המשפט של אלאור אזריה הוא משפטו של המפלט האחרון של הנבל במדים, “תחושת הסכנה”

אלאור אזריה, אחד הרוצחים של חטיבת כפיר, ניצב השבוע בבית המשפט הצבאי וייבב את עצמו לדעת. אכלו לו, שתו לו, היה לו ערפל בקיטבג, הוא “סיים את יום העבודה” (איזה חייל מתייחס כך ליומו?) בלי לדבר עם המשפחה והחברה, הוא היה צריך להזמין אוכל לבסיס. והחלק שבו אזריה הציג את עצמו כחייל שוקולד (הוא שלח את אבא לדבר עם המ”פ, כי היה קשה לו) היה עוד החלק הקל יותר של עדותו, היום הראשון.

היום השני והשלישי הוקדשו לחקירה הנגדית. התובע האזרחי ששכרה התביעה הצבאית לייצג אותה עשה את העבודה היטב. הוא ניהל חקירה נגדית צולבת. אפשר לעקוב אחריה כאן, בפיד של כתב וואלה שבתי בנדט (קראו אחורה בסדר כרונולוגי). שוב ושוב התעקש אזריה שהסרטון לא מייצג את המציאות וחזר ללא הרף על הסיסמה שפה, “במזגן”, אי אפשר להסביר מה היה “שם”, בשטח. הוא התעקש שהטמפרטורה היתה 30 מעלות, גם כשהתובע הביא נתונים מטרואלוגיים שמצביעים על כך שהיא היתה 18. לו זה הרגיש 30.

אלאור אזריה הוא אשפה אנושית שחשבה שתוכל, במיטב המסורת של חטיבת כפיר, להגניב רצח ולהסוות אותו כפעולה מבצעית, רק שלרוע מזלו היו שם מצלמות, המצלמות שהוא התעקש שאינן קשורות למציאות גם כשבית המשפט שב והזכיר לו שעורכי הדין שלו קיבלו את הסרטונים שלהן כראיה.

הרצח שביצע אזריה, רצח יומיומי כמעט מבחינת כוחות צה”ל, הפך לסמל משום שבאופן חריג כל כך הוא הועמד לדין. והסיבה להעמדה לדין היו, שוב, המצלמות של ארגון בצלם. כן, כן – הצבא מיהר להודיע שחקירת מצ”ח נפתחה לפני שבצלם פרסמו את הסרטון. זה כנראה נכון, למרות שאסור להאמין לצה”ל בלי בדיקה. אבל העובדה שנפתחה חקירת מצ”ח לא אומרת כלום. חקירות מצ”ח יכולות, כשצריך, להמרח שנים. ראו, למשל, את המקרה של הריגתו של מחמוד בדראן בן ה-15 לפני כחודש על ידי כוח כפיר שירה לעבר המכונית שבה נסע והרג אותו לשווא; הדיווח הראשוני של שקרני דובר צה”ל היה שהחמושים שלהם הרגו “מחבל”. רק שהתחוור שיש יותר מדי עובדות סותרות, נפתחה חקירה. מי היורה? אנחנו לא יודעים. למה הוא ירה? אנחנו לא יודעים. האם הוא יעמוד לדין? אל תבנו על זה. אין מצלמות, אין סרטון מביך, ובמצב הזה לצה”ל יש כבר נוהל – ממזמזים את הזמן עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

במקרה של אזריה, עומד לדין המגן הקבוע של החמושים הרצחניים: “תחושת הסכנה.” הרגת מישהו בלי סיבה? אמור שחשת בסכנה, וזה יוציא אותך. מצ”ח לא תתאמץ לחקור והפרקליטות תקבור את התיק. זוכרים את בני הדוד קוואריק? לא? ובכן, הם שני הפלסטינים שרצחו חמושי כפיר במארס 2010. תחילה הודיע דובר צה”ל ש”סוכל פיגוע קלשון”, אחר כך הוא שונמך ל”פיגוע מזרק”, וזה נגמר בכך שהוחלט לא להעמיד לדין את המפקד שעצר אותם, כי הוא “חש בסכנה.” צה”ל לא האמין לו, וצה”ל לא אוהב מפקדים שמשקרים לו, אז הוא הודח; אבל הוא לא הועמד לדין.

