החלטת אונסק”ו שמגדירה את חברון כאתר מורשת פלסטיני חשובה, כי היא מזכירה שקרו פה כמה דברים בין התנ”ך לפלמ”ח

מועצת אונסק”ו, על אפו וחמתו של שגרירנו הנועז כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, ועל אפה וחמתה של שגרירת ארה”ב, קיבלה היום החלטה שקובעת שהעיר העתיקה של אל חליל (שנקראת בעברית חברון) היא אתר מורשת פלסטיני. והעיירה כתריאליבקה נבוכה.

השר לענייני תעמולה, גלעד “השקרן” ארדן, תקף את ההחלטה וטען שהיא שקרית משום שהיא מייחסת לישראל כוונות זדון ביחס למקום (על כך מיד); השגריר העדין שלנו בארגון התרבות העולמי הודיע לנוכחים ששיחת הטלפון שקיבל, שהגיעה מהשרברב בשירותים שלו, חשובה יותר מההחלטה שהתקבלה; ויאיר לפיד, כמובן, טען שמדובר באנטישמיות. כולם אמרו שמדובר בפגיעה בקשר בין הדת היהודית ובין חברון.

בולשיט.

בולשיט ציוני נקי.

מה שעשתה אונסק”ו (אפשר למצוא תמצות כאן) הוא לקבוע שהעיר העתיקה של אל חליל/חברון משמרת אלמנטים חשובים של ארכיטקטורה מן התקופה הממלוכית, אלמנטים שהשתמרו עד ימינו. בדרך, היא הכניסה טורפדו במיתולוגיה הציונית. זו, כזכור, אומרת שמאז חורבן הבית השני עמדה פלסטינה (”ארץ ישראל”) שוממה ולא קרה בה כלום, עד ששבו היהודים וגאלו אותה. הארץ היתה שממה ומדבר, מחכה לבניה.

רק שזה לא המצב. המקום המקולל שבו אנחנו חיים נמצא, לרוע מזלו, על פרשת דרכים בין מצרים וסוריה, שתי מעצמות אזוריות; וגם המעצמות שממזרח גילו בו עניין. כשחרב בית המקדש היהודי השני, יהודה היתה בשליטה רומאית ישירה, עם כמה הפסקות, במשך 66 שנים. קודם לכן, היא היתה בשליטה רומאית עקיפה (מאז שנת 63 לפנה”ס), עם כמה דקות של הפרעה פרתית. לפני הרומאים, היו פה בערך 80 שנה של ריבונות יהודית תחת החשמונאים, שלפניהן כ-200 שנה של ריבונות שחולפת בין ההלניסטים הסלווקים מסוריה וההלניסטים התלמאים ממצרים. לפניהם, היה פה אלכסנדר מוקדון לכמה דקות, ולפני ישבו כאן הפרסים במשך 250 שנה. לפניהם – שאלה מצוינת, קשה לדעת בדיוק.

אחרי הריסת המקדש השני, היהודים יצאו להתקוממות שניה ודי סופית ב-133, שדוכאה בכוח כבד. לאחר מכן האליטה היהודית הבינה שכל הקטע הזה של מרידות לאומיות כל 50 שנה משבש את החיים, לעתים באופן סופני, והגיעה להסכם שקט עם הרומאים. בית הלל החזיק כאן בנשיאות עד המאה השישית בלי שום מרידה ראויה לציון. בינתיים, הפכו הרומאים לביזנטים, ופלסטינה – שהיתה בית השחי של כל אימפריה – עולה לגדולה לכמה דקות בגלל עודף צליינות נוצרית. הפרסים כובשים את החור בתחילת המאה השביעית, הביזנטים כובשים אותו חזרה, ואז מגיעים המוסלמים, קורעים לביזנטים את הצורה וממשיכים לחסל את הממלכה הפרסית המופתעת.

