משה דרורי מוכיח, שוב, שמסוכן לתת ליהודים אורתודוקסים סמכות שפיטה

השופט משה דרורי, בעוונותינו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שחרר ללא הרשעה מחבל יהודי שיידה בקבוק תבערה ומספר אבנים לעבר מכוניות של פלסטינים. הפיגוע התרחש זמן קצר לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים מבני המגזר, ביוני 2014, ולטענת המחבל היהודי – ששמו לא הותר לפרסום – הוא חש טראומה עקב החטיפה, שכן אחד החטופים היה בן מחזורו.

דרורי פסק ש”אכן מדובר בעבירות חמורות”, אבל פצצת התבערה והאבנים לא פגעו באיש; שהמפגע הוא “נער נורמטיבי”; שהוא עבר “טרגדיה וחיים לא פשוטים”; שהמפגע הביע חרטה על המעשה; ושהוא מעוניין בשירות קרבי בצה”ל, שהרשעה עשויה לפגוע בו. אי לכך ובהתאם לזאת, נמנע דרורי מלהרשיע את המחבל וכזר עליו עונש לתועלת הציבור ללא הרשעה.

לח”מ אין יותר מדי הערכה למערכת המשפט הישראלית, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לדון בקורבנות פלסטיניים או במחבלים יהודים. אף על פי כן, פסק הדין של דרורי הוא חרפה אפילו ביחס למקובל.

נפרק את הטיעונים אחד-אחד. ביחס לטענה – שהיא אכן טענה קריטית – שהמפגע לא הצליח לפגוע באיש, הטענה הזו לא עומדת למפגעים פלסטינים. גם אם הם השליכו בקבוק תבערה שלא פגע באיש והם מתרחקים מהמקום לא חמושים, יש סיכוי סביר מאד שהם יירו על ידי החמושים האמיצים שלנו. אם הם לא יירו אבל ייתפסו, הם יילכו לכלא במלוא חומרת הדין. יש לציין שהמפגע היהודי והמפגע הפלסטיני גרים באותו האזור, אבל נשפטים בשתי מערכות משפט שונות.

באשר לטענת הטראומה, גם אם נניח שהמפגע היהודי אכן סובל מטראומה – וטענת “המשוגע התורן” היא טענה נפוצה בקרב מחבלים יהודים – הרי שהטענה הזו כלל לא היתה עומדת למפגע פלסטיני. חלק ניכר מהתוקפים הפלסטינים יוצאים לתקיפות משום שקרובי משפחה או ידידים שלהם נפגעו, לעתים קרובות נהרגו, על ידי חמושינו האמיצים. אם הם שורדים את ההתקפות – וחמושינו הורגים אותם, כאמור, גם כאשר הם לא מהווים סכנה – העובדה שהם פעלו כנקמה על פגיעה בקרובים לא תעמוד להם. יתר על כן, מערכת הבטחון שלנו תנסה להחריב את בתי משפחותיהם כנקמה, גם אם המפגע עצמו נהרג.

ואשר ל"נורמטיביות" של המפגע – כאן קשה לחלוק על דרורי. אין ספק שמחבל יהודי הוא נורמטיבי במגזר הזה.

חשוב לציין שעיני אינה צרה בעורך דינו של המפגע, איתמר בן גביר; הוא עשה כמיטב יכולתו המוכחת עבור הלקוח שלו. אם אתם נחשדים אי פעם בעבירה פלילית, אני לגמרי ממליץ על שירותיו. לא, הבעיה היא לא בבן גביר. הבעיה היא בדרורי.

אתם עשויים לזכור את השופט דרורי מפסק דין מקומם שכתב בשנת 2009, שבו נמנע מלהרשיע אברך מקושר, שדרס במכוון קופאית אתיופית שניסתה למנוע ממנו לצאת מבלי לשלם. דרורי גזר על הנאשם היהודי 180 שעות שירות, ואת ההמנעות מהרשעה נימק בשתי סיבות: קודם כל, על פי דיני הרמב”ם, עצם העובדה שהדורס ביקש את מחילתה של הנדרסת אומרת שהוא חזר בתשובה, ועל כן אפשר להמנע מהרשעה; ושנית, משום שהרשעת הדורס היתה פוגעת בסיכוייו להפוך לדיין.

נראה מוכר?

בפסק הדין מ-2009, קבע דרורי שיש לאמץ את כללי הדין העברי בכל סוגיה. והנה, הפעם בא לפניו מקרה של גבר יהודי צעיר, שמילא כהלכתה את מצוות הנקמה, ושניסה לפגוע באנשים שעל פי ההלכה הרמב”מית בכלל לא ברור שפגיעה בהם אסורה. מה הפלא, אם כן, ששוב יצא לו פסק דין כזה?