פעם אחר פעם, לאורך השנים, חיילים רוצחים פלסטינים ללא סיבה, ואחר כך אומרים לחוקרים שלהם שהם “חשו בסכנה.” ברוב גדול של המקרים, זה מספיק כדי להוציא אותם מזה. זוכרים את המקרה של השופט הירדני שנורה כי חייל “חש סכנה”? התיק נקבר. כזכור, במקרה ההוא “המצלמות לא עבדו.” זוכרים את הרצח הכפול בביתוניא? ובכן, יש חמוש שמועמד עליו לדין, בן דרי ממג”ב. מה היה מיוחד במקרה ההוא? נכון, הוא תועד בשתי מצלמות. יש לציין שבשני המקרים הנדירים האלה, זה של דרי וזה של אזריה, שבהם חמוש צה”ל (ובגדה, נזכיר, מג”ב הוא כוח שכפוף לצה”ל) הועמד לדין על הריגה, הוא צריך היה להיות מועמד לדין על רצח. דרי שיחק עם מחסניות כדי להסזות את הירי החי שלו כירי גומי; אזריה ניגש לאדם שאליבא דכולי עלמא לא היווה סכנה וירה בראשו.

ובמשפט שלו, אנחנו רואים מה שווה “תחושת הסכנה”: הגנה שמטרתה לחלץ את החייל מאישום. ממה חששת, שואל התובע. מהסכין, אומר אזריה. אבל הסכין בכלל לא היתה בסביבה. ממה חששת? חששתי ממטען. אז למה החשש ממטען לא עולה בכלל בדברים שלך עד אחרי חקירת מצ”ח? אם חששת ממטען, למה הזזת את הגופה אחר כך, למרות שאמרו לך שיש חבלן בדרך? מתי חשת סכנה? לא יודע, אי אפשר לדעת, לא היה מזגן.

כשמציבים, פעם אחת לרפואה, את “תחושת הסכגה” מול תובע נחוש, לא נשאר ממנה אלא ערפל של שקרים, ולא שקרים מוצלחים במיוחד. ובמשפט רב הסמליות הזה, מאד סמלית היא העובדה שמי שחושף כך את השקרים הוא עורך דין אזרחי. התובעים הצבאיים הרגילים, איך לומר, לא להוטים כל כך בתפקידם וגם לא טובים בו במיוחד. הם רגילים לסגור תיקים, לא לרדת לחקר האמת.

וכמובן, מעל לכל השקרים של אזריה ריחף אחד השקרים הגדולים מכולם, זה שמקובל על כמעט כל החברה היהודית: שאזריה הוא “לוחם” או “חייל.” הוא לא. הוא שוטר שמבצע תפקיד של דיכוי אוכלוסיה. הפעילות שלו היא פעילות שיטור גרידא. ישראל מעדיפה להתייחס אליו כאל חייל הן משום שהתדמית הנמוכה של המשטרה תקשה מאד על גיוס המוני אליה, הן משום שנוח לה להתייחס לפעולות שלה בגדה כאילו הן פעולות צבאיות, בעוד שאין להן דבר עם פעילות צבאית. תחת חוקי המלחמה, אפשר לדחוף הרבה מאד פשעים. אבל אםנדבר על אזריה כעל שוטר, אנחנו בבעיה. את החוקים של מי הוא אוכף? האם הוא עושה זאת בהסכמת הנשלטים? מי העניק לו לגיטימציה?

התשובה – שהוא שוטר של דיקטטורה צבאית, חלק מיחידה שתפקיד מרכזי מהפעילות שלה הוא לעצור מתנגדי משטר ולהעביר אותם לידי המשטרה החשאית – לא נוחה. אבל אחרי 50 שנים, אולי כדאי שנישיר אליה מבט.

המשפט של אזריה הוא במידה מסוימת משפט ראווה. הוא בא בתקופה שבה הפיקוד חש שהוא מאבד שליטה על החיילים והמטרה של המשפט היא להחזיר לעצמו שליטה, ולכוחותיו – סוג של משמעת. אבל אם התוצאה שלו תהיה שהחמושים של צה”ל בגדה יחששו לפני שהם יורים בחפים מפשע; יחששו שמא יש מצלמה שהם לא זיהו ולא כיבו; יחששו שמא דווקא עליהם יחליט סגן הרמטכ”ל שהוא מבצע יעף קמיקזה – אז יש סיכוי שמספר הנרצחים הפלסטינים ירד. טוב הדבר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר, הדגים לנו צה”ל במי הוא בוחר ומה המוסר שהוא מעדיף