שלל משטרים מוסלמיים סוחבים כאן ומשתדלים לא לצאת החוצה בחום עד שמגיעה הפלישה הצלבנית ומפתיעה את כולם באמצע הסייסטה. פורצת מלחמה רצינית מהמקובל, ואחרי 200 שנה של מלחמות בדרגת עצימות כזו ואחרת הצלבנים נזרקים חזרה לאירופה. הממלוכים, שבדרך משמידים את הארבה המונגולי הפולש שהחריב את בגדאד, שולטים פה. בתחילת המאה ה-15 מגיעים לאזור הטורקים, כובשים אותו, והכל חוזר לשגרת ה”אין מה לדווח” – אולי הברכה הגדולה ביותר בהיסטוריה – עד שבא נפוליאון ודופק את כל העסק. מכאן דברים מתדרדרים במהירות: 30 שנה אחר כך איברהים פאשה כובש את המקום, מתחילות מלחמות קטנות בלי פוסקות, הטורקים כובשים את המקום מחדש, קבוצה של תמהונים יהודים מהגרת לפה ב-1882 ואחריה מגיעה פלישה מסוכנת יותר ב-1905, עליית הלאומנות הערבית מאלצת את הטורקים לנקוט בצעדי דיכוי יוצאי דופן, ואז מגיעים הבריטים. מכאן, אני מניח שאתם מכירים את הסיפור.

בואו ניתן לו זווית חברונית. אין לנו כמעט מקורות על המקום בתקופת הבית השני, מה שאומר שהוא כנראה לא היה שווה הרבה. הוא כנראה נשלט על ידי האדומים עד שיהודה המכבי טובח בהם וכובש את המקום. מישהו – אולי האדומים, אולי הורדוס – בונה מבנה מרשים מעל מה שנטען שהוא קברם של האבות, אבל אף אחד לא שם לב. הביזנטים בונים במקום כנסיה קטנה, לא משהו יוצא דופן – בהשוואה להמון בניה אחרת שלהם – שמוזכרת אצל בישוף שתעה בדרך והגיע למקום. המוסלמים בונים במקום הכנסיה מסגד, לא שמישהו שם לב. אין לחברון כמעט זכר במקורות בין המאה הראשונה לפנה”ס עד המאה ה-12 לספירה.

אז קורה בה נס חריג. כמה נזירים נופלים ב”טעות” אל המערה שמתחת למבנה שמתחתיו אמורה להיות מערת המכפלה, וראה זה פלא – בשנת 1113, הם מגלים שם את עצמותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. כל הגופות, יש לציין, משומרות היטב – בדיוק כמו בכל המקרים האחרים של השתלת רליקות מזויפות של קדושים ברחבי העולם הקתולי (תופעה מתועדת לעייפה.)

ובום! יש סיבה להגיע לחברון. המבנה המפוקפק שעמד שם מימי האדומים או הורדוס (הורדוס היה אדומי, כידוע) הופך לאטרקציה תיירותית כבדה. השליטים הצלבנים ממהרים לפאר את המקום. המוסלמים, שכובשים את המקום מחדש, ממהרים לפאר אותו עוד יותר, כי שליטים צריכים לגיטימציה ואין כמו בניה מפוארת כדי לספק כזו. מכפר נידח שאף אחד לא הגיע אליו אלא בטעות, ההמצאה הגאונית של הנזירים מ-1113 הופכת את חברון למקום ביקור חובה על המפה – כלומר, אם אתה בכלל על המפה של פלסטינה, שהיא עדיין בית השחי של כל אימפריה ששולטת בה. הרמב”ם מגיע, מגיעים רבנים אחרים, הרבה נוצרים וכמובן המון מוסלמים.

כל האנשים האלה, שעברו פה ב-2,600 השנים האחרונות – פרסים, הלניסטים לשלל סוגיהם, הרומאים ה”רגילים” והביזנטים, הערבים והפרסים (כן, הם עשו פה כמה סיבובים), הצלבנים, הממלוכים, הטורקים והבריטים; כולם חוץ מהמונגולים – משאירים פה חותם. החותם היא הסטורי ותרבותי; הם משפיעים על המקום, על השפה שלו, על הבניה בו, המזון שלו.

וכל האנשים האלה נמחקו מן ההיסטוריה על ידי המיתולוגיה הציונית. הם לא שייכים. רק היהודים שייכים. והם צריכים לעוף מההיסטוריה כי הנוכחות שלהם מביכה. מישהו עשוי לחשב, למשל, ולשים לב שהיתה כאן ריבונות יהודית במשך 80 שנה בקושי – בעוד שריבונות מוסלמית לסוגיה היתה פה בערך 1,300 שנים. אפילו הצלבנים החזיקו מעמד כמדינה ריבונית יותר מהיהודים. כל ימי הבית השני כולם הם 586 שנים במקרה הטוב; המוסלמים יושבים פה יותר מפי שניים מזה.

אופס. לא נעים.

