בצלאל סמוטריץ’ הסית לביצוע רצח עם, ניסה להתחמק אך לא הכחיש. ודממה

2. עונש על השמדת עם

האשם בהשמדת עם דינו – מיתה […]

3. קשר, הסתה ונסיון להשמדת עם, והשתתפות בה

א. האשם באחד המעשים המפורטים להלן, דינו כדין האשם בהשמדת עם. ואלה המעשים:

(2) הסתה לבצע השמדת עם

מתוך החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, תש”י-1950

הבוקר (ד’) פרסמה תהלה פרידמן בפייסבוק תיאור של כנס של המגזר, שבו שמעה את ח”כ בצלאל סמוטריץ’ (האחים היהודים) מציג את מה שהוא מכנה “תכנית ההכרעה.” סמוטריץ’ דיבר עליה גם קודם, אבל בקרב הקהל הביתי הוא היה פתוח יותר ביחס לדרכי הישום. לדברי פרידמן, סמוטריץ’ דיבר על הצורך לאלץ את הפלסטינים לבחור בין שלוש אופציות: לחיות כאן כנתינים נטולי זכויות (”גר תושב”), לעזוב את מולדתם, או מלחמה “ואז צה”ל יידע מה לעשות.” פרידמן התעמתה עם סמוטריץ’ ושאלה האם הוא מדבר על “משפחות, ילדים ונשים ממשפחות שלא מוכנות לקבל את התנאים,” ולדבריה סמוטריץ’ ענה “כן, במלחמה כמו במלחמה.”

סמוטריץ’ סיפק אי-הכחשה. תוכלו לקרוא אותה כאן. לטענתו, לשאלה ה”קנטרנית” כדבריו של פרידמן הוא ענה שבכל מלחמה נפגעים חפים מפשע, “לפעמים זה קורה וזה לא הופך את המלחמה לפחות מוסרית.” הוא טועה, ומיד נגיע לזה. אבל למרות בקשות חוזרות ונשנות, סמוטריץ’ סירב להכחיש תמיכה במלחמת השמדה. הוא כתב שהוא נשען על תפיסה הלכתית (הרוצה להשלים ישלים, הרוצה ללכת יילך, והרוצה להלחם יילחם.) סמוטריץ’ נמנע מלהתייחס לשאלת מעמדם של הפלסטינים שיסכימו להשאר או לשאלת הגירוש.

כרגיל כשמישהו מהאחים היהודים מצטט מקורות, הוא מקווה שאף אחד לא יטרח לבדוק, כי ביהירותם הם חושבים שכולנו בורים. ובכן, המדובר בשלושת האגרות שעל פי האגדה התלמודית שלח יהושע בן נון לכנענים: הרוצה לפנות, יפנה; הרוצה להשלים, ישלים; לעשות מלחמה, יעשה. יש לציין שה”ישלים” התלמודי לא מדבר ספציפית על מעמד של גר תושב (נקודה שסמוטריץ’ בכוונה לא עונה עליה), ובאשר למלחמה – ובכן, אנחנו יודעים איך נראית מלחמה בספר יהושע: מלחמת השמדה.

כלומר, כשסמוטריץ’ מצטט את שלוש האגרות האלה, הוא קורץ לקהל הבית: הוא והם יודעים למה הוא מתכוון ב”מלחמה.” הביטויים חוזרים על עצמם: “ויכה לפי חרב ואת כל הנפש אשר בה לא השאיר שריד.” כרגיל, כשהאחים היהודים מדברים הם פונים לשני קהלים: אומרים דבר אחד לקהל הבית ודבר אחר לקהל הכללי.

כשסמוטריץ’ טוען שהרוגים אזרחיים לא הופכים את המלחמה לבלתי מוסרית, הוא טועה פעמיים. קודם כל, משום שמלחמה תוקפנית היא מעצם טיבה בלתי מוסרית ובלתי חוקית – וסמוטריץ’ רוצה לנהל מלחמה שהמטרה שלה היא לאלץ ארבעה מיליוני בני אדם לבחור בין אובדן זכויות ובין הגליה, אנשים שכל חטאם הוא קיומם. שנית, משום שכדי שפגיעה באזרחים תהיה מותרת, היא צריכה להיות פרופורציונלית ביחס למטרה הצבאית; אבל המטרה הצבאית של סמוטריץ’ היא שבירת האוכלוסיה.

