המדיניות היחידה של ראש הממשלה נתניהו קרסה בקול רעם. הגיע הזמן שייקח אחריות ויתפטר

גם מי שהורגל בפאתטיות של ראש הממשלה לשלשת עופות הופתע בכל זאת, כשהאחרון דרש ביום שישי שכל הסכם עם איראן “יכלול הכרה בישראל.” מחלקת המדינה דחתה את הדרישה בנימוס שהסתיר את הבוז והגיחוך. נתניהו ניסה למחזר כאן את השטיק שבו הוא דרש ממחמוד עבאס הכרה בישראל כ”מדינת הלאום היהודי,” אבל הפעם הוא הגזים, ונראה שאי אפשר לעבוד על ג’ון קרי פעמיים באותו התרגיל.

האמת הפשוטה היא ששום הסכם עם איראן לא היה מספק את נתניהו ואת הממסד הבטחוני הישראלי. הם רצו כניעה, לא הסכם. הדרישה הפאתטית של נתניהו רק הדגישה את הנקודה הזו: לדרישה לא היה דבר וחצי דבר עם שמירה על בטחונה של ישראל, בהנחה שיש בכלל איום עליה מצד איראן, והיה ברור לכל שומעיו שהמטרה של הסעיף הזה היא לטרפד בדרך כלשהי את ההסכם בין המעצמות ואיראן.

מה שנותר הוא לשאול מתי נתניהו מתפטר. אחרי הכל, במשך שנותיו כראש ממשלה מאז 2009, לא היתה לו שום מדיניות אחרת פרט למניעת התגרענותה של איראן. הוא טוען כעת שההסכם הזה יוביל בוודאות להתגרענותה. אם כן, נכשלת. למה אתה עדיין איתנו?

נזכיר. נתניהו לא קידם שום מדיניות אחרת. הוא כל כך דבק במדיניות האנטי-איראנית שלו כחזות הכל, שכאשר נאלץ להגיב על דו”ח הדיור של המבקר, הוא טען שהוא “שומר על החיים עצמם” ונלחם באיראן. התגובה הזו הובילה ללעג וקלס ונתניהו מחק את התגובה הזו. נתניהו הגדיר את איראן כ”גרמניה הנאצית” וטען שהשנה היא 1938 כבר ב-2006 (ואני די בטוח שגם קודם, מיד עם כניסתו לממשלת שרון השניה, אבל אני לא מוצא את ההפניה.) תשע שנים חלפו מאז, מה שאומר שאם הזמן היה חולף כמנהגו, אנחנו היינו בשנת 1947 ואיראן היתה עיי חורבות, שבחלקה המערבי מגששת את דרכה חזרה לדמוקרטיה.

נתניהו הוציא על מתקפת הרפאים שלו על איראן, טען ראש הממשלה הקודם אולמרט, כ-11 מיליארדי שקלים. את הסכום האמיתי כנראה לא נדע אף פעם, כי מערכת הבטחון לא אוהבת מספרים, אבל מה שברור הוא שהוצאות הבטחון עלו שוב ושוב בימי נתניהו. שיעור הבטחון כחלק מהתמ”ג בישראל הוא במקום השני בעולם, ויש לציין שהנתונים הללו מוטים כלפי מטה – חלק ניכר מהוצאות הבטחון בישראל, על כדי רבע, מכוסות למעשה מתקציבי משרדים אחרים. בשנת 2012, למשל, השנה המיועדת להתקפה על איראן, תקציב הבטחון הרשמי היה 55.9 מיליארדים; בפועל, ההוצאה היתה 69.4 מיליארדים. ב-2011, ההוצאה הרשמית היתה אמורה להיות 52.9 מיליארדים, כשההוצאה בפועל היתה 65.9 מיליארדים.

חלק ניכר מהעליה בתקציב הבטחון הוא בתקציב “האמצעים המיוחדים,” קרי אמצעי מודיעין ואמצעים אחרים, שרבים מהם הופעלו כלפי איראן. נתניהו הגדיל את ההוצאה הזו, על פי הערכות מומחים, משמעותית יותר מקודמיו; הם מהווים כ-20% (!) מכלל תקציב צה”ל. המאמץ הזה נכשל. לגמרי יתכן שהסכום שבו נקב אולמרט – 11 מיליארד, נזכיר – שמרני ביחס למציאות.

לכשלון הזה, כמובן, אבות רבים. מערכת הבטחון השתמשה בגרעין האיראני כדחליל מאז אמצע שנות השמונים כדי לדרוש תקציבים. הוקמו מפקדות מיוחדות והושפרצו תפקידים מופרכים – “אלוף פיקוד העומק”, מישהו? – תמורת אגם של כסף שלא הושקע בתשתיות, חינוך, בריאות או תחבורה, קרי החיים עצמם; ואנחנו שילמנו בלי לשאול שאלות מיותרות.