אז מאז שהציונים פה, הם עושים הכל כדי להשמיד את ההיסטוריה. הם מדגישים כל רבע כד שהוכן על ידי יהודי למחצה, ובדרך מוחקים כנסיות ומנזרים. הם מדגישים שתיים או שלוש משפחות על חשבון שושלות מוסלמיות שלמות. וכמובן, הם לא מלמדים את ההיסטוריה של מה שהיה בין התנ”ך לפלמ”ח. עם שאוהב את ארצו לא שורף אותה? עם שאוהב את ארצו לא מוחק את ההיסטוריה שלה, אלא אם בעמקי לבו הוא יודע שזו איננה ההיסטוריה שלו.

מה המקור של הפלסטינים? שאלה טובה. חלקם כנראה הם צאצאי פולשים, אבל הכוחות שפלשו לכאן היו בדרך כלל קטנים. יש מקום סביר לגמרי להנחה – בן גוריון החזיק בה, למשל, עד שזה נהיה לא נעים – שהפלסטינים של ימינו הם צאצאיהם של היהודים שלא גלו. רוב היהודים, כידוע, לא גלו. רוב היהודים, כידוע, כונו על ידי הרבנים “עם הארץ.” אז הם נשארו עם הארץ, התנצרו כשצריך, התאסלמו כשצריך, אבל נשארו עם הארץ.

והם בנו דברים. די הרבה מהם. הם בנו, למשל, את המסגדים באל חליל, כולל המסגד האיברהימי. הם בנו את ירושלים העתיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. יש להם מורשת, והיום אונסק”ו הזכיר לנו שבניגוד לתעמולה הציונית, פלסטינה לא היתה מעולם “ארץ ללא עם” שממתינה ל”עם בלי ארץ.”

ההצהרה של אונסק”ו אומרת במפורש שהמסגד האיברהימי/מערת המכפלה מקודשים לשלוש הדתות. היא לא מתכחשת לקשר היהודי למקום; היא רק מזכירה שהיו פה עוד כמה אנשים. וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הציונים. לומר שהיו פה עוד אנשים ושיש להם מורשת – זו כבר אנטישמיות, אם מקשיבים ליאיר לפיד.

עוד שתי הערות, שאי אפשר בלעדיהן: הטענה של ארדן על כך שאין כל מקום לדאגה ביחס לחברון, כי ישראל שומרת על מבני המורשת שם, מנותקת מן המציאות. גם אם נתעלם מהנזק שנגרם למקום מהשהות הבלתי פוסקת של צה”ל שם, בשנת 1969 הורה רחבעם זאבי – שבין אונס לפשיעה מאורגנת, היה אלוף הפיקוד – על פיצוץ המדרגות שהובילו אל המערה. המדובר במבנה עתיק שהיהודים תמיד ראו בעובדה שמותר להם לטפס רק עד המדרגה השביעית בו השפלה. זאבי תירץ את הפיצוץ בשנת 1969 בפיגוע שהתרחש בשנת 1967. המתנחלים בחברון ניסו שוב ושוב להשתלט על חלקים מהמסגד האיברהימי; ובאופן מדהים למדי, הם קיבלו חלק ממבוקשם בעקבות טבח ברוך גולדשטיין, כאשר הממשלה החליטה על חלוקה של המתחם ליהודים ומוסלמים – בעוד שקודם לכן, בהתאם למנהג ההיסטורי ולחוקי הכיבוש, נשמרו שם הסדרים שקבעו הטורקים והבריטים. אז לא, לא הייתי סומך יותר מדי על ישראל בנושא.

ונקודה שניה: דינג דונג הכהן התפוצץ היום כי לא היתה הצבעה חשאית. הוא הסתער על היו”ר והיה צריך להזעיק מאבטחים. דינג דונג הכהן טען כי אם היתה הצבעה חשאית, ישראל היתה מנצחת בה, אבל מאחר ועיני העולם היו על ההצבעה, הפלסטינים ניצחו.

חשבו שניה על המשמעות של המשפט הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה טיעונים נגד המאבק בנושא הכותל

גדי אלכסנדרוביץ’ כתב משל מעולה. עזבו הכל ולכו לקרוא אותו. קראו עד הסוף.

חזרתם? יופי.