כשכתבתי על הנושא לפני יותר מדי שנים, ציינתי ש”אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי 'טוב': הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.” זה היה צפוי, צפוי לגמרי; ואף על פי כן, דרורי נשאר בתפקידו.

נקודה אחרונה שיש לעמוד עליה: דרורי נמנע מלהרשיע את המפגע היהודי משום שהרשעה תפגע בגיוסו לשירות קרבי. כלומר, הוא נמנע מלהרשיע אדם שזרק פצצת תבערה לעבר אנשים חפים מפשע, כדי שזה יוכל לשאת נשק ברשות ובסמכות מול אותם אנשים חפים מפשע.

מה נותר עוד לומר, פרט לקוות שגם פה, כמו במדינות עוול אחרות, יהיה בעתיד משפט שופטים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרשת יגאל לוינשטיין מאפשרת לנו לקבל מבט טוב יותר על מה מלמד המגזר הערכי בעיני עצמו את תלמידיו

אפשר להתחיל במה שמוסכם על הכל: יגאל לוינשטיין ממכינת עלי הוא חלאת המין האנושי. השבוע שוב פתחה האתון הזו את פיה, והפעם היא תקפה לא את “הסוטים” – ספק אם לוינשטיין היה מעז לקרוא כך, נניח, לעבריין המין מרדכי אלון – אלא את הנשים המתגייסות לצה”ל. ספציפית, את הנשים הדתיות המתגייסות לצה”ל.

אני לא תומך בהתגייסות לצה”ל בשום צורה, ויש לי ספקות רציניים ביחס ליכולת של הגל הפמיניסטי החדש בקרב הציבור הדתי לגלות הומניזם מעבר לו עצמו; וכל ז’אנר המשוררות המתנחלות הרגישות מעלה בי קבס. אבל ביחס לדברים של לוינשטיין, צריך קודם כל לומר שהזעקה שלו ש”הם מגייסים לנו את הבנות” היא אולי אחד השקרים המצחינים ביותר שנאמרו פה לאחרונה.

בניגוד לגברים חילונים ונשים חילוניות, שאנוסות להתגייס אלא אם הן עושות שקר בנפשן, לנשים דתיות יש פטור מובנה מגיוס: הן רק צריכות להצהיר על דתיותן, והופ, הביתה. הזכות הבסיסית הזו לחופש מצפון לא מוענקת לנשים חילוניות, ושלוש מהן – תמר אלון, עתליה בן-אבא ותמר זאבי – מרצות בימים אלה מאסר בכלא צבאי בשל סירובן לשרת בצבא. הן ביקשו להמיר את השירות הצבאי בשירות לאומי – צעירות דתיות, נזכיר, לא חייבות אפילו בכך – אבל צה”ל העדיף לכלוא אותן. נשים דתיות שמגיעות לצה”ל עושות זאת מרצונן. לא בטוח, כאמור, שהרצון הזה חיובי במיוחד, אבל הן לא אנוסות מכוח חוק – והסיבה שהן מתגייסות היא לא מעט פעמים מתוך התרסה כלפי טיפוסים כמו לוינשטיין.

הנקודה השניה שראויה לציון היא שלוינשטיין אומר את הדברים, כפי שרבנים רגילים לומר דברים כאלה, בפני קהל של “אנשי שלומנו”, ולמרות שהוא מזהה את המצלמות, ומעיר שבגללן הוא לא יאמר כל מה שהוא רוצה לומר, הוא בכל זאת פוער את לועו. למרות העובדה שהוא כבר הסתבך, לא כל כך מזמן, בהתבטאויות שצולמו. אם זה מה שהוא אומר על נשות המחנה שלו כשהוא מודע לקיומן של מצלמות, נסו לחשוב מה הוא אומר על סתם חילונים או, חלילה, לא-יהודים כשהוא חושב שאין מצלמות בסביבה ושהוא יכול לשחרר כל רסן. זוכרים את “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת? זה ייראה בערך כך, רק רע יותר.

המכינה של עלי מקבלת מימון בעשרות מיליונים ממשרד החינוך, והיא נחשבת לספינת דגל של החינוך הדתי. המבוכה, על כן, היתה רבה. בתגובה, ניסה המייסד האחר של המכינה, אלי סדן, להגן על המוסד שלו. ראוי להתייחס לדברים שלו.

