מה משותף לאיש “מרכז” כמו דן מרגלית ולמחבר “תורת המלך”: הציונות האכזרית

יהדות ארה”ב חווה גל חריף של אנטישמיות: עשרות מרכזים קהילתיים יהודיים חוו איומי פצצה טלפוניים, ולפחות בית קברות אחד הושחת. הנשיא המועדף על הניאו נאצים )זה שהשמיט במכוון את אזכור היהודים בצהלך ציון יום השואה) עשה כמיטב יכולתו להתעלם מהבעיה, עד כדי התפוצצות בשידור חי על כתב חרדי – אוהד, יש לציין – שהעז להעלות את הבעיה. יממה קודם לכן ביקר ראש הממשלה לשלשת עופות בוושינגטון, וסיפק לטראמפ חיפוי ארטילרי, שטראמפ שמח לצטט אחר כך.

לא מסובך לדמיין מה היה קורה אם התפרצויות כאלה היו נרשמות בימי אובמה. ממשלת נתניהו היתה נעמדת על טלפיה האחוריות ומגנה את חוסר הפעילות של הנשיא. אחרי הכל, נתניהו עדיין מעסיק רועץ – רן ברץ – שהסתבך עם ממשל אובמה משום שקרא לאובמה “אנטישמי” כי זה העז לתמוך בתכנית שתי המדינות, מנוחתה עדן. ממשלת ישראל, בקצרה, עושה שימוש אינסטרומנטלי באנטישמיות לצרכיה, בדיוק כפי שהיא עושה בשואה הארמנית: כל זמן שטורקיה היתה בעלת ברית, ישראל הרשמית עשתה כמיטב יכולתה למנוע אזכור של רצח העם השני במאה ה-20 (הראשון היה של בני ההרארו בנמיביה), עד וכולל הפעלת הלובי היהודי בארה”ב כדי למנוע החלטות קונגרס שמציינות אותו. ברגע שטורקיה חדלה להיות בעלת ברית, החלו פתאום הפוליטיקאים מהימין להזכיר בשיטתיות את רצח העם הארמני.

אבל הבעיה פה היא לא שימוש ציני באנטישמיות כנשק פוליטי והמנעות מהתייחסות אליה כשהיא מקודמת על ידי משטר שנתפס ידידותי; הבעיה עמוקה יותר. לשם כך, ראוי לציין שתי התבטאויות בנושא מהשבוע האחרון.

הראשונה היא של דן מרגלית, פרשן מוכר ואיש “מרכז” או מרכז-ימין. בחשבון הטוויטר שלו, כתב מרגלית ש”גם יהודי ארה”ב מוזמנים לעלות למולדת ולא לייבב על האנטישמיות שמעבר לאוקיינוס.” מרגלית מביע פה את התפיסה הציונית הקלאסית: מולדתם האמיתית של היהודים היא ישראל, ואם הם בוחרים לחיות מחוץ למולדתם, אין להם מה להתלונן על אנטישמיות. כציוני, מרגלית לא יכול להבין את התפיסה שיהודי אמריקאי רואה בארה”ב את מולדתו ושהגירה לישראל – ודאי הגירה שלא מרצון – היא מבחינתו גלות.

הציטוט השני הוא של הרב יוסי אליצור. הלז הוציא לאחרונה את הכרך השני של “תורת המלך,” וכשנשאל האם יחס מפלה כלפי זרים איננו גזענות, ענה “מותר למדינה ולמלכות לשמור על צביון, מאד סביר, מתבקש וכך נהוג בהרבה מקומות, בדומה לבית של משפחה בו יש הבדל בין בעלי הבית ובין אורחים מבחוץ. האמת שבהרבה מדינות, בעיקר בעולם המערבי, מתלבטים כיום בסוגיא הזו, של בני הבית לעומת אורחים, וכמובן שלתורה יש מה לומר בה. אגב, תתפלא לשמוע שמקור הדין הוא בשולחן ערוך, המתיר להפלות גם נגד יהודים. אם המלך בחוץ לארץ אומר שיהודים צריכים לשלם יותר מסים, זה לגיטימי.”

