למה ישראל בכלל לא מנסה לנהל לוחמה נגד התקוממות: כי המתנחלים לא מאפשרים לה שום מרחב תמרון

הקריסה של שורה של מיליציות וצבאות שמומנו על ידי ארה”ב ברחבי העולם העלתה שוב לכותרות את הוויכוח על מה שבעשור האחרון כונה COIN, קרי Counter-Insurgency או לוחמה בהתקוממות. ההיסטוריה של העיסוק ב-COIN שווה התייחסות: Counter-insurgency, בשמה המלא, היתה אובססיה של ממשל קנדי בראשית שנות השישים. טובי המוחות הצבאיים של ארה”ב עסקו בנושא. אחרי התבוסה הצרפתית בהודו-סין והתבוסה באלג’יר, היה ברור שמגיע עידן חדש של לוחמה עממית.

לוחמה בהתקוממות כמעט שלא הצליחה בשום מקום, והגרסה הבולטת ביותר של הכשלון היתה המלחמה האמריקאית בוויאטנם. הסיבה לכך פשוטה למדי: COIN דורשת איפוק, שימוש חסכני ומדויק מאד בכוח אש, נכונות לספוג אבידות ומעורבות ישירה בעבודה מול האוכלוסיה. ההנחה הבסיסית שלה היא שיש צורך להפריד בין המתקוממים ובין האוכלוסיה הכללית; שהפרדה כזו מעשית, אם האוכלוסיה תיווכח שיש לה מה להרוויח מהמשך המשטר; ושכדי לשכנע אותה בכך יש, מצד אחד, להוריד את מספר הנפגעים הבלתי-מעורבים ומצד שני להשקיע כמות נכבדת בתשתיות: בתי ספר, מרפאות ועוד.

אחרי ויאטנם, הדבר האחרון שהצבא האמריקאי רצה לעשות הוא COIN – ועזבו עכשיו את העובדה שגם בהנתן ההנחה הבעייתית מאד שהתיאוריה עובדת, הצבא האמריקאי מעולם לא יישם אותה שם – והוא התמקד במלחמה מול צבאות מאורגנים אחרים. הארגון מחדש הזה סייע לבניית הצבא מחדש בשנות השמונים והתשעים. אף קצין עם שכל בקודקוד לא רצה להתפס שהוא בכלל יודע מה זה COIN. לוחמה במורדים היתה העבר האפל, הכשלון שממנו מתאוששים.

ואז הגיעו עיראק ואפגניסטן. אחרי מערכה מהירה מאד נגד הצבא העיראקי הסדיר, האמריקאים מצאו את עצמם שוב מתמודדים עם מורדים. הגנרל דיוויד פטראוס, שתמיד הראה חוש עילאי ליחסי ציבור, החל בפומבי לדון שוב בנושאי COIN (הוא האיש שהפך את הקיצור הזה לפופולרי) ואפילו כתב ספרון בנושא. ב-2010, אחרי ההצלחה הזמנית של מבצע ה-Surge של פטראוס בעיראק, נראה היה שהאסכולה שלו ניצחה. היריבים המרירים אמרו אז ש”עיראק, עיראק היא סיפור שעוד לא נגמר” וכולם צחקו עליהם.

חמש שנים אחרי, כבר לא צוחקים כל כך.

תומכי תיאוריית COIN יצביעו על כך שהצבא האמריקאי לא יישם אותה. הדרישות הן כאלה:

א. שימוש חסכני באש כדי למנוע פגיעה באוכלוסיה לא מעורבת.

ב. מצד שני, פגיעה מדויקת במורדים כדי להוכיח יכולת.

ג. שיפור כלכלי וחברתי של האוכלוסיה ה”מתנדנדת” ויצירת קשרים הדוקים איתה.

ד. נכונות לספוג אבידות ללא תגובת יתר מתוך ידיעה שתגובה כזו היא כשלון טקטי עם השלכות אסטרטגיות.

מוויאטנם ועד אפגניסטן, הצבא האמריקאי נכשל טוטאלית ביישום התיאוריה שלו-עצמו. הוא השתמש בעקביות בהרבה יותר מדי כוח אש, במיוחד מהאוויר; לא היה מוכן להסתכן באבידות; השיפור הכלכלי היה חלקי מאד ולעתים קרובות נזל לידיהם של מקורבים מושחתים; והמגע עם האוכלוסיה אף פעם לא הצליח.

