעימים לאוזן על מה שקורה בגדה, על כך שהצעירים המיואשים שנוטלים סכין ויוצאים להרוג את הישראלי הראשון שהם רואים הם תוצאה ישירה של מדיניות “דיכוי התקווה” של הימין, יהיה בלגאן. אולי אפילו חרמות. מי רוצה להסתבך עם הקוראים, במיוחד כשהימין כל כך טוב בלאגד את עצמו כדי להטביע את השיח האחר בטוקבקים? הרי מי שקורא אותם ישתכנע בקלות שרוב מוחלט של תושבי המדינה מצביעים עבור הבית היהודי או הליכוד, בעוד שאלה מהווים בקושי שליש מקהל הבוחרים.

ומעל לכל, מרחפת האימה. לכולם ברור שאנחנו שטים אל תוך קרחון. הוא שם. אנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו יודעים שיום אחד אבו מאזן ימות, ואז הרשות הפלסטינית צפויה לקרוס. ואז אלוהים יודעת מה יקרה, אבל כנראה שיישפך הרבה מאד דם. בצה”ל נערכים לאפשרות הזו. הממשלה לא דנה בה. מה שאומר שכאשר הדברים יתרחשו, התגובה היחידה שתהיה מוכנה היא תגובה צבאית. אחרי הכל, משרד החוץ שלנו הוא בדיחה גרועה יותר אפילו ממחלקת המדינה של רקס טילרסון.

כולם יודעים שפתרון שתי המדינות נשם את נשמתו האחרונה, ואף אחד לא מעז לדבר על מה שצריך לבוא עכשיו. כולם יודעים שהנסיון הימני לדכא את ה”תקווה הפלסטינית” יכול להגמר רק בהרבה מאד דם. כולם יודעים שבשלב מסוים יימאס לאנשי הבטחון הפלסטיני לשמש קלגסים בשלט רחוק של ישראל; בוקר יבוא והם יצטרכו להביט במראה. כולם יודעים שהאסון מגיע. אנחנו לא יודעים מתי, לא יודעים איפה, לא יודעים מה יהיה הניצוץ. אבל כולם יודעים ששנות נתניהו היו פשוט שנים של דחיסת יותר אבק שריפה למטען.

יודעים, ומדחיקים.

תפקידה של התקשורת הוא להתריע בפני הציבור מפני הסכנות האורבות לו. זו המהות של קיומה. זו הסיבה שהיא יכולה לדרוש זכויות יתר כגון חסיון מקורות: תפקידה החיוני בעדכון הציבור, תפקידה לצלצל בפעמון ההתראה לפני האסון. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלפניה שימשה התקשורת פשוט כשופר של כוחות הבטחון, נשבע דור של עיתונאים שבמשמרת שלו זה לא יקרה. אבל המלחמה ההיא היתה לפני 44 שנים והדור ההוא פרש, מת או התעייף. הדור הנוכחי חוזר על הטעות ההיא, כלומר אלו ממנו שטרם התקרנפו.

וכרגיל, מי שישלם את המחיר יהיה הציבור. הוא לא חף מפשע: הוא עסוק באותה העמדת פנים שהכל בסדר בדיוק כמו התקשורת. אבל ממנה, מתוקף מעמדה, דורשים יותר. תפקידה הוא לא לעשות לעם נעים בגב. אחרי שיסתיים האסון, אם יישאר כאן משהו, יהיו פאנלים פופולריים על השאלה למה שתקנו ולמה לא עשינו כלום.

למתים זה לא ישנה. גם לא לפצועים. גם לא לפצועי הנפש, ששוב יישלחו לצרוח במקום שבו לא נוכל לשמוע אותם, ששוב יידרשו לשלם מחיר ולשתוק.