עם נתעלם לרגע מהתפיסה המלוכנית הארכאית של אליצור – ההלכה, אחרי הכל, מעולם לא התקדמה מעבר לתפיסת המשטר ההלניסטית של מלך עם מועצה – הוא אומר דבר פשוט למדי: אם מדינות אחרות מחליטות להפלות לרעה את האוכלוסיה היהודית שלהן, זה לגיטימי. היהודים במדינות העולם הם אורחים, לא בעלי בית.

אליצור, נזכיר, נמצא בקצה הימני-קיצוני של הפריזמה, זה שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת. ואף על פי כן, מה שהוא אומר נשמע בדיוק כמו שאומר איש ה”מרכז-ימין” דן מרגלית. ושניהם נשמעים כמו אנטישמים מהשורה: היהודים הם נטע זר ברוב מולדותיהם, וככאלה אל להם להתאונן על שנאה או אף אפליה כלפיהם. זה גורלם.

מה שורש התפיסה הזו? במקורה, כמובן, זו “שלילת הגלות” של הציונות, התפיסה שאימצה את ההנחות האנטישמיות: שהקיום היהודי בגולה תלוש, מנוון, נשי, לא יצרני; שקיומם של היהודים בין האחרים מחליש את היהודים ומחליש את האחרים; שנסיון של יהודים להשתלב בחברה הכללית הוא “בלתי טבעי” או “מנוגד לטבע”; ושהיהודים יוכלו לשוב למלוא אונם רק בשובם כאיכרים-לוחמים (כמו האנטישמיות, גם הציונות תיעבה את העירונות ואת העירוניים) אל אדמתם המיתולוגית.

אבל כאן יש עוקץ ארסי יותר, זה שכינה שבתאי בית-צבי ב”הציונות הפוסט-אוגנדית במשבר השואה” המופתי שלו (בהצלחה לשים יד על עותק, הממסד ממש לא אהב את הספר) כ”הציונות האכזרית.” בית-צבי התחקה בתמיהה על העוינות הציונית המובהקת לכל הנסיונות להציל את יהודי אירופה בתחילת ימי השואה: הנסיונות לטרפד את ועידת אוויאן, שכינס הנשיא רוזוולט כדי לטפל במשבר הפליטים אחרי הסיפוח הנאצי של אוסטריה, והחרדה שאחזה בהנהגה הציונית מחשש שהוועידה תצליח; ההתנגדות הארסית לתכניתו של שליט סנטו דומינגו לקליטת 100 אלף פליטים יהודים; וגרוע מכל, מבחינתו של בית-צבי, העובדה שבמה שהוא כינה המאבק בין גבלס ובין שמואל זיגלבוים, שבו ניסה זיגלבוים – נציג הבונד בממשלת פולין הגולה – לחשוף את השמדת יהודי פולין, התייצבה התקשורת הציונית לצד גבלס (!) והכחישה את השואה, תוך שהיא מצטטת את ההצהרות של גבלס וממעיטה בערכן של החשיפות של זיגלבוים. זיגלבוים שלח יד בנפשו במחאה על השמדת יהודי פולין ב-12 במאי 1943.

המסקנה של בית-צבי היתה שהבעיה בציונות החלה עוד קודם, והיא החלה במשבר אוגנדה. צריך לזכור: ההחלטה לקבל את אוגנדה כמדינה יהודית נועדה לשמש כ”מקלט לילה”, כביטויו של נורדאו, להמוני היהודים הרוסים שהיו חשופים לפוגרומים בעידוד הממשלה הרוסית. אבל “ציוני ציון” התנגדו לתכנית בחירוף נפש, משום שמדינה יהודית שאיננה בפלסטינה היתה מונעת הקמה מדינה יהודית בפלסטינה. הדברים הגיעו עד כדי ההתנקשות הראשונה בתולדות הציונות: לוזר כלשהו ניסה לירות בנורדאו (וזה, על פי האגדה, אמר אחר כך את המילים “עם קטן, אבל מאוס”). קודם לתכנית אוגנדה, הציונות היתה במהותה תנועה טריטוריאליסטית: היא רצתה פיסת מולדת, לא כל כך משנה איפה, עבור היהודים. אחרי קריסת אוגנדה, תנועות טריטוריאליסטיות – כמו זו של ישראל זנגוויל – נחשבו כמינות בקרב הציונים והוחרמו. הציונות היתה מעתה תנועה להקמת מדינה בפלסטינה.

