כמה הערות על החלטה 2334

מכון ויזנטל פרסם לפני מספר ימים את רשימת התקריות האנטישמיות הבולטות של שנת 2016. במקום הראשון, טוען המכון, נמצאת החלטת מועצת הבטחון 2334 (הטקסט שלה כאן, מומלץ מאד לקרוא): הסיבה לכך היא שהחלטת מועצת הבטחון “מוחקת את ההיסטוריה היהודית.”

ראש הממשלה, לשלשת עופות, נשא דברים דומים: “לפי החלטת האו”ם, המכבים לא שחררו את ירושלים אלא ‘כבשו שטח פלסטיני’. לפי החלטת האו”ם הכפרים שהם יצאו מהם באזור מודיעין וסביבתו הם ‘שטח פלסטיני כבוש’. כמובן שהפלסטינים הגיעו הרבה יותר מאוחר ואנחנו היינו במקומות האלה.”

החלטה 2334 לא אומרת שום דבר על ההיסטוריה היהודית. אבל כשנתניהו ומכון עאלק-למלחמה-באנטישמיות מדברים על “השכחת ההיסטוריה” הם חושפים את נקודת התורפה של הציונות העכשווית: הא-היסטוריות שלה.

הציונות, במקורה, התיימרה “להשיב את העם היהודי אל ההיסטוריה”, כביכול יצא ממנה אי פעם. כביכול ההיסטוריה מתמצה בריבונות ולאומנות. כדי “לחזור אל ההיסטוריה” היא היתה צריכה למחוק את ההיסטוריה: לקבוע שכל מה שהתרחש בפלסטינה אחרי שנת 70 הוא לא חלק מההיסטוריה. כאילו לא היה המקום המעונה הזה מוקד להרבה יותר מדי היסטוריה ולהרבה יותר מדי כובשים. כל מה שקרה אחרי שנת 70, על פי התפיסה הציונית, פשוט לא משנה מבחינה היסטורית. היו בעלי בית, הם גורשו, הם חוזרים, וכל השאר מתבקשים לזוז.

זו תפיסה מדהימה בחוצפת הא-היסטוריות שלה. קשה להעלות על הדעת אף תנועה לאומית שדרשה זכויות אל המקום שבו היא חושבת שישבו אבותיה, תוך מחיקת כל מה שנמצא שם בפועל. הדרישה הציונית לא היתה רק דרישה מיתית: היא היתה דרישה חוקית. עד היום, התפיסה הציונית היא למצער להעניק זכות יתר לבני העם היהודי מבחינה לאומית ובשיאה, דריסה של כל זכויותיהם של מי שאינם יהודים, בדגש על זכויות הקניין שלהם. התפיסה ש”עם איננו יכול להיות כובש בארצו” משמשת את הציונים לנישול לא של צללים במחזה מוסר, אלא של אנשים אמיתיים, עם שמות ושאיפות.

התפיסה הזו חלחלה אל מחוץ לקבוצות יהודיות: כשג’ון קרי נשא את נאומו ביום רביעי, הוא דיבר על ההיסטוריה של ישראל ופלסטין, אבל פתח בקונגרס הציוני, המשיך בהחלטה 181 של האו”ם, ועבר להסכמי אוסלו. הפלסטינים הם לכל היותר צד סביל בסיפור הזה.

כמובן שהאו”ם לא טען שהמכבים “כבשו שטח פלסטיני”; התיילדות מטומטמת כל כך יכולה לעלות רק במוחו של מנהיג ציוני. מה שהוא אמר פשוט הרבה יותר: עם כל הכבוד למיתולוגיה הציונית, יש גם היסטוריה. והיסטורית, יושב כאן עם אחר. אפשר להתווכח על השאלה מתי הוא התגבש לעם, אבל זה לא כל כך משנה: לבני העם הזה יש זכויות והכיבוש הישראלי שולל את הזכויות האלה. על כן על הפגיעה בזכויותיהם של הפלסטינים להתבטל. יכול להיות שפעם יהודים היו הרוב בגדה המערבית, אבל רבאק, זה לא משנה. זה לא משנה כי זה היה מזמן, וזכויותיהם של החיים גוברות על זכויותיהם של המתים.