המשל של אלכסנדרוביץ’ הוא כתב ההגנה הטוב ביותר שראיתי עד כה על מאבק נשות הכותל ועל פרשת רחבת הכותל. הוא תוקף את נקודת המבט של החילוני הממוצע, שהיא “עזבו אותי באמא’שכם” מכל הנושא, ותוקף אותה בהצלחה. הוא מציין שבסופו של דבר, הנקודה פה היא זכויות נשים ושהמאבק החרדי הוא מיזוגני. מי שלא יתמוך בהדרת נשים מספריית אוניברסיטה בגלל קבוצת גיימרגייטים, לא יכול לתמוך בהדרת נשים מהכותל. ולא משנה שאנחנו חושבים שלדבר אל קיר זה דבר מטומטם; כל אחד עושה דברים שנראים אוויליים בעיני אחרים. הח”מ, למשל, בילה אתמול שעה בקרב טקטי מדוקדק מול חיזרים, שיש להניח שהיה נראה אווילי לחלוטין בעיני בחור ישיבה.

ובנקודה הזו אלכסנדרוביץ’ צודק, ללא עוררין. ולא רק צודק, אלא גם יעיל: הוא בונה את הטיעון שלו תוך שימוש מדויק באמפתיה. קראתי את זה ואמרתי “וואלה.”

אבל (היה ברור שיש “אבל”, נכון?) יש כמה נקודות שלדעתי הן קריטיות, ובהתאם משנות את התמונה.

אולי הקריטית מכולן היא העובדה שהכותל המערבי נמצא בשטח כבוש, שאף שהוא סופח על ידי ישראל אף מדינה בעולם איננה מכירה בסיפוחו (נקודה שחודדה לאחרונה בהחלטה 2334 של מועצת הבטחון, ש”מגנה את כל הצעדים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי, האופי והמעמד של השטח הפלסטיני שנכבש ב-1967, כולל מזרח ירושלים”.)

מכאן נובע לא רק שלממשלת ישראל אין שום סמכות לקבוע תקנות ביחס לכותל; מתוקף היותה כוח כובש נאסר עליה לשנות את ההסדרים במקום, ואין ספק שהם שונים כיום מכפי שהיו בזמן הכוח הלגיטימי האחרון שם, המנדט הבריטי. יש לציין עוד שרחבת הכותל המערבי היתה פעם שכונה פלסטינית, שכונת המוגרבים, שנמחקה כולה במהירות עם כיבוש המקום. כלומר, אנחנו נדרשים לתקן עוול אחד כאשר הוא מתבסס על שורה של מעשי עוול אחרים, שמהם אנחנו מתעלמים; ותיקון העוול נדרש מצד שאחראי גם לעוולות הללו ושכלל לא ברור שיש לו סמכות לתקן את העוול הספציפי הזה. לצורך העניין, החלטת החלוקה מ-1947 קובעת שירושלים היא גוף נפרד, שאמור להיות מנוהל על ידי מנהלה בינלאומית – בדיוק לאור העובדה שהאו”ם הביע אי אמון ביכולת של ישראלים או פלסטינים לנהל את המקום הרגיש הזה, אי אמון שהתברר כמוצדק לגמרי.

החלטה 2334, יש לציין, היא משפט בינלאומי מחייב. עצם ההכרה בזכותה של ממשלת ישראל לקבוע משהו בנושא הכותל מתנגשת איתו. המשפט הבינלאומי מנסה, בדרכו הבעייתית והמגושמת, ליצור עולם צודק יותר. תמיכה בצדק של נשות הכותל מתנגשת בצדק הבינלאומי. יש לנו פה בעיה.

והיא לא היחידה. נקודה קריטית אחרת היא מעורבותם של אזרחים זרים בסכסוך הזה. כל יהדות ארה”ב המאורגנת נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה זעקה גדולה ומרה. כל הממסד פחד מהם כמו מפיל, חברי קונגרס ברחו הביתה, סנאטורים למדו חליל. נתניהו אמר שהיה יכול להיות גרוע יותר וכחלון הודיע שעבדו עליו בנושא הגיור, הוא בכלל רצה להתגזען על מבקשי מקלט. וכל המעורבות הזו הופכת את ישראל ליותר ויותר מדינת כל יהודיה ופחות ופחות מדינת כל אזרחיה.

פתאום מישהו שבכלל לא גר פה, אין לו אזרחות פה ולא חושב בכלל לעבור לפה מחליט שיש לו זכות לנהל משא ומתן עם מדינת ישראל על הזכויות שלו – במקום שבו, נזכיר, לממשלת ישראל בכלל אין זכויות. אז לא רק שאנחנו מקבלים לגיטימציה לסמכות של ממשלת ישראל במזרח ירושלים (אתה לא מנהל מו”מ מול מי שאין לו סמכות בנושא), אנחנו גם מגדילים בשקל תשעים ומקבלים חיזוק לתפיסה שלאזרח אמריקאי בן דת משה יש יותר זכויות פה, מעצם היותו בן דת משה, מאשר לפלסטינים שנשלטים על ידי המדינה ולאזרחים ישראלים שאינם יהודים.

