למה התקשורת הישראלית לא מעזה לומר שכשבנט ולפיד תוקפים את דו”ח האו”ם, הם חשודים בפשע שתוקפים את השופט?

בכל פעם שאתה חושב שהגרוטסקה שהיא החיים הפוליטיים הישראלים לא מסוגלת לרדת נמוך יותר, צץ לך נפתלי בנט ומוכיח שאתה טועה. לפני שבוע הוא נופף בכתובת “אישבעל בן בדע” כהוכחה ל… לא ממש ברור, אבל נדמה לי שהוא טען שהזכות של מאמיני יהוה על הארץ נובעת מנוכחות שמו של סוגד לאל בעל על חרס עתיק. אני מודה שההגיון שלו חמק ממני. היום הוא הצליח להעפיל לשיאים חדשים: לדו”ח האו”ם על טבח “צוק איתן,” הוא אמר, “יש דם על הידיים.”

יש המון בעיות עם הטיעון הזה, אבל המרכזית שבהן היא שבעוד שהנוזלים שהדו”ח מכיל הם ככל הנראה דיו, לבנט יש דווקא המון דם על הידיים. הוא היה שר בקבינט הבטחוני שאישר את מהלכי צה”ל ב”צוק איתן.” הצווחות של בנט הזכירו לי את אלה של יאיר לפיד: הלז, כמו בנט, היה חבר בקבינט הבטחוני. וכמו בנט, הוא תקף את הדו”ח – כשעוד לא פורסם – בחריפות: הוא אמר שהוא ראוי לקבורת חמור.

התקשורת היהודית דיווחה בצייתנות על ההתבטאויות של שני הבכירים הפוליטיים הללו, אבל היא לא העזה לעשות את תפקידה ולשים אותן בהקשר: שני חשודים בפשעי מלחמה תוקפים את הוועדה שבודקת את התנהלותם.

כי זה בדיוק מה שהלך פה. בסעיף 243 לדו”ח, קובעת הוועדה שההפצצות השיטתיות של צה”ל על בתי מגורים ברצועת עזה מעלות חשד שאלו לא היו הפצצות מקריות אלא “טקטיקות צבאיות המעידות על מדיניות רחבה יותר, שאושרה ולו בשתיקה על ידי מקבלי ההחלטות בדרג הגבוה ביותר של ממשלת ישראל.” או, במילים אחרות, הקבינט הבטחוני. ועל כן ממליצה הוועדה כי הנושא יובא בפני בית הדין הבינלאומי בהאג.

אז נחזור על זה שוב: שני חשודים בפשעי מלחמה תקפו את הוועדה שבדקה את התנהלותם, וקבעה שהם חשודים בפשעי מלחמה, והתקשורת היהודית לא טרחה לדווח לקוראים שלה על ניגוד העניינים הבסיסי הזה.

הוועדה, כמובן, צודקת. לצה”ל היתה מדיניות מכוונת של פגיעה במבנים אזרחיים, מתוך ידיעה שאין בהם לוחמי חמאס. במהלך הלחימה, כפי שציין הבלוג הזה בזמן אמת, צה”ל העיד על כך בעצמו – אבל תמיד מפי מקורות אנונימיים, “קצינים בכירים.” למה? כפי שכתבתי כבר אז, בצה”ל ידעו שהמדיניות הזו, שהמטרה המוצהרת שלה היתה פגיעה במשפחותיהם של בכירי חמאס, היא פשע מלחמה. הם רצו להשוויץ בה בפני הציבור היהודי, אבל לא רצו לקחת את האחריות עליה. הם ידעו מה משמעותה.

מהחשודים בפשעי מלחמה בנט ולפיד – ומהחשודים העיקריים, נתניהו ויעלון – אין מה לצפות לאמירת אמת. הם חייבים לטשטש את הפשעים שלהם. הדרך שלהם לטשטש אותם היא לומר לתחליף העלוב של ציבור שיש פה שהשופט בן זונה.

הדו”ח, אגב, מביא לא מעט עדויות על פשעי מלחמה שבוצעו על ידי חמאס. הן היו יכולות להיות חזקות משמעותית יותר, אלמלא סירבה ממשלת ישראל לשתף איתו פעולה. או, במילים אחרות, ניסתה לשמור על זכות השתיקה. הטקטיקה הזו הביסה את עצמה ברגע שוויליאם שבאס המוטה בעליל הודח מראשות הוועדה (הוא האשים פעם את נתניהו באחריות ל”עופרת יצוקה”; נתניהו היה אז באופוזיציה) והוחלף על ידי מקגוואן דיוויס. מקריאה ראשונית, הדו”ח שלה הרבה יותר הדוק ומדויק.

מהדו”ח עולה ש”שוברים שתיקה” צדקו לאורך כל הדרך: שלצה”ל (כלומר, הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל, האנשים שביצעו את ההנחיות של החשודים בנט ולפיד) היתה מדיניות של הכרזה על כל פלסטיני באשר הוא כעל מטרה. לדו”ח האו”ם יש משהו מאד מעניין לומר על זה.

