החברים של ג'ורג'

אש מן האטד: פרשת גל הירש

פרשת גל הירש מזכירה לנו לא רק שמדובר ביאיר לפיד של צה”ל, אלא גם את הרקבון שאחז במשטרה

השר לבטחון פנים ועניינים אסטרטגיים, גלעד “מי?” ארדן, הודיע בשבוע שעבר על מינויו של שכיר החרב בהווה והקצין הכושל בעבר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. נוצרה סערה, והיו לה סיבות טובות.

אין חולק על כך שמשטרת ישראל נמצאת במשבר. כמחצית מהניצבים שלה התפטרו או הופרשו, חלקם נחקרים. ממנה מקום המפכ”ל, בנצי סאו, היה מעורב עד צווארו בהרג אזרחים במהלך אירועי ספטמבר 2000. המשטרה צריכה ניקוי אורוות, משהו שיהיה קרוב יותר לפירוק שלה ושל כל התרבות שלה. והיא צריכה מישהו מבחוץ, או על כל פנים לא מהשכבה הנוכחית של ניצבים ותנ”צים, כדי להשלים את המשימה הזו.

אבל המישהו הזה לא יכול להיות איש צבא. בישראל נוטים לשכוח את זה, כי המשטרה זולגת לתוך הצבא והצבא לתוך המשטרה ושניהם מקבלים הנחיות מהמשטרה החשאית, אבל המטרות של צבא ושל משטרה לא רק שונות, הן גם מנוגדות. המטרה של צבא היא להפעיל כוח קטלני כדי לדכא התנגדות צבאית. המטרה של המשטרה היא לשרת את הקהילה ולוודא שהזכויות של חבריה נשמרות. אידיאלית, חיילים יהרגו את חיילי האויב ללא נפגעים; שוטרים צריכים לבצע מעצר וחקירה, לא הרג. מבחינתם, הרג הוא אמצעי אחרון, ואלא אם מדובר בסכנת חיים ממשית, מדובר בכשלון.

משטרת ישראל, וזה תהליך בלתי נמנע לאור ההחלטה האסטרטגית שקיבלה ישראל לספח בשקט את הגדה המערבית, הופכת לכוח צבאי למחצה. אלה כוחות שאולי מצטיינים בדיכוי, אבל הם כשלון קשה בחקירות – לא במקרה, המודיעין בגדה מגיע מהמשטרה החשאית. אם רוצים להחזיר את משטרת ישראל לתפקד כמשטרה, ולא כסוג של גיבוי של צה”ל, כנראה שלא כדאי להעמיד בראשה יוצא צה”ל.

גנרלים לא מבינים בחקירות, לא מבינים בזכויות, לא מבינים במשפט – לא מבינים בשום דבר שהמשטרה עושה. מהבחינה הזו, ההתייחסות של הירש לשוטרים (בהודעה הרשמית שלו על הסכמתו לתפקיד) כאל “לוחמות ולוחמים” היא סימפטומטית. האמונה שגנרל יוכל להציל את המשטרה היא אמונה מיסטית בכוחו של המנהל, התפיסה שאומרת שאתה לא צריך לדעת כלום על העסק שלך, אתה רק צריך לדעת “לנהל.”

אבל גם אם הוחלט משום מה לקחת איש צבא לתפקיד, אסור שהאיש הזה יהיה גל הירש, ומכמה סיבות.

1. הוא כשלון מהדהד. גל הירש פיקד על אוגדה במהלך מלחמת לבנון השניה. בנאום ההתפטרות שלו – שבוצע כמקובל אצלו דרך מקורבים, והגיע שניה לפני פרסום דו”ח קטלני – הוא ייבב שהוא פיקד על תשע חטיבות.

ולמרות זאת, האוגדה שלו נכשלה בכל מה שהיא ניסתה לעשות. אני לא מדבר אפילו על הפקודות המטומטמות שלו ערב החטיפה בלבנון וההחלטה האווילית לבצע מרדף באמצעות טנק, שגררו כנראה את הממשלה למלחמה; פשלות כאלה יכולות לקרות לכל מפקד. אני מדבר על החודשיים שבאו אחר כך, שבהן האוגדה שלו התברברה, לא השיגה מטרות, והאוגדונר שלה שיקר למפקד שלו על המיקום שלו ועסק קדחתנית בשליחת מסרונים לעיתונאים. הירש טוב בדיבורים – הוא מעין היאיר לפיד של צה”ל – אבל מאחוריהם אין כלום. אם התפיסה היא שהוא מנהל מוצלח, אז בואו נאמר שבפעם היחידה שהוא התבקש לפקד על כוח גדול – אוגדה – הוא לא עמד במטלה. אין שום ראיות שהוא יודע לנהל משהו גדול.

2. הוא מ”פ שעלה לגדולה. חמושי צה”ל שאיתרע מזלם לשרת תחת פיקודו של הירש דיווחו בשבוע האחרון שהוא פינטז בפניהם על כך ש”האוגדה תתגנב ללבנון” ושאמר לשריונרים שהוא רוצה שהם “יתגנבו עם הטנקים” וש”יהיו כמו בדואים.”

אדם שחושב שאוגדה יכולה להתגנב, או שאפשר להתגנב עם טנק, מעיד על כך שקודם כל, הוא לא יצא מגיל ההתבגרות, ושנית שהוא לא מכיר את הפיקוד שלו. אמנם, קשה להאשים פה את הירש: הוא לא שירת ארוכות בתפקיד מטה חשוב (בצה"ל, תפקידי המטה נחשבים לנחותים לעומת פיקוד), והפיקודים השונים שלו כללו בעצם פיקוד על אוסף של פלוגות או אפילו כוחות קטנים יותר. זו לא בעיה של הירש; זו בעיה של רוב צה”ל.

3. כי הוא היה שותף לפוטש. במאמר שפורסם הבוקר ב”הארץ”, מתאר רביב דרוקר כיצד הירש התגאה בפניו שכמח”ט בנימין, הוא פשוט איין את הפקודות של הממשלה כשאלה לא מצאו חן בעיניו (גרסה חינמית, ומפורטת יותר, אפשר לקרוא כאן.) הפסקה הרלוונטית של דרוקר ראויה לציטוט במלואה:

“הירש הסביר לי שהוא ידע שהאינתיפאדה באה ולכן, ברגע שהתחילה אלימות, הוא החליט לסגור את כל היציאות מהכפרים הפלשתינאיים. למה? ככה. כי הוא החליט. אני גם חסמתי את כל עוטף ירושלים, "בלוק", כבר בתחילת הלחימה, טען בגאווה מח"ט בנימין, "חסימה טוטאלית. לא נתתי לאף אחד לזוז מטר". לא, הוא לא עדכן את מפקד האוגדה, הודה הירש וגם לא את אלוף הפיקוד וכן, הוא ידע שזה מנוגד למה שהדרג המדיני רצה באותה תקופה, אבל עם כל הכבוד לדרג המדיני (ואין כבוד, מסתבר), הוא יודע יותר טוב והוא החליט וזה מה שיהיה. מפעם לפעם, המשיך הירש, קיבלו המטומטמים למעלה, אתם יודעים ראש הממשלה והקבינט, החלטות על הקלות, אבל לא איש כמו גל הירש ישתף עם הטירוף הזה פעולה. אני מתרתח, הוא הסביר לי ואחר כך סיפר בגאווה איך הוא פשוט מסמס את ההוראות. הזזתי קצת את הטנקים אחורה, כדי שסי אן אן יצלמו ואז החזרתי אותם לאותם מקומות. הקלות אלק.”

כלומר, מח”ט בצה”ל החליט על דעת עצמו שמדיניות הממשלה לא נראית לו, אז הוא ביצע סירוב פקודה מסיבי והפעיל מדיניות משלו – מדיניות שהיתה מנוגדת למדיניות הורדת הלהבות של הממשלה. מי שראה את “מיליון קליעים בספטמבר” יודע שממשלת ברק איבדה שליטה על הצבא; הירש היה חלק מרכזי באובדן השליטה הזה. הוא לא היה לבד, כמובן: דרוקר ושלח תיעדו בספרם היטב כיצד קיבלו הירש ודומיו גיבוי מלא מהרמטכ”ל מופז.

במדינה שבה לא בוצע פוטש צבאי מרצון, הירש היה למצער מבלה שנים ארוכות בכלא; במדינה עם מסורת של משמעת צבאית, היו שואלים אותו אם הוא רוצה סיגריה אחרונה והוא היה מתבקש לבחור בין עם כיסוי עיניים או בלי. בישראל הוא איכשהו קודם, ועכשיו הוא מועמד לתפקיד המפכ”ל.

4. כי הוא פרזנטור. הירש לא הוכיח יכולת תפקודית יוצאת דופן, אבל הוא טוב בדיבורים והוא מסוגל לאלתר מצגת תוך דקות – ולא משנה שלמצגת אין קשר למציאות, זה עדיין מאד מרשים. מצד שני, אדם שמסוגל לחרטט משהו כזה

"האוגדה תבצע הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה, התנפלות, התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים ("נחילים") תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשתלטנות”

כפקודת מבצע, לא ראוי להיות בשום תפקיד. ודאי לא בתפקיד שבו הוא אחראי על חיי אדם.

5. כי הוא שכיר חרב. בתשע השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השניה, הירש התפרנס ממכירת טכנולוגיות הרג. לחברה שלו הוא קרא דפנסיב שילד החזקות; הירש מרבה להתפאר בכך שהוא בחר את השם למבצע “חומת מגן”, ובעולם שבו הוא חי – עולם צריבת התודעה וההשתבללות – לבחירת שם יש משמעות כמעט מיסטית. החברה עצמה, כך נודע בימים האחרונים, נמצאת תחת חקירות בינלאומיות. בחשד למה? ככל הנראה השטיקים הרגילים של שכירי חרב: שוחד ורכישת מכרזים.

[…]

ואחרי שכל זה נאמר, אם יש משהו שהוא מסריח יותר מההבאה של גנרל שחצן, כושל, פוטשיסט ועילג לפיקוד על כוח אזרחי, הרי שהוא ההתנהלות של המשטרה. משטרת ישראל הודתה למעשה שהיא קיבלה מידע מגורמים זרים על הירש לפחות מאז 2013 – ולא עשתה איתו כלום. עכשיו, פתאום, כשהירש מאיים על מה שהנהגת המשטרה רואה כזכותה המולדת – להביא לכך שמפכ”ל ייבחר משורותיה – פתאום צץ החומר הזה. ועכשיו, כמובן, אין מנוס מלדון בו. ודיון כזה מטבעו ייקח זמן, מטבעו ימסמס את הסיכויים של הירש להפוך למפכ”ל.