ההתעקשות של נתניהו ודומיו להעלות שוב את הנושא רק חותרת תחת זכותה של מדינת ישראל – מדינה שהוקמה בחטא ופשע, כמו רבות מהמפלצות הקרות הללו – לחיות חיים נורמליים. הדרישה להפוך את ישראל למדינה על-היסטורית פוגעת קודם כל באנשים שחיים בה. אנשים צריכים נורמליות, לא ממשלה שנמצאת במסע אל המשיח, לא מדינה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, לא כיבוש של “שטחי אבות” שדורש 55% מהסד”כ של צבאה.

[…]

המפסיד העיקרי מהחלטה 2334 היה, עם זאת, המרכז הרדיקלי. במשך 15 שנה בערך טיפוסים כמו יאיר לפיד ובן דרור ימיני אמרו לנו ש”כל העולם יודע” שישראל תשמור על גושי ההתנחלויות. לפיד אמר ב-2012 ש”אין מפה שבה אריאל איננה במדינת ישראל”; על מעלה אדומים אמר ב-2015 ש”תמיד תהיה חלק ממדינת ישראל.”

כלומר, המרכז מכר לעצמו סיפור כאילו ישראל יכולה לספח שטחים מהגדה המערבית ושהנושא הזה כבר סגור. החלטה 2334, שהיא חוק בינלאומי מחייב, סותמת את הגולל על התפיסה הזו: כל ההתנחלויות, כולל אלו במזרח ירושלים, הן בלתי חוקיות. הן יוכלו להשאר שם רק בהסכמה פלסטינית. שיטת הפיצה של ישראל (כפי שניסח אותה עלי אבו נימה) היא לנהל משא ומתן על פיצה בעודה אוכלת חתיכות ממנה. הסיפור שהמרכז סיפר לעצמו, כביכול “כולם מסכימים לכך” נתקל בחומת המציאות: אף מדינה איננה מסכימה לשטיק הזה.

כמובן, בין סירובן של מדינות להכיר בפשעים של ישראל כלגיטימיים ובין היכולת או הרצון שלהן להפעיל את הכוח הנדרש על ישראל כדי שזו תפסיק את הכיבוש יש פער ניכר; ובכל זאת אנחנו לא היום איפה שהיינו לפני שבוע.

[…]

הימין הופך לאחרונה את דונלד טראמפ למשיח שלו. אריה דרעי הצהיר שבחירתו של טראמפ היא “ימות המשיח.” הציפיות לטראמפ עלו במיוחד בשבוע האחרון, כביכול הוא יוכל להושיע את ימני ישראל מגורלם ההיסטורי. אז זה המשיח של הימין המודרני: גזען בוטה עם נגיעות אנטישמיות מובהקות, משפיל סדרתי של נשים, שקרן שגורם לנתניהו להוריק מקנאה, בריון עם היסטוריה של התעללויות, ואדם שלא מוכן לחשוף את מסמכי המסים שלו.

זה האיש שאמור להושיע אותם, כנראה משום שעל הכמיהה לפוטין ולפוטיניזם אסור עדיין לדבר. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם בסך הכל שמרנים. הם משיחיים ניהיליסטים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

עמוד השחר על יומנו אור יהל. לא לפחד כלל

(לזיו ואמילי)

ההיסטוריון היווני פוליביוס זיקק את התפיסה היוונית הקלאסית על ההיסטוריה. בניגוד לתפיסה היהודית-נוצרית – שלאחר מכן עברה גם עיבוד ליברלי ומרקסיסטי – פוליביוס לא האמין שלהיסטוריה יש נקודת סוף שאליה היא שואפת ומכוונת. התפיסה של ליברלים כמו פוקויאמה על “קץ ההיסטוריה” שבו מנצחת התפיסה הליברלית היתה נראית לו משונה כמו התפיסה שקץ ההיסטוריה יבקע איכשהו מתוך דיקטטורה של הפרולטריון.

ההיסטוריה, אמר פוליביוס, היא מעגל. היא נעה בקווים קבועים אך משתנים. עריצות מזדקקת למלוכה, כלומר משטר יחיד הכפוף לחוק; זה בתורו מאבד את כוחו לאריסטוקרטיה; האריסטוקרטיה מושחתת והופכת לאוליגרכיה, כלומר מאבדת את היסוד שבה שדואג לכלל ודואג רק לעצמו; שחיתותה של האוליגרכיה מובילה למהפכה דמוקרטית; הרצון להתחנף לבוחרים בכדי לזכות בחן בעיניהם מדרדר את הדמוקרטיה לאוכלוסקרטיה, שלטון האספסוף; הרסן המותר של האוכלוסוקרטיה מוביל לכמיהה לאיש חזק, וכך בוקעת לה מחדש העריצות, שסופה להזדקק למלוכה, והגלגל ממשיך להסתובב.