וכפי שבית-צבי זיהה, למען המדינה הזו היא היתה מוכנה להקריב את העם היהודי, או למצער חלקים ניכרים ממנו. יהודים שלא היו ציונים נחשבו פחותים. בן גוריון, כידוע, אמר בסוף שנות השלושים שאם הוא היה צריך לבחור בין הצלת חצי מיליון ילדים יהודים על ידי הבאתם לפלסטינה ובין הצלת מיליון מהם על ידי הבאתם לבריטניה, הוא היה בוחר להציל חצי מיליון. הדברים לא היו ערטילאיים: הם נאמרו בזמן שבו הומניסטים בריטים ארגנו את הקינדרטרנספורט, הצלתם של כ-10,000 ילדים יהודים (ועוד אלפיים ילדים “לא אריים”) על ידי העברתם מגרמניה לבריטניה.

הציונות, אז והיום, לא רואה ביהודים בפני עצמם ערך. היא רואה בהם רק בשר תותחים שישרת את מטרתה: מדינה יהודית, על חשבונם של היהודים שאינם רואים בהם ציונים. מכאן המאבק הציוני ב”התבוללות”, כלומר החשש שהמדינה הציונית תאבד מגויסים פוטנציאליים משום שאלה יוציאו את עצמם ואת צאצאיהם מן היהדות; מכאן השימוש הבלתי נתפס בביטוי “השואה השקטה” – גם מפי נציגי ממשלת ישראל – כתיאור לבחירתם האישית של יהודים להפסיק להיות כאלה. היהודים, מבחינת הציונות, הם לא פרטים; הם גוש אחד שתפקידו לשמש את האומה.

מבחינה זו, אנטישמיות היא כלי שימושי. היא עשויה לגרום ליהודים בניכר לבצע את תפקידם ההיסטורי, אליבא דציונים, ולהגר לישראל. העובדה שבכך נגרם להם אסון טראומטי היא משנית; החיים שלהם ממילא היו לכל היותר הוויה כוזבת. לכן אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשציונים – מדן מרגלית ועד יוסי אליצור – מגיבים על אנטישמיות בסוג של התרוממות רוח.

הציונות והאנטישמיות, בסופו של דבר, הינן נקודות על אותו הספקטרום; הן מתקיימות מצוין זו עם זו ומזינות זו את זו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גזר דינו של אלאור אזריה לא צריך להפתיע איש: הציבור רוצה כנופיה

פרשת אזריה הגיעה היום (ג’) לקיצה: הרוצח אלאור אזריה ירצה 18 חודשי מאסר על הרג של אדם חף מפשע. בכך גווע בקול ענות חלושה הנסיון של צה”ל לטעון שהוא צבא. לפני כחצי שנה, העמיד הרמטכ”ל איזנקוט את הברירה באופן חד: “אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד.” היום הכריע צה”ל שהוא כנופיה. הערב כבר מיהר שר הבטחון לשעבר והגיבור לשניה של השמאל הציוני, בוגי “משה” יעלון, להודיע שהוא בעד חנינה לרוצח ושההתבטאויות שלו נגד אזריה היו משהו שהוא “נאלץ” לומר “מתוך דאגה לבטחון המדינה וכדי למנוע התלקחות.”

אחרי התוצאות המביכות של משפט דמיאניוק – הוא הורשע ונידון למוות בבית המשפט המחוזי, רק כדי שיתברר אחר כך שהוא היה פושע מלחמה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כלומר היה זכאי מהאישום שבו הורשע – ישראל הפסיקה לנסות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאציים. מותר להניח שיותר לא יהיה פה משפטי “טוהר הנשק.” גזר הדין במשפט אזריה מגיע על רקע פסק הדין במשפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא שניסה להסוות את הרצח שלו כירי כדורי גומי: על פי הסכם הטיעון שנחתם עם דרי, הוא יורשע רק ב”גרימת מוות ברשלנות.”