לנקודה הקריטית הזו היו כמה סיבות. קודם כל, אמריקאים ממש גרועים בלמידה של תרבויות אחרות. כדי לעשות COIN כמו שצריך, כל סיור מצריך דובר השפה המקומית, הוא מצריך הבנה של התרבות המקומית והכלה שלה, ולאמריקאים פשוט לא היו מספיק דוברי ערבית ופשטו. אשר ליכולת לתקשר עם התרבות המקומית – נו.

כוחות הגרילה ניצלו את נקודת התורפה של צבאות גדולים: הם גרמו להם אבידות. מינוריות, אבל קבועות ומבלי שתהיה מטרה ברורה. אחר כך הם שבו ונטמעו באוכלוסיה. התוצאה היתה שהחיילים והקצינים הזוטרים החליטו שהם שומרים קודם כל על עצמם, ולעזאזל האוכלוסיה המקומית, ממילא כולם משת”פים או משת”פים למחצה של האויב.

ובמובן מסוים זה נכון. האוכלוסיה המקומית, מה לעשות, רואה את עצמה (ובצדק!) ככבושה על ידי כוח זר והמשת”פים שלו. אפילו מי שלא מוכן לסכן את עצמו ואת משפחתו במאבק יחוש אהדה טבעית לבני עמו שנלחמים נגד פולש זר. כדי לעבוד עם הכובש, הוא צריך להשתכנע שא. הכובש על סף נצחון, ב. שהוא מסוגל להגן עליו מהגרילה (שמצידה, צריכה להשתמש באלימות מחרידה כדי להרתיע משיתוף פעולה כזה), ג. ושמדובר בכוח כובש חיובי יחסית.

הפצצה של חתונות ובתי חולים לא תורמת, בלשון המעטה, לדימוי הזה. גם לא העובדה שהחמושים שלך יכולים לטבוח באוכלוסיה מבלי להיענש על כך.

אז ברור למה זה לא עובד לכמעט אף כוח מערבי בעולם השלישי, אבל מה לגבי ישראל והפלסטינים?

[…]

על פניו, לישראל – בבואה לנהל מלחמת גרילה נגד הפלסטינים, מ-1987 והלאה – היו מספר יתרונות מובהקים ביחס לכוחות מערביים מקבילים:

א. מספר גדול מאד ביחס של דוברי ערבית.

ב. הכרה טובה מאד של התרבות הפלסטינית.

ג. חדירה עמוקה לחברה הפלסטינית, כמעט עד רמת פירוק שלה.

ד. משטור טוטאלי, באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לשב”כ הישראלי לקבוע עד כמה פלסטיני יוכל להתפרנס.

ה. עליונות אווירית, ארטילרית ויבשתית מוחלטת. ישראל יכולה להפציץ, להפגיז או לכבוש כל שטח פלסטיני, אם ברצונה בכך, תוך זמן קצר.

אז למה ישראל מצליחה, כמו הצרפתים באלג’יר, בסך הכל לגרד חמש-עשר שנים בין סיבוב אלימות אחד למשנהו?

בגלל אפקט זמביש.

[…]

לאמריקאים בוויאטנם, אפגניסטן ועיראק, לצרפתים בוויאטנם ואלג’יר, היו גזרים. פיתוח של תשתיות, ובמקרה של אלג’יר, בשלב נואש במיוחד, אפילו הצעה של אזרחות צרפתית מלאה (שם, מה שיכול היה להתקבל ב-1954 כבר לא היה אפשרי ב-1960).

ישראל לא יכולה להציע לפלסטינים פיתוח. השטחים שבהם הפלסטינים יכולים להתפתח כבר הובטחו לזמביש ולמתנחלים. האחרונים מפעילים טרור משלהם: בעצירה אל קבליה החלו הפלסטינים, בסיוע הסוכנות האמריקאית USAID, לבנות מתקן טיהור שפכים; מתנחלים שהגיעו מיצהר הציתו אותו פעם אחר פעם. זה נגמר רק אחרי שיחה תקיפה של השגריר האמריקאי עם קציני צה”ל.