זו נחמה קטנה מאד לאלו שנמחצים תחת הגלגל בזמן שהוא מסתובב, אבל הידיעה שסופו של הגלגל להסתובב חשובה. בשנה האחרונה אנחנו רואים שינויים בעולם המערבי שמעידים על עליה חדה של מה שאני מכנה האינטרנציונל הפוטיניסטי: ארגונים שנעים בין הלאומניים לניאו נאצים פורחים בכל מקום, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הדוגמא הבולטת האחרונה היא הברית שהוכרזה לאחרונה של מפלגת החירות האוסטרית של הניאו נאצי היינץ כריסטיאן “מועל יד הוא אמירת שלום” שטראכה עם המפלגה השלטת ברוסיה, כששטראכה מדווח בעליצות על מפגשים עם היועץ לבטחון המיועד של טראמפ, הגנרל פלין. בישראל, יש לציין, קודם שטראכה במרץ על ידי השרלטן משה טל חירותי, שתחת הזהות המזויפת של “וילהלם רוט” פמפם אותו כמיטב יכולתו באתר מידה – האתר שעורכו רן ברץ הפך למשהו לא ברור במערך ה-hasbara של ראש הממשלה שלנו.

מה משותף לאינטרנציונל הפוטיניסטי? ישנם מספר אלמנטים שמופיעים בכל ראש של ההידרה הזו: שנאת נשים ונסיון לדחוק לאחור את ההישגים של הפמיניזם; שנאת זרים, בדגש על זרים “לא לבנים”; יסודות חזקים של הומופוביה; ושאיפה ל”גדולה לאומית.” בקיצור, הרצון לחזור לימים הישנים והרעים של שנות ה-50, כשגברים היו גברים, נשים היו כנועות, שחורים לא נראו על המסך וכבשים היו מבועתות. כתופעה תרבותית, את ניצני מה שמכונה עכשיו ה-Alt-Right (הניאו נאצים היו צריכים מיתוג מחדש, ו”תנועת מרכז ציונית” היה תפוס) אפשר לראות בתנועת Gamergate וה-Sad Puppies, התקוממות של גיקים לבנים מתוסכלים נגד החדירה של נשים לתחומי המדע הבדיוני והגיימינג, שנתפסו כשמורה גברית נקיה.

במקביל יש לציין את הברית הדיאלקטית של האינטרציונל הפוטיניסטי עם כוחות כמו דאע”ש. הפיגוע שבוצע אמש (ב’) בברלין נראה כמו נסיון בוטה להשפיע על הבחירות הקרובות שם – בדיוק כמו שהפיגועים בספרד ב-2004 ובבריטניה ב-2005 קידמו את עלייתן של ממשלות ימין (תופעה שאנחנו מכירים היטב) – בספרד ישירות, בבריטניה באמצעות חיסול שאריות מעמדו של בלייר. יש לציין שלא רק דאע”ש או ארגונים דומים מנסה לדחוף את הימין בגרמניה לשלטון: גם פוטין, על פי שורה של דיווחים בגרמניה, מתכוון לחבל בבחירות שם באמצעות מערכה משולבת של דיסאינפורמציה ולוחמת סייבר. לשני הצדדים, אחרי הכל, יש מטרות דומות מאד ואויב משותף אחד: הדמוקרטיה הליברלית. לרוסיה כבר יש היסטוריה של שיתוך פעולה עם הנאציזם – כולם זוכרים איך סטאלין והיטלר התקוטטו, אבל שוכחים שהם היו יופי של בעלי ברית בשנים 1939-1941.

יש נקודה אחת מטרידה, שבה הרגע הזה בהיסטוריה שונה מכל קודמיו: עלייתה של מדינת המעקב והיכולת לנטר ולהרוג על סמך “ביג דאטה.” הקושרים האריסטוקרטיים, הדמוקרטיים או תומכי הטיראניה של פוליביוס יכלו להפגש בסתר, אם הקפידו על מידור מינימלי, ולתכנן את הפלת המשטר. היום, אם כמה טיפוסים שנחשבים כחשודים – או אפילו טיפוס חשוד אחד ייפגש עם כמה אחרים – סביר להניח שתוך זמן קצר תוכנת מעקב תעדכן את קצין האיסוף שלה על המפגש. ואם הם יכבו את הסלולרים סביר להניח שתוכנת המעקב תעלה גם על זה. על סמך תוכנות כאלה ומידע קלוש כזה, תוכנית המל”טים של ארה”ב כבר הרגה לא מעט אנשים.