הקרחון שם איפשהו. והספינה שטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבעיה בגמאל נתניהו היא לא הטמטום, הרשעות הבזויה, או תחושת ה”מגיע לי.” הבעיה היא שאנחנו בכלל דנים בגמאל נתניהו

גמאל נתניהו, יורש העצר המיועד של בנימין נתניהו, עלה לאחרונה לכותרות לאחר שעלתה בו חרופתו להשחית. ארגון מולד פרסם כמה פרטים מביכים על נסיך הכתר בעיני עצמו, וגמאל – שאוהב להתייחס לעצמו כ”הנסיך הארי” – העלה כמה פרסומים משמיצים כנגד מולד. לזכותם של האחרונים ייאמר שהם לא הגיבו בלפלפיות המקובלת אצל ארגוני שמאל, ושלחו לגמאל מכתב איום בתביעה שבו הוא נדרש לשלם להם 100,000 ש”ח, הסכום שמשפחת נתניהו הוציאה בתביעת דיבה מיגאל סרנה. אני חושד שהסכום לא מקרי.

בפוסטים שלו הצליח גמאל להאשים את עיתון “הארץ” בעלילה הישנה על כך שהוא נשלט על ידי חברה נאצית לשעבר, להאשים את בנו של אהוד אולמרט בכך שקיים מערכת יחסים עם הומוסקסואל פלסטיני וגרם בכך נזק לבטחון המדינה (להד”מ, ואולמרט הצעיר נכנס באמ-אמא של גמאל), והביא את הקשקושים הרגילים על “הקרן להשמדת ישראל.” מאחר ואולמרט לגמרי מסוגל להגן על עצמו, ועשה זאת היטב, נטפל בקצרה בקשקוש על “הארץ.”

עובדות:

א. בן דודו של ראש הממשלה, דוד שמרון, מספק לאביו של גמאל שירותי עריכת דין בעלות של שקל בשנה. עלותם האמיתית היא ככל הנראה מאות אלפי שקלים בשנה.

ב. דוד שמרון קיבל סכומים לא ידועים מחברת טיסנקרופ, יצרנית הצוללות. דיברו על סכומים של מיליונים אבל הסכום המלא עוד לא ידוע.

ג. טיסנקרופ היא מיזוג של שתי חברות נאציות למשעי, טיסן וקרופ. טיסן מימנה את המפלגה הנאצית ואת היטלר בימים שלפני עלייתו לשלטון. קרופ הרוויחה הון עתק ממכירת נשק למשטר הנאצי, והשתמשה במספר עצום של עובדי כפיה, ביניהם יהודים. אלפרד קרופ ישב בכלא על פשעי המלחמה האלה.

ד. המשמעות היא שבנימין נתניהו ממומן, חלקית, על ידי רווחים מעבודת הכפיה של עבדים יהודים.

ה. לגמאל נתניהו אין הכנסה משלו. הוא סמוך על שולחן אביו. מכאן נובע שגם הוא ממומן על ידי עובדי כפיה יהודים.

איך הולך לכם עם זריקת האבנים בבית הזכוכית?

אבל הסיפור הוא לא גמאל. הוא לא הטמטום, הרשעות הנבזית, תחושת האני ואפסי עוד (לפחות הקטע של האפסי תקף), או במילה חדה אחת החלאנות (דושבאגיות, בלעז) שלו. הסיפור הוא עצם קיומו של גמאל.

אף אחד לא שם לב לבניהם של ראשי הממשלה הקודמים. ילדיו של אולמרט שמרו בקפידה על פרטיותם ונשארו מחוץ לזרקורים. בניו של שרון סייעו לקנוניות הפליליות שלו, גלעד שרון חמק בעור שיניו מהעמדה לדין ועמרי שרון ישב בכלא על עדות שקר למען אביו; אבל אף אחד מהם לא נמשח למלוכה ואת אף אחד מהם לא התעקש ראש הממשלה לדחוף לפגישות עם מנהיגים זרים. בנותיו של אהוד ברק לא מוכרות לציבור עד היום. הנראות של בני משפחת פרס נמוכה ואף אחד לא חשב אי פעם שהם אמורים להיות פוליטיקאים או ממשיכי דרך. בנו של שמיר, כנ”ל. בנו של מנחם בגין היה “נסיך” ליכוד, אבל זה בזכות יחוס משפחתי מתקופת המחתרת. הוא נאבק והשיג דברים בכוחו-שלו. ילדיה של גולדה מאיר מעולם לא התקרבו לפוליטיקה, וכך גם בנותיו של לוי אשכול. ילדיו של משה שרת נותרו באלמוניותם. בנו של דוד בן גוריון, עמוס, בריון בעל שם, אכן מונה לתפקיד בכיר במשטרה, ממנו הודח בעקבות פרשת שחיתות; אבל לפוליטיקה עצמה לא נכנס ואף אחד לא חשב עליו כיורש אפילו כבדיחה.

