מתאם הפעולות בשטחים הודה שישראל מפעילה מדיניות מפלה – שנה אחרי שבג”ץ פסק שאין אפליה כזו

אתם עשויים לזכור את יואב “פולי” מרדכי כדובר צה”ל שהודה שחיילי צה”ל מפעילים כוח בהתבסס על המוצא האתני של האדם שנמצא מולם ולא על פי רמת האיום הנשקפת ממנו. השבוע שוב פלט מרדכי – שמאז קודם לתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים – בטעות את האמת: בדיון בכנסת, אמר מרדכי כי “אני רוצה לקבוע באופן חד משמעי – האכיפה [בתחום הבניה – יצ”ג] מחמירה יותר עובדתית כלפי הפלסטינים. יתרה מכך, מרבית האכיפה כלפי פלסטינים מתבצעת על אדמות פלסטיניות פרטיות […] בשנתיים האחרונות הוקפאו תכניות מתאר פלסטיניות וכרגע אין בניה מאושרת. […] הנתונים על אכיפה נגד פלסטינים לא מוצגים בגלל מדיניות בינלאומית. להגיד שיש מגמת אכיפה כלפי היהודים ולא כלפי הפלסטינים היא משוללת מהיסוד.”

מה בעצם אמר מתאם פעולות הדיקטטורה הצבאית הישראלית? נפרק את הדברים:

א. ישראל מבצעת אכיפת בניה מחמירה יותר כלפי פלסטינים מאשר כלפי יהודים בשטחי הגדה המערבית.

ב. עיקר האכיפה כלפי פלסטינים היא כלפי בניה שהם מבצעים על אדמותיהם הפרטיות. אף אחד לא חושב בכלל להעביר להם אדמות ציבור; ישראל מונעת מהם לבנות על אדמותיהם-שלהם.

ג. אין לפלסטינים אפשרות חוקית לבנות (”הוקפאו תכניות מתאר, אין בניה מאושרת”), מה שאומר שבפועל אין להם ברירה אלא לבנות באופן בלתי חוקי.

ד. הנתונים האלה קיימים אבל מוסתרים מחשש לפגיעה ב-hasbara (”מדיניות בינלאומית”), משום שהם מוכיחים את מגמת הסיפוח הזוחל של הגדה.

וחשוב מכל, האלוף מרדכי לא אמר אבל מדבריו די ברור ש:

ה. שופטי בג”ץ הם אווילים משרישים, במקרה הטוב, או שותפים לפשע במקרה הרע.

נסביר.

בשנת 2011, עתרו מועצת הכפר דיראת רפעיה והארגונים שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם, מרכז ירושלים, הוועד הישראלי נגד הריסות בתים וסנט-איב המרכז הקתולי למען זכויות אדם לבג”ץ, בדרישה לבטל את צו המפקד הצבאי 418 משנת 1971 (את העתירה אפשר לקרוא כאן – זהירות, מסמך.) מה עשה צו 418? ההסבר הביורוקרטי הוא שהוא ביטל ועדות התכנון המקומיות בכפרי הגדה, כפי שהוקמו על פי חוק התכנון הירדני, והעביר את סמכויותיהן לוועדות כפרים שממונות על ידי המפקד הצבאי.

בלשון בני אדם, מה שצו 418 עשה – כבר בשנת 1971, כן? – הוא להפוך כל בניה שלא אושרה על ידי המפקד הצבאי במרחז הכפרי של הגדה, שהוא יותר מ-60% משטחה, לבניה בלתי חוקית אפריורי; והעביר למפקד הצבאי את הסמכות לחלק היתרי בניה או לשלול אותם כאוות נפשו. כמובן, בוועדות של המפקד הצבאי לא יושבים פלסטינים. אבל מתנחלים דווקא יש שם לא מעט.

