חמש הערות על הדיקטטורה הצבאית הישראלית

משהו נשבר: בשבועות האחרונים המשטר הישראלי נמצא תחת התקפות בינלאומיות בלתי פוסקות. ה-BDS הפך לפתע מתנועה שולית לאיום הקיומי החדש שמשווק המשטר לאזרחיו, הרבה בסיוע תועמלנים נוסח בן דרור ימיני. אבל גם מעבר לרטוריקה של המשטר, משהו השתנה.

ישראל הפסידה (כן, הפסידה) לפלסטינים בפיפ”א, ויש להניח שיהיו נסיונות להדיח אותה גם מארגוני ספורט אחרים. יש את כל הסיפור המשונה של אורנג’, ויש את שגריר צרפת בארה”ב שכותב בטוויטר שהחרם של אורנג’ על ישראל מוצדק, משום שאורנג’ ישראל פועלת בגדה. הוא צודק לגמרי, אבל הוא לחלוטין לא מובן לישראלים. ויש את הבדיקה באו”ם שאמורה להחליט האם להכניס את ישראל לרשימת הפוגעים הסדרתיים בילדים (התשובה היא “כן,” אגב: ישראל הורגת מספר גדול של ילדים פלסטינים ומנהלת מדיניות שיטתית של מעצר שלהם לצרכי הטלת אימה.) ויש את הפגישה בין בכירים בבית הלבן ובין שוברים שתיקה.

מה קרה? העולם שם לב להצהרות של בנימין נתניהו בבחירות האחרונות, על כך שלא תהיה מדינה פלסטינית בזמן שלטונו, והפעם הוא מצא אמירה של נתניהו שנשמעת אמינה. התועמלן ימיני התלונן לאחרונה שאף אחד לא מאמין לנתניהו ושצריך לתת לו צ’אנס. ובכן, נתנו לו, וזה נגמר.

המדיניות של ישראל במהלך 48 שנות הכיבוש היתה להעמיד פנים שהיא עומדת לסיים אותו, כי היה ברור לה שאף אחד לא יכיר בו. אז היו תוכניות הדמה של אלון והאוטונומיה של בגין, וב-15 השנים האחרונות, דיבורים בלתי פוסקים על הליך שלום בלתי קיים. החבל הזה היה צריך להקרע מתישהו, ונראה שנתניהו נתן את המשיכה האחרונה.

ברוך שפטרנו.

30: זה הגיל החציוני בישראל. המשמעות היא שרוב אזרחי ישראל נולדו 17 או 18 שנים אחרי תחילת הכיבוש, כלומר ב-1984-1985 או אחר כך. רוב תושבי ישראל לא הכירו מצב שבו ישראל איננה שולטת בגדה המערבית, ויותר מכך – לא הכירו את המגע שהיה לרוב התושבים שחיו לפני כן עם פלסטינים. מבחינתם, הפלסטינים תמיד היו עם מורד, לעתים רצחני, וזה תמיד היה סדר הדברים. הם לא מכירים מציאות אחרת – ומערכת החינוך שהופכת לאומנית יותר ויותר מחסלת את הסקרנות שלהם ומוודאת שהם יהיו קונפורמיסטים.

המשטר הציוני לא ישתנה מבפנים. יהיה צורך לשבור אותו.

בוקר טוב, אליהו: אשף ה-Hasbara – קרי האמירה ליהודים ימנים מה שהם אוהבים לשמוע במסווה שזה מה שהעולם צריך לשמוע – יועז הנדל התאונן בטור שלו היום שלמצלמות יש יותר כוח מרובים ושהפלסטינים מנצחים בשדה הקרב הדיפלומטי למרות שישראל מנצחת בשדה הקרב. הדוגמא המשונה שהוא בחר היתה הטבח על המרמרה, אבל שיהיה.