שני המקרים האלה חריגים מאד: על אף שרצח של פלסטינים על ידי חמושי צה”ל הוא דבר תדיר ביחס, העמדה לדין על רצח לא אירעה כבר 20 שנה בערך, והעמדה לדין על הריגה היא דבר נדיר מאד. בשני המקרים האלה, היו ראיות מצולמות שאי אפשר היה לערער עליהן. במקרה של דרי, אגב, הוא הועמד לדין רק על מקרה אחד של הריגה, אף שרצח שני אנשים וככל הנראה פצע עוד שניים.

כלומר, בפועל אין אםשרות להעמיד היום לדין חיילים על רצח בבית דין צבאי. גם לא על הריגה. את המילה המכוערת “פשעי מלחמה” אף אחד לא מזכיר, למרות שזה בדיוק מה שהם: החוק הישראלי לא מאפשר בכלל העמדה של חיילים על פשעי מלחמה.

מה קרה פה? מה גרם לאיזנקוט להזהיר מהסכנה של הפיכת הצבא לכנופיה ולמה החליט הצבא להפוך בכל זאת לכנופיה? מה שמבדיל בין צבא ובין כנופיה הוא ההקפדה הנוקשה על משמעת אש: על ירי רק כשצריך לירות ורק בכמות הנדרשת. צבא שמאבד את היסוד הבסיסי הזה של משמעת, שמתיר לחייליו לראות באזרחים או לוחמי אויב שאינם מהווים סכנה כמטרות מותרות, הופך במהירות לכנופיה. ברגע שהפיקוד מעלים עין מרצח והריגה, נוצר עליו לחץ מלמטה להמשיך ולעשות זאת – כי החמוש שהורג היום ומועמד לדין יתמרמר, בצדק, על כך שהוא מופלה לרעה לעומת החמוש שרצח אתמול ולא הועמד לדין. יצירת מתח כזה בין הפקודות הרשמיות ובין הפקודות בפועל מערערת את מבנה הפיקוד: קצינים שמסתכלים הצידה כשהחיילים שלהם מבצעים “וידוא הריגה” (מושג נפשע כשלעצמו), יידרשו תוך כמה זמן להעלים עין מביזה – כי אחרת החמושים שלהם יאיימו לפתוח את הפה במצ”ח או בתקשורת. מי שעוקב אחרי העליה במקרי הביזה בצה”ל (ב-2015, 26% מתיקי החקירה של מצ”ח שעסקו בפגיעה בפלסטינים דנו בביזה או בפגיעה אחרת ברכוש) עשוי לשים לב שזה כבר קורה.

איזנקוט רצה את הצבא שלו כצבא מתפקד. הוא עדיין מגיע מתפיסה שאומרת שיום אחד צה”ל אשכרה עשוי להצטרך להתמודד עם צבא אחר, וזה יצריך צבא שיודע להלחם. אבל רוב הקצינים שלו מכירים רק לוחמת בט”ש, שאיננה כלל לוחמה אלא שיטור-דיכוי. והצבא השתנה, משום שהחברה הישראלית השתנתה: רובה לא רואה עוד בעיה בהרג פלסטינים, מסוכנים או לא. איזנקוט התייחס שוב ושוב לאזריה כאל חייל, כלומר אדם שהוא חלק מארגון, שחייב במשמעת, שלוקח על עצמו סיכונים מודעים ומוכן לסכן את חייו כדי לעמוד במשימות ובנהלים שנדרשים ממנו; הציבור היהודי בישראל רואה באזריה ילד. אבל זה ילד עם נשק, ילד עם נשק ובלי משמעת, ילד שפועל מתוך רצון נקמה ולא מתוך פקודות או משימה.

או, במילים אחרות, חבר כנופיה מצוי.