בלשון העתירה, “[המפקד הצבאי נטל] את סמכויות וזכויות התכנון המוקנות לאוכלוסיה המוגנת בצו 418, והעניקו אותן לאוכלוסיה הכובשת, בתוך השטח הכבוש עצמו, תוך שלילה בהגדרה של האפשרות להקים ועדות תכנון מיוחדות לערים או לכפרים פלסטיניים.” על פניו, מציינת העתירה, מדובר בהפרה בוטה של תקנה 43 מתקנות האג 1907, הנוגעת לניהול שטח כבוש. במהלך הדיונים, ציינה עו”ד נטע עמר-שיף דוגמאות רבות לאפליה בתכנון: למשל, ב-2014 המנהל האזרחי הצליח לקושש תכניות מתאר רק ל-10% מהישובים הפלסטייניים בגדה. על פי חישובי עמותת במקום, השטח המיועד לבניה פלסטינית בשטחי סי עומד כאחוז אחד. כלל תכניות המתאר של ההתנחלויות – לא כולל מאחזים בלתי חוקיים, ביניהם התנחלות הדגל עפרה – עומד על 26% משטח סי. אגב, זוכרים את סעיף ג’ של מרדכי? גם תכניות המתאר שנאלץ המנהל האזרחי להכין, לצרכי טשטוש שופטי בג”ץ, הוקפאו מאז.

איך אמר קיסינג’ר? את הבלתי חוקי אנחנו עושים מיד, הבלתי חוקתי דורש קצת מאמץ. בג”ץ כבר רגיל להחליק עבירות של המפקד הצבאי על המשפט הבינלאומי. וזה בדיוק מה שקרה הפעם. לאחר השיהוי הרגיל של ארבע שנים בפסיקה בעתירה שביקשה צו בהול, דחה בג”ץ את העתירה. המשנה לנשיאה רובינשטיין פסק שלא הוכח שיש אפליה כלפי הפלסטינים. השופט סולברג הלך צעד אחד קדימה וכתב שאי אפשר להיענות לעתירה משום שהיא מנוגדת להסכמי אוסלו (!).

זה היה ביוני 2015. לפני עשרה חודשים. השבוע, כאמור, פלט האלוף מרדכי את האמת: האפליה שבג”ץ לא ראה קיימת; היא שיטתית; היא פועלת במיוחד בתחום הריסת הבתים; ואם לא הוצגו נתונים לגביה, הרי זה לא משום שאין נתונים שיצביעו על האפליה – אלא משום שהממשלה מעדיפה להסתיר אותם.

האם השופטים לא ידעו את זה? אם הם לא ידעו את מה שיודע כל מי שרוצה לדעת, אם זה טיב שיקול הדעת שלהם, איך לעזאזל אנחנו אמורים לסמוך עליהם בעניינים טיפה יותר מסובכים, כמו נניח תיק תאיר ראדה? או, מה שלטעמי סביר יותר, הם ידעו – וכהרגלם הסתכלו הצידה?

השבוע תקפו השופטים ונציגי הפרקליטות את השיח הציבורי ביחס למערכת המשפט. הם טענו שלא יעלה על הדעת שתהיה ביקורת ציבורית על פסקי דין ושיערערו על האמינות של פסקי הדין הללו.

אז, חבר’ה? אם אתם רוצים את האמון שלנו, יש לכם הרבה עבודה. הפרקליטים? נסו לא להעלות שקרים גסים מדי בבית המשפט ונסו להגמל מההרגל שלכם להגן בהתלהבות על כל דבר תועבה. השופטים? נסו לא להעמיד פנים שהנוזל הצהוב שמזרזף עליכם מספסלי המדינה הוא גשם. אני יודע, זה לא יהיה פשוט – לא שוברים בקלות הרגלים ארוכים כל כך. ובכל זאת. לפחות תנסו להעמיד פנים שאנחנו לא חייבים להחליט אם אתם מטומטמים או רשעים. נסו; מה יש לכם להפסיד?

ועוד דבר אחד: אתמול דחה בג”ץ את העיון בעתירה שדרשה להשלים חקירה ולהעמיד לדין את החמושים והקצינים שהיו אחראים להריגתו של בסאם אבו רחמה, מפגין בלתי חמוש בכפר בילעין. השופטים החליטו שראשית יש לממש נוהל שלא היה קיים בזמן שהעתירה הוגשה. חמוש צה”ל – וזה לא משנה אם הוא איש מג”ב או צה”ל, שניהם תחת פיקוד צבאי בגדה – ירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של אבו רחמה לפני שבע שנים. פרטים פה. ספרו לי עוד על מערכת הצדק הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על עוד עוולה של הכיבוש הישראלי, נוכחת, יומיומית ונעלמת לגמרי מעיני הישראלים

לפני שנבחר לראשות הממשלה ב-2009, הרבה בנימין נתניהו לקשקש על “שלום כלכלי.” על פי המלל שפלט באותה תקופה, ממשלה בראשותו תטפח את הכלכלה הפלסטינית ועל ידי כך תחזק את ידי המתונים שם; אחר כך אפשר יהיה, לדבריו, לדבר על שלום מדיני.