הטענות האלה לא חדשות. הן הטענות הקבועות של צבא כובש שמנהל מלחמה נגד אוכלוסיה אזרחית – וזה מה שישראל עושה במשך 48 השנים האחרונות. זו עיקר הפעילות של ממשלתה. לטענה הזו נלווית לעתים קרובות טענה נוספת: שנטפלים אלינו כי שונאים אותנו.

במקרה של הכיבוש הישראלי, הטענה היא שמדובר באנטישמיות. אבל אנחנו ראינו מלחמות דומות במאה השנים האחרונות. הצבא הבריטי שניסה לדכא התקוממויות בשלל מקומות בעולם, מהודו ועד קניה, היה מריר מאד כלפי אוכלוסיית הבית שלו. הוא אמר שהיא לא מבינה את הקורבנות, ושהם נלחמים על שימור התרבות. מי שקרא את אורוול, יכיר את הטענה שיש פלג בציבור שהפך לשונא ארצו. היא לא חדשה לנו, לא המצאנו כלום.

הצרפתים בוויאטנם ובאלג’יר האשימו את העולם בצביעות, האשימו את הקומוניזם העולמי, האשימו את הציבור הנאור בארצם – ובאלג’יר,  אף פנה הצבא בשלב מסוים להפיכה כנגד מה שראה כבוגדנות ותבוסתנות של אוכלוסיית הבית והממשלה האזרחית. בוויאטנם, טענו הצבא האמריקאי ותועמלניו בתקשורת שהעולם נטפל אליהם, והצביעו על מעשי זוועה של הקומוניסטים. למה אף אחד לא מדבר עליהם, קבלו.

היו גם היו מעשים כאלה. לוחמי השחרור הוויאטנמים הפגינו אכזריות חדה (בהואה ובמקומות רבים אחרים) כנגד משתפי הפעולה, או, בעצם, כל מי שלא תמך בהם. העולם עבר בשתיקה יחסית על זוועות הקומוניזם, ואינטלקטואלים שמכרו את נשמתם למפלגה הקומוניסטית – סארטר הוא הדוגמא הקלאסית – יכלו למחות על מה שעשה צבאם באלג’יר (ואת מלוא מה שעשה שם, אנחנו לא יודעים וספק אם נדע) ובו זמנית לתקוף בשצף-קצף את מי שהעז לדבר על הגולאגים.

וכן, העולם מלא זוועות. האימה של מה שמתרחש בשטחים שנמצאים בשליטת דאע”ש, ובסוריה בכלל, גורמת למה שאנחנו עושים בשטחים להחוויר. ומה שעשו הקומוניסטים בקמבודיה גרם לזוועות של צבא ארה”ב בוויאטנם להיראות מינוריות ביחס. ואל תגרמו לי לדבר על סין, או על קונגו ב-15 השנים האחרונות. העולם מלא זוועות, אכן.

אבל.

אבל יש קונספט של מדינות מתורבות ונאורות. מהמדינות הללו מצפים לעמוד בסטנדרטים מסוימים שאף אחד לא מצפה שמדינות עריצות ברברית כמו רוסיה יעמדו בהם. אנחנו מצפים לסוג של פוטיניזם מרוסיה. אף אחד לא מופתע. אף אחד לא מטפח ציפיות.

כל זה רע למדי לתושבים של אותן מדינות, שכן הם נכלאים במעגל שוטה של ציפיות נמוכות וחוסר יכולת להתעלות מעליהן; אבל מדינות שמתיימרות להיות חופשיות מתיימרות לרמה אחרת של משטר והתנהלות. והמתח בין הציפיה שהמשטר לא יהיה ברברי ובין המציאות הוא זה שגורם לזעם ולהתקוממות.

ישראל העמידה פנים במשך עשרות שנים שהיא מדינה דמוקרטית. ספק אם אכן היתה כזו אי פעם – היא תמיד היתה מדינה אתנוקרטית, והיא החליקה בלי מאמץ ממשטר צבאי על אזרחיה הפלסטינים למשטר צבאי על הפלסטינים בשטחים – אבל זה מה שהיא היתה אמורה להיות. הרצל דיבר על “מבצר אירופי בלב אסיה”; וממדינה אירופאית יש ציפיות מסוימות. כשישראל לא עומדת בהן, היא מותקפת.