בשלב מסוים, כוחות משטרה מאמצים לעצמם חשיבה כנופייתית. הבעיה של “מי ישמור על השומרים” עתיקה כימי אריסטו. זו הסיבה שמדינות חופשיות מרסנות את המשטרה שלהן ומציבות אותה תחת פיקוח וביקורת הדוקים. משטרה שיכולה לשמור לעצמה מידע כזה על אנשים, ולשלוף אותו במידת הצורך, הפסיקה להיות משטרה והפכה לכנופיה של סחטנים. אנחנו? לחקור סוחרי נשק מקושרים? שמכירים עיתונאים? לא יקרה בחיים, אלא אם הם יאיימו על ההנהגה שלנו.

ופירוק הכנופיה הזו, הפיכתה של המשטרה לכוח אזרחי שמשרת את הקהילה ולא את עצמו, צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של המפכ”ל הבא. הוא יזדקק לכל הסיוע שהציבור יכול לתת לו, כי הוא מתמודד לא רק עם כנופיה מושחתת עד העצם, אלא גם עם ממשלה שממש לא אוהבת משטרה עם כוח חקירה מתפקד.

האיש יצטרך להיות הגון – ובו זמנית אדם שמכיר את המערכת היטב. שאי אפשר יהיה לסבן אותו בקלות. יש כמה אנשים כאלה, ואת כולם הצליחה המשטרה להגלות: נצ”מ אפריך “קרמשניט” ארליך, חושף השחיתויות שהיום נמצא במכבי האש; ניצב משה מזרחי; ומספר אנשים דומים.

זה מה שאנחנו צריכים. לא פרזנטור עם עלי תאנה על הכתף. אז אחרי שיגמרו לכתוש את הירש – והוא הרוויח את הכתישה הזו ביושר – צריך להיאבק על הדבר האמיתי: המפכ”ל שיחזיר את המשטרה לאזרחים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

במה ישראל דמוקרטית?

ההצבעה החשאית על יציאה למלחמה באיראן מעוררת תהיה: האם המשטר שלנו דמוקרטי בכלל?

בימים האחרונים רגשה הארץ סביב הקלטות של אהוד ברק, בהן הוא נשמע מתאר את המהלכים שכמעט והובילו למלחמה עם איראן בשנים 2010-2012. על פי ברק, שכמובן מוסר כאן את גרסתו לספרי ההיסטוריה ושבימים אלה צריך הסחת דעת מהירה לאור העובדה שהוא חשוד בקבלת שוחד, היו שלושה נסיונות שלו ושל שותפיו לממשלה בשנים האמורות לצאת למלחמה עם איראן.

בשנת 2010, לדבריו, הרמטכ”ל אשכנזי טירפד את המהלך באומרו שהצבא לא כשיר עדיין (צריך לזכור שברק ואשכנזי הם אויבים בנפש שחתרו זה נגד זה.) בשנת 2011, אומר ברק, נערך דיון בשמיניה. הצבא אמר שהמבצע אפשרי – לא קל, אבל אפשרי – והתכנית הוצגה לשמיניה. במהלך הדיון, לדבריו, הוא ראה את השרים שטייניץ ויעלון “נמסים”, והשמיניה דחתה את ההצעה. מאחר והיא דחתה אותה, לא היה טעם להעלות אותה לקבינט.

יש כאן כמה נקודות שראויות לציון. ראשית, הן שטייניץ הן יעלון לא הכחישו את הדברים. הם הביעו הרבה זעם על חשיפת דיונים פנימיים, אבל הם לא הכחישו אותם. יש להניח שהדברים נכונים. שנית, כפי שהתקשורת הישראלית נמנעה ברובה לציין, שניים הם לא רוב מתוך שמונה. היו עוד שלושה חברי קבינט שהתנגדו: בגין, ישי ומרידור. למעשה, השמיניה היתה קרועה בין שתי קבוצות של שלושה שרים (ברק, נתניהו וליברמן מצד אחד, בגין, ישי ומרידור מצד שני). יעלון ושטייניץ היו רק השניים שהכריעו את הכף.

השאלה האם שטייניץ היה מצביע בניגוד לעמדת נתניהו, כלומר האם הוא מסוגל לגבש עמדה עצמאית המנוגדת לזו של נתניהו, פתוחה. אישית, אני חושב – לאור הרקורד של שטייניץ בוועדת חוץ ובטחון, שם הוא העז להתמודד עם אמ”ן וללכת ראש בראש עם רמטכ”ל פוטשיסט, אחד בוגי יעלון – שדווקא כן. אבל השאלה האישית פחות חשובה. מה שעולה כאן הוא שנתניהו הביא לשמיניה להצבעה הצעה על תקיפה, והיא נפלה.

ב-2012, על פי ברק, קרה משהו מעורפל ולא ברור. כביכול, אי אפשר היה לתאם מועד תקיפה שבו לא היו כוחות אמריקאים בישראל, ואם היו כוחות כאלה בישראל בזמן התקיפה אז ארה”ב היתה מסתבכת. זה סיפור משונה, בלשון המעטה. יש פה פרט אחד חסר בגודל בולדוזר.

ב-2010 לא היתה הצבעה, כי לדברי ברק היה ברור לו שאם הרמטכ”ל מתנגד הוא יפסיד. ב-2011, נערכה הצבעה ונתניהו וברק הפסידו. אבל, על פי ברק, ב-2012 הוחלט לצאת לתקיפה והיתה בעיית תיאום עם האמריקאים. מי החליט? האם היתה הצבעה שניה בשמיניה? האם הקבינט התכנס והחליט? אם לא, מי החליט? נתניהו וברק לבדם?

זו, משום מה, נקודה שהתקשורת הישראלית לא התייחסה אליה. יש סיבות טובות לחשוב שברק לא אומר כאן את האמת. קודם כל, מדובר באהוד ברק. שנית, זו היתה שנת בחירות בארה”ב. נתניהו היה מסובך עד צווארו בנסיונות לסייע למועמד של השוגר דדי שלו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, לנצח בבחירות. גרירתה של ארה”ב למלחמה עם איראן היתה כנראה צעד אחד יותר מדי. שלישית, התרגיל אמור היה להיערך באפריל ונערך בסופו של דבר באוקטובר. זה אכן קרוב מדי לבחירות. אבל למה רצתה ממשלת ישראל לדחות את התרגיל מאפריל?

אלה, עם זאת, זוטות. יש בסופו של דבר ארבע שאלות: א. האם קיבל הקבינט החלטה לתקוף את איראן? ב. אם התקבלה החלטה מונומנטלית שכזו, למה ההתקפה לא בוצעה? ג. אם לא קיבל הקבינט החלטה כזו, מי הורה לצבא להיערך לתקיפה? ד. למה מסתירים את הנקודה הזו מאיתנו?

שורה של חברי כנסת ועיתונאים (!) קבלו מרות בימים האחרונים על כך שהדברים של ברק בכלל פורסמו. הם חושבים שהצנזורה צריכה היתה לפסול אותם. יש גם טענות, שנראות קלושות למדי, על כך שברק בכלל הפר את החוק.

ואני רק שאלה: אם אזרחי ישראל לא אמורים לדעת שהממשלה שלהם החליטה להוציא אותם למלחמה, והם אמורים לקבל את הידיעה הראשונה על כך כשטילים איראנים יפלו על הראש שלהם, האם אפשר בכלל לקרוא למשטר שלנו דמוקרטי?

מבין כלל ההחלטות שהציבור במדינה דמוקרטית אמור לקבל באמצעות נציגיו, שתיים הן קרדינליות: התקציב והחלטה על יציאה למלחמה. ממשלת נתניהו לא העבירה תקציב חד שנתי מאז 2009. שתי מערכות בחירות – 2013 ו-2015 – נערכו מבלי שהממשלה הצליחה להעביר תקציב לאותה השנה. אין שום סימן שהכנסת בכלל עודכנה בדיונים על מלחמה.

אז, גם אם נניח עכשיו לשאלה המרכזית של שליטה על מליוני נתינים שלא בחרו בממשלתם, האם ישראל של גבולות 1948 בכלל דמוקרטית? אם הכנסת לא מצביעה על יציאה למלחמה – כנגד מדינה שישראל, נזכיר, לא נמצאת איתה במצב מלחמה רשמי – וההחלטה הזו מתבצעת במחשכים, על ידי אנשים שכמות המידע שלהם מוגבלת, והיא נשמרת בסודיות מפני הציבור, האם זה משטר דמוקרטי?

פורמלית, יש לציין, ההליך ב-2011 הוכיח את עצמו. שמונה שרים התבקשו להחליט על מלחמה, ולמרות לחץ עצום מצד ראש הממשלה ושר הבטחון (את שר החוץ ליברמן אף אחד לא סופר, ובצדק), דחו את ההצעה. ברק צריך להכיר את הסיטואציה: ב-1991 הוא דחף, כסגן רמטכ”ל, לפלישה לעיראק והקבינט דחה את ההצעה במאמץ. אז שיטת האחריות הקולקטיבית עבדה, וזה טוב.

אבל רבאק, אנחנו אמורים לדעת מדברים כאלה. אנחנו, רשמית, חבר הנאמנים שמנהל את המדינה הזו. אם מסתירים מאיתנו את ה עובדה שהממשלה הצביעה על מלחמה ב-2011 ודחתה את ההצעה; אם מסתירים מאיתנו את העובדה שהיא החליטה לצאת למלחמה נגד איראן ב-2012, או גרוע מכך – שראש הממשלה ושר הבטחון שקלו פוטש – איזו משמעות יש לכך שמדי פעם נערכות כאן בחירות? אם אין לנו את המידע המינימלי הזה, שמטיל אור אחר לגמרי על ההתנהלות של ממשלת נתניהו; אם אנחנו לא יכולים להביא אותו בחשבון בעת הליכה לקלפי, מה נשאר מהקליפה הריקה של הדמוקרטיה?

ממשלות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמות סתרים. אם ממשלת נתניהו רוצה לצאת למלחמה, אם היא הגיעה להצבעה בנושא, הציבור צריך לדעת מכך, ובהקדם. רצוי להזכיר איך התנהלו הדברים בבריטניה ובארה”ב: הפרלמנט הבריטי דחה לפני כשנתיים את דרישת הממשלה לצאת למלחמה בסוריה, וסביב המלחמה בעיראק התנהלו ויכוחים סוערים ופומביים מאד; בארה”ב, המלחמה בעיראק ב-2003 עמדה במוקד של דיון ציבורי סוער לפניה ולאחריה; ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק ב-1991 עברה ברוב דחוק בסנאט. היה דיון, היום אנחנו יודעים שהוא לא היה מספק ושהוא היה רווי מניפולציות, אבל היה דיון. הילארי קלינטון הפסידה את הפריימריז הדמוקרטיים הרבה בגלל ההצבעה שלה אז.

אף חבר כנסת ישראלי, אף שר ישראלי, לא ישלם מחיר על ההצבעה שלו בנושא איראן – הראשונים כי לא נתנו להם בכלל להצביע, האחרונים כי מסתירים מאיתנו את עצם ההצבעה שלהם. זו איננה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה עם יחסי ציבור טובים. ועל העיתונאים שמועלים בתפקידם, שהוא ליידע את הציבור – טוב, נראה שכבר התרגלנו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה לא אשכנזי

תשובה לאורי משגב

אורי משגב כתב בשבוע שעבר מאמר שבו הוא נימק מדוע לדעתו השמאל צריך לתמוך בגבי אשכנזי כמועמד הבא שלו. הוא קיבל תגובות חריפות, ובצדק, על המאמר הזה, אז היום הוא כתב מאמר בו הוא מאשים את מתנגדי הרעיון הזה בטהרנות, ואומר שהשמאל צריך להלחם מלוכלך.

אני לגמרי בעד מלחמה מלוכלכת, אבל לעולם לא אתמוך בגבי אשכנזי לתפקיד מנהיג השמאל, ואני לא חושב שהוא מועמד רציני. משגב טוען שאשכנזי מטיל אימה על נתניהו, והוא כנראה צודק. מצד שני, דני דנון מטיל אימה על נתניהו. להטיל אימה על נתניהו זו חכמה קטנה למדי.

יש שורה של סיבות, מוסריות ופרגמטיות, מדוע אסור לאפשר לאשכנזי להפוך לסוג כלשהו של מנהיג פוליטי, ואני אפרט אותן במה שהוא לדעתי סדר החשיבות שלהן.

כי הוא פושע מלחמה. גבי אשכנזי לא רשם שום נצחון מזהיר בשדה הקרב – על כך מיד – אבל הוא היה ממש מוצלח ברצח אזרחים. הוא אחראי ליותר מאלף אזרחים הרוגים במהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה, והוא אחראי להתקפה הרצחנית על המרמרה. קבלה של אשכנזי כמנהיג השמאל הישראלי היא לגיטימציה לפושעי מלחמה ולפשעי מלחמה, והגיע הזמן שהשמאל ייגמל מזה.

כי הוא חתר תחת הדרג המדיני. כרמטכ”ל, מתקבל הרושם שעיקר הפעילות של אשכנזי מעבר להרג אזרחים היתה תככנות נגד השר הממונה עליו. פרשת אשכנזי-הרפז אולי לא הניבה כתב אישום – בין השאר, יש להניח, משום שהיועץ המשפטי מאד לא רצה לחקור – אבל גם גרסת המינימום חמורה דיה. הלשכה של אשכנזי היתה חצר של חנפנים, שלא בחלה באיסוף מידע על השר הממונה ואנשי לשכתו. לא הצליחו להוכיח שאשכנזי ידע על המזימה לזיוף מסמך גלנט, אבל מקורביו ידעו גם ידעו – וישנה השיחה ההיא שנעלמה מהרשימות שניהל אשכנזי עם הרפז מיד לאחר חשיפת המסמך. מה נאמר שם? לא ברור, אבל ברור שאשכנזי ניהל אותה במכוון מטלפון שהשיחות בו לא הוקלטו.

אשכנזי נתפס בפרשה הזו בשקרים, ונראה שהוא ידע שיש פסול בקשרים שלו עם הרפז משום שהם התנהלו בפועל דרך אשתו רונית. אם אשכנזי ידע על הקשר ושתק, הוא פסול לכל תפקיד. אם הוא לא ידע עליו, הוא לא ראוי לשום תפקיד – הן משום שהוא לא מסוגל לדעת מה מקורביו עושים, הן משום האווירה שהוא משרה עליהם.

ואם משגב חושב שהפרשה הזו לא תצוץ, בהגזמה המקובלת על נתניהו, במערכת הבחירות -  הוא טועה קשות.

כי לאשכנזי אין הישגים. אף אחד לא מסוגל לזכור קרב חשוב שהוא פיקד עליו, כי לא היו כאלה. אשכנזי שירת בפיקוד צפון, שם הוא הובס על ידי החיזבאללה, וכרמטכ”ל הוא הוציא תיקו מול החמאס. לא בדיוק משהו שהולכים איתו לבחירות. כן, הדובר הפעלתן שלו אבי בניהו הפיץ שוב ושוב בתקשורת את השמועות שאשכנזי הציל את צה”ל, אבל אין שום ראיה לכך שהיה משהו מאחורי מסך העשן הזה.

דבקה בו שחיתות. שוב, זה כנראה לא יגיע לשום כתב אישום, אבל שמו של אשכנזי נקשר לחקירת השחיתות בנמל אשדוד. וגם שם, לדבריו, הוא לא ידע כלום, לא ראה כלום, ואיכשהו הסתובב עם החשודים. מצטער, כבר היה לי מספיק מההתנהלות הזו מצד נתניהו.

כי אין לנו מושג מה הדעות הפוליטיות שלו. עד כה אשכנזי לא נתפס בשום התבטאות מדינית. יכול להיות שהוא שמאלן נסתר, למרות שאין סיבה טובה לחשוב כך, ויכול להיות שהוא עוד אהוד ברק. שתופס טרמפ על מחנה שלם. כן, הוא מתעב את נתניהו. שייקח מספר.

כי הוא יעלה את תקציב הבטחון. אחת הרעות החולות ביותר בישראל היא העליה הבלתי פוסקת של תקציב הבטחון, כאשר במקביל הצבא מספק פחות בטחון ועוסק ביבבות. השנים של אשכנזי היו שנות דגל מהבחינה הזו, ואם הוא יעמוד בראשות מפלגת העבודה, הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות שהוא יעשה הוא להעלות את תקציב הבטחון.

כי אנחנו לא יודעים כלום על דעותיו הכלכליות: אבל ההתנהלות שלו מאז שחרורו מעידה שהוא ניצב בחחנה של האוליגרכים. היה לנו מספיק מזה.

כי שום רבינים לא יבואו: משגב מציין שרבין ניצח והוא היה בטחוניסט, וגם אהוד ברק ניצח. נתחיל מרבין. לרבין היה נכס ייחודי שלא היה לאף אחד אחריו: הוא היה המפקד האחרון של צה”ל שאשכרה ניצח במלחמה (מלחמת יוה”כ, כזכור, נגמרה בכך שישראל נסוגה מסיני – ההלם של המלחמה היה גדול מספיק כדי לתת למצרים את ההישג שרצו), וזה היה גם הנצחון הגדול בהיסטוריה של ישראל.

מאז 1967, צה”ל מוציא במקרה הטוב תיקו. אף אחד לא יכול להתחרות ברבין, וההיסטוריה מלמדת שגנרלים הם כשלון מוחץ בפוליטיקה. הנה רשימה חלקית, שמתמקדת ברמטכ”לים לשעבר וכמה גנרלים בולטים אחרים.

חיים בר לב – הוא היה קיים בציבוריות הישראלית בשנות ה-70 וה-80, אבל התפוגג. הוא כנראה הציל את חזית הדרום ב-1973, אבל לא שכחו לו את קו בר לב.

מוטה גור – הרמטכ”ל לשעבר שכבש את הר הבית ניסה קריירה פוליטית והתפוגג.

רפאל “רפול” איתן – נכנס לפוליטיקה ב-1992, קיבל שמונה מנדטים ואחר כך התפוגג. אפס השפעה אחרי תפקידו הצבאי.

דן שומרון – שקל קריירה פוליטית במפלגת המרכז, היה לו מספיק שכל לא לעשות את זה, התפוגג.

אמנון ליפקין-שחק – הוא היה ב-1997-1998 במעמדו של אשכנזי היום: התקווה הלבנה הגדולה שתביס את נתניהו. הוא פתח את הפה, והפך לבדיחה. הצטרף למפלגת המרכז של איציק מרדכי והתפוגג יחד איתה.

שאול “פחחחחחח” מופז – כל מילה מיותרת. אין, אגב, סיבה טובה לחשוב שדעותיו הפוליטיות של אשכנזי שונות משלו.

בוגי “משה” יעלון – לא ניסה עד כה לקבל מעמד עצמאי בליכוד, כנראה משום שהוא יודע למה; והוא לא הגבינה החדה במזווה, בלשון המעטה.

נבחרת האלופים – בבחירות 1988 הציגה מפלגת העבודה את “תכנית נבחרת האלופים” שלה, שהיתה מעין תכנית אלון משודרגת. הציבור לא שם לב והסתבר שכוורת אלופים זה לא מה שהיה פעם.

אביגדור קהלני – גיבור קרבות עמק הבכא ב-1973. התפלג מהעבודה, הקים מפלגת מרכז, התפוגג.

איציק “יצחק” מרדכי – שר הבטחון של נתניהו שפוטר על ידיו, קרע לנתניהו את הצורה בעימות הטלוויזיוני של בחירות 1999 (אהוד ברק ברח), הוביל את מפלגת המרכז והפך לשר התחבורה. הוא נאלץ לפרוש מהפוליטיקה לאחר שהורשע בהטרדות מיניות של חיילות שהיו כפופות לו, אבל התפוגגותו היתה בתהליך מואץ עוד קודם לכן.

הציפיה שדווקא גבי אשכנזי יהפוך את ההיסטוריה הזו על פיה מצריכה ראיות יוצאות דופן, שעד כה לא הוצגו.

אהוד ברק. הדוגמא השניה של משגב להצלחה של גנרל היא אהוד ברק. הוא מציין שברק הצליח להוציא את ישראל מלבנון. זה נכון, וזה נחמד. אבל צריך לזכור כמה דברים. ראשית כל, סביר להניח שרוב הציבור שאליו רוצה משגב לפנות לא זוכר את זה דווקא כהישג, בשל מלחמת לבנון השניה.

שנית, אהוד ברק חיסל את השמאל הישראלי. בנסיון להציל את עצמו אחרי קריסת השיחות עם ערפאת, הוא הפיץ את הבדותה ש”אין פרטנר”, וכשפרצה האלימות הוא מיהר לקשר בינה ובין קריסת השיחות. הוא איבד שליטה על הצבא וזה ניהל מדיניות עצמאית וקטלנית משלו. ברק נסיה לשוחח עם ערפאת רק אחרי שבזבז יותר משנה בלי שיחות. שוב, אין שום סיבה טובה לחשוב שאשכנזי יהיה שונה במשהו.

כי השמאל צריך מועמדים שימשכו את הפלסטינים הישראלים: בלי חיבור איתם, לא יהיה נצחון של השמאל. זה, אולי, הלקח הגדול ביותר שאפשר ללמוד מרבין: הוא הכיר במפלגות של הפלסטינים הישראלים כשותפות והשקיע סכומי עתק בפיתוח הישובים הפלסטיניים-ישראלים. אף אחד לא עשה את מה שעשתה ממשלת רבין השניה שם, לא לפניו ולא אחריו.

כמו על כל נושא אחר, לא שמענו מילה מאשכנזי על החזון שלו לשילובם של הפלסטינים הישראלים. גם אין שום סיבה טובה לחשוב שהם יתלהבו מהקצב מעזה והטובח במרמרה. מצב שבו אשכנזי הוא ראש הממשלה המיועד של השמאל בהחלט יכול לשכנע רבים מהם להשאר בבית.

במילים אחרות, נראה שהקבעון של השמאל-מרכז על הצורך שלו למצוא גנרל נטוע בתקופה אחרת, תקופה שלא תחזור – והמועמד הספציפי הזה הוא מהגרועים ביותר שבנמצא. אני לגמרי בעד מלחמה מלוכלכת, חסרת מעצורים, בימין הישראלי; אין לי שום כוונה להשקיע מאמצים בהכנסת אהוד ברק ב’ ללשכת ראש הממשלה.

ועוד דבר אחד: בוז’י “מי?” הרצוג מאד נעלב מגדעון לוי, אז הוא כתב אתמול מאמר בהארץ שבו הטיל ספק בכך שגדעון לוי ציוני. אני לא ציוני, אני לא לגמרי בטוח שאפשר להיות אדם הגון וציוני (ובוז’י יוכיח), ואני די משוכנע שלוי לא רואה בעצמו ציוני – אבל שריקת הכלבים הזו של הרצוג, הנסיון האומלל הזה להתרפס בפני בפני הבן דרור ימינים, צריכה להבהיר שאיתו אין על מה לעבוד או על מה לדבר. כלומר, אם עוד לא הבנו את זה מההתנהלות של מפלגתו עד כה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

סמרטוטרים בגלימות

זה לא היה פשוט, אבל שופטי בג”צ הצליחו לצאת עלובים עוד יותר

ייעשה הצדק, ולו יפלו השמיים. (אימרה אנגלית)

אתמול, משהתחוור שלעציר המנהלי שובת הרעב מוחמד עלאן יש נזק מוחי, החליט בג”צ להקפיא את המעצר המנהלי שלו. לא לבטל – להקפיא. בג”צ, שלכאורה עוסק בביקורת שיפוטית על המעצרים המנהליים, מעולם לא ביטל מעצר מנהלי. אתם מבינים, באלפי המקרים שבהם הובא לפניו “חומר סודי” במעמד צד אחד, לא היתה ולו פעם אחת שבה מערכת הבטחון טעתה. תמיד, בלי יוצא מן הכלל, המערכת צדקה. בג”צ קיצר פה ושם מעצרים מנהליים – במקרים רבים לעצירים שלגמרי במקרה היו יהודים – אבל מעולם לא ביטל אותם.

גם הפעם, יש לציין, המעצר המנהלי לא בוטל. הוא “הוקפא”, חיה משפטית חסרת משמעות. אם מצבו של עלאן ישתפר, המעצר שלו עשוי להתחדש. השופטים לא הורו על שחרורו; הם אמרו שהצו יבוטל סופית רק אם יתברר שעלאן סובל מנזק מוחי בלתי הפיך.

צריך לציין שלנזק הזה אחראים ישירות השופטים עצמם. ברביעי באוגוסט, הם דחו את העתירה של עלאן – אז ביום ה-47 לשביתת הרעב שלו – בהסתמך על “חומר סודי.” מאז חלפו פחות משבועיים, וביום שני הסכימו השופטים לדון בעתירה חוזרת בעניינו. שם הם כבר נשמעו פחות משוכנעים מעמדת המדינה. השופט מלצר שאל את המדינה מה מידת המסוכנות של עלאן, בעצם. זו שאלה שלא עלתה בדיון ברביעי באוגוסט, היום ה-200 ומשהו למעצר המנהלי של עלאן. האיש שהיה סכנה לבטחון האומה ברביעי באוגוסט הפסיק להיות כזה ב-20 באוגוסט – בלי שיעשה דבר.

ביום שני, המדינה היתה מוכנה לאפשר לעלאן להשתחרר בתנאי שיצא לגלות של ארבע שנים. השופטים, בחוסר אנושיות שהיינו מכנים בלתי נסלח אלמלא היה שגרתי, דחו את הדיון בעניינו של אדם ששביתת הרעב שלו עברה את היום ה-60 ושנמצא בסכנת חיים מיידית ביומיים. אתמול, כשהתברר שמצבו של עלאן עשוי להיות בלתי הפיך, השופטים נבהלו.

אליוקים רובינשטיין, שקלט שיתכן שיש לו דם על הידיים ושיהיה מאד קשה לשטוף אותו לפני הכנס הבא עם שופטים בכירים בחו”ל, כתב בצביעות העולה על זו הרגילה אצלו ש”צר לנו כבני אנוש על כך ועל העותר שבהחלטותיו הגיע עד הלום ואנו מאחלים לו רפואה שלמה.” וואלה. כל כך הרבה רפואה אתה מאחל לו, שהעדפת לדחות את הדיון ביומיים, אה?

אתמול, המדינה כבר היתה מוכנה להתחייב שלא להאריך את צו המעצר המנהלי של עלאן, כשזה יפוג בעוד חודשיים. גם היא נבהלה. פתאום, הפושע המסוכן שאין ברירה אלא לזרוק במקרה שלו את החוק לפח מסתבר כלא כל כך מסוכן. על כל פנים, פתאום מותו מסוכן מחייו.

וכשהמדינה משנה כיוון, הופה! גם בית המשפט משנה כיוון. חותמות הגומי בגלימה, שלפני 16 ימים דחו את העתירה לשחרורו של עלאן כי המדינה אמרה להם שזה מה שהם צריכים לעשות, עכשיו מקפיאים את המעצר המנהלי שלו… כי זה מה שהמדינה רוצה שהם יעשו עכשיו.

בשום שלב, לא בחנו השופטים את הדרישה הבסיסית של עלאן: לאפשר לו להתגונן מההאשמות נגדו. כדי שהוא יוכל להתגונן, כמובן, היה צריך להעלות את ההאשמות הללו. המדינה לא מוכנה לעשות זאת.

מה שראו השופטים, בהנחה שהמדינה לא שיקרה להם – בישראל המדינה משקרת לבית המשפט על בסיס קבוע, כי עד כה לא נאלצה לשלם מחיר על כך – לא היה ראיות. הוא היה לכל היותר שמועות.

ראיה היא טענה שהמתגונן ועורכי דינו יכולים להפריך. אמרתם שבוצע פשע? הצגתם את הראיה? הנאשם יכול לנסות כמיטב יכולתו להפריך אותה. לא הצגתם את המידע שלכם להפרכה? הצגתם אותו בדיון זריז לשופטים שאין להם לא את הזמן ולא את היכולת להתמודד איתו? זו איננה ראיה. זו לכל היותר שמועה.

בלב פרשת דרייפוס עמד ה”מזכר הסודי” שהוגש בניגוד לחוק לבית הדין הצבאי שהרשיע אותו. המזכר הסודי הזה היה מזויף. הוא זויף על ידי קציני מודיעין שהאמינו באמת ובתמים שבכך שהם מגישים ראיה מזויפת, הם מצילים את מולדתם מבוגד. הם טעו. אחר כך הם נאלצו, באירוניה חריפה, להגן על הבוגד האמיתי – כי אם הוא ייחשף, כל מבנה השקרים שלהם יקרוס.

לשירותי המודיעין של ישראל יש נטיה היסטורית מתועדת לשקר לבתי המשפט. המקרה הידוע ביותר הוא זה של עיזאת נאפסו, קצין שהואשם בריגול, עונה עד שמסר הודאה, ואחר כך שיקר השב”כ – ספציפית, המענה שלו היה יוסי גינוסר, שהסתבך אחר כך בפרשת השב”כ – לבתי המשפט ואמר שלא היו עינויים. בפרשת השב”כ, שיקרו אנשי השב”כ לשורה של ועדות חקירה, שהובלו בין השאר על ידי שופטים, וטפלו עלילת שקר על איציק מרדכי בנסיון להפליל אותו בהריגה. ועדת לנדוי, שקמה אחרי שתי הפרשות הללו, מצאה שהשב”כ שיקר שיטתית באלפי תיקים.

אף אחד לא שילם מחיר על כל זה. כל המעורבים, אלו מהם שבכלל נחקרו, קיבלו חנינה לפני משפט.

כך שכאשר שופטים ישראלים מסכימים שיוכנס לבית המשפט שלהם “חומר סודי”, הם קושרים ביודעין את העיניים שלהם. הם הופכים את עצמם לחותמת הגומי של המשטרה החשאית. אין להם את היכולת להתמודד או להפריך את המידע הסודי – אין להם לא את הזמן ולא את הנכונות של עורך דינו של הנאשם.

אפילו אם השב”כ הגיש לבית המשפט “חומר סודי” שהוא באמת ובתמים מאמין באמיתותו – ואין לנו שום דרך לדעת את זה – הרי שזה לא אומר שהוא לא טועה. שירותי הבטחון נוהגים לומר שיש להם מקורות סודיים והם לא יכולים לחשוף אותם.

ובכן, אם אתם לא רוצים לחשוף אותם, אל תבצעו מעצרים. אם הגעתם למסקנה שמישהו מהווה סכנה כה מהותית לבטחון המדינה עד שיש לשלול את חירותו, חלה עליכם חובה להציג את הראיות לכך. כי אחרת, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו חירותו של אדם נשללת בשל לחישה של איש המשטרה החשאית.

בישראל, התרגלנו למצב הזה. השופטים הרגילו את עצמם להיות חותמות גומי. נוצרו בעצם שתי מערכות חוקים: הרגילה, וזו שיש לשירותי הבטחון דריסת רגל בהם. הוקמה כאן מדינה בתוך מדינה, כשמדינת ה”בטחון” מעקמת את החוק ומגייסת לצורך כך את בג”צ. זה מיילל, אבל מציית.

זו לא ביקורת שיפוטית. זו העמדת פנים של ביקורת שיפוטית, וקריקטורה של בית משפט שנע על פי גחמותיה הרגעיות של מערכת הבטחון.

והפעם כדאי שנזכור את זה. בפעם הבאה שבג”צ יבקש את תמיכת הציבור הליברלי, האחרון צריך לשאול: במה הרווחת את התמיכה שלי? בסנגוריה נצחית על מדינת משטרה? טימאתם את ההיכל, זיהמתם אל גלימותיכם, ידיכם דמים מלאו. לכו ואל תשובו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איפה הסכנה?

תחת לחץ, המדינה חושפת את הבלוף שמאחורי המעצר המנהלי

עציר מנהלי, מוחמד עלאן, שובת רעב מזה 60 יום ויותר. עלאן דורש דבר פשוט מאד: שישראל תעמיד אותו לדין. הוא נמצא בסכנת מוות, ועד כה ישראל לא הצליחה למצוא רופא שיפר את שבועתו ויזין אותו בכפיה. כאן מגיעה תעודת אומץ ויושר להסתדרות הרפואית, שהודיעה שמדובר בעינויים ושהיא לא תסייע להם.

היום (ב’) נערך בבג”צ דיון בעניינו של עלאן. הדיון נפתח בהודעה מפתיעה: עלאן כרגע לא בהכרה, אבל המדינה אמרה שאם הוא ישוב להכרה ויסכים לצאת לגלות של ארבע שנים, היא “תשקול” לשחרר אותו ממעצר מנהלי.

כאן נחשף הבלוף של מעצר מנהלי. פעם אחר פעם, כאשר המדינה משתמשת בו – יש כרגע כ-400 עצורים מנהליים פלסטינים, שלושה עצורים מנהליים יהודים; כ-2,000 מבקשי מקלט עצורים במה שהוא בפועל מעצר מנהלי במחנה חולות – היא טוענת שהסכנה הנשקפת מצד העציר כל כך גדולה, שאף שהיא לא מסוגלת להציג ראיות לסכנה הזו, היא חייבת לעצור אותו למען בטחון הציבור.

מעצר מנהלי הוא מעצר שנערך לא משום שהחשוד ביצע עבירה כלשהי, אלא משום שהוא עלול לבצע עבירה כזו. כמו הרבה מאד מכלי הדיכוי שלנו, ירשנו אותו ממשפט החירום הבריטי. שירותי הבטחון טוענים שוב ושוב שהמעצר הכרחי לצרכי בטחון, אבל דו”ח של האו”ם מצא בשנת 2012 שרוב העצורים לא היו מעורבים בפעולות אלימות (סעיף 7). ואכן, פלסטינים החשודים בעבירות אלימות מובאים לבתי המשפט ומורשעים בהם בסרט נע. מטרתו של מעצר מנהלי היא סילוקו של אדם שאיננו רצוי לשירותי הבטחון, ושכנגדו אין להם ראיות. אם היו ראיות, היה משפט.

כאשר עצרה המדינה את עלאן, היא אמרה שהוא מסוכן. מסוכן מאד. מסוכן עד כדי כך שאין לה ברירה אלא לעצור אותו במעצר מנהלי. הבוקר היא שינתה את עמדתה: פתאום הוא לא מסוכן. פתאום אפשר לשחרר אותו, בתנאי שיצא לגלות.

אז אם הוא לא היה מסוכן, למה עצרתם אותו בלי משפט?

את הטענה הזו, כמובן, אין להפנות אל שירותי הבטחון. מבחינתם, מעצר מנהלי הוא כלי נוח מאד. אם הוא ברשותם, כמובן שהם ישתמשו בו. גם אל משרתי כל האדונים של הפרקליטות אין מקום לפנות בטענות; אין דבר הבל שהם לא יאמרו לבית המשפט בשם הבטחון.

את השאלה צריך להפנות לבית המשפט. אדם הוחזק במעצר ללא משפט במשך חודשים, ועכשיו מסתבר שבעצם הוא לא מסוכן כל כך. איך נתתם לזה לקרות? פעם אחרי פעם, כאשר המדינה מציגה “מידע סודי” (כפי שעשתה גם היום) עורך בית המשפט טקס פומבי של הלקאה עצמית ואומר שהוא במצב לא נוח, ממש רע לו עם זה, זה לגמרי חריג, הוא צריך לשמש גם כסניגור והוא עושה זאת נאמנה – ומיד לאחר מכן הוא מאשר אוטומטית את בקשת המדינה.

ועכשיו מסתבר שאפעס, העציר לא מסוכן. מי אשם בכך שאדם שאיננו מהווה סכנה נמצא במעצר ללא משפט? מי שאישר את ההליך הזה, בית המשפט הישראלי.

אבל זה בסדר, בית המשפט מקפיד שלא להפיק לקחים. המדינה נתנה לו “חומר סודי” והוא בלע אותו. אחר כך הודיע בית המשפט שהדיון נדחה במשך יומיים ויתחדש שוב ביום רביעי.

נזכיר שוב: מדובר באדם ששובת רעב. הדיון בו נערך כשמצבו אנוש. ואף על פי כן, בית המשפט דוחה את הדיון ביומיים. זו לא פעם ראשונה שבית המשפט העליון המהולל של ישראל מפגין חוסר אנושיות כזה: לפני שלוש שנים ביצעה המדינה תרגיל כזה בדיוק. קבוצה של פליטים גוועה ברעב וצמא על הגדר עם מצרים, בג”צ הסכים לדחות את הדיון אחרי הצגת “חומר סודי”, וחמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס ניצלו את הארכה כדי לזרוק את הפליטים לצד המצרי של הגדר. בג”צ אטם אז מרצון את עיניו והפך לשותף לפשע.

לא מיותר עדיין להזכיר לשופטים שהמשפט הבינלאומי מכיר בתקדימים של שפיטת שופטים שסיפקו אצטלה משפטית לפשעים של מדינות. תפקידם של השופטים הוא להגן על זכויות החלשים ביותר, לא להיות חותמת גומי של המדינה. בישראל, הם נכשלים בתפקיד הזה פעם אחר פעם – והדחיה של דיון בעניינו של שובת רעב שהמדינה כבר הודתה במשתמע שאיננו מהווה סכנה היא עוד כתם על מערכת המשפט הישראלית. נקווה שלשופטים לא יהיה דם של אדם חף מפשע על ידיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עשר הערות על ההתנתקות

לפני עשור הוצאנו למועצת יש”ע את העין, הגיע הזמן לסיכום ביניים. 10 נקודות ביחס לרצועה ולהתנתקות

היום לפני עשור התחילה ממשלת ישראל להסיר את הגוש הממאיר מלב רצועת עזה. מאז ועד היום, יש אי הבנות נפוצות בקרב ישראלים ביחס להתנתקות ולרצועת עזה. אנסה להתייחס אליהן בעשר נקודות קצרות יחסית.

1. אנחנו עדיין שולטים בעזה. ההתנתקות היתה הנסיגה השניה של כוחות צה”ל מרצועת עזה מאז הסכמי אוסלו: בגל הראשון של הנסיגה, כוחות צה”ל יצאו ממרכזי הערים. אף על פי כן, למרות שאין יותר כוחות קבע של צה”ל ברצועה, ישראל עדיין שולטת בה.

ישראל שולטת במרחב האווירי ובמרחב הימי של רצועת עזה, ומטילה עליה מצור ימי מאז 2006. כלי טיס ישראלים נמצאים ללא הרף במרחב האווירי של הרצועה וכלי שיט ישראלים מטביעים בעקביות סירות דיג של פלסטינים. היעדר הנוכחות של כוחות קרקעיים ישראלים היא דבר זמני: מאז 2005, פלשה ישראל לרצועת עזה חמש פעמים (גשמי קיץ, חורף חם, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) כלומר פעם בשנתיים בערך. כל פלישה כזו לוותה בעשרות אזרחים עזתים הרוגים לפחות (”חורף חם,” עם 58 אזרחים עזתים הרוגים, היה כנראה המזיק פחות ביניהם).

ישראל שולטת בצורה כמעט מלאה בכלכלה העזתית. היא מאפשרת כניסה או יציאה של סחורות כרצונה; היא קובעת מי הסוחרים שיהיו רשאים להכניס או להוציא סחורות; והיא שולטת גם ברישום האוכלוסין הפלסטיני, שקובע מי יוכל להכנס או לצאת מהרצועה גם דרך מעבר רפיח המצרי. יש, כמובן, הברחות, אבל אלה מטבען בלתי חוקיות ואי אפשר לבסס עליהן כלכלה. בהתאם, העולם כולו מכיר בכך שישראל היא עדיין כוח כובש בעזה; רק הישראלים מכחישים זאת.

2. מספר הנפגעים נמוך יותר מאז הנסיגה: לפחות בצד הישראלי, מספר ההרוגים כתוצאה מקרבות עם חמושים מרצועת עזה – בכלל זה ירי הרקטות – נמוך יותר ממספר ההרוגים הישראלים בשנים 2000-2005. הנקודה הזו נעלמה מהדיון הציבורי, ולא במקרה: היא מפריעה לתועמלני המתנחלים לצייר את הנסיגה ככשלו טוטאלי. ראו גם נקודה #5.

3. אין דיון ציבורי. עזה נמצאת על גבול ישראל, חיים בה כ-1.8 מיליוני בני אדם – ואין שום דיון ציבורי בעניינה. הציבור לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, אוטם אוזניים – ונזכר בה רק כשמתחיל עוד סבב לחימה. קורים דברים בעזה כל הזמן – אבל התקשורת הישראלית למדה שאין טעם לדווח, אף אחד לא קורא. העזתים לא הולכים לשום מקום, אבל הישראלים מעדיפים לא לדעת. רוב המפלגות, אלו מהן שהציגו מצע, לא טרחו להתייחס לשאלת עזה בבחירות האחרונות.

4. אין דיון מדיני. במשך כל שנות נתניהו לא נערך דיון בקבינט בנושא המדיניות כלפי רצועת עזה. מדיניות ישראלית, ככל שיש כזו, נקבעת על ידי משרד הבטחון. האצטגנין הכושל עמוס גלעד ניסה לקבע את “מדיניות הבידול”: ניתוק בין הרצועה ובין הגדה. שבייתו של גלעד שליט שימשה את גלעד ודומיו כתירוץ נהדר לקדם את המדיניות הזו, בלי שום דיון ציבורי או מדיני. אם מישהו היה אומר לכם שבמדינה מסוימת, המדיניות כלפי השכנים נקבעת על ידי ביורוקרטים עלומים לחחצה במשרד ההגנה, ומיושמת בעיקרה על ידי הצבא ללא דיון, הייתם תוהים האם מדובר בדיקטטורה צבאית. ובכן.

מדוע דווקא מדיניות הבידול? אולי כי היא יכולה לאפשר פתרון של סיפוח חלקי בגדה. הישראלים יתקשו לקבל, על כל פנים לא בלי שפיכות דמים חסרת תקדים, מצב שבו מספר גדול של פלסטינים יקבל אזרחות; אם יאמרו להם שהעזתים לא קשורים, שזו מדינה אחרת, אולי יהיה קל יותר להעביר את זה.

הדגש הוא על “אולי”: כאמור, אין מדיניות ממשלתית מוצהרת, ואין דיון ציבורי שדורש כזו.

5. הסיבה לנסיגה הקרקעית: לציבור הישראלי נמאס מעזה. למעשה, נמאס לו ממנה כבר לפני 23 שנים. בבחירות של 1992, הציג אהוד אולמרט ליצחק שמיר תכנית סודית לנסיגה מהרצועה. אולמרט הראה סקרים שדיברו על תמיכה של 91% מהציבור בנסיגה כזו; הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה. אולמרט יאמר אחר כך שאם שמיר היה מאמץ את התכנית, החהפך של 1992 היה נמנע. אבל שמיר לא היה מוכן לשמוע.

סמוך להתנתקות, נחלו חמושי צה”ל שורה של תבוסות טקטיות קטנות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים; היו ההתקפות בזייתון ובציר פילדלפי על נגמ”שים של צה”ל, שאחריהם צולמו חיילי צה”ל כשהם זוחלים בחול בחיפוש אחרי חלקי גופות. במהלך המשימה הנפשעת והאידיוטית הזו נהרגו עוד חיילים. אנשים התחילו לשאול בשביל מה בעצם, ולפער הזה נכנס שרון, שצריך היה יוזמה מדינית כלשהי כדי להוריד את הלחץ הבינלאומי. הימים, נזכיר, ימי האינתיפאדה השניה וישראל הורגת אלפי פלסטינים.

ולא, הסיבה לא היתה שחיתותו של שרון. האיש היה מושחת ברמות שלא נראו בישראל לפניו, אין ויכוח, אבל אף אחד לא יוצא למהלך שמצריך חצי צבא ומכניס את כל המדינה לטלטלה בגלל חקירה משפטית. על כל פנים, תועמלני המתנחלים שוכחים שמזוז סגר את תיק האי היווני נגד שרון ביוני 2004 – ארבעה חודשים לפני שהכנסת אישרה את ההתנתקות. אם החקירה היתה מה ששרון חשש ממנו, הוא יכול היה לגנוז את ההתנתקות אחרי שנסגר התיק. לא חסרו לו תירוצים. האנשים שטוענים שההתנתקות היא תוצאה של שחיתותו של שרון, אגב, הם האנשים שבמשך שנים הסתירו אותה וחיפו עליה כמיטב יכולתם.

6. ההתנתקות לא עברה בלי נפגעים: התקשורת הישראלית, ולאחרונה גם בוז’י “אני? ראש אופוזיציה?” הרצוג, טענו שההתנתקות בוצעה ללא אבידות. ובכן, זה נכון רק אם אתה לא סופר לא-יהודים, וגם אז בספק. הבוגד והמחבל היהודי עדן נתן-זאדה רצח ארבעה פלסטינים ישראלים בכוונה מוצהרת למנוע את ההתנתקות; על נבלתו נמצא פתק “יהודי לא מגרש יהודי.” המחבל אשר ויזגן רצח ארבעה פועלים פלסטינים, גם הוא בכוונה לשבש את ההתנתקות, ופטר את העולם מנוכחותו לאחר שנכלא. שני מתנחלים – ילנה בוסינובה וברוך בן מנחם – התאבדו בהצתה במחאה. מתנגדי ההתנתקות ניסו לבצע פיגוע המוני בנתניה – הצתת צובר גז – והסיעו כלי רכב עמוסים בדלק לנתיבי איילון, שם הציתו אותם.

7. ההתקרבנות. 8,000 מתנחלים, רובם הגדול קטינים, פונו במהלך ההתנתקות. מבין הבגירים, כשני שליש היו עובדי ציבור. רק מיעוטם היו, כפי שתוארו, חקלאים; אלו מהם שעסקו בחקלאות היו למעשה בעלי לטיפונדיות שהעסקים שלהם היו רווחיים רק משום שנשענו על עבודת עובדים זרים נטולי תנאים (מאוחר יותר, הם ינסו לדרוש העסקה של עובדים זרים בתנאים כאלה גם בארץ.) מגזר ששני שליש מבניו הם עובדי ציבור והשאר חיים מזיעתם של עובדים זרים הטולי תנאים איננו יצרני; הוא נצלני.

כל מי שהתגורר ברצועת עזה, עשה זאת כשהוא יודע שהוא חי לא בבית אלא במוצב צבאי. התירוץ הרשמי להחזקתם של אזרחים ישראלים ברצועת עזה, שהיא שטח כבוש, היה שיש בכך צורך בטחוני. מבלי להכנס עכשיו לשאלה האם במצב כזה אפשר בכלל להתייחס אליהם עדיין כאזרחים, ברור שמי שהחליט מלכתחילה לחיות בתנאי ספק כאלה לא יכול ליילל אחר כך כשהתנאים השתנו.

ואף על פי כן, המתנחלים הפכו את המפונים הללו לאנשים האומללים ביותר בהיסטוריה ועשו הכל כדי לצייר אותם כקורבנות. הם הצטלמו בפוזות של הילד מגטו ווארשה עם הידיים למעלה, וכשהם נושאים מנורה שנראית כמו מנורת המקדש. הם עשו הכל כדי שלא לשתף פעולה עם הפינוי, ואחר כך סחטו מהמדינה עוד ועוד פיצויים. Cry me a river.

8. הקורבנות. במשך שלושים שנות קיומו של הגוש הממאיר, החזיקו 8,000 מתנחלים בשליש מהאדמות החקלאיות של הרצועה וברבע מהמים שלה. לשם קיום הלטיפונדיות שלהם, למעלה ממיליון בני אדם הוחזקו בתנאים מתמשכים של עוצר, סגר, ורעב. מי שביקר בגוש קטיף דקות ספורות לאחר שביקר בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים, או עלה על אחת הגבעות שבהתנחלויות והשקיף על חאן יונס או רפיח, היה נותר חסר מילים. הדבר הראשון שצריך לומר על גוש קטיף הוא עד כמה אנטי-אנושי הוא היה, עד כמה הוא נשען על ניצולם של אחרים – פלסטינים ועובדים זרים. אפשר להתווכח אם הנסיגה הצבאית מהרצועה הועילה או הזיקה; הפסקת העוול המוסרי הזועק של קיומו של גוש קטיף היא דבר חיובי בעליל, על כל פנים מבחינת כל אדם שלא חושב שיהודים הם על-אדם.

9. זה לא יקרה שוב: ההתנתקות פינתה 8,000 מתנחלים, ולשם כך היה צורך בערך במחצית הסד”כ של צה”ל ובחלק ניכר מכוח האדם של המשטרה. העלות היתה עצומה – למעלה מעשרה מיליארדים עד כה. וחלקים מהנסיגה לא יושמו בפועל – המתנחלים מנסים שוב ושוב להעלות מאחזים בבורקא (”חומש”) ולסאנור (”שא נור”).

זה לא יקרה שוב גם כי הרצון הפוליטי לא קיים, וגם משום שאם היה צורך במחצית צה”ל כדי לפנות 8,000 איש, הסיכוי לפנות כמה עשרות אלפים לא קיים. לא מבחינה לוגיסטית – ולא משום שהצבא עבר בעשור האחרון תהליך מזורז של הדתה והתחברות אל המתנחלים. הנסיון הבא לפינוי נרחב של מתנחלים צפוי להוביל למרד צבאי – ויש לציין שאפילו אם המורדים יעסקו רק בבימוי של מרד, לא במרד “אמיתי”, היכולת להבחין בין הדבר האמיתי ובין העמדת הפנים לא קיימת באמת. כל ממשלה תצטרך להתייחס להעמדת פנים של מרד כאילו היא מרד. מה יקרה אז, לא רוצה לדעת.

10. צה”ל לא יכול לנצח. צה”ל ניהל, כאמור, חמישה מבצעים גדולים נגד רצועת עזה מאז 2006. באף אחד מהם, לא הצליח הצבא – וגם לא ניסה באמת – למוטט את שלטון חמאס. כל מה שיכול הצבא שפעם הביס שלושה צבאות בשישה ימים לעשות היום הוא להרוג המון אזרחים. הוא לא מסוגל לכבוש את הרצועה, משום שהקצונה שלו יודעת מה יבוא אחר כך: הצורך לשלוט ברצועה.

וזו המורשת האמיתית של ההתנתקות: חוסר הרצון של צה”ל לשלוט ברצועה. לנהל קרבות אינסופיים בסמטאות ולקחת אחריות על הכמעט-אסון-הומניטרי שהיא מצויה בו תמידית. ההתנתקות, בסופו של דבר, שירתה את קבוצת הלחץ החזקה ביותר בישראל: הצבא. וכמו תמיד, הצבא הפיל את הכשלונות שלו על הדרג המדיני.

ובהתחשב בכך שראש הממשלה נבחר דמגוגית על ההבטחה למוטט את שלטון החמאס, כשהוא יודע שהוא לא יכול לבצע את זה, זה כמעט מוצדק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הלהב”ה הבוהקת של בן דרור ימיני

בג”צ מוציא מבן דרור ימיני את הגופשטיין

בן דרור ימיני, איש המרכז הרדיקלי בעיני עצמו ואיש ימין קיצוני כבר כמה וכמה שנים, חצה הבוקר (ו’) כמה קווים בטור שלו בידיעות אחרונות – ויש להניח שהוא אפילו לא שם לב.

זה מה שכתב ימיני על החלטת בג”צ לעמעם (לא לפסול) את חוק המעצר המנהלי לפליטים:

“לא כל נימוק ניתן להציג בבית משפט. עולה ותיקה מאתיופיה, שהגיעה לתפקיד בכיר, הציגה לי נימוקים מהשטח בעניין הצורך לצמצם את נוכחות מבקשי המקלט במרכזי ערים. היא סיפרה לי מה זה עושה לעולים מאתיופיה. הם הופכים לזרים. היא סיפרה על הזוגות המעורבים. זו בעיה רגישה. יש נימוקים שלא ניתן להציג, משום שהם מחוץ לכללי התקינות הפוליטית. וכי צריך לאסור על סודני לבלות עם אתיופית? ודאי שלא. ולמרות זאת, מהזווית של הקהילה מדובר בבעיה קשה. מה עושים? איך שומרים גם על האינטרסים של הקהילה וגם מונעים גלישה לגזענות? איך מונעים את המחיר האדיר, הכבד מנשוא, שמשלמים תושבי דרום תל אביב? […] השופטים, עם כל הכבוד, לא מודעים לכל השיקולים משום שחלקם סמויים מן העין.”

מה אומר כאן ימיני? שני דברים. קודם כל, הוא אומר שבניגוד לתפיסה הדמוקרטית הבסיסית, על פיה הממשלה מנהלת את ענייניה בגלוי ובשקיפות – שאם לא כן, אין לציבור את האפשרות להחליט אם היא מנהלת את ענייניו בתבונה וכראוי – “לא כל נימוק ניתן להציג בבית משפט.” כלומר, יש לממשלה מטרות שהיא מנben dror_2סה להשיג, ואותן היא מנסה להשיג תוך הסתרתן מן הציבור ומבתי המשפט שלה. ולמה היא לא יכולה להציג את המדיניות הזו בבית המשפט?

ימיני מעדיף לומר שהמדיניות “לא פוליטיקלי קורקט”, אבל הוא יודע היטב: הסיבה שהממשלה לא יכולה להעלות את הטיעונים הללו בבתי המשפט היא משום שהמדיניות הזו היא בלתי חוקית. היא אפליה אסורה. אם היא תוצג כפי שהיא, בתי המשפט יפסלו אותה.