בסוף 2015, הסכימה ממשלת ישראל עקרונית לאפשר לספקיות הסלולר בגדה – לא ברצועה, זה יקום אחר – פריסה של תדרי דור שלישי. זה היה אחרי שנתיים שבהן היא עיכבה את ספקית הסלולר הפלסטינית השניה, ווטניה, מלפרוס אפילו דור שני. ספקית הסלולר הפלסטינית הגדולה – הדומיננטית, למעשה – ג’וואל ביקשה את תדרי הדור השלישי לפני שמונה שנים. אתם יודעים, בדיוק בימים שבהם נתניהו התפייט על שלום כלכלי. לקח לה רק שמונה שנים לקבל את ההיתרים.

כמובן, העובדה שישראל אמרה שהיא מאשרת משהו, לא אומר שזה גם יקרה. אחרי הכל, בהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לאפשר לפלסטינים פריסה חופשית של ספטקטרום סלולרי. זה היה רק לפני 23 שנים.

כל זה, ועוד, מופיע בדו”ח צנוע של הבנק העולמי, שעוסק בצרות של תעשיית הסלולר הפלסטינית. יש שם לא מעט נקודות מעניינות, ונתחיל מהברורה מאליה. הסירוב הישראלי לאפשר לחברות הסלולר הפלסטיניות לפרוס תדרי דור שלישי עלה לכלכלה הפלסטינית בשנים 2013-2015 מאות מיליוני דולרים, אולי אפילו עד כדי כמיליארד דולרים. לאלו ממכם שמתקשים לזכור את התקופה, זו היתה תקופת שיא השקט ביחסי ישראל-פלסטין מאז שנת 2000.

אילו בנימין נתניהו אכן היה מאמין לרטוריקה שלו-עצמו על “שלום כלכלי” כמקדם שלום בכלל, הדבר הראשון שהוא היה אץ לעשות היה להמטיר ספקטרום על חברות הסלולר הפלסטיניות. כי כשיש לך חברות שמסוגלות לספק דור שלישי, אתה מקדם את כל עולם האפליקציות. לך תקים סטארטאפ סלולרי כשאין לך חיבור רשת יציב. יש ברמאללה סצינת סטארטאפ צנועה. נתניהו, כדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, יכול היה לקדם אותה. הוא היה יכול להציע לצעירים פלסטינים עתיד אחר. הוא יכול היה לקדם את עלייתה של שכבה כלכלית ותרבותית פלסטינית שהיתה מציבה אלטרנטיבה לפלסטינים מיואשים.

היו לו שמונה שנים, והוא לא עשה כלום מכל זה. למה? ובכן, קודם כל משום שהוא נתניהו. עשיית כלום הוא המצב הטבעי שלו. ושנית, משום שלישראל אין באמת אינטרס לטפח עצמאות כלכלית פלסטינית. האינטרס שלה הוא קולוניאליסטי.

נסביר. כדי שחברות סלולר פלסטיניות יוכלו לתפקד ברצינות, הן צריכות לפעול בשטחי סי. שטחי סי מהווים כ-60 אחוז משטחי הגדה. מספר הפלסטינים שחי בהם לא ברור, נע בין 100,000 ל-300,000, אבל שטחי סי הם גם הדרכים שבין הערים והעיירות הפלסטיניות. חברת סלולר פלסטינית שלא יכולה לספק כיסוי בשטחי סי, תתקשה מאד לספק כיסוי ראוי ללקוחות שלה.

וראה זה פלא, ישראל לא מאפשרת בפועל לחברות פלסטיניות לבנות אנטנות סלולר בשטחי סי. בשנת 2014, ביקשה ג’וואל אישורים לבנות 57 תחנות כאלה בשטחי סי, ובתגובה הרשויות הישראליות דרשו שהיא תבנה את המתקנים בשטחים שנמצאים בשליטה ישראלית ישירה ושאין להם קשר רציף לשטחי איי או בי; דרישה שלישית היתה שהספקטרום בשטחי סי יהיה ספקטרום ישראלי, לא פלסטיני. מאוחר יותר, ב-2015, ישראל ירדה משתי הדרישות הראשונות, אבל המשיכה לא לאשר את הבקשות של ג’וואל: מ-57 הבקשות שהוגשו ב-2014, אושרה עד מועד פרסום הדו”ח רק אחת.