הלגיטימציה לתפיסה של מדינת כל יהודיה גורמת נזק עצום לפחות או יותר כל מאבק לשוויון או לצדק בישראל. היא מקבעת תפיסה א-אזרחית של ישראל, תפיסה של ישראל כמי ששייכת לאנשים שאין להם מחויבות כאזרחים שלה, ובו זמנית של ישראל כחייבת פחות לסוג מסוים של אזרחים שלה. אנשים סבירים יכולים להתווכח על גודל העוול, אבל לדעתי הנזק שבקידום תפיסת מדינת כל יהודיה עולה על הנזק שבהתעלמות מדרישתן של נשות הכותל לחלוקה צודקת של הקיר.

מעבר לבעיות המהותיות, יש בעיה תפיסתית. אלכסנדרוביץ’ מצביע על אי צדק, אבל – אפילו אם נתעלם לרגע מהעובדה שיש כמה עוולות זועקות יותר – זהו אי צדק שלליברל הישראלי שימיו קשים גם כך קשה להזדהות איתו. בסופו של דבר, הכותל הוא לא באמת שווה ערך לספריה אוניברסיטאית. הוא סמל לא רק להדתה המתמשכת של חיינו, אלא למה שלא נמצא מאחוריו – המקדש היהודי. בסוף כל תפילה שאתן אומרות בעברית ניצב המקדש השלישי, שיש רבים מאד שפועלים במרץ לבנייתו, ולא משנה כמה זבחי אדם יידרשו כדי לבנותו. הכותל והמקדש הם סמל, אולי הסמל החזק ביותר, לאנטיתזה של כל הנסיון לבנות כאן חיים נורמליים. בהתחשב בכך, נראה לי שקצת מוגזם לדרוש מהליברל הישראלי להקדיש תשומת לב ומאמץ דווקא למאבק הזה.

בהשוואה, יש תנועה חזקה בקרב נשים קתוליות שדורשות לאפשר להן לשמש בכהונה; מאבק חשוב, אם אתה קתולי, אבל בהתחשב בכל מה שעף עכשיו באוויר באירופה וארה”ב, חשוב אבל כנראה לא דחוף. ולא, אין בכך טענה שהמאבק על זכויות נשים לא חשוב: אלא שבתוך שלל המאבקים של זכויות נשים (הזכות לשכר שווה, הזכות לשוויון בבתי הדין הדתיים, הזכות לייצוג שווה, המאבק במיזוגניה השקופה שנחשפה לאחרונה בתעשיית ההון-סיכון, ועוד ועוד) המאבק לזכויות נשים דווקא בכותל או דווקא בכמורה הוא פחות דחוף.

אילו היה לנו די עולם וזמן; אלא שלמרבה הצער אין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הגזען הקטן שוב הגיח מתוך אריה דרעי – והזכיר לנו את הגזענות הרווחת בקרב יהודי ישראל

יש עדיין שמאלנים שזוכרים את התקופה שבה אריה דרעי הצעיר עבד עליהם ושכנע אותם שהוא סוג של ליברל. זה היה מזמן, בשנות השמונים, כשהוא ביטל את הצנזורה על סרטים ומחזות (כן, בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה היתה צנזורה על סרטים ומחזות עד בערך התקופה שהיא ביטלה את האיסור על יחסים הומוסקסואליים). אישית, תמיד היתה לי פינה חמה לדרעי על כך שבכוחות עצמו הוא מנע מסגן הרמטכ”ל אהוד ברק ושר הבטחון ארנס להכניס את ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, דפק על שולחן הממשלה, צעק ושכנע את שאר השרים להתנגד למה שעד אותו הרגע נראה כמו החלטה מוגמרת. סביר להניח שיש לפחות כמה עשרות, אם לא מאות, ישראלים שעדיין חיים היום בגלל אותו רגע נדיר מנדירים, המצב שבו שר אזרחי למהדרין מונע מאילי המלחמה שלנו לחרחר עוד אחת.

אבל יש גבול לחסד שאפשר לנטות, אפילו למעשה כזה. גט הכריתות לאריה דרעי הגיע מבחינתי סרטון ה”כוכבית גיור” שדרעי הריץ בבחירות 2013, נסיון מובהק להפצת שנאה כלפי מהגרים מברית המועצות. היום הוא בחר להשפריץ שוב שנאת זרים.

