הקריקטורה של שר החוץ חייבת לעוף לערימת האשפה של ההיסטוריה

אני לא יודע מה יש בסקרים שקורא אביגדור ליברמן, אבל כנראה שהוא מבין מהם שב-17 במארס, זמנו תם. אם לפני כמה חודשים, הפרשנים חסרי הזכרון שלנו (שלום, סימה קדמון!) התחרו באמירה כמה האיש הזה מתון ושקול בעצם, הרי שבשבועות האחרונים ליברמן החריף את הרטוריקה שלו לרמות שאפילו הכהניסטים – אליהם השתייך בצעירותו – לא מגיעים אליהם. לפני כעשרה ימים, הוא הפטיר “בינתיים” כשראש הרשימה המשותפת, איימן עודה, אמר שהוא אזרח ישראלי; ואתמול הוא אמר למאקו, בהתייחסות ישירה לאזרחי ישראל הפלסטינים, ש”מי שנגדנו, אין מה לעשות – צריך להרים גרזן ולהוריד לו את הראש.” במחי אמירה אחת, העמיד שר החוץ של ישראל את המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון במעמדה של דאע”ש.

זו אמירה שהחסד היחיד שאפשר לעשות עמה הוא לומר שמי שאמר אותה איננו שפוי. אבל האיש הלא שפוי הזה משמש כשר החוץ של מדינת ישראל, עם הפסקה קצרה, כבר שש שנים. הוא נחשב לשחקן בכיר בפוליטיקה שלנו. ההתפרצות הזו, שהיתה צריכה לפתוח מהדורות חדשות, כמעט לא מושכת תשומת לב. נו, אומרים אנשים ומושכים בכתפיהם, זה ליברמן. הוא צריך לקושש קולות מהקהל שלו.

נניח עכשיו לפחד, המוצדק ככל הנראה, מכך שיש אלקטורט ישראלי שדווקא היה רוצה לראות את ישראל מתנהלת כמו דאע”ש. העובדה ששר החוץ יכול לומר דברים כאלה, ושהם מתקבלים באדישות, מעידים לאיפה התדרדרנו בשש השנים האחרונות. אפשר לסמוך על ראש הממשלה לשלשת עופות שלא יצא נגד שר החוץ שלו; לכל היותר, כהרגלו, יסתפק באמירה חיוורת על כך שעמדת שר החוץ לא מייצגת את הממשלה.

אנחנו יודעים שהימין היהודי פירומני. בסוף השבוע האחרון הבהיר נתניהו שהוא לא מתיימר אפילו להעמיד פנים שהוא ראש הממשלה של האזרחים הפלסטינים. אנחנו גם מורגלים באמירות של ליברמן, מהאיום להפציץ את סכר אסואן ועד לקריאה להוציא להורג את חברי הכנסת הפלסטינים. התרגלנו לכך שמדי מערכת בחירות, ליברמן שב ומפיץ שנאה כלפי האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית. וזו בדיוק הבעיה: שהתרגלנו. התרגלנו לכך שפירומן מופקר משמש כשר החוץ. התרגלנו לכך שאנשים כמוהו נחשבים ללגיטימיים.

אסור להתייחס לאמירות כאלה כאילו הן חלק מהמשחק, כי אז הן הופכות לחלק מהמשחק. אסור להתייחס לליברמן, הבריון המורשע והאפס המאופס שאפילו תומכיו לא יכולים להצביע ולו על הישג אחד מ-15 שנותיו בפוליטיקה, כאל שחקן לגיטימי. מפלגות שדמותה הדמוקרטית של ישראל, מה שנשאר ממנה, חשובה להם, צריכות להבהיר שהן לא תתמוכנה בממשלה שבה יכהן האיש שמאיים בגרזן על 20% מתושבי המדינה בתפקיד כלשהו.

אנחנו, מצידנו, צריכים לשכנע כמה שיותר אנשים לצאת לקלפי, כדי שב-17 במארס נערוף את ישראל ביתנו ונשלח את ליברמן לעבוד אצל איזה אוליגרך. ליברמן יודע שזה עומד לקרות; זו הסיבה שהוא מחריף את הרטוריקה. עכשיו צריך לגרום לזה לקרות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)