המשפט הראה את ההתפלגות בצורה חדה: הפיקוד, כלומר קציני הקבע, מהמ”פ ועד הרמטכ”ל, נתחחצבו לצד האתוס הצבאי והעידו כנגד אזריה. רוב החיילים הפשוטים, אחד המ”פים וכמה קצינים בכירים לשעבר – אם אי פעם היה לכם כבוד לדרגות, עוזי דיין הוא סיבה להפטר מהשאריות שלו – התייצבו לצד אזריה. פרשנים בכירים, כמו בן דרור ימיני, טענו שהפיקוד מנותק מהחיילים וצריך “להבין” אותם יותר. שלי יחימוביץ’, שמעמידה מדי פנים שהיא אשת שמאל, העניקה לגיטימציה למעשה של אזריה ודרשה להעניק לו חנינה. היה לה אפילו תקדים: החנינה השערורייתית ביותר בתולדות ישראל, זו של אנשי השב”כ בפרשת קו 300 – הרוצחים, המטייחים של הרצח, והאנשים שניסו להעליל על יצחק מרדכי כאילו הוא הרוצח. זה היה המופת של יחימוביץ’. וכשככה נראה ה”מרכז” הישראלי, כשמה שמבדיל בינו ובין החוליגנים של כהנא הוא לא הטיעון אלא הטון, קצינים כמו איזנקוט וסגנו צריכים להבין שהקרב אבוד; שהציבור הישראלי בחר להפוך את הצבא שלו לכנופיה. ובסופו של דבר, משום שהצבא מבוסס גיוס חובה, אין לצבא אפשרות ממשית להתייצב מול הציבור.

ומאחר וגנרלים לא אוהבים להפסיד בקרבות, ומאחר והיום הם הובסו, סביר להניח שהם לא יבחרו בשדה הקרב הספציפי הזה שוב.

נחזור אליו רק אחרי שהמשטר הנוכחי יקרוס.

ועוד דבר אחד: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, התייחס היום להריגתו של יעקוב מוסא אל קיאען באום אל חיראן כאל “האירוע הקשה והמצער באום אל חיראן […] שבו לצערנו גם נהרג שוטר וגם נהרג אזרח.”  לפני כחודש התייחס ארדן לאל קיאען כאל “מחבל”, זמן קצר לאחר שבדה ממוחו הקודח “פיגועי הצתה” שעד כה לא נמצאו להם כל ראיות. העובדה שהוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום מבהירה את הנקודה המרכזית של הפוסט הזה – ומעידה מה חושבת החברה היהודית בישראל על פלסטינים בכלל, ללא קשר לאזרחותם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שני הזלוטי שלי על ויכוח האתאיזם המתחדש

לאור העובדה שמעל דפי “הארץ” מתרגשת מזה כמה שבועות מלחמה בין אתאיסטים נטולי רגישות לדבילים עם רגישות יתר דתית, נראה שאין מנוס אלא לחזור בזמן 25 שנה אחורה ולהזכיר מושכלות ראשונות – בתקווה לעשות זאת ביתר דקות. לצרכי הוויכוח שוודאי יבוא, נעשה את זה בנקודות.

1. השאלה החשובה היא לא קיומו או אי קיומו של “אלוהים” כמושג מופשט. השאלה הזו היא אכן כזו שאי אפשר להכריע בה, פשוט מעצם חוסר היכולת להוכיח שלילה. השאלה היא למה אנחנו מתכוונים ב”אלוהים.”

2. אם המושג הוא “אלוהים” דאיסטי, כזה שבנה את העולם, קבע את חוקי הטבע ואז הסתלק – מין בונה שעונים שכזה – אז קיומו או קיומו לא מטריד אותי ולא צריך להטריד אף אדם אחר. אין לו השפעה על העולם, אין לו קשר עם ברואיו, ולצורך העניין – מאחר והשאלה האמיתית שמסתתרת מאחורי השאלה “האם יש אלוהים” היא “מה צריך להיות יחסינו לאלוהים ואיך אנו, כבני אדם, צריכים להנהיג את חיינו” – אין לקיומו שום משמעות לכאן או לכאן. חבל על בזבוז האנרגיה.

3. אם המושג שעליו אנחנו מדברים הוא האל המונותאיסטי – בורא העולם, שמנהל השגחה פרטית ומכוון את ההיסטוריה לעבר קץ הימים, שבו ישפוט סופית בין הטובים והרעים – אז השאלה מסתבכת, ועדיין אפשר לענות עליה בקלות יחסית.