לפני שבוע, צפה ועלתה לכותרות שוב פרשת הרב מקדם האונס, אל”מ אייל קרים, שנחשפה במקור בבלוג הזה. לרוע המזל, היא לוותה בציטוטים שהושמו בפיו של קרים אף שזה לא אמר אותם מעולם; הדברים שאמר חמורים דיים. עיונים במשנתו של קרים העלו לא רק תמיכה באונס בזמן מלחמה (ושוב, כן – על זה הוא נשאל, על אונס מצד חיילי צה”ל בימינו, ועל זה הוא ענה בחיוב), אלא גם בעינוי שבויים, קבע שמחבלים אינם בני אדם אלא חיות, ושיש מקום לשקול פגיעה בבני ערובה – אם הם אינם יהודים.

אלאור אזריה לא היה מנסח את זה טוב יותר. ואף על פי כן, הרמטכ”ל אישר את מינויו  של קרים לתפקיד הרב הראשי לצה”ל, אחרי האחרון פרסם מכתב מביך שבו לכאורה הוא חוזר בו מדבריו. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה: לא קרים, שלהיטותו לדרגה גורמת לו לחזור בו מדברים שבהם הוא לכאורה מאמין, אבל גם לא צה”ל.

מילא קרים; אישית, אני מעדיף את אנשי הדת שלי מושחתים על הגונים. הגינות אצל אנשי דת מובילה לעתים רבות מדי לשפיכות דמים. תנו לי תאווי בצע וכבוד על פני מאמינים נחושים. וכמובן, הוויתורים שעשה קרים מסירים חלק מהסכנה שבו. הוא התמסד והתוצאה היא שהוא יתקשה לתת הנחיות לקנאים.

הבעיה היא יותר עם צה”ל. קרים, כזכור, לא רק הסתבך בפרשת אישור האונס; הוא גם כתב, בחוברת הלכות של הרבנות הצבאית שאחר כך נאלץ לגנוז, ש”ממילא התפיסה שרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה, ואין תןקף הלכתי לנציגי המדינה לפעול בניגוד לרצון התורה.” באותה חוברת הלכות, הוא גם כתב שרצוי למנוע מקצינות לתקוע מזוזות. יחסו לנשים כמפקדות היה ברור יותר בשו”תים שלו:

השו”תים, חשוב לציין, נכתבו כשקרים היה אזרח. הם נכתבו כמסיח לפי תומו: הוא לא חשב שמישהו יחפור אותם ושהם יהפכו לו לרועץ בדרכו אל הדרגה הנכספת. הוא אפילו לא ידע שהוא יוחזר לצבא. הם מציינים את דעתו האמיתית, נקיה משיקולי קריירה והצורך לא להביך את הממונים עליו.

אבל למרות הכל, צה”ל בחר בו לתפקיד הרב הצבאי הראשי.

חשוב להבהיר כאן שתי נקודות. קודם כל, הפסיקה בנושא האונס איננה טעות. היא עומדת קודם כל על הנקודה המרכזית של קרים כרב צבאי: שמלחמות ישראל אינן כמלחמות הגויים והן כולן מלחמות מצווה ושעל כן מותר לחיילים היהודים לעשות דברים שאינם מותרים לחיילים גויים. כך הוא פותח את התשובה שלו. זו בדיוק התפיסה של הרבנות הצבאית בעשור האחרון, שבו לא במקרה שימש בה קרים בתפקיד בכיר. היא לקחה על עצמה ליצור “חיילים יהודים” עם “מוסר יהודי.”

שנית, צה”ל בחר בקרים כרב הראשי. יש המון רבנים צבאיים. חלקם, יש להניח (לקוות?) לא השפריצו פסקי דין שבהם הם אומרים שצריך לענות שבויים (במילים האלה ממש), לירות בבני ערובה אם הם לא יהודים, לאנוס את נשות האויב ושיש בעיה עם נשים כקצינות. ואף על פי כן, צה”ל קידם את הרב שקידם את כל זה.

