החברים של ג'ורג'

אויש, תסתמו כבר

התקשורת היהודית מוצפת במסרים שקשה להגדיר אותם אלא כשיעופובים. ההתייצבות האוטומטית לצידה של סעודיה מעוררת סלידה – ונובעת מבורות ועצלות

מי שקרא את התקשורת היהודית בימים האחרונים, התקשה להשתחרר מתחושת הפאניקה: האיראנים על הגדרות, הם תוקפים בכל החזיתות, ומה שקורה בתימן הוא רק החזית האחרונה.

אני לא רואה בעצמי מומחה גדול לתימן, ואני לא טוען שאני יודע מה קורה שם – לעזאזל, בספק אם התימנים יודעים ואני אפילו לא קורא ערבית – אבל די ברור שהתמונה שם הרבה יותר מורכבת מזו שמציגה התקשורת היהודית, לעתים קרובות בעקבות התקשורת הרפובליקנית בארה"ב.

למשל, התוכים של פוקס ניוז בארץ מיהרו לפני שבוע לבכות את הנסיגה האמריקאית מבסיס הכוחות המיוחדים בתימן ולראות בכך עוד הוכחה לרפיסותו של ברק אובמה – בסיס שאם 2% מהם היו מודעים לקיומו ביום ראשון שעבר, אני מוכן לכרות אצבע. לא שאני הייתי מודע לקיומו, אבל ידעתי שארה"ב מנהלת מלחמה מלוכלכת מאד בתימן, באמצעות מל"טים וסוכנים חשאיים, נגד נוכחות ניכרת של אל קאעדה ודאע"ש שם, כך שסביר היה להניח שיש בסיס כזה. ידעתי, אבל הידיעה נשארה בקצה התודעה, הערת אגב; גם התקשורת האמריקנית מיעטה לעסוק בה, אפילו כשהיא חרגה לתחומים בעייתיים מאד, כמו סמכותו של הנשיא להרוג אזרחים אמריקאים ללא משפט. אף אחד לא רצה לדעת.

לפני כעשרה ימים בוצעו מספר פיגועים במסגדים שיעיים בתימן; הנחת היסוד היא שהפיגועים בוצעו על ידי דאע"ש או ארגון דומה. הפיגועים הללו הרגו 142 איש; זו היתה התקפת הטרור החמורה ביותר בהיסטוריה של תימן. איכשהו, בכל הדיבורים על גרורות איראניות, הפיגועים הללו לא עלו לתודעה. הפיגועים הללו בוצעו על ידי בעלי הברית דה פאקטו – למרות האשמות של עיראק, עדיין אין הוכחות שגם דה יורה – של סעודיה. ובעיתונות היהודית, דממה.

מבחינת הציבור היהודי בישראל, החות'ים – המורדים השיעים בתימן – צצו על מפת התודעה לפני חודשיים בערך; בפועל, הם מנהלים מרד כנגד הממשלה המרכזית שם כבר מ-2004. החות'ים מהווים כשליש מהאוכלוסיה, וכמו בכל מקום שבו יש רוב סוני, הם מתלוננים כבר שנים על דיכוי. כאמור, אני לא מכיר את תימן ולא דובר את השפה, אבל וואלה, אם שיעים תופסים נשק כדי להתקומם כנגד דיכוי, אני נוטה להאמין להם.

אם התפיסה של זקני ציון היא אחד השקרים הרצחניים בהיסטוריה, שקר אחר – שהאיסלם נחלק ל"שיעים פסיכים" ו"סונים מתונים" – מגיע כנראה למקום השני. הנזק של התפיסה הזו בעיצוב ההיסטוריה הוא עצום.

הבה נסתכל על עיראק. במסגרת ההיסטריה השיעופובית של התקשורת היהודית, מישהו כתב ב"מקור ראשון" – כלי תעמולה של שלדון אדלסון, נזכיר, שמנוהל על ידי מחבל יהודי מורשע – שעיראק היא דוגמא לכוונה של איראן להשתלט על המזרח התיכון.