אם לפרק את דבריו של סדן, אפשר לראות בהם שתי מגמות. קודם כל, ריכוך הטון של לוינשטיין תוך עמידה על הדברים עצמם. לוינשטיין אמר ששירות צבאי של נשים הוא לא טבעי (אולי חשב על דבריו של בוגר ישיבה אחר, העלוב במיל’ גרשון הכהן, ש”מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות”); סדן אומר ש”לאשה יש תפקיד מיוחד, עם העדינות שלה, עם האמפתיה שלה, לא להילחם. אני סבור שלכתחילה זה לא מקום שאשה צריכה למצוא את עצמה לא בגלל שהיא לא יכולה, היא יכולה. השאלה אם זו החברה שאנחנו רוצים לבנות. אנחנו רוצים שנשים יישארו עם רצון להביא חיים ולא לגמור חיים." ואת התפקיד המיוחד הזה אפשר לתמצת במילים “כל כבודה בת מלך פנימה”, או בביטוי הגרמני הישיר יותר “Kinder, Kirche, Kuche” – מקומה של האשה הוא ב(טיפול) ב(ילדים), בכנסיה ובמטבח.

להוציא, כמובן, העובדה שסדן היה מזדעזע מעצם הרעיון שלאשה יהיה תפקיד בבית הכנסת.

מבחינת סדן ושותפו לוינשטיין, לנשים יש תפקידים מוגדרים, שהוגדרו על ידי הטבע, וכל נסיון לחריגה מהם הוא סטיה מן הטבע. כמובן, מי שהגדיר את התפקידים האלה היו גברים. אנחנו יודעים שהם שונאים הומוסקסואלים (”סוטים,” בלשון האתון; “בעלי נטיה הפוכה” בלשונו של סדן), ואם למישהו היה ספק, יש להם בעיה גם עם נשים. וכמובן, עם לא יהודים. ויהודים חוטאים. או, במילים אחרות, עם 99.97% מהמין האנושי.

הרובד המעניין האחר בדבריו של סדן הוא התפיסה הקונספירטיבית. לדעתו, וכפי שציין ישראל הראל זו תפיסה רווחת בחוגי “המגזר”, כל הרעיון של קידום נשים בצה”ל הוא מזימה של “הקרן לישראל חדשה” (כלשונו) כדי לערער את הצבא. כלומר, לא נסיון של נשים לצאת מהארון שאליו הוא ולוינשטיין (ופחות או יותר כל רב אורתודוקסי) תוחמים אותן, אלא נסיון של גופים מרושעים ועלומים למוטט את הצבא תוך שימוש בזכויות נשים ככלי.

כפי שציינתי, אני סקפטי ביחס לתפיסה של פמיניזם שמוצא את ביטויו בהריגת ילדים עזתים, אבל אני לגמרי מבין את התפיסה שאם נשים רוצות להתקדם בחברה הישראלית, הן חייבות לצאת מהמסגרות שאליהן הן נדחקו על ידי גברים; ומאחר וכוח בחברה הישראלית מגיע, בין השאר, מדרגות על הכתפיים, ומאחר והשאלה (הלא חוקית) “מה עשית בצבא” עדיין רווחת בקרב מעסיקים, לגיטימי שנשים ינסו להגשים את עצמן דרך המוסד המרכזי ביותר במדינה.

סדן לא רואה זאת כך; נשים שרוצות כוח צבאי מאיימות עליו כגבר, זה עוד מוסד שעומד להפסיק להיות נחלה גברית. מה עושים? אומרים שזה מנוגד לטבע שלהן. רק גברים צריכים להרוג ולהיהרג, רק גברים צריכים לחוות את הטראומה של קרב, רק גברים צריכים לחזור מצולקים ולשתוק על מה שראו ועשו במשך שנים. כאן, כמובן, משתלבת העמדה של סדן עם העמדה של קהלני – ומאחר ויש לי אפס אמון בתום הלב של רבנים כמו סדן, אני חושד שבכוונה הוא מעביר את השיח לשם, מקום נוח לו יותר, כך שלא יצטרך לדבר על כך שמבחינתו נשים פסולות לא רק ללחימה, אלא גם לשפיטה ואפילו לעדות.