3א. הבעיה העיקרית בתיאור האל בעל ההשגחה הפרטית היא שאין כל אפשרות להבחין בינו ובין השטן. התפיסה אומרת שמדובר בישות שהיא א. כל יכולה, ב. כל יודעת, ג. טובה. אתם יכולים לבחור שניים מתוך שלושת האטריבוטים הנ”ל, אבל לא את שלושתם. הישות שמניחה למולקולה של אייג’נט אורנג’ לעוות ולאמלל ילד בטרם נולד, שכל חטאו הוא שנולד במקום שבו פעם התנהלה מלחמה שנגמרה מזמן, לא יכולה להיות טובה – על כל פנים, לא בערכים אנושיים של “טוב.” אם האל הוא כל יכול וכל יודע, אבל בוחר לגרום לאדם חף מפשע לגווע ביסורים, הוא לא טוב. הנסיונות המונותאיסטיים להתמודד עם בעיית הרוע נכשלו קשות. יש שני תירוצים מקובלים: א. אנחנו לא יודעים הכל ולכן יתכן שלסבל יש מטרה – אבל אם אנחנו לא יודעים הכל, מדוע אנחנו מניחים שמקור הסבל הוא טוב? וב. הסבל מיועד לכפר על חטא לא ידוע. בהנתן שהחטא לא ידוע, והעונש נופל לעתים קרובות על האדם הלא נכון, אנחנו מניחים ישות כל יכולה וכל יודעת שמענישה אנשים שלא חטאו. מכאן, בין השאר, התפיסה המניכאית שהעולם הנוכחי נשלט על ידי השטן; אין יכולת אחרת לומר שיש אלוהים, שהוא כל יכול, ושהוא טוב. תירוץ נוסף הוא זה של הבחירה החופשית – אבל, שוב, ישות כל יכולה שמניחה לאחרים לגרום סבל אולי נייטרלית, אבל לא יכולה להיחשב טובה. מה גם שאי אפשר לדבר על בחירה חופשית כשלהיסטוריה יש מטרה. תהיה מלחמת גוג ומגוג, יהיו רשעים בצד הלא נכון שלה, וכדי שההיסטוריה הקדושה תתממש אין להם באמת יכולת בחירה.

כלומר, הבעיה האמיתית שניצבת בפני מונותאיסטים איננה האם האל קיים או לא, אלא האם הם עובדי שטן או לא. הם יכולים כמובן לטעון שהערכים של האל שונים, ובלתי מובנים בתפיסה המוגבלת של בני אדם – אבל בהנתן התפיסה המוגבלת של בני אדם, אין לנו אלא היכולת לשפוט בכלים שיש בידינו. אי אפשר לוגית לטעון שמשהו הוא בהכרח טוב אם הוא, בהכרח, גם בלתי מובן.

3ב. התפיסה המונותאיסטית המקובלת נשענת על כתבי קודש למיניהם. הם נחרשו לאורך השנים על ידי חוקרים, וכדי להאמין שהם נוצרו על ידי ישות עילאית, או על ידי בני אדם שהושפעו על ידי ישות עילאית, צריך לגלות בורות מודעת ומכוונת בתחום. יהודים שמחים לעמוד על כל שגיאה בברית החדשה, אבל מאד לא אוהבים לשמוע את מה שיש לחוקרים לומר על ספרי הקודש שלהם. נסו לדבר עם אנשים דתיים על בראשית ו’ א’-ד’. יהיה כיף.

4. התפיסה היהודית, שאומרת שרק העם היהודי הוא העם הנבחר (ואם לדייק, רק גברים אורתודוקסים שמקיימים את המצוות הם עם נבחר) מכריזה למעשה על רוב מוחלט של האנושות כעל מיועד להשמדה או לשעבוד בדרגות שונות. שוב, אנחנו צריכים לתהות האם הערכים שלנו של “טוב” מסוגלים להתיישב עם התפיסה הזו, ש(להבדיל למשל מנצרות אקומנית) מציגה אל גחמני, נקמני ואויב של רוב מוחלט של המין האנושי.