אם יש לאיראן כוונה כזו, היא לא ממש מצליחה, כי מאז 1918 היא פלשה לאפס (0) מדינות, שזה רקורד די אומלל אם המטרה שלך היא להשתלט על העולם תוך כדי השמעת צחוק מרושע. זה רקורד גרוע במיוחד אם אתה משווה אותו לזה של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, אבל עזבו את הנקודה הזו עכשיו, בואו נתמקד בעיראק.

זו מדינה שאין לה זכות קיום. היא משלבת מחוז סוני, מחוז שיעי ענק, ומחוז כורדי. כל זמן שהם נשלטו על ידי האימפריה העות'מנית, היה שם פחות או יותר שקט כי אף אחד לא ניסה לאגד את שלושת המחוזות הללו למדינה אחת. כשהאימפריה העות'מנית קרסה, הדבר ההגיוני היה לחלק את עיראק לשלוש מדינות, אבל הסונים מיהרו לשכנע את הבריטים – ראו זכרונותיה של גרטרוד בל, למשל – שמדינה שיעית תהיה אסון, כי הם ברברים ופרימיטיבים ומזילים ריר. אז הבריטים יצרו מדינה אחת, שמיד נכנסה למלחמת אזרחים ברמה זו או אחרת שנמשכת עד היום. אי אפשר היה להחזיק אותה ביחד אלא כדיקטטורה צבאית, כי היתה בה שליטה של מיעוט בעיני עצמו – סוני – על רוב. כשסדאם חוסיין פלש לאיראן, העולם הסוני התאגד סביבו ובכוויית מיהרו לקרוא לו "חרב הסונה נגד השיעה." ואז באה 1990 ומאז, איך לומר, לכווייתים היו פחות שבחים לסדאם חוסיין.

ב-2003 התמוטט השלטון הסוני בעיראק. מי שמוטט אותו לא היתה איראן, אלא – עד כמה שזה יכול להפתיע אנשים – ג'ורג' וו. בוש. אתם זוכרים, אירוע שולי כזה של פלישה צבאית גדולה, הפלת פסלים, הוצאת דיקטטורים מבורות באדמה ואחר כך הוצאתם להורג אחרי קריקטורה של משפט. אולי הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על המשטר החדש בעיראק הוא שהוא הצליח לגרום לסדאם חוסיין, אחד החקיינים היותר דוחים של סטאלין, להיראות הירואי ברגעיו האחרונים.

אבל רגע. שניה. היה משהו בין הכיבוש/שחרור של עיראק במארס-אפריל 2003, לכידתו בדצמבר אותה שנה, ותלייתו בדצמבר 2006: הטרור הסוני שהוביל למלחמת אזרחים שם. עוד קודם לפלישה האמריקאית, חוסיין הורה לחלק ניכר של צבאו להתפרק ולהתארגן ללוחמת גרילה. ההרוג האמריקאי הראשון היה מירי של איש גרילה. הכוחות הללו – הכוחות של הסונים המובסים, שלא היו מוכנים להכיר בתבוסה ולהכיר בשלטון רוב – חברו לארגון הטרור של אבו מוסאב אל זרקאווי, אל קאעדה במסופוטומיה. רוב הרוצחים של זרקאווי היו זרים; ואם סעודיה מתכחשת לסיוע לצאצא הישיר של אל קאעדה במסופוטומיה, דאע"ש, הרי שאז הסיוע היה בולט מאד. הוא זרם דרך הגבול הסעודי הפרוץ; סיוע בנשק ובכסף.