כשצה”ל מוצא את עצמו לחוץ בין האמריקאים, שמממנים אותו, ובין המתנחלים, בסופו של דבר הוא מעדיף את המיליארדים שמגיעים מוושינגטון על פני זמביש. לאירופאים אין מזל כזה: פעם אחר פעם, צה”ל – בכובע שלו כמנהל האזרחי – מחריב פרוייקטים אזרחיים שלהם בשטחי סי. הסיבה לכך פשוטה: צה”ל (”המנהל האזרחי”) לא מוציא אישורי בניה לפלסטינים בשטחי סי.

הבטחנו אותם לזמביש, אתם מבינים.

ואם אין אישורי בניה, ולא יכולים להיות אישורי בניה, אז צה”ל מגיע ומחריב מתקני חשמל סולארי, בארות, בתי ספר, ומה לא.

זה לא עובד בכיוון ההפוך: בשבוע שעבר הודיעה המדינה לבית המשפט שהיא מתכוונת להכשיר מאחזים בלתי חוקיים בעמק שילה, אף שהם בלתי חוקיים למשעי ולא רק שאין להם אישורי בניה, יש נגדם צווי הריסה. אלה, משום מה, לא נאכפים.

הבטחנו את האדמות הללו לזמביש, אתם מבינים.

[…]

וזה לא התחיל עכשיו. בתחילת שנות השמונים, היו שלל יוזמות מקרטעות בישראל, שהמטרה שלהן היתה לתת לפלסטינים איזשהו יצוג עצמי, משהו שירגיע אותם, לא שום דבר רציני אבל תחושה שיש עם מי לדבר.

ואז בא זאב פרידמן יחד עם חבריו הטובים, והניח מטענים במכוניות של ראשי הערים. פרידמן לא קורא לעצמו בשם הזה יותר, זה קצת לא נעים – זה השם שמופיע בפרוטוקולים של בתי המשפט. הוא קורא לעצמו זאב חבר עכשיו, אבל כולם מכירים אותו בשם זמביש.

באה האינתיפאדה הראשונה, והגרילה הפלסטינית למדה. היא הצליחה לרצוח כמה משת”פים, היא הצליחה ליצור אימה משיתוף פעולה, ויותר מכך – היא הצליחה לדחוף את החמושים הישראלים למעשי נקם פראיים כנגד האוכלוסיה. משפטי גבעתי, למי שזוכר.

[…]

ישראל מנהלת לוחמת גרילה כבר כמעט 30 שנה, אבל גם במגבלות הידועות של COIN, היא מגיעה אליה בידיים קשורות. לא רק שהחמושים שלה התרגלו לכך שהם יכולים להרוג פלסטינים בלי לשלם על כך מחיר, לא רק שהיא הורגת כל כמה שנים מאות ואלפי פלסטינים בעזה, מה שפוגע אנושות ביכולות שלה להיראות ככוח מיטיב – אין לה גזר. אין לה מה להציע. אם תשימו לב, תראו שמדי פעם הממשלה מדברת על “הקלות,” כלומר היא מוכנה להרחיב משהו את הרצועה שעל צוואר הפלסטינים. היא תסיר מחסום, אולי; תתן לכמה מאות פועלים לעבוד, אולי. אבל יותר מזה היא לא יכולה לעשות, כי יש לה וואחד מקל, אבל אין לה גזר. במקום גזר, יש לה זמביש.

וזה אומר שיהיו פרצי אלימות קבועים, כי בסופו של דבר הממשלה מיישמת את המדיניות של זמביש. לא בקצב שהיה רוצה, אולי, אבל היא מיישמת אותה. היא מעולם לא קיבלה על כך החלטה רשמית – אלא אם כן היא הסתירה אותה היטב מהציבור – אבל ב-35 השנים האחרונות, היא מתמרנת את הגדה לקראת סיפוח זוחל, מלווה בטרנספר שקט.

ואין עם שיסכים לנישולו הזוחל. ועל כן יהיו פיגועים, על כן יישפך דם. כי אין לממשלת ישראל – ודאי לא לממשלתו של לשלשת עופות – שום מרחב תמרון.

בפעם הבאה שידידיכם או קרוביכם יפלו קורבן לאדם שזעמו התגבר על פחדיו, זכרו: זה מחיר הזמביש.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ואני מקווה לחזור לקצב כתיבה סדיר עכשיו שהותרנו את החגים מאחורינו.

(יוסי גורביץ)