ונקודה שלישית, וחשובה לא פחות: סדן מדבר אל התלמידים שלו. הוא מדבר איתם פוליטיקה נקיה. הוא מתעמת עם החלטה של הפיקוד הצבאי והוא מגדיר אותה כתוצאה של קנוניה של כוחות אפלים. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. הדברים שהוא כותב לתלמידיו ערב ההתנתקות מאלפים מאד (וכרגיל, הוא כנראה לא חשב שאיזה חילוני ימצא אותם): הוא עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס, הוא מכריז שהוא מתנגד לסרבנות ואז קורא ברמיזה לתלמידים שלו לסרב (”איש לא יוכל לשלול את האמיתיות והכנות של חייל הטוען שזה למעלה מכוחותיו, ‘לא אוכל לבצע זאת אלא אם כן תשתילו לי לב אחר’”). לאורך כל ה”מכתב” שלו לתלמידיו הוא תוקף את צה”ל ואת הממשלה הנבחרת (על הצביעות הרגילה של הטענה שסרבנות משמאל פסולה בעוד שסרבנות מימין לגיטימית אדלג הפעם; בכל זאת, מדובר ברב אורתודוקסי, לדרוש ממנו יושר אינטלקטואלי זו גזירה שאין הציבור עומד בה).

מנהל בית ספר שהיה כותב כך כלפי הצבא או הממשלה היה עף מתפקידו לפני שנפתלי בנט היה מספיק לכתוב “מטפל **”; קצין בדרגת אלוף משנה שהיה תוקף כך את הממשלה או את הפיקוד, היה במקרה הטוב עף מהצבא ובמקרה הרע יושב קצת זמן בכלא. לקצינים ולמורים אסור להטיף פוליטית. סדן הוא גם מורה וגם קצין. הוא מכשיר תלמידים ששנה אחר כך יהיו חיילים. ועל התכנים שלו אף אחד לא מפקח. הוא נמצא בעמדה שבה אף אחד אחר לא נמצא: גם מטיף לסירוב פקודה (אבל רק “בגלל חוסר יכולת”, כמובן), גם מקבל על כך בתמורה את כספי משרד הבטחון, וגם מקבל את הזכות להרעיל את המחזור הבא של מתגייסים.

העובדה שישיבות ההסדר והמכינות הדתיות הן סוס טרויאני שמטרתו, מצד אחד, לספק שירות נוח לבני “המגזר” הנעלה מכולם ושנית לקדם את העמדות הפוליטיות של המגזר בתוך הצבא היא לא בדיוק סוד צבאי. המדינה מממנת את ה”לימודים” האלה, שהליבה שלהם היא הטפת שנאה כנגד רוב האוכלוסיה (כן, רוב!) בעשרות מיליונים מדי שנה. אם ה”מכינה” של סדן ולוינשטיין היתה מדרסה, והיו נאמרים בה רבע מהדברים שהשניים משפריצים על הציבור הישראלי, היא כבר היתה נסגרת, וגלעד ארדן היה מכריז שהוא מצא שם עיתון ושלכן מדובר בזרוע של דאע”ש.

הגיע הזמן לסגור את ישיבות ההסדר והמכינות. לא ירצו להתגייס? סבבה. רווח ציבורי נקי. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא אנשים שאולפו לתפיסות אנטי-דמוקרטיות במקום שבו הם יכולים להפעיל נשק.

הסיכוי שזה יקרה לא משהו, כי לחטיבה האנטי-דמוקרטית בישראל יש כוח פוליטי ניכר. בנט כבר הספיק להודיע שהוא ידון בסגירת המכינה בעלי אחרי שליברמן יחסל את הניה. אבל בינתיים, אפשר לעשות צעדי מנע. בתור התחלה, לנהל את הדיון. ראשת מרצ, זהבה גלאון, הגישה הצעת חוק (גילוי נאות: היה לי הכבוד לסייע בהכנתה) שקוראת לשלול את המימון ממכינות שרבנים בהן קוראים לסירוב פקודה או מפיצים שנאה כלפי אוכלוסיות שלמות; הקטגוריה הזו מעיפה גם את סדן וגם את לוינשטיין, ובדיוק בשל כך היא תעמיד את המגזר העליון בעיני עצמו על הטלפיים האחוריות. כתבו לחברי הכנסת מהמפלגה שבה תמכתם ובקשו מהם לתמוך בהצעת החוק המינימליסטית הזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

החוק שקיבלה הכנסת אמש מראה שוב כיצד ישראל בוחרת, מרצונה ובמודע, בהתקוממות אלימה נגדה

כנסת ישראל הצביעה אמש (ב’) בעד מאבק אלים פלסטיני. הכנסת קיבלה בקריאה שניה ושלישית את הצעת החוק של רועי “מי” פולקמן (כולנו) ובצלאל סמוטריץ’, שקובעת כי שר הפנים לא יאשר את כניסתו לארץ של אדם התומך בחרם על ישראל, כמשמעותו ב”חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם.” את הצעת החוק אפשר לקרוא כאן.