5. השאלה הדתית כשאלה ציבורית איננה, במהותה, שאלה תיאולוגית: אילו היתה רק עניין למומחים בטקסטים, היא היתה מעניינת רק את הדתיים עצמם. השאלה היא במהותה שאלה חברתית ופוליטית: מה תפקידה של הדת בחיים הציבוריים. משהיא נוכחת בציבור, צריך לציין את העובדה שציבורית, דת היא ברוב גדול של המקרים גורם מאמלל – מוסיפה סבל לעולם. הסיבה היא שמאמינים קיצוניים – אלה שממילא דוחפים את הדת לספירה הציבורית – אינם יכולים לקבל את הלגיטימיות של תפיסות דתיות אחרות, ובהכרח מנסים לדחוק אותן אחורה. זה נכון לא רק לדתות המונותאיסטיות, אם כי הן מספקות יופי של דוגמאות: מי שעוקב אחרי מה שקורה לרוהינגה בבורמה או להתכתשויות בהודו בין לאומנים הינדים ומוסלמים יודע שהדת, בהופעתה הפומבית, בדרך כלל נושאת בכנפיה אסון לבני האדם.

בעשורים האחרונים, הרבה בהשפעת הימין האמריקאי, הנוכחות הציבורית של הדת מתבטאת בהתנגדות למדע. מתח בין המדע לדת כמובן איננו דבר חדש, אבל מי שרואה בהשתאות איך נוצרים בישראל יש מאין ויכוחים שלא היו קיימים קודם – בשאלת ההפלות, בשאלת ההתחממות הגלובלית – יראה את השפעת הימין האמריקאי. ספק אם יש שאלה שבה נוכחותה של הדת מזיקה יותר מאשר בשאלת ההתחממות הגלובלית: זו כנראה תקבור, או ליתר דיוק תטביע, את כולנו – אבל הימין הדתי מתעקש שאין התחממות גלובלית, כי אלוהים מלמל משהו על קשת ומבול. כאן אפשר לראות איך הדת לא רק משחיתה את החיים הציבוריים, אלא איך היא מושחתת על ידי אינטרסים כלכליים.

מכאן נובע שיש צורך לנהל מאבק כדי לצמצם עד כמה שאפשר את נוכחותה של הדת בחיים הציבוריים, כדי להקטין את הסבל שהיא גורמת. והמשמעות של מאבק בדת היא גם התקפה על היסודות שלה.

6. האם זה אומר ש”כל הדתיים מטומטמים”? כמובן שלא. צריך להיות מטומטם כדי להעלות את הטענה הזו. אנשים נולדים לתוך מסורת מסוימת והם מנהלים איתה ויכוח – בעוצמה שונה – לאורך כל ימי חייהם. היה עדיף, כמובן, שכולנו היינו נולדים לבית חילוני הומניסטי טוב, אבל זה לא הולך לקרות בימי חיינו. המציאות של חילונים ואתאיסטים, בישראל ובמקומות רבים אחרים, היא מאבק לא פשוט – ולהגדיר מראש את היריב שלך כמטומטם זו טעות חמורה. זה לא רק זלזול ביריב, זה גם אובדן ניכר של יכולת השכנוע. העובדה שאנשים לא יודעים דברים מסוימים לא הופכת אותם למטומטמים, ודאי לא במקומות כמו ישראל שבה יש מערכת חינוך שכל מטרתה היא לשכנע אותם באמיתותה של הדת – או, בגרסת בתי הספר הממלכתיים, בתפיסה של “אין אלוהים אבל הוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את הארץ.”

7. תאמרו, יש דתיים מעודנים, דתיים שמכירים בכך שכתבי הקודש בעייתיים, שמנסים למצוא גשר לדתות אחרות. יש הרבה מהם באירופה, אכן, וגם בארה”ב. הם לא כל כך מעניינים מבחינתי, ראשית משום שהנוכחות שלהם בישראל שולית, וחשוב מכך – משום שבעצם ההכנסה של ספק למסגרת הדתית מנוטרל במידה ניכרת יסוד הפנאטיות שבדת. קשה לצאת למסע צלב או לטעון שמישהו נחות אינהרנטית בהשענות על כתבי קודש שאתה מכיר בכך שהם פגומים או בהסתמכות על אל שאתה מפקפק ביכולתו להנכיח את עצמו בעולם.

זהו. נרד לבונקר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)