אזרחיה של ישראל קוראים לה “המדינה”. המונח סתום, מתורגם בדרך כלל כ-The State, אבל המשמעות שלו היא “הרפובליקה של ישראל.” רפובליקה היא צורת משטר חמקמקה: משמעה הראשוני הוא “שלטון הציבור”, אבל השאלה מיהו הציבור נתונה לוויכוח. לא מעט רפובליקות לאורך ההיסטוריה היו אריסטוקרטיות/אוליגרכיות במהותן. הרפובליקה הרומאית, כמובן, וגם אלו של ונציה ורוב הקומונות האיטלקיות. הערים החופשיות הגרמניות היו רפובליקות, אבל נשלטו על ידי אוליגרכיות סוחרים ברוב המקרים. גם יוצרי הרפובליקה האמריקאית התייחסו לדמוקרטיה בחשד; חבר האלקטורים הוא שריד לתפיסה שעל טובי האזרחים להציל, במקרה חירופ, את ארצם מקריסה לתוך אוכלוסוקרטיה, שלטון האספסוף. בימיה הראשונים של הרפובליקה אזרח פעיל צריך היה להיות בעל רכוש. רק בשנות ה-50 של המאה ה-19 נתפסו כל הגברים (הלבנים, כמובן) כבעלי זכות הצבעה. מבחינה זו, הרפובליקה הצרפתית אכן היתה מהפכנית.

רפובליקה יכולה להיות דברים רבים, אבל יש דבר אחד שהיא לא יכולה להיות: מלוכה. שלטון שמועבר בירושה מאב לבן. העובדה שהשלטון בסוריה עבר מאב לבן (לאחר מותו של בן אחר), העובדה שסדאם חוסיין תכנן להעביר את השלטון לבניו, ושמובארק טיפח את בנו גמאל כיורש רק העידה על העובדה שהרפובליקות הללו היו רפובליקות בשם בלבד.

כשבנימין נתניהו מטפח את בנו כיורש; כשזה משמש כיועץ בכיר של אביו (בתחום המדיה החברתית, אבל לא רק בו); כשגמאל נתניהו הוא הראשון מבני ראשי הממשלה שמאובטח מסביב לשעון על ידי המדינה ושנהג על חשבון הציבור מלווה אותו לכל מקום; כששוב ושוב מדברים בני המשפחה על כך שהוא אמור לתפוס את מקומו של אביו בעתיד; כשהוא מופגש עם מנהיגי עולם; כשכל זה קורה והציבור מחריש, כשהמהלך הזה נתפס כסוג של גזירת גורל כמו שלטונו הנצחי של האב, גם הרפובליקה שלנו מתבררת כחלולה.

וזה מסוכן, כי בתפיסה המדינית היהודית – ככל שיש כזו – מעולם לא היתה רפובליקה, רק מלוכה. שיא החשיבה המדינית היהודית נתקע במודל ההלניסטי של מלך ומועצה, ובמאבק הקטלני הקבוע בין שני הגופים הללו (קץ ימי החשמונאים, למשל). הרפובליקניות לא טבעית לישראל, כפי שהיא לא טבעית למצרים או סוריה. היא לא היתה, יש לציין, טבעית גם לאמריקאים. המילטון רצה להכריז על וושינגטון כמלך. כשנשאל בנג’מין פרנקלין אחרי ועידת החוקה מה תהיה צורת המשטר, ענה “רפובליקה, אם תוכלו להחזיק בה.”

היא לא מובנת מאליה, ויש להיאבק עליה. ולזכור: זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם; את בניכם יקח, וישים לו במרכבתו ובפרשיו, ורצו לפני מרכבתו; ולשום לו שרי אלפים ושרי חמישים, ולחרוש חרישו ולקצור קצירו, ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו; ואת בנותיכם יקח לרוקחות ולטבחות ולאופות; ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח, ונתן לעבדיו; ואתם תהיו לו לעבדים.

זה עדיין בידינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)