מצד שני, בעוד שהכיסוי של חברות הסלולר הפלסטיניות בגדה מוגבל, הכיסוי של חברות הסלולר הישראליות מלא. זוכרים איך אורנג’ בנתה מתקנים במאחזים בלתי חוקיים? בנתה אותם למרות צווי הריסה? אז התירוץ הרשמי שלה היה שהיא מחוייבת לספק כיסוי גם בהתנחלויות. אממה, הדו”ח של הבנק העולמי שם לב לתופעה מעניינת: האות של חברות הסלולר הישראליות חזק מדי מכדי לספק שירות רק למתנחלים. על פי ההערכות, חברות הסלולר הישראליות מחזיקות בכ-30% או יותר מכלל המנויים בגדה.

וזה הגיוני לגמרי. אם הייתי צריך לבחור בין חברה פלסטינית מקרטעת שלא מסוגלת לספק לי דור שלישי ברגע שאני יוצא מתחומי העיירה שלי ובין חברה ישראלית שמבטיחה בעליצות שבקרוב היא תספק לי גם דור רביעי, מה שיקרה שש שנים בערך לפני שחברה פלסטינית תקבל רשיונות לדור רביעי, אז די ברור במה הייתי בוחר.

אנחנו צריכים להתחיל להבין שמה שקורה בגדה כבר איננו כיבוש, מזמן מדובר בקולוניאליזם/אפרטהייד. “כיבוש” הוא רק התירוץ של הימין היהודי להמשיך להחזיק את השטחים. בפועל, ישראל מנצלת את המשאבים של הגדה המערבית לצרכיה כבר עשרות שנים, בניגוד למשפט הבינלאומי. היא מנצלת כל דבר שהיא יכולה. ורוב הישראלים עיוורים לחלוטין לחלק ניכר מהניצול הזה. גם מי שמודע לכך שמשהו לא מסתדר – חיפשתי מידע במשך שנים על נושא הדור השלישי בגדה, עד שהגיע הדו”ח של הבנק העולמי – לא יודעים מה בדיוק קורה.

דו”ח קודם של הבנק העולמי, מסוף 2013, מצא שהשליטה הישראלית בשטחי סי לבדם עולה לכלכלה הפלסטינית 3.4 מיליארדי דולרים בשנה. זה הרבה מאד כסף, ודאי במונחים פלסטיניים אבל גם במונחים ישראלים.

“שלום כלכלי” לא אפשרי משום שיותר מדי חברות ישראליות ויותר מדי ישראלים מתקיימים על ניצול של הפלסטינים. יתר על כן, כל נסיון לקדם “שלום כלכלי” ידרוש מישראל לוותר על נתחים שכבר תפסה בשטחי סי – וישראל לא מאומנת להרפות. נתניהו ודאי לא מסוגל לשחרר את אחיזתה של החברה היהודית בטרף. האיש שאמר שהוא חזק מול החמאס חלש מאד נגד הימין היהודי.

מנגנוני ה-hasbara הישראליים אוהבים לטעון בשנים האחרונות שהפלסטינים שולטים בעצמם. בוגי יעלון התחיל את השקר הזה ואחד המקדמים הבולטים שלו הוא בן דרור ימיני. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שישראל שולטת במרשם האוכלוסין שלהם; הם כל כך שולטים בעצמם שישראל שולטת בגביית המסים שלהם; כל כך שולטים בעצמם, שאין להם אפילו תדרי סלולר משלהם והם לא יכולים לבנות אנטנות ברוב השטח שלכאורה מיועד להם.

ואה, כן: מתי הסכימה ישראל לתת לפלסטינים את התדרים שהם כה נזקקו להם? לא בשנות השקט אלא בסוף 2015. אחרי שהתחילה התקוממות אלימה. כמעט אפשר היה לחשוב שישראל רוצה לעודד אלימות פלסטינית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)