ולא, זו לא אנטישמיות, כפי שההתקפה על צרפת באלג’יר ועל ארה”ב בוויאטנם לא היתה “אנטי צרפתיות” או “אנטי אמריקאיות.” זו היתה דרישה ממדינות שהצהירו על כך שהן מדינות מתוקנות ולא ברבריות לעמוד בתו התקן הזה.

48: המסגרת שבה ישראל מנהלת את הגדה המערבית היא זו של תפיסה לוחמתית, קרי כיבוש צבאי. התפיסה של כיבוש צבאי במשפט הבינלאומי היא שהוא אמור להיות קצר; אם איננו קצר, הוא הופך לדיקטטורה צבאית.

שלושה דורות של פלסטינים חיו או נולדו תחת דיקטטורה צבאית ישראלית, שבה כל לובש מדים יכול להפר, בשרירות, את כל זכויותיהם. הוא יכול לעצור אותם בלי סיבה, הוא יכול לקשור אותם בפתח מחנה, וכל מי שיעבור יכה בהם. כל חייל יכול לפרוץ לבתיהם, בלי צורך להסביר את הפריצה הזו לשופט, ולחפש בהם. ספק אם יש פלסטיני שלא חווה פשיטה לילית; ספק אם יש ילד פלסטיני שלא ראה את אביו מושפל לעיניו; ספק אם יש אב פלסטיני שלא חש את חוסר האונים המוחלט כאשר איננו יכול להגן על ילדיו.

האנשים שנולדו לצד השני של הדיקטטורה הצבאית, כאמור, רואים בה משהו טבעי, ולא מבינים את המתקומם. ויש לכך מרכיב נוסף.

על-זמניות לא טבעית: הציונות מתבססת על אחת הטענות המופלאות והמופרכות שהועלו מעולם: כביכול, יש קבוצה אחת שמשום שעל פי אמונתה פעם חיו אבותיה במקום מסוים, רשאים צאצאיהם לכאורה להגיע לאותו המקום – ובהגיעם לשם, יש להם זכויות חוקיות שעולות על אלה של התושבים הילידים.

זו טענה מדהימה, שאין לה אח ורע בתולדות העמים. עמים רבים טענו לזכותם לעצמאות באדמה שעליה הם חיים, עצמאות ממשטר דיכוי כלשהו, לעתים זר; אני לא מצליח לחשוב על עוד קבוצה שאומרת במפורש שלא היה לה קשר עם מקום מסוים במשך 1,800 שנים, ושעדיין חושבת שיש לה יותר זכויות עליו מאשר דייריו.

היכולת להעלות טענה כזו נובעת, למרות כל ההכחשות, מהתפיסה של היהודים כעם עליון, כעם שנבחר על ידי אלוהים, שאיננו כפוף למשפט העמים. כלומר, כל התפיסה הציונית של “חזרה לנורמליות” היא בעצם דרישה לא-נורמליות חסרת תקדים.

ויהודים בישראל נולדים לתוך התפיסה העל-זמנית הזו, ומאליהם מבינים שהם טובים יותר מאנשים אחרים. והם לא מבינים מדוע הפלסטינים, 70 שנה לאחר שגורשו מבתיהם, מסרבים להשלים עם מצבם. מדוע הם לא מתיישבים בסוריה או ירדן? מדוע הם רוצים לחזור? חלפו כבר 70 שנה! קישטה! תעשו משהו נורמלי עם עצמכם, אל תקדישו את עצמכם לשנאה – אומרים האנשים שרק להם שמורה הזכות לא לשכוח את “מולדתם” במשך 1,800 שנים.

ועד שלא נפרק גם את הטענה הזו, לא נתמודד איתה, לא נצליח ליצור כאן נורמליות – כי המסד האידיאולוגי של המדינה הציונית הוא מסד א-נורמלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)