סמוטריץ’, בקצרה, מציע לפלסטינים ברירה בין אפרטהייד, הגלייה והשמדה. אנחנו לא צריכים להיות מופתעים: בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ הוא האיד של המחנה שלו. הוא אומר בגלוי את מה שהאחרים לא מעיזים להעלות על שפתיהם. הוא לא היה המועמד היחיד של האחים היהודים שדיבר על השמדה: אביחי בוארון, שפינטז על “מחנות השמדה לעמלקים”, היה מועמד אך הוצב במקום לא ריאלי. בסופו של דבר, סמוטריץ’ פירט את שלוש האופציות שניצבות בפני הימין היהודי ביחס לפלסטינים: אפרטהייד, טרנספר או השמדה. אין פתרון אחר אם אתה איש ימין ציוני.

אחרי מלחמת העולם השניה, ניסח האו”ם את אמנת האו”ם בדבר מניעת רצח עם וענישת מבצעיו (The Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide). הפשע של רצח עם, ג’נוסייד, הוא פשע חדש יחסית; המונח הומצא על ידי פליט יהודי, המשפטן רפאל למקין, ורק במאמץ ניכר נכנס בסופו של דבר למשפטי נירנברג. (ספר מועיל מאד בתחום הוא East-West Street של Philippe Sands.)

האמנה מונה כפשע רצח העם גם את ההסתה לרצח עם, ובצדק: כדי להגיע למצב של רצח עם, צריך קודם כל להרגיל את המרצחים שמה שהם עושים מוצדק וחיוני. כלומר, צריך לשלול מעל הקורבנות לעתיד את אנושיותם, להפוך את מותם להכרחי מעצם קיומם. לא בכדי עצם ההסתה נענשת: את הנחש הזה יש לכרות ביד ברזל, להוריד את הסוגדים לו למחתרת ולרדוף אותם. כשסמוטריץ’ מתחיל לקדם את הרעיון של רצח עם, שבסופו של דבר ההגיון של הימין מוביל אליו (המוחזקים באפרטהייד יתקוממו; המגורשים ינסו לשוב; אין פתרון צבאי של “הכרעה” שאיננו רצח עם), כשהוא מדבר עליו כמעט בגלוי, הוא מכשיר את הלבבות לרצח עם. הוא הופך אותו לאופציה שמדברים עליה, לאחד מהכלים שאנחנו מתרגלים לראות בארגז הכלים שלנו. בקצרה, הוא מסית לרצח עם.

ישראל אימצה את האמנה בדבר מניעת רצח עם בשנת 1950 וחוקקה את החוק בדבר מניעתו והענשתו של הפשע השמדת עם התש”י-1950. החוק כולל גם סעיף שאוסר על הסתה לרצח עם, ועל פי ההגיון של האמנה הוא מעניש עליו באותו העונש: מיתה. עונש המוות בישראל בוטל בשנות החמישים, אבל הביטול לא חל על עבירות של פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, או החוק ביחס להשמדת עם.

האם, על כן, נזכה לראות את בצלאל סמוטריץ’ עולה על גרדום? הבה לא נהיה מגוחכים. שרת המשפטים, שאמונה על יישום החוק, היא ממפלגתו של סמוטריץ’. היא, כמו כל חברי מפלגתה, כמו כל חברי הקואליציה, כמו שר החינוך וכמו ראש הממשלה, נמנעה מלהגיב. אחרי הכל, סמוטריץ’ אומר את מה שהם לא מעיזים לומר – ומאחר והוא אומר את מה שהם מפחדים לומר, הם לא מעיזים להתמודד איתו, כי הם יודעים היכן נמצא הציבור שלהם.

במקום שבו ניצב בצלאל סמוטריץ’, אין הוא עומד יחידי. מאות אלפי יהודים ישראלים עומדים לצידו אך קולם לא יישמע; על כן הוא משמש להם כפה.

עדכון: הרבנית תרצה קלמן, שנכחה בהרצאה של סמוטריץ’, כותבת בפועל שההכחשה שלו היא שקרית – ושהוא השתמש בהרצאה שלו במספר הפניות לספר יהושע. תודה לתומר פרסיקו על ההפניה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)