האסטרטגיה של זראקווי היתה פשוטה: טרור שיוביל לטרור-נגד, שבתורו יפרק את המדינה הלא יציבה גם כך. הוא והרוצחים שלו הלמו בשיעים פעם אחר פעם, בפראות ובמעשי זוועה שקשה לתאר. הם הפגיזו מסגדים שיעים, הם שלחו מחבלים מתאבדים לחתונות, הם רצחו את השיעים בשווקים, ברחוב, בחנויות ספרים. הם הפעילו אלימות רצחנית במיוחד בזמן הבחירות של 2004, שהם ניסו לשכנע את הסונים להחרים; אני זוכר בזוועה מיוחדת את הדיווח על הילד הלוקה בנפשו שהם שלחו עם חגורת נפץ לקלפי, את הילד שנבהל ברגע האחרון וניסה לברוח, איך הם הפעילו את חגורת הנפץ מרחוק. אני זוכר את השוטרים שקפצו על מחבל מתאבד בקלפי אחרת, את המצביע שאמר לרויטרס בשפתיים חשוקות שהוא יגיע לקלפי גם אם יצטרך לזחול אליה, את האשה ברעלה שמחווה את האצבע הכחולה, סימן להצבעה, ואת הדמעות על לחייה.

ובסוף, אחרי מספיק מעשי רצח, השיעים התפוצצו. יש היום בעיראק הרבה פחות סונים מבעבר. האלימות הבלתי פוסקת הובילה לשני מיליוני פליטים עיראקים – שבשעתו כללו על פי ההערכות 40% ממעמד הביניים של המדינה.

אז לא, מי שמוטט את עיראק לא היתה איראן. ואף שאין ספק שהשיעים תרמו את חלקם למלחמת האזרחים שם, צריך לדרוש מהם דרגה נדירה של פציפיזם כדי שלא להגיב. אז אין לי מושג ברור על מה קורה בתימן, אבל תסלחו לי אם אני לא מקבל את התפיסה של "השיעים על הגדרות, אמא'לה" על המתרחש שם.

אני יודע דבר אחד די ברור: שסעודיה, אחת הדיקטטורות המאוסות בעולם – גרועה ביחסה לנשים, למשל, משמעותית יותר מאיראן – יצאה לפעולה צבאית בתימן, כלומר פלשה למדינה זרה; שהיא עשתה את זה כשהיא קוראת לתקיפה שלה בשם המגוחך "סופה נחושה," בנסיון מגושם לקרוץ לאותו קהל אמריקאי שנתניהו קורץ לו; ושאם יש מעורבות איראנית בתימן – ויהיה מאד מפתיע אם אין – היא בעליל ברמה נמוכה הרבה יותר מאשר תקיפה צבאית בוטה מצד מדינה; ושהפלישה הזו מיועדת להחזיר לתפקידו שליט שמעולם לא נבחר.

אני יודע עוד דבר אחד: שבעיראק, איראן מתייצבת בנחישות ובהצלחה נגד דאע"ש, ושאת זה אי אפשר לומר על סעודיה. מה שלא ברור לי הוא למה התקשורת היהודית, כמעט בלי יוצא מן הכלל, מתייצבת לצד הסעודים.

כלומר, זה די ברור. התקשורת, בסופו של דבר, מקבלת את המסרים שלה מהממשלה ומשירותי הבטחון. כששני אלה מדברים בקול אחד, כפי שהם עושים במקרה הזה, התקשורת מתיישרת איתם. היא יכולה, במאמץ חריג, לפתוח חזית נגד ראש הממשלה, בתנאי שיש מספיק גורמים במערכת הבטחון (בדמות לשעברים ו"מקורות צבאיים בכירים") שתומכים בעמדתה; היכולת שלה להביע עמדה עצמאית וחריגה, במיוחד באזורי וואט-דה-פאק-איך-מבטאים-את-זה-בכלל-תגיד-שמעת-אי-פעם-על-החבר'ה-האלה, לא קיימת. והממסד הבטחוני שלנו, כמו גם ה"מזרחנים" שלנו, בלעו את האגדה על השיעים הפסיכים והסונים המתונים מזמן.

התוצאה היא קלות מדהימה של מניפולציה בדעת הקהל; קשקושים ברמה של "איראן-לוזאן-תימן" שמקבלים לגיטימציה בגלל בורות ועצלות, מניפולציה שכמו תמיד מזינה את תחושת המצור. ואני חושב שדי ברור למה המניפולציה הזו מגיעה עכשיו, כשהסכם בