החברים של ג'ורג'

רק עשוק ורצוץ כל הימים

התגובות של הימין היהודי על הריסת מבני דריינוף מבהירה שבעיניו, פלסטינים הם תת-אדם

צה”ל והמשטרה הרסו אתמול (ד’) את המבנים הבלתי חוקיים שבנה קבלן יהודי בשם מאיר דריינוף על קרקע שנתפסה בתפיסה צבאית בג’בל ארטיס (המוכרת בשם הפשע שלה, ”בית אל”). על האירוע עצמו אין לי עניין מיוחד לכתוב, לאור העובדה שבמסגרת העבודה שלי ביש דין אכלתי ונשמתי דריינוף בחודש האחרון (שני פוסטים שכתבתי בנושא אפשר לקרוא כאן וכאן. הפוסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה.) אני רוצה להתייחס לשלוש טענות שמועלות בימין היהודי בהקשר לדריינוף.

הראשונה, וממנה אפשר להפטר בקלות, היא היבבה שאיך יעלה על הדעת שבית משפט ייצא נגד החלטת ממשלה. ובכן, אני מצטער, חברים, אבל הגיע הזמן להצטרף למין האנושי ולברר מה זו הפרדת רשויות, קונספט שהפך למקובל בתרבות המערבית לפני 300 שנה. הוא אומר, בקצרה, שלממשלות יש נטיות רודניות ושבתי המשפט צריכים להגן על הפרט מפני פעולות עוול של הממשלה. גגלו את זה.

הטענה השניה היא שצריך לספח את הגדה המערבית, ואז דברים כאלה לא יקרו יותר. זו הגרסה הלא מעודנת של הטענה השלישית שאליה ניגש מיד. ובכן, כל הסיפור בפרשת דריינוף הוא שהעבריין דריינוף פלש לקרקע פרטית של פלסטיני, אדם בשם עבד-אל-רחמן אחמד עבד-אל-רחמן קאסם. זו עובדה שאף אחד, אפילו לא דריינוף, לא חלק עליה.

סיפוח של הגדה המערבית לא אמור, רשמית, לשנות פה שום דבר. הוא פשוט ישנה את הריבונות שם. הרכוש הפרטי של עבדל-אל-רחמן קאסם עדיין יישאר הרכוש הפרטי של עבד-אל-רחמן קאסם. אבל כשהימין היהודי מדבר היום על סיפוח, הוא לא מדבר על שינוי בצבע תעודות הזהות; הוא מדבר בפועל על היכולת של בני עם האדונים לנשל ילידים כאוות נפשם וללא חוצץ. חברים, מה שאתם קוראים לו “סיפוח” נקרא בדרך כלל “אפרטהייד” או “טיהור אתני.”

שרת המשפטים שקד העלתה את הטיעון השלישי, גרסה מעודנת יחסית של הטיעון השני. היא אמרה שלא יעלה על הדעת שבג”צ ידון בדיני הקרקעות בגדה, משום שהוא לכאורה לא בוחן ראיות; הגיע הזמן להקים בית דין מיוחד לענייני קרקעות שם, שיוכל לפעול בלי בג”צ. בכך, שקד מאמצת בעקיפין את הסיפור מז’אנר הפנטזיה המשפטית שמכונה דו”ח לוי.

איך השטות הזו קשורה לפרשת דריינוף? היא לא קשורה. בפרשת דריינוף לא היה ויכוח על העובדות: שמדובר בפלישה בלתי חוקית לאדמה פרטית. אז למה שקד רוצה את בית הדין לקרקעות?

משתי סיבות. קודם כל, הליך דריינוף – שאמור היה להיות פשוט וקצר, כי (חזרו אחרי) לא היתה שום מחלוקת שמדובר בפלישה לאדמות פרטיות – נמשך חמש שנים. אם בפעם הבאה שפלסטיני יגלה שמתנחלים פלשו לאדמות שלו, הוא יצטרך לפנות קודם כל לבית דין לקרקעות, ההליך יימשך 20 שנה, ובשלב הזה כבר ייללו המתנחלים שנולדו ילדים בבית (ואם לא נולדו, יפברקו כאלה – בשביל “ארץ ישראל” מותר לשקר) ואיך אפשר וכן הלאה. כלומר, המקרים הנדירים מאד של פינוי גנבי אדמות יהודים מגזילתם ייקח הרבה, הרבה יותר זמן ובהתאם יעלה הרבה יותר כסף, מה שצפוי לגרום למתלונן הפלסטיני להתייאש. המטרה של בית המשפט הזה היא להכשיר גזל בידי יהודים.

שנית, ואם שקד תעמיד פנים שהיא לא יודעת את זה אני אקרא לה חד וחלק שקרנית, יש סיבה מצוינת למה בג”צ דן בנושאים האלה. השטחים לא נמצאים בשליטה ישראלית. ישראל לא יכולה להקים בית דין משלה בשטחים שאיננו בית דין צבאי מבלי להחיל עליהם את החוק הישראלי ובכך לספח אותם. הנחת היסוד של בג”צ בבואו לדון בשטחים היא שחלים עליהם חוקי תפיסה לוחמתית, בין השאר כי זה מה שמדינת ישראל בעצמה אמרה פעם אחר פעם, ובהתאם התושבים הילידים שלהם – לא המתנחלים – הם תושבים מוגנים על פי אמנות ז’נבה. והמפקד הצבאי לא יכול לפגוע ברכוש הפרטי שלהם אלא למטרות צבאיות מובהקות.

אלא ש-30 שנה של שליטה מפד”לניקית במשרד החינוך ושליטה אינסופית של המרכז הרדיקלי בתקשורת היהודית הובילו לכך שהמושגים האלה פשוט לא מוכרים לציבור היהודי. אם תתפוס את היהודי הממוצע ברחוב ותאיים עליו במפגש עם יאיר לפיד, הוא עדיין לא יוכל לומר לך, ולו כדי להציל את שאריות בינתו, מה ההבדל בין ישראל, בין השטחים, מה בעצם הבעיה עם התנחלויות ומה לעזאזל ההבדל בין פלסטיני ישראלי ופלסטיני תושב השטחים.

מה ששקד מנסה לעשות הוא מה שמנסה המתנחל הממוצע לעשות: להביע את התפיסה שלפלסטינים אין בעצם זכות קניין, על כל פנים לא ברגע שיהודי חושק בו. האחד עוטף את התפיסה שהפלסטינים הם תת-אדם בנהמות על “ריבונות”, כמקובל; האחרת, שבכל זאת צריכה להעמיד פנים מתוחכמות יותר, בקשקשת על “בית משפט לאדמות” שיוציא את ההכרעה מידי בג”צ. שניהם מתכוונים לאותו הדבר: לבלתי יהודים תחת שלטון יהודי (ב”ארץ ישראל”, על כל פנים) אין את זכות הבסיס לקניין. כל זה כמובן מעוגן בהלכה, על תפיסות “לא תחנם” שלה. זה לא חדש, אבל בדרך כלל לא מתרגמים את המשמעות של “לא תחנם” לשיח הזכויות המודרני.

שקד, כמובן, מתוחכמת מספיק כדי לדעת שזה לא יקרה. ישראל תאבד את מה שנשאר מזכות הקיום שלה ברגע שהיא תצליח להעביר משהו כזה. אבל היא כנראה מפוחדת מהאספסוף של נערי הגבעות, והיא צריכה לתת להם משהו. אחרי הכל, היא אשה ורשמית היא חילונית-מחמד. היא לא בעמדת מיקוח. כשהמהפכה הזו תתחיל לאכול את בניה, אורי אריאל כנראה יהיה בתחתית הרשימה, אבל היא תהיה בראשה.

לפני 30 שנה, היה מקובל לומר בחוגים שמהם באתי – אלה של הציונות הדתית – שצבי יהודה קוק, הבן של, אמר ש”אין לנו סכסוך עם מוחמד הפרטי.” האמירה הזו היתה כמובן עטופה בצדקנות שמן הזית של המגזר. המשמעות שלה היא שאנחנו מנהלי0 מאבק לאומי אבל אין לנו בעיה עם הפלסטיני הפרטי. המילים המדויקות היו ככל הנראה “אם הקרקע הזאת היא של מוחמד, של ערבי פרטי, אין לנו מה לעשות כאן, נלך מכאן.”

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. לא היו קרקעות נטולות בעלים בגדה המערבית ב-1967. אבל זה היה שקר שתנועה שאוהבת להעמיד פנים שהיא מוסרית אהבה לנפנף בו. 40 שנה אחרי אלון מורה, כבר אי אפשר להעמיד פנים שהוא עובד. הבעיה היא, כפי שהיתה תמיד, “מוחמד הפרטי": האדם היושב על הקרקע ושנפגע ישירות מן ההתנחלות.

תנועה שמגלה שהיא שותפה לפשע יכולה לעשות שני דברים. היא יכולה להפסיק את הפשע, אבל זה מסובך מאד – זה כרוך לא רק בנזק פיננסי, אלא גם בהכרה בטעות היסטורית ובחשבון נפש מכאיב מאד. והיא יכולה להכחיש שהוא פשע. הדרך הנוחה ביותר להכחיש שבוצע עוול כלפי מישהו היא להכחיש שלנפגע יש בכלל זכויות. הוא לא כמונו, הוא פחות מאיתנו. וזו הדרך שבה בחרה הציונות הדתית. זו היתה הדרך המתבקשת: אלפי שנים של היסטוריה יהודית נשענו על התפיסה שהלא יהודים אינם אדם.

רצוי, עם זאת, שהקנאים הנוהמים המיוצגים על ידי דברי החלקות של שקד ודומיה יזכרו דבר אחד: אדם איננו יכול לפשוט את אנושיותו של אחר, אבל בנסותו לעשות זאת, הוא מאבד את זו-שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)