ולמרות שזו אפליה גזענית ואסורה, בן דרור לגמרי בעדה. תראו, הוא אומר, יש לנו פה בעיה של חילול דם. יש לנו בנות מאתיופיה שיוצאות עם סודנים. אנחנו כמובן לא יכולים לומר שום דבר נגד זה, כי אז אנחנו ניראה גזענים – ועל כן הפתרון הוא שהממשלה תעביר חוק שיזרוק את בן הזוג הסודני למחנה ריכוז בלי הגבלת זמן. כמובן שאסור לומר את זה, כי זה ממש לא יפה, אבל אלה “השיקולים הסמויים מן העין” שעל העובדה שבג”צ מתעלם מהם קוצף ימיני.

איך מנמק ימיני את הצורך לזרוק למחנה ריכוז את הגבר שחור השיער שאורב ל, אה, יהודיה שחורת השיער? הוא לא מנסה לטעון שהיא לא יודעת מה היא עושה. זה לא יעבור. אז הוא אומר ש”מהזווית של הקהילה, זו בעיה קשה.” מה זה אומר? זה אומר שיש אשה ממוצא אתיופי, אזרחית ישראלית, שמנהלת מערכת יחסים עם גבר זר. זו מערכת יחסים שהיא רוצה בה, אבל “היא בעייתית לקהילה.”

אז בשם הצורך של הקהילה האתיופית להמנע מתחושה שכבודה חולל (על כל פנים, לטענת ימיני), בן דרור מוכן:

א. להטיל וטו בשם הקהילה על הבחירה האישית של חברת הקהילה.

ב. לזרוק את בן הזוג שלה למעצר מנהלי במחנה ריכוז.

וכמובן, ימיני יודע שלטיעונים האלה אין שום סיכוי לעמוד בבית משפט שאמון על תפיסת שוויון. ולכן הוא צריך לחסל את התפיסה הזו, לומר שלבית המשפט אין סמכות להתערב ב”שיקולים הבלתי נראים”; לומר שלקהילות יש זכות לכפות על החברים – החברות, ליתר דיוק – את כללי השבט גם אם אינן רוצות בהם; ושלאנשים שאינם ממוצא יהודי אין אפילו זכות בסיסית לחירות; מותר לאסור אותם בלי שביצעו שום פשע, כי ימיני יודע היטב שחילול הגזע עדיין איננו פשע בישראל.

אבל מי צריך חוקים? מי צריך זכויות? מי צריך את התפיסה הבסיסית שחירותו של אדם לא תשלל אם לא פשע? אלה לא בני אדם, אלה זרים ש”בעייתיים לקהילה.”

הבלוג הזה עקב בעשור האחרון אחרי הקריסה של בן דרור ימיני, שלעתים היא מקבילה לקריסת הדמוקרטיה הישראלית ולפעמים היא זרז לה. ואף על פי כן, עדיין עצוב לראות את ימיני מתייצב בקו אחד עם בנצי גופשטיין ותוקף את בית המשפט משום שזו איננו מוכן לקבל את מלוא המדיניות היודו-נאצית של האחרון.

עצוב, אבל כבר אי אפשר לומר עוד שזה מפליא.

קדמו נא.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, צרת היהודים

התנהלותו של בנימין נתניהו פוגעת ביהודי העולם, וקשה להאמין שהוא לא מבין את זה

ראש ממשלת ישראל אוהב לראות את עצמו כ”ראש ממשלת העם היהודי.” יש כמה בעיות עם הטיעון הזה. אפשר להתחיל מכך שרוב היהודים בעולם בחרו אקטיבית שלא לחיות בישראל, ובהתאם גם לא בחרו בבנימין נתניהו לשום דבר. בעיה שניה היא העובדה שכאשר נתניהו רואה בעצמו את “ראש ממשלת היהודים,” הוא מצהיר שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים שאינם יהודים. זה לא בדיוק חדש וזה לא התחיל עם קמפיין V15/הערבים נוהרים אל הקלפיות של הבחירות האחרונות: הסיסמה שבחסותה נבחר נתניהו ב-1996 היתה “נתניהו טוב ליהודים” של ארגון השנאה חב”ד (במימון זר של מיליונר אוסטרלי, נזכיר.)

אבל אלו בעיות של ישראלים, ובזמן האחרון נתניהו עושה הכל כדי לוודא שהוא יהפוך מבעיה מרכזית של הישראלים לבעיה המרכזית של כמה שיותר יהודים. בשבוע שעבר הוא נשא נאום-רשת אל היהודים האמריקאים, בו קרא להם לצאת נגד מדיניות הנשיא שלהם בנושא ההסכם עם איראן.

כל כך התרגלנו לעובדה שנתניהו הוא בובה של הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, שבוחש עבורו – בין אם מדובר בהיענות לקריאה מפורשת או בקריצה של בעל חובו, אין לדעת – בפוליטיקה האמריקאית; כל כך התרגלנו שתפקיד ראש ממשלת ישראל משמש אותו בעיקר לקידום אינטרסים של הרפובליקנים ובעלי ההון בארה”ב, שהמהלך הזה חלף כמעט בלי תשומת לב. אחרי הכל, אחרי הפארסה של הנאום בקונגרס, שאת ההזמנה אליו קושש נתניהו בקנוניה עם רפובליקני אחר ומאחרי גבו של הנשיא, זה נראה כמו זוטי דברים.

אבל זה לא המצב. לראשונה, “ראש ממשלת היהודים” מדבר ישירות אל יהודי מדינה אחרת ותובע בגלוי את נאמנותם – ברגע משברי במדיניות החוץ של ארצם. הוא דורש מהם להצהיר, בנקודה שבה ברור שבה האינטרסים של ארצם ושל ישראל נפרדו, על נאמנותם למדינה שבה הם אינם אזרחים ושלה לא נשבעו שבועת אמונים. הוא אומר, במשתמע, שדמם ודתם חשובים מלאומיותם.

ישנם ללא ספק מספר יהודים שמסכימים איתו: השוגר דדי שלו, למשל. אבל רוב יהודי ארה”ב – רוב גדול מהם, נזכיר, הם מצביעים קבועים של המפלגה הדמוקרטית; רוב גדול הצביע פעמיים עבור אובמה – ודאי נחרדו. נתניהו שב והעלה באוב את העלילה האנטישמית על נאמנות כפולה, את הטענה שהיהודים ברחבי העולם אינם נאמנים למולדתם אלא לישות זרה, על-מדינתית.

במילים בוטות יותר, נתניהו ואדלסון מפיחים חיים באגדה הרצחנית של זקני ציון. ומדובר, אין צורך לומר, באגדה. רוב מוחלט של יהודי ארה”ב נאמנים לארצם. הבוגד המובהק מקרבם, פולארד, הוא הרפתקן בזוי שניסה למכור תמורת בצע כסף את סודות ארצו גם לאוסטרליה ופקיסטן. אבל כשרואים איך נשיא ארה”ב צריך להלחם מול כמה אוליגרכים יהודים וחברי הסנאט הקנויים שלהם, כאשר העילה היא ישראל, ישראל ושוב ישראל, ההבדל בין האגדה ובין המציאות – העובדה שמדובר בקומץ אוליגרכים עם שגעון גדלות ויותר מדי כסף, ולא באוכלוסיה היהודית-אמריקאית בכללה – נראה למי שלא בקיא בנושא דק מאי פעם.

הרי מחזה זה לא יעלה על הדעת מצד ראש מדינה אחר. אם, נניח, אנגלה מרקל תקרא לתושבי ארה”ב יוצאי גרמניה לסייע לה במאבק על הצבת כוחות אמריקאים בגרמניה, זה יהיה משבר דיפלומטי. מישהו מעלה על דעתו את ראש ממשלת אירלנד קורא לאירים האמריקאים להציף את חברי הקונגרס שלהם במסרים למען תמיכה בהסכם סחר כלשהו עם אירלנד?

לא, זה תרגיל שרק ישראל מרשה לעצמה – ובעיקר ישראל של נתניהו. הוא מרשה זאת לעצמו משום שהוא יוגע שרוב האנשים יחששו לצאת נגדו, משום שהם יואשמו אוטומטית באנטישמיות. התוצאה, כמובן, לגיטימציה רחבת היקף של האנטישמיות.

המדיניות הזו של נתניהו, וזו מדיניות, בולטת בעיקר בארה”ב, אבל לא מוגבלת אליה. כשנתניהו קורא ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולהגר לישראל, הוא אומר שמולדתם לא יכולה להגן עליהם ושהיא לא ראויה לנאמנותם. וכמובן, עצם אמירת הדברים מערערת את הלגיטימיות של יהדות צרפת: למי אתם נאמנים, לממשלת הרפובליקה הנבחרת או למדינה בצד השני של הים התיכון?

והתרגיל האחרון בתחום מגיע באיטליה. נתניהו, שהוא גם שר החוץ, מינה לאחרונה את פיאמה נירנשטיין לשגרירת ישראל באיטליה. נירנשטיין עדיין מחזיקה באזרחות איטלקית, עליה היא תצטרך לוותר. לפני כחודש היא התמודדה, והפסידה, על תפקיד ראש הקהילה היהודית של איטליה. לפני חודש היא היתה איטלקיה למהדרין; בעוד מספר שבועות היא תהיה נציגת ישראל באיטליה.

הקהילה היהודית המקומית לא מרוצה, ואפשר להבין אותה. המהירות המסחררת שבה מי שהיתה חברת פרלמנט איטלקית עוברת להיות שגרירה של מדינה אחרת צפויה להעלות את טענת הנאמנות הכפולה גם באיטליה.

נתניהו ממנה אזרחית איטליה ממוצא יהודי לשגרירת ישראל שם; הוא מינה שני שגרירים כאלה בארה”ב (מייקל אורן, שנאלץ לשם כך לוותר על אזרחותו האמריקאית, בה החזיק עד מינוי, ורון דרמר, שוויתר עליה לפני שנים); הוא מכריז על עצמו כ”ראש ממשלת העם היהודי”; הוא קורא ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם; ובמקביל, ממשלתו משקיעה יותר ויותר כספים ביהודי התפוצות – הידיעה האחרונה מדברת על יותר מחצי מיליארד שקלים שיושקעו ב”בלימת ערעור היסוד היהודי במשפחה” בתפוצות, במה שנראה כמו תרגיל מסריח מפז”לניקי קלאסי להעברת כספים למקורבים.