יכול להיות שבצה”ל פחדו לצאת מטומטמים שלא טרחו לבדוק את הרב שהם בחרו; יכול להיות שיש כאן שטיק ערמומי, נסיון לעשות פה תרגיל תומאס בקט – למנות איש דת מקורב כדי שירגיע את אנשי הדת ויתאים אותם לקו של הרמטכ”ל. כאן צריך לזכור שתרגיל בקט המקורי התפוצץ להנרי השני בפרצוף. יכול להיות שהגיעו עם קרים לדיל שקט – אנחנו ניתן לך את הדרגה ואתה תיתן לנו את פסקי ההלכה המתונים ביותר שבאפשר ואז ננפנף בהם מול הפסיכים. וכפי הראה לנו השבוע האחרון, צה”ל צריך להתמודד עם הרבה רבנים פסיכים.

יכול להיות. אבל, בשורה התחתונה, הצבא שמתיימר להיות הצבא המוסרי בגלקסיה מינה רב שתומך באונס בזמן מלחמה, בעינויים, ביחס של “חיות” ל”מחבלים”, ובכך שיש בעיה הלכתית עם מינוי אשה לתפקיד קצין. שלוש העמדות הראשונות מנוגדות לפקודות הצבא; האחרונה הופכת את השירות של נשים בו לבעייתי, בלשון המעטה. יכול להיות, אבל בסופו של דבר זה הרב שצה"ל רוצה. מעתה, הדימוי המוסרי של צה”ל הוא זה של קרים.

ובמקביל, קרה עוד משהו. בשבוע שעבר, הפסיק צה”ל את ההתעללות שלו בסרבנית הגיוס תאיר קמינר, ואחרי 155 ימים בכלא הצבאי הוא המשיך לסרב להכיר בה כסרבנית מצפון – אבל גירש אותה משורותיו בשל “התנהגות רעה וחמורה.”

אמור מעתה, תמכת אונס בזמן מלחמה – גנרל תהיה לנו; תמכת בעינויים? קבל קידום; פסלת את כל הנשים מתפקיד פיקוד? הנה, תן לי להדק לך את הדרגות החדשות. אבל שמרת על מצפונך וסרבת לשרת? איכס! זו התנהגות רעה וחמורה. מגורשת, מגורשת, מגורשת!

זה צה”ל. לאנשים בעלי מצפון אין מה לחפש בו. לכל היותר הם יהיו עלה התאנה שיכסה על מבושיו של קרים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הטמבל שבחרו הליכודניקים החדשים מוכיח את האמת הבסיסית של הציונות: שהיא לא מסתדרת עם עקרון הסכמת הנשלטים

זוכרים את הליכודניקים החדשים? החבר’ה שבהפוך על הפוך קלאסי אמרו לנו שאנחנו צריכים להתפקד לליכוד, כדי לבצע בו הפיכה מבפנים ולבחור לו חברי כנסת שמאלנים? אז הם נורא התגאו לפני שנה ומשהו, כשהם הצליחו לדחוף לכנסת את יואב קיש. כמו התא הגאה בליכוד, שלא יודע איפה לקבור את עצמו מאז אמיר אוחנה, גם הליכודניקים החדשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם אחרי קיש.

לאחר שורה של דברי הבל, הציג קיש “תכנית מדינית” אתמול (ב’): כדי להפגין את הנאמנות האמיתית שלו, הוא עשה את זה בכנס של מועצת יש”ע. מה כוללת התכנית המדינית? ובכן, תופתעו לשמוע שהיא כוללת את סיפוח הגדה המערבית. מה ביחס לתושבים הפלסטינים שם? קיש אומר שהם לא יקבלו זכות הצבעה, ואומר שאולי הם יוכלו להצביע בירדן. הוא מתעקש שהתכנית שלו תיצור “מדינה יהודית ודמוקרטית” בין הים והנהר.

מה פתאום ירדן? ובכן, זו פנטזיה ימנית עתיקה. איך פותרים את הבעיה המציקה של העדר ממשל עצמי פלסטיני? אנחנו הרי לא יכולים לתת להם זכות הצבעה, כי זה יהיה סוף המדינה הציונית. אז מישהו עלה פעם על פטנט: זוכרים שפעם, מזמן, הפלסטינים בגדה הצביעו לפרלמנט הדמה הירדני? אז ניתן להם את האפשרות לעשות זאת שוב.

רגע, יאמר האדם העירני, רגע. אתם לא אותם האנשים שצווחים כל הזמן שהעולם היה צבוע כי הוא לא גינה את הכיבוש הירדני בגדה המערבית ושהכיבוש הזה לא היה חוקי בכלל? וואלה, הנה שופט המחמד שלכם, אדמונד לוי, מתייחס לנושא כמה פעמים ומדגיש שאף אחד לא הכיר בסיפוח הירדני של הגדה ושזו אף נסוגה מתביעותיה לגדה ב-1988. אז אם הסיפוח הירדני לא היה חוקי (ואין מחלוקת שהוא לא היה חוקי), איך לעזאזל אתם רוצים לשלוח את הפלסטינים להצביע בירדן? אפילו אדמונד לוי שם לב שהיא נסוגה מכל התביעות שלה בגדה ב-1988. זה, אגב, לפני כמעט 30 שנים.

אה, יגמגמו בימין, פעם הם הצביעו בירדן. ובכן, זה היה פעם; לפני 50 שנים כמעט. רוב תושבי הגדה המערבית אינם ולא היו מעולם אזרחי ירדן. אגב, כאשר הם יכלו להצביע לפרלמנט, היתה להם השפעה מסוימת על השולט בהם. הם יכלו להעלות את טענותיהם בפני השלטון, שאם כי היה מושחת ואכזר השכיל להפנים כי אם יתעלם מהתושבים לחלוטין הוא מסתכן בהתקוממות, שהרי לגיטימציה אחרת אין לו. המשמעות של הענקת זכות הצבעה בירדן לפלסטינים – אפילו אם נקבל לרגע את הפנטזיה שירדן תסכים לכך, ואין שום סיבה שתסכים לכך – היא ניטרול של שארית יכולתם של הפלסטינים להשפיע על השולט בהם. למה שהמפקד בשטח יתחשב באיזה חבר פרלמנט ירדני?

בקיצור, יש פה תרגיל ציוני רגיל: לטשטש איכשהו את העובדה שהשלטון איננו זוכה להסכמת הנשלטים. אם אתה רוצה לחרפן ציוני, שאל אותו בשקט איך מסתדרת התפיסה שלו עם הסכמת הנשלטים וראה את הראש שלו מתפוצץ. הוא יצווח משהו על בלפור, ואתה תשאל אותו בנימוס האם בלפור טרח לשאול את תושבי הארץ לפני שהבטיח אותה לפולשים מזרח אירופאים; לא, לא, אבל סן רמו… תגיד, בסן רמו, הם טרחו לשאול את הפלסטינים? אה, לא? המממ. אז אתה אומר שלהחלטות של קולוניאליסטים מ-1920 יש יותר תוקף היום מרצונם של מיליוני פלסטינים? עד מתי ההחלטות הללו יהיו תקפות יותר? באיזה שלב ההתעלמות מהסכמת הנשלטים ושליטה עליהם למרות זאת מתוקף איזה צטאלע הופכת לשעבוד ועבדות? מתי יזכו צאצאיהם של המשועבדים על ידי המדינה הציונית להשתחרר ולקבל יצוג?

כשקיש מדבר על הפנטזיה של הצבעה לירדן, הוא מדבר על טיוח העובדה שישראל, כמדינה ציונית, היא משטר עוול; ועל כך שהיא איננה יכולה אלא להיות משטר עוול.

וכמובן, קיש מדבר על תושבי הגדה המערבית, ואף אחד לא שואל אותו על רצועת עזה. מבחינת רוב הציונים – משטר עוול שהעוול הכרחי לו, כבר אמרנו? – העזתים יכולים להמשיך להתקיים על סף רעב וקריסה לנצח. שאם לא כן, נצטרך להכיר בקיומם וכל מגדלי הקלפים הדמוגרפיים שלנו יקרסו. אז בואו לא נדבר על עזה, ותן לי עוד מהחומר הירדני החזק הזה. רק לא להסתכל במציאות.

ובכל זאת, מילה חיובית על קיש: הוא חש צורך לדבר על התכניות שלו. זה עדיף על המצב שבו ראש הממשלה יוצא לשתי מערכות בחירות בלי בכלל להציג מצע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לימין היהודי אוזלים האשמים, לבוא לעצמו בטענות הוא לא מסוגל, אז הוא תוקף את פייסבוק

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, היה לחוץ מאד בסוף השבוע. מתקוממים פלסטינים רצחו שני מתנחלים ביומיים, אחת מהם ילדה בת 13 שנדקרה בחדרה. ארדן ידע שאין לו שום פתרון, כי אין פתרון, אז הוא עשה מה שהימין תמיד עושה: הפיל את התיק על מישהו אחר. המישהו הזה היה מארק צוקרברג, כי לדברי ארדן הרוצח כתב על כך שהוא רוצה למות בחשבון שלו בפייסבוק כמה ימים לפני הרצח וצוקרברג לא עשה עם זה כלום. כיממה קודם לכן, הציע נפתלי בנט לסגור את האינטרנט, בדגש על פייסבוק, לכל תושבי דרום הר חברון, שהם כ-300,000 איש. פה פירטתי למה זה כנראה לא רעיון מוצלח כל כך.