ההתייחסות לחוק החרם קריטית, כי כך הגניב הימין היהודי את איסור התמיכה בחרם על תוצרת ההתנחלויות לספר החוקים הישראלי. החוק, כזכור, חל לא רק על מדינת ישראל אלא על “אזור שבשליטתה”, אותו אזור שהפך לבעל כוח משיכה משל עצמו שהמדינה שלכאורה שולטת בו סובבת סביבו. במילים ברורות יותר, אם אתה קורא לחרם על ההתנחלויות ואתה לא אזרח ישראלי, לא תוכל להכנס “לאזור שבשליטת” ישראל.

וזו, בסופו של דבר, המטרה של החוק. אנשים שקוראים לחרם על ישראל, אחרי הכל, לא מנסים להגיע לישראל. הם מנסים להגיע לשטחים הפלסטיניים הכבושים; השטחים, שמתוקף העובדה שהם נשלטים על ידי הדיקטטורה הצבאית הישראלית, הכניסה אליהם מותרת רק ברצונו של הכובש.

זו לא הפעם הראשונה שישראל מפגינה את העובדה שהיא ספרטה קטנה ומסריחה. בשנת 2008, מנעה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה את כניסתו של ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, בטענה המטומטמת שהוא מהווה סיכון בטחוני. בשנת 2010, מנעו המנגנונים שלנו את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, מנעה ישראל את כניסתו של נועם חומסקי לגדה המערבית. בשנת 2014, מנעו המנגנונים את כניסתו של אמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי.

אבל החלטת הכנסת אמש חורגת מגבולות צרות המוחין המקובלת, או ממסגרת הצנזורה על טקסטים שהפעילה ישראל ב”אזור” שבשליטתה עד הסכמי אוסלו. מה משמעותו של מאבק באמצעות חרם כנגד ישראל? משמעותו היא דחיה של השימוש באלימות. הבחירה בחרם היא בחירה מודעת בפעולה לא אלימה על פני מאבק אלים.

יש לכך סיבה טקטית טובה: מאבק אלים משחק לידיה של הדיקטטורה הצבאית. האלימות שהיא מסוגלת להפעיל גדולה עשרות מונים מהאלימות שמסוגלים הפלסטינים להפעיל, ואין לדיקטטורה כמעט שום מעצורים ביחס לטרור שהיא מפעילה – כל זמן שהיא יכולה לתרץ אותו באלימות פלסטינית, בלתי יעילה ככל שתהיה. איום הקסאמים, למשל, משמש כל כמה שנים כאצטלה לטבח של מאות מאזרחי רצועת עזה (על מדיניותה הכוללת של ישראל כלפי הרצועה, בתקווה בקרוב).

המאבק האלים הישראלי במאבק כלכלי איננו חדש. חלק מרכזי מהאינתיפאדה הראשונה היה מאבק כלכלי: שביתות כלליות וסירוב לרכוש מוצרים ישראלים. ישראל הגיבה באלימות ושלחה חמושים כדי לאלץ סוחרים לפתוח חנויות, ובאפיזודה טראגי-קומית אף הכריזה על עדר פרות של פלסטינים כסכנה לבטחון הלאומי. את ה”אינתיפאדה הלבנה”, ההפגנות העממיות בשורה של כפרים בגדה, כינתה הדיקטטורה “טרור עממי” ודיכאה אותה באש והרוגים.

אוכלוסיה כבושה ומדוכאת מתקוממת. זה הטבע האנושי, ומולו קצת קשה לטעון שהמתקוממים אינם קיימים, אינם בעצם עם, או שאיזה לורד בריטי ביטל פעם את זכויותיהם עד דור אחרון במשיכת קולמוס. ההתקוממות יכולה להיות שלווה או שהיא יכולה להיות אלימה; אתמול הבהירה הדיקטטורה הצבאית הישראלית – זו שאחד מבכיריה, מי שספר קלוריות לתושבי עזה, כבר הצהיר שהיא “לא טובה בגנדי” – שהיא בוחרת באלימות.

אז אנא, כשתגיע האלימות, אל תייללו. כשתדקרו ברחובות או תתפוצצו באוטובוסים – כל אחד מהמעשים האלה פשע מלחמה עד פשע נגד האנושות, ואף על פי כן הם יקרו, כי פשעי הדיקטטורה היומיומיים פשוט לא מגיעים לכותרות – זכרו שרועי פולקמן ובצלאל סמוטריץ’ חושבים שמותכם הוא מחיר מקובל כדי למנוע חרם על ההתנחלויות. הנציגים שבחרתם בחרו להעלות אתכם לקורבן. את התלונות נא להפנות אליהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)