אבל אף שהאחריות לבזבוז המדהים הזה היא בעיקרה של מערכת הבטחון לדורותיה, ואף שהיא נקטה לשם כך בשטיק החביב עליה – הונאה מודיעינית, כלומר ניפוח איומים בטענות שהציבור לא יכול לבדוק – בסופו של דבר יש מנהיג אחד שהפך את המלחמה עם איראן לעילת קיומו: נתניהו. ואת מחיר הכשלון הזה הוא צריך לשלם.

אחרי ההסכם בין המעצמות לאיראן, לישראל אין אופציה למלחמה באיראן. לא רק שהתקפה כזו תכשל, היא תעמיד את ישראל מול כל העולם – והתוצאה תהיה שתוך שנה-שנתיים לאיראן תהיה פצצה, בהסכמה בשתיקה של העולם.

תומכי נתניהו אומרים לנו שהסנאט עדיין יכול לשבש את ההסכם. כדי לחזור לדוגמא של שיבוש כזה של הסכם, צריך לחזור כמעט 100 שנים אחורה, לוודרו ווילסון ולסירוב של הסנאט להצטרף לחבר הלאומים. ספק אם הקריקטורה האנטישמית שמממנת את נתניהו, שלדון אדלסון, חזקה מספיק כדי לחזור על השגיאה ההיא. למעשה, גם הקריקטורה תצליח, זה יהיה נצחון פירוס: יש תמיכה ציבורית ניכרת בהסכם, רוב מוחלט של האמריקאים לא רוצה מלחמה עם איראן, ואם הסנאט ישבש את ההסכם, האמריקאים יבינו תוך זמן קצר שמדינה זרה קנתה את הפוליטיקאים שלהם, בסיוע ניכר של גיס חמישי מקומי. הם לא יאהבו את זה.

יתר על כן, אובמה משווק את ההסכם הזה היטב. בנאום שלו, הוא השתמש בהנגדה בין אמון (trust) ואימות (verifying). המילים לא היו מקריות: אובמה חזר כאן למטבע של רונלד רייגן, בשיחות שלו עם מיכאיל גורבצ’וב: Trust, but verify. במילים אחרות, אם אפשר היה להגיע להסכם גרעיני עם הבוגדנית שבמדינות, ברית המועצות, שמנהיג עבר שלה אמר “אנחנו נקבור אתכם,” אפשר להגיע להסכם גם עם איראן.

בקצרה, המדיניות היחידה של נתניהו התמוטטה, אחרי שהיא עלתה לנו מיליארדים, אחרי שהתשתיות, מערכת הבריאות ומערכת החינוך שלנו הגיעו אל סף קריסה. במדינה שבה יש משטר פרלמנטרי, ראש ממשלה שהמדיניות שלו קרסה כך, מתפטר.

נתניהו, כמובן, לא יתפטר. בסופו של דבר, הוא מעוניין בשימור שלטונו אפילו יותר משהוא מעוניין בהתקפה על איראן. אף אחד במפלגתו לא יעז לדרוש את התפטרותו; צ’מברליין, שנתניהו דומה לו הרבה יותר משהוא דומה לצ’רצ’יל, התפטר כשאיבד את אמון מפלגתו ואחרי שליאו אמרי תקף אותו בפרלמנט ב”אותן המילים הנוראות” של קרומוול – “ישבתם כאן זמן רב מדי ביחס לתועלת שהבאתם; עזבו, אני אומר, ודי לכם. בשם אלוהים, לכו!”

הליכוד לא יעז לדרוש את התפטרות נתניהו, ודאי לא אחרי נצחונו בבחירות. אבל אנחנו צריכים לדרוש אותו. הפיאסקו האיראני של נתניהו לא צריך להיות עילה, כפי שכבר מרננים היום, לממשלת אחדות; הוא צריך להיות עילה להצעת אי אמון.

בימים האחרונים, מרבים לקונן על הכסף שכביכול הוציא צה”ל בחיפושים אחרי השרץ הקטן שחטף את עצמו. ספק אם צה”ל אכן הוציא כסף – הוא לא גייס מילואים וחיילי סדיר לא עולים לו – אבל אין ספק שהוא יוציא את סכום הרפאים הזה מהקופה. עד כה נקבו בסכום של “כמה מיליוני שקלים.” הסכום שהוציא נתניהו על המלחמה באיראן גבוה פי יותר מאלפיים, לפחות. ציבור שרואה בעצמו ציבור צריך לבוא עמו עליו חשבון.

ועוד דבר אחד: במשך שנים טענו תועמלני הימין היהודי שהשמאל טופל עלילות על חיילי צה”ל. עד שמשהו מסוג זה קורה, מסתבר שמי שטופל את העלילה הוא חבר כנסת של הליכוד, אורן “בנו של המוח” חזן. מישהו באמת מופתע?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)