נתחיל מהגינויים, כדי לגמור עם זה מהר. אני חושב שמארק צוקרברג הוא נבל-על ואני די משוכנע שפייסבוק גורמת נזק ניכר למין האנושי; לגמרי לא אתפלא אם בעוד כמה עשרות שנים עלילות קומיקס יתארו איך מישהו חוזר בזמן כדי לבלום את לידתו של צוקרברג (וכתוצאה מהסיבוך הבלתי נמנע במצבים כאלה, מביא לנו את סנאפצ’אט.) יש הרבה דברים שמארק צוקרברג אשם בהם; הפיגועים של הפלסטינים ושל דאע”ש (כן, כרגיל הימין גונב את הסיסמאות שלו מארה”ב) אינם חלק מקטלוג הזוועות של צוקרברג.

ומשאמרנו את זה: צריך להיות מטומטם מושלם כדי לחשוב שהבעיה במקרה הזה היא בפייסבוק. יש מיליוני פלסטינים זועמים, כי הם נטולי זכויות בסיס. אם תסגור להם את פייסבוק, הם כנראה לא יפסיקו להיות זועמים. יכול להיות שהם יתחילו לתקשר ברדיו חובבים, יכול להיות שהם יעברו ליוני דואר, יתכן שמדפסות הסטנסיל שנתנו לנו את הכרוזים של שנות השמונים יחזרו לאופנה, ויתכן שהם ידברו זה עם זה באיתותי עשן – אבל הם ימשיכו לדבר על אותם הדברים. על כך שהם נטולי לאומיות מאז שישראל חיסלה את המדינה-בדרך שלהם ב-1948 וזרקה אותם למחנות עקורים, על כך שהם נתונים להשפלות שרירותיות, על כך שכל זב ומצורע יכול לירות בהם ושום דבר לא יקרה לו, על כך שישראל גונבת להם את המים באמצע הקיץ, על האב שמושפל לעיני ילדיו ועל הילדים שמתעוררים בלילה כדי לראות חייל מרוצה מעצמו מאיר בפניהם בפנס.

צריך להיות מטומטם מושלם, ומי היה מאמין – אנחנו מדברים על גלעד ארדן ועל הימין היהודי.

הרי, בסופו של דבר, ארדן צריך להפנות את הטענות אליו-עצמו. הוא השר לבטחון פנים. המערכת שלו מנטרת את הפייסבוק הפלסטיני (ומבצעת לא מעט מעצרים בגלל דברים שיהודי לעולם לא היה נעצר עליהם.) פייסבוק, עם כל הכבוד, היא לא כוח שיטור. היא לא אמורה לעבוד עבור כל דיקטטורה צבאית בעולם ולנטר עבורה את מה שאנשים כותבים. זה הג’וב המסריח של ארדן ומקביליו במשרד הבטחון (ומקביליהם האזרחיים בחברות “מודיעין אזרחי”.)

החמושים של ארדן לא הצליחו בתפקידם, אז הוא מגלגל את האחריות על צוקרברג. זה קל, זה זול (מה צוקרברג יעשה לו?), ובציבור היהודי שהשתכנע שהבעיה היא לא הכיבוש אלא “ההסתה” הפלסטינית, זה גם עשוי לתפוס. העובדה שצוקרברג בגד באידיאלים היהודיים של התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון והוא משחית את הזרע שלו עם גויה, טפו, בלי לחשוב על הדורות הבאים של העם היהודי, כנראה גם היא צפויה לסייע. זו כנראה רק שאלה של זמן עד שמישהו ימצא את התמונות של צוקרברג עם פרס וינופף בהן כהוכחה ל…משהו.