בסעיפים 630-633 מפרקת הוועדה לגורמים את ההחלטה של הפרקליט הצבאי הראשי שלא להעמיד איש לדין על אחת התקריות היותר מפורסמות ב”צוק איתן”: התקרית בחוף עזה, שבו הרגו חמושינו המעופפים ארבעה ילדים. הטענה של הפצ”ר ומצ”ח היתה כדלקמן:

א. התקרית התרחשה סמוך למתקן של חיל הים של חמאס.

ב. היה מידע מודיעיני על כך שפעילים של חמאס צפויים להגיע למתקן.

ג. זוהו דמויות רצות באזור שלו.

ד. הן לא זוהו כילדים.

ועל כן רצחנו את איסמעיל בכר, אהד בכר, זכריה בכר ומוחמד בקר, ילדים בני תשע עד 11 שנים. כן, רצחנו.

כי כך מפרקת ועדת האו”ם את התקרית הזו:

א. מדובר בילדים בני תשע עד 11. הם קטנים משמעותית ממבוגרים.

ב. המתקן של החמאס היה בלב חוף ציבורי בלב עיר גדולה, סמוך מאד למלונות גדולים. על כן סביר היה להניח שדווקא יהיו אזרחים באזור.

ג. לא היו כוחות של צה”ל במקום, ובהתאם לא נשקפה להם כל סכנה, ולא היתה דחיפות בביצוע ההתקפה.

ד. הנחת היסוד של משפט הלחימה היא שבמקום שבו יש ספק ולא ברור אם אדם הוא לוחם או לא, יש להניח שהוא איננו לוחם אלא אזרח.

ה. בכך שצה”ל החליט שהוא מתייחס לכל אדם בלתי ידוע באזור כאל לוחם, ולא מעניק לו את הספק שמא הוא אזרח, הוא הופך את תפיסת החפות על ראשה. ב

מילים אחרות – שהוועדה לא השתמשה בהן – צה”ל מפליל אפריורי את האוכלוסיה האזרחית ודורש ממנה להוכיח שהיא איננה לוחמת. מי שראה איך בשבועות האחרונים השתמשה ה-hasbara הישראלית בטענה שצה”ל הרג “גברים בגיל לחימה” כדי לטעון שמותם הוא בעצם בסדר, יבין איך פעלה שיטת ההפללה הצה”לית: אלא אם אתה במובהק לא-לוחם, אתה מטרה לגיטימית. ובמאות מקרים, גם אם אתה ילד או אשה הישנים בבית שצה”ל יודע שאין בו בכיר חמאס, אתה תהפוך למטרה כדי להעלות את “מדד הכאב” של בכירי חמאס.

כלומר, שכאשר יצאו איסמעיל, אהד, זכריה ומוחמד לשחק כדורגל על החוף, הם היו מבחינת צה”ל מטרה לגיטימית עד שיוכח אחרת. למי שהרג אותם לא היה אכפת מספיק כדי לברר את מי הוא הורג. ומה שחמור יותר, כפי שאומרת הוועדה, הוא שהפרקליט הצבאי הראשי מעניק גושפנקא להיפוך הזה בהתנהלות החוקית.

לא שזה צריך להפתיע מישהו.

הוועדה גם שמה לב שצה”ל לא טרח לזמן עדים רלוונטיים, אלא חקר בעיקר את עצמו. זה אומר הרבה מאד על תהליך החקירה הצבאי. כפי שציין הערב עו”ד מיכאל ספרד, “מבחינת תובעת ה-ICC הקביעה החשובה ביותר בדו"ח האו"ם אינה החשד לפשעי מלחמה אלא שמערך החקירות של צה"ל מלא כשלים ולא ניתן לסמוך עליו.” כי הטענה שישראל חוקרת את עצמה היתה קו ההגנה הראשון שלה נגד העמדה לדין של חמושיה בחו”ל. זו חומת נייר קרועה.

וכמובן, החשודים בנט ולפיד לא מוגנים על ידיה כלל. הם דרג מדיני. אז למה התקשורת היהודית לא ציינה, פעם אחר פעם, את מה שצריך היה להיות מובן מאליו, שמדובר בחשודים שתוקפים את שופטיהם? כי מדובר בתקשורת מסורסת וכנועה, שאין לה עוד את האומץ להתעמת עם קוראיה, אם היה לה כזה אי פעם; כי מדובר בתקשורת שמעלה בתפקידה; כי מדובר בתקשורת מבוהלת, שמנסה להתרפס בפני השלטון. במקום להצביע על החשודים בפשע, היא מסייעת לטיוח. במקום לדווח על מה שעושה הצבא שלה, היא מורידה מעטה של עלטה. מדובר, בקצרה, בתקשורת שהפכה לחלק מהבעיה ולא מהפתרון, לציבור שככל הנראה לא מסוגל לתקן את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)