דרעי, לחוץ מאד מכל הבלגאן עם הרפורמים, הכותל וכל השאר, העלה שורה של ציוצים אגרסיביים. חלקם היו שקרים בוטים: ציוץ מס’ 3, למשל, מתעלם מכך שהרחבה השוויונית והפתוחה לכל שאמורה היתה להבנות על פי החלטת ממשלה בוטלה בהחלטת ממשלה שהוא קידם. מס’ 4 עבר ישירות לגזענות: דרעי מנסה להפחיד אותנו שהאריתראים נוהרים למקוואות בהמוניהם, באוטובוסים שנשכרו על ידי עמותות רפורמיות, ושהוא כשר פנים ייאלץ (מס' 5) לתת להם אזרחות אבטומטית אם הם יתגיירו. להד”מ. נניח עכשיו לשאלה האם גיור המוני של מבקשי מקלט לא יהיה מימוש עילאי של הצו “ואהבת את הגר”; ברור לי שהיהדות האורתודוקסית תתחלחל מהרעיון. השאלה היא אם דרעי באמת חושב שיש בית דין רבני שיגייר המונית מבקשי מקלט. ברור שהוא לא עד כדי כך מטומטם, אבל הוא חושב שהקוראים שלו כן.

או, על כל פנים, הוא חושב שהגזענות הטמונה בהם חזקה מספיק כך שפניה אליה תשכיח מהם את העובדה שהוא מוכר להם צ’יזבט שהיה נפסל כמוגזם מדי על ידי היועצים של דונלד טראמפ.

הגזענות של דרעי פורצת החוצה בציוץ שהוא מחק, שמובא כאן באדיבותו של משתמש טוויטר @eyal6699. הנה הוא לעיניכם: “זה [ריק ג’ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפ’ אמריקה, שדרעי כמובן משמיט את תואר הרב שלו, שבו איננו מכיר] אותו האדם שטען שנישואי תערובת אינם מחלה וכי אסור לראות נישואים בין יהודי וגויה כשלון.” ההדגשה שלי.

כלומר, שר הפנים שלכם כותב במפורש שלדעתו “נישואי תערובת” בין יהודי וגויה הם “מחלה.” דרעי נבהל מעצמו ומחק את הציוץ, והחליף את הציוץ בציוץ מס’ 8 שלו. הוא קלט שזה ממש לא ייראה טוב אם שר הפנים הישראלי יצהיר על כך שנישואים בין יהודים ולא יהודים הם “מחלה.” מישהו בחוץ עוד עשוי להבין עם איזו ממשלה יש לו עסק; ממשלה שמחזיקה גזענים חשוכים כמו אריה דרעי בתפקיד הרגיש עד מאד של שר פנים.

קשה להניח שדרעי חשש שהציוץ יגרום לו נזק בקהל היהודי בישראל: אחרי הכל, אפילו יאיר לפיד (”האביר הטפל”, כפי שכינה אותו היטב ליאור שליין) לא יסכים שתהיה כאן, במדינת היהודים, חתונה בין יהודי ולא יהודיה; הוא הסכים לכל היותר ל”ברית זוגיות”, חצי-נישואים. בסוף 2013, הצביע לפיד בכנסת נגד הצעת חוק שהיתה מאפשרת נישואים אזרחיים לזוגות חד מיניים. (הוא טען אז שהוא יעביר חוק ברית זוגיות אחר. שמעתם על החוק הזה מאז?) רוב היהודים בישראל, לחרפתם, אכן רואים ב”נישואי תערובת” מחלה; התפיסה הרומאית של amor vincit omnia, האהבה כובשת הכל, תפיסה שהזדקקה לאהבה החצרונית של המאה ה-12, עדיין זרה לרוב היהודים בישראל. אהבה זה נחמד. עם זר? שמישהו יביא את מלחי ההרחה.

אבל מה? הם ממש לא רוצים שידברו על זה בחו”ל. זה רע ל-hasbara. מישהו עוד יכול להבין למה אנחנו באמת מתכוונים ב”מדינה יהודית ודמוקרטית.” אז סביר להניח שלא יהיה קמפיין ציבורי שיקרא להדחת דרעי. אין לו מה לדאוג. בתחום הזה, אם לשאוב כינוי אחר של שליין ללפיד, הוא קפטן קונסנסוס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)