אז יכול להיות שאלה רק נקודות, אבל צריך לשקול את האפשרות שמדובר בתכנון. שנתניהו פועל במכוון ובמודע לערעור הבטחון של יהודי התפוצות בארצותיהם, כדי להבנות מהאסון שלהם; שהוא רוצה הגירה מסיבית של יהודים לישראל כדי להציל את מה שאפשר מה”מאזן הדמוגרפי”, ושהוא רוצה שההגירה הזו תהיה בתנאים כל כך מלחיצים, שאף אחד פה לא יעז לומר שיש כאן יותר מדי אנשים גם כך ושהציבור לא שורד בתנאי המחיה האלה. כי, מה, לא שמעת על כך שהיתה עליה באנטישמיות באיטליה לפני שבוע? צריך למצוא מקום ליהודי פאדובה. וכמובן, המקום הזה יהיה בגדה.

הציונות תמיד הלכה יד ביד עם האנטישמיות; תמיד היתה לה אותה המטרה של ריקון הגולה מיהודיה. אבל אף ראש ממשלה לפני נתניהו לא העז להכות כך בנקודות התורפה של הקהילות היהודיות, ולהציג אותן בגלוי כמשת”פיות של מדינה זרה.

כמו תמיד, כשמדובר בנתניהו צריך קודם כל לחשוד בכשלון, לא בזדון; אבל יכול להיות שיש כאן גם תוכנית. מבחינת יהודי העולם, ההבדל לא ניכר לעין. הם צריכים לומר ל”ראש הממשלה היהודי” בקול גדול שעם כל הכבוד, יש לו מספיק בעיות בישראל, ושבהתחשב בשיעור ההצלחה המפוקפק שלו, הם לא רוצים ולא צריכים את עזרתו. חיבוק הדב של נתניהו מסכן קודם כל אותם, והם צריכים להתעורר.

ועוד דבר אחד: גם היום, עצרו השב”כ ופשל”א מספר קטינים יהודים בגדה והם מחזיקים אותם בלי גישה לעורך דין. גם היום, התקשורת היהודית עוברת בשתיקה יחסית על הזליגה למדינת משטרה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ושוב: לאפשר הגנה עצמית פלסטינית

צה”ל לא יכול ולא יודע להגן על פלסטינים. הגיע הזמן להעביר את זה לידיהם

בסוף השבוע, נפטר מפצעיו סעד דוואבשה, אביו של התינוק של עלי דוואבשה שנרצח בכפר דומא לפני כתשעה ימים. כל כלי התקשורת היהודים דיווחו על מותו. כמעט אף אחד מהם לא דיווח על אירוע חשוב יותר: בליל שישי-שבת השליכו מחבלים יהודים בקבוקי תבערה על בית משפחת כעאבנה, שסמוך לכפר דומא, אך בני המשפחה השתלטו על האש.

העובדה שהתקשורת היהודית מתעלמת מהטרור היהודי – על התמיכה הנלהבת שלה בטרור הרשמי של המדינה היהודית, זה שמופעל על ידי צה”ל, מיותר להרחיב את הדיבור – לא באמת חדשה. הטרור היהודי “הפרטי” בגדה – הטרור הרשמי הרג פלסטיני אחד בגדה ואחד ברצועה בשבוע שעבר – תוקף כמעט על בסיס יומי, אבל בדרך כלל הוא לא קטלני. על פי נתוני יש דין – גילוי נאות: אני כותב עבור הארגון בלוג בתשלום – 15 בתי פלסטינים הוצתו בשנים האחרונות, ככל הנראה על ידי מחבלים היהודים. מספר המחבלים היהודים שהועמדו לדין בשל כך: אפס. מספר האזכורים של ההתקפות הללו בתקשורת היהודית: דומה מאד.

על אף שצה”ל אמור רשמית להגן על הפלסטינים, בפועל הוא עסוק בהגנה על מתנחלים. יום אחד, יש לקוות, אלוף פיקוד מרכז כלשהו ימצא את עצמו בהאג בשל כך, כי השילוב של הקמת התנחלויות, הגנה עליהן ואז הפקרה של הפלסטינים לטרור שיוצא מהם נראה לגמרי כמו פשע מלחמה. אבל היום הזה, משמח ככל שיהיה, נראה רחוק. מה עושים בינתיים?

נראה לי שדי ברור אחרי 48 שנות כיבוש שצה”ל לא מסוגל להגן על הפלסטינים, גם אם היה רוצה בכך – ואין סיבה לחשוב שהוא רוצה או ירצה. על כן, מתוך תפיסה מינימליסטית של זכויותיהם של הפלסטינים, קרי זכותם שלא להיות מוצתים בשנתם על ידי יהודים (כן, הם יהודים. ודאע”ש הם מוסלמים. תחיו עם זה.), נראה שצריך לעבור למודל של הגנה עצמית פלסטינית.

במובן הפשוט ביותר, צה”ל צריך להודיע שישובים פלסטיניים הם מחוץ לתחום למתנחלים – אם הוא רוצה ניסוח משפטי, יש לי מן המוכן: תושבי האזור שזכאים לעלות לישראל על פי שבות – ושלפלסטינים יש זכות לעצור או להפעיל כוח כלפי מתנחלים שמפרים את הצו הזה. כל כפר פלסטיני יקים לעצמו כוח משמר, ובשטחי סי ובי – שנמצאים בשליטה בטחונית ישראלית – האחריות לחימושו תהיה על ישראל. אין יותר סיבה למתנחלים להגיע לישובים פלסטיניים אלא בהזמנה מראש.

הצעד הזה, שפשוט למדי ליישום, לא יקרה. צה”ל משמש במידה רבת כמיליציה של המתנחלים. שטחי סי מיועדים לסיפוח על ידי ממשלת ישראל, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא שפלסטינים שם יעמדו על שלהם. אחרי הכל, הטרור היהודי הוא זרוע של ממשלת ישראל ביישום תוכנית הטרנספר השקט שלה.

הדברים לא חדשים; הם נכתבו פה לראשונה לאחר שהפלסטינים הפכו את הגלגל על פורעים יהודים בקוסרא, לפני שנה וחצי. ואף על פי כן, צריך להזכיר אותם מדי פעם.

מעניין לציין שמנהיג הפורעים אז היה אחד מאיר אטינגר. היום אומרים לנו שהוא היה “היעד מס’ אחת” של השב”כ. ובכן, הוא הוסגר לידי צה”ל על ידי הפלסטינים לאחר שהשתתף בפשיטה על כפר פלסטיני. האם הוא הועמד לדין בשל כך?

וואלה. לא? אני המום. ה מ ו ם.

הגנה עצמית לפלסטינים עכשיו, כי צה”ל לא יכול ולא רוצה, והמשטרה והשב”כ לא מסוגלים להעמיד לדין את מי שהם עצמם מגדירים כמנהיג הטרור היהודי גם כשהוא נתפס על חם. ממשלת ישראל לא רוצה? ובכן, היא גם לא רוצה לטפל בטרור היהודי. הגיע הזמן שהעולם יכריח אותה.

ועוד דבר אחד: הבוקר היה אמור להיות אטינגר מובא להארכת מעצר. במעמד הזה, היתה המשטרה צריכה להסביר מדוע בעצם צריך להחזיק אותו במעצר, ולהציג ראיות. ובכן, המעמד המביך הזה נחסך ממנה, כי שר הבטחון בוגי “משה” יעלון הוציא לו ולאביתר סלונים – חשוד נוסף – צו מעצר מנהלי. ראיות? We don’t need no stinking evidence. במדינת משטרה, אלו מותרות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה חוטובלי עדיין בממשלה?

סגנית שר החוץ זימנה בשעתו את בנצי גופשטיין לכנסת ובכך העניקה לו לגיטימציה. עכשיו כשברור שהוא תומך בטרור יהודי, למה היא עדיין בתפקידה?

לבנצי גופשטיין, אחד ממסיתי השנאה המובילים בישראל, קרתה אתמול (ד') תקלה מביכה: בדיון בישיבה על נושא הצתת הכנסיות, אילץ אותו בני רבינוביץ', כתב יתד נאמן, להתמודד ישירות עם השאלה האם הוא תומך בהצתת כנסיות. גופשטיין אמר חד וחלק: "בוודאי שכן." מיד לאחר מכן הבין גופשטיין שהסתבך, ועל כן נקט בהגנת וינשטיין וטען שמדובר ב"דיון הלכתי", שעליו אי אפשר להעמיד אותו לדין.

הפעם נראה שהדבר היחיד שיוכל להציל את גופשטיין מהעמדה לדין הוא, ובכן, יהודה וינשטיין. אבל השאלה היא לא גופשטיין. הוא אמנם מסית מסוכן, שהמסוכנות שלו נובעת בדיוק מהידיעה של החוק ומהיכולת ללכת על הקו תוך שהוא גורם לשומעיו להבין בדיוק את מה שאסור לו לומר במפורש. הבעיה היא לא גופשטיין.

יש במדינת ישראל חברת כנסת בשם ציפי חוטובלי, שכחלק מהחיסול של משרד החוץ הפכה לסגנית שר שם – השר הממונה הוא בנימין נתניהו. בשנת 2011 הזמינה חוטובלי את גופשטיין לדבר בוועדת הנשים של הכנסת; בין השאר, היא ביקשה ממנו "לומר כמה מילים על ארגון להב"ה." התואנה היתה שמאחר וחוטובלי מחזיקה בפנטזיה שיש בישראל בעיה של נשים יהודיות שממירות את דתן, הרי שזו בעיה ראויה לוועדת הנשים. חוטובלי הכניסה את גופשטיין לכנסת והעניקה לו לגיטימציה.

במדינת ישראל יש עדיין זכויות ללא יהודים. לא יתכן שסגנית שר החוץ של ישראל תהיה מי שהעניקה תמיכה ציבורית לאדם שנתפס עכשיו בקריאה להצית כנסיות. הרי אם במדינה אירופית היתה מתחוורת העובדה שסגנית שר החוץ היתה מקושרת לאדם שקורא להצתת בתי כנסת, היא היתה עולה על טיל – לא לפני שישראל היתה נעמדת על רגליה האחוריות ואולי אף מחזירה את השגריר שלה להתייעצויות. כל יום שבו חוטובלי נמצאת בתפקידה לא רק מוכיח את הקשרים ההדוקים בין ממשלת ישראל ובין הטרור היהודי, אלא גם את העובדה שישראל היא מדינה מצורעת.

אין לצפות שבנימין נתניהו יפטר את חוטובלי. אחרי הכל, הוא לא פיטר את שר החוץ ליברמן אחרי שזה הגדיר את מדיניותה הרשמית של ממשלתו כחסרת בסיס באו"ם. לא, זה עניין לשגרירים הזרים: להבהיר לראש ממשלת ישראל שעם התומכת הנלהבת של בנצי גופשטיין הם לא יוכלו לעבוד. רק כשחוטובלי תהפוך לכאב ראש עצום למערכת ה-hasbara, יהיה סיכוי להעיף אותה מתפקידה. לא מהסיבות הנכונות, אבל גם זה משהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)