במסגרת תרומתה היחודית של ישראל לאנושות, חלק ניכר מהתוכנות הללו – שכבר משמשות לא מעט דיקטטורות – נכתבו על ידי מתכנתים ישראלים, יוצאי מערכת הבטחון ברובם, שלא היו צריכים לכבות את המצפון כי ספק אם היה להם כזה מלכתחילה. זה הצד האפל של “סיליקון ואדי”, פיתוח ישראלי חשוב משמעותית מהטפטפות המפורסמות של שירותי ה-hasbara, והוא מציב מכשלה שדורות קודמים של מתקוממים נגד עריצות לא הכירו: היכולת של העריץ לדעת לא רק מה חושבים נתיניו (באמצעות ניטור של המסרונים שלהם) אלא גם מתי אנשים לא מרוצים מתכנסים.

בשילוב עם העובדה שארגוני מודיעין ומשטרה הם דבר גמיש להפליא מבחינה מצפונית, ושהנטיה הבסיסית שלהם היא הגנה על הסדר (יהא אשר יהא), ישנה לגמרי אפשרות שההתקוממיות העתידיות יהיו בעיקרן כאלה שיבואו מתוך שירותי המודיעין עצמם, או מתוך ארגונים שהמודיעין יעדיף לא לראות. שאר ההתארגנויות עשויות להבלם בשלב החוליה – ולו משום אפקט הצינון שבעצם קיומה של מדינת המעקב.

אבל החיים הדיגיטליים הם חיים של נוחות, ואפשר ללמוד, במאמץ, לוותר על חלקים מהם. יהיה לנו רע; אין דבר, זה לא נורא. יש דברים חשובים יותר וסביר להניח שהתנגדות תצמח שוב. בינתיים, מומלץ לכולם להוריד את סיגנל ולהתרגל להשתמש בה. והגלגל אולי יתעכב, אבל בסופו של דבר יסתובב.

והוא יסתובב כנראה מהר יותר משחושבים. האינטרנציונל הפוטיניסטי חלול. הפרכה הפנימית הראשונית שלו היא כמובן הברית המשתמעת עם כוחות דאע”ש. זו תהיה הברית הראשונה שתפקע. אחר כך יגלו רוסים ואמריקאים ש”הגדולה הלאומית” שלהם מתנגשת בעצם, ובריטים וצרפתים – גם ימנים – יגלו שבסופו של דבר הם לא רוצים לחיות כמו רוסים. כל הצדדים יגלו שכל ההוצאות האלה על בטחון מחסלות את מה שנשאר ממדינת הרווחה שגם הם משתמשים בה.

וליותר מדי אנשים שרואים עצמם ימנים יש יותר מדי קשרים עם נשים, הומואים, וזרים. הבעיה שעליה התלונן הימלר בנאום פוזן – שלכל גרמני יש את היהודי הטוב שלו, שעליו צריך לשמור – תצוץ בקנה מידה עצום. ואם את הזוועות של אז אפשר היה לדחוק לארצות הדמים במזרח ולהעמיד פנים שהן לא קורות, בעידן שבו כל ילדה יכולה לצייץ מחאלב, יהיה צורך ברמות הדחקה של ותיק מק”י כדי לא לראות מה קורה. ובסופו של דבר, יש גבול למה שאנשים מוכנים שייעשה בשמם. כי בסופו של דבר, לימין אין מה להציע פרט למגף דורך על פני אדם לנצח, פרט למלחמת נצח שבה רן ברן משכנע אותנו שתמיד נלחמנו נגד אירואסיה.

אז יש להם מגף כבד יותר הפעם. אבל הם מנהלים את מלחמת המאסף של מעמד – גברי ברובו – שהופך במהירות למיעוט ואובדן ההגמוניה מחריד אותו. מיעוט ששולט על רוב (טראמפ, נזכיר, הפסיד את הקול העממי) תמיד נזקק להפעיל יותר ויותר כוח כדי להשאר במקום; הפעלת כוח גוררת התנגדות ויוצרת קואליציות בין נפגעים; והגלגל ישוב ויסתובב.

עד אז יהיה רע לתפארת, כן, אבל כך היה פחות או יותר תמיד. בסופו של דבר, יש לחזור למושכלות ראשונות:

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח,

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

ועץ הערמונים, ווינסטון וג’וליה המוכרים זה את זה? זה בידינו, עדיין.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)