החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: צ'מברלין שלנו

נתניהו אוהב להשוות את עצמו לצ'רצ'יל. האמנם?

את מעמד נאומו בקונגרס האמריקני השווה ראש הממשלה נתניהו להכרזת העצמאות בידי בן-גוריון ולפתיחת מלחמת ששת הימים בידי אשכול. בדמיונו של נתניהו, מן הסתם, זו הזדמנות נוספת להידמות למושא חיקויו משכבר, ווינסטון צ'רצ'יל. הרי נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, הזהיר שוב ושוב את העולם מפני משטר חשוך ונטול עכבות. הרי נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, מתווכח עם כל אלו ששוגים באשליה שהסכם יהווה פיתרון. חשוב מכל – נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, מוכן לשלם את מחיר המלחמה ברוע המוחלט.

האמנם ממש כמו צ׳רצ׳יל? למעשה, עיון קל בהיסטוריה של המאה העשרים יגלה שלא רק שנתניהו כלל אינו דומה לצ'רצ'יל, אלא גם שמקבילו ההיסטורי מהתקופה הוא, מה נורא, שנוא נפשו נוויל צ'מברלין.

צ'מברלין, על מטרייתו, גינוניו ונאום "שלום בדורנו" הידוע לשמצה שלו, הפך ברבות השנים להיות סמל למדיניות הריצוי ולאנטיתזה לצ'רצ'יל. דימויו זה כה חזק, עד שקל לשכוח ששניהם באו מאותה מפלגה. המפלגה השמרנית דבקה במדיניות הריצוי כפתרון לשלום בר קיימא לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, וכן כדרך הטובה ביותר להבטיח את קיומה של האימפריה הבריטית. גם לאחר פרוץ המלחמה, עם נפילת צרפת, עלו קולות במפלגה שקראו לוותר על אירופה ולדבוק באימפריה. לעומת רוב חברי מפלגתו, ראה צ'רצ'יל את בלימת הנאצים כיעד חשוב אפילו במחיר האיום על האימפריה. יחס זה לאימפריה ולמלחמה וכן ההישענות על ארה"ב היו הבסיס למדיניותו.

בתחילת הקדנציה הקודמת שלו קיבל נתניהו את ההזדמנות להיות צ'רצ'יל. תוכנית יצהר-בושהאר נשענה על ויתורים ישראלים במשא ומתן עם הפלסטינים שתמורתם תקבל ישראל הסכמה מצד ארה"ב ובנות בריתה לתקיפה באירן – נסיגה בשטחים תמורת מניעה של שואה נוספת. ניתן היה לצפות כי נתניהו יזנק על ההזדמנות למהלך צ'רצ'יליאני שכזה, המקדם את מערכת היחסים ונלחם בגלגולם החדש של הנאצים, אפילו במחיר ויתורים על האימפריה – סליחה, השטחים.

אך לא – דבקותו של נתניהו בשותפיו הפוליטיים הטבעיים, והאיום בהפלתו שלטונו – כפי שאותם שותפים טבעיים עשו ב-1999 – הם שהיו נר לרגליו. בלי הסכמה אמריקאית ברורה, בלי בני ברית במזרח התיכון ובלי תמיכה מבית, נתניהו בחר להפנות את מרצו להתערבות בפוליטיקה האמריקנית במטרה להשיג עסקה נוחה יותר. התוצאה – שום דבר פרט לנזק למערכת היחסים עם בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, דבר המרחיק עוד יותר את הסיכוי לתמיכה אמריקאית בתקיפה ישראלית.

יש לא מעט סיבות לפקפק בתפיסת עולמו של נתניהו. יש מקום לדון באופן בוגר בתפיסה הרואה בממשל האירני את ממשיכם של הנאצים. יש שאלות רבות לגבי התזה הגורסת שבניגוד לכל מעצמות הגרעין החל מסוף מלחמת העולם השניה, עם השגת נשק גרעיני תשתמש בו איראן כנגד יריבה, תוך התעלמות מההשלכות הצפויות מכל שכנותיה החמושות ושאר העולם. יש גם מקום לתהות האם אי-השמדת המדינה, רף חשוב לכל הדיעות, אינו מעט נמוך מדי למדידת הצלחתו של ראש ממשלה כלשהו.

אם נתניהו מאמין באמת ובתמים שמדובר באיום של השמדה, עליו לפעול במלוא המרץ כנגדו.

דווקא מבחינה זו הופכת התנהלותו לעלובה יותר: נתניהו חושש מבנט, ליברמן, אקוניס ורגב הרבה יותר מהפצצה האיראנית. מנקודת הראות הצ׳רצ׳ילית נראה נתניהו כמי שבחר בנוחות ובדחיית הקץ על פני עימות אמיתי עם הרוע. רבים ציפו שבנאומו בקונגרס הוא יבחר להשתמש בעזר ויזואלי כלשהו, כהרגלו, להדגשת האיום האירני; אילו היה רוצה להפגין כנות אמיתית, תפיסת עולמו הייתה מחייבת אותו לעמוד עם מטריה שחורה.

(אורי קינן)