ובסופו של דבר אנחנו נשארים עם שני צעירים מתים: הילדה שנרצחה בחדרה והכמעט-ילד שרצח אותה, מי שכתב שהוא הולך למות אבל ידע שבחברה שלו אין לגיטימציה להתאבדות, ולא מצא מוצא מחייו אלא בשפיכת דמו של אדם אחר.

אבל רגע, שניים? לא, לא ממש. לפני כתריסר ימים ירו חמושי צה”ל ללא כל סיבה לעבר רכב פלסטיני שנסע בכביש 443. הרכב הכיל מספר צעירים פלסטינים: חמוש צה”ל ירה עליהם מגשר אל הכביש, מלמעלה למטה. הוא רצח את מחמוד ראפת בדראן, ופצע עוד ארבעה אחרים. הם היו בדרכם חזרה הביתה משחיה בבריכה.

הרוצח שהרג את בדראן לא חוסל במקום. ספק אם יועמד בכלל לדין. צה”ל הודיע תחילה שבדראן הוא “מחבל” שיידה אבנים, ואחר כך נאלץ לחזור בו. עכשיו הדיווח הוא שמדובר ב”ירי בשוגג.”

אף אחד לא יורה “בשוגג” ברכב שנע מתחתיו. הוא לא יורה מעל לעשרה קליעים “בשוגג.” הוא יורה בכוונה. ספק אם יש תובע צבאי שיהיה לו האומץ להעמיד אותו לדין על רצח, אבל רצח זה מה שזה היה: נסיון לגרום מוות לאדם בשל מוצאו. היורה לא ידע מיהו בדראן, אבל כמו הרוצח מקרית ארבע, גם לא היה אכפת לו.

רק שבניגוד לרוצח מקרית ארבע, הרוצח שלנו – כמו בכל כך הרבה מקרים – זוכה להגנה אוטומטית בגלל שהוא לובש מדים. אנחנו מדחיקים את התקרית, במקרה הטוב, או מספקים לה תירוצים במקרה הרע; אנחנו שכחנו את בדראן חמש דקות אחרי הירי.

הפלסטינים לא. והידיעה שהם מתים כבני בקר כי כך עלה ברצונו של חמוש כלשהו, היא אחד הגורמים שמאפשרים להפוך את המעשה הנתעב של רצח ילדה למעשה של התנגדות לאומית ראויה להערכה. המאבק הלאומי מושך תמיד טיפוסים שכמהים לאלימות, ומעניק למעשי הזוועה שלהם אצטלת קדושה. דברים שהיו בלתי נתפסים בחיים הרגילים נתפסים כאפשריים, סבירים, קשים אך הכרחיים, כשהפסיכוזה הלאומית גורמת לצעיר לתפוס סכין ולהתגנב להתנחלות או לבן גילו לעמוד על גשר ולירות ברכב שעובר מתחתיו.

מלחמה בפייסבוק לא תועיל כאן. האינתיפאדה הראשונה, נזכיר לטמבל הבכיר מהליכוד, התחילה כשפרצה שמועה על כך שתאונת משאית לא היתה תאונת משאית אלא פיגוע נקמה של יהודי. לא תהיה פייסבוק? יהיו טלפונים, סמסים, שמועות נלחשות – ולא תהיה שום דרך לדעת מה הן בכלל, ובהתאם לא תהיה יכולת להתמודד איתן.

יש בפנינו שלוש ברירות, אף אחת מהן לא תהיה זולה. לסגת מהגדה המערבית ולהוציא משם את המתנחלים; להכיר במציאות ולהקים מדינת כל אזרחיה על כל שטחי פלסטינה המנדטורית; או להמשיך את המצב הנוכחי. המשך המצב הנוכחי יגרור מעשי זוועה, משני הצדדים. אבל ארדן הרי לא יכול לומר לתומכיו שהילדים המתים שלנו הם קורבנות מפעל ההתנחלות, ושכל הקשקשת של הליכוד והימין על כך ש”אנחנו נדע איך להלחם בטרור” היא בדיוק זה – קשקשת; אז הוא מעדיף להפיל את התיק על צוקרברג.

מה שהופך אותו לאפס הבולט של הימים האחרונים. אשר לצוקרברג עצמו, קשה להניח שהוא מתרגש. התאומה הרוחנית של ישראל, התיאוקרטיה המוסלמית היחידה בתת היבשת ההודית, איימה להוציא אותו להורג לפני כמה שנים בגלל שפייסבוק מקדמת "כפירה." גלעד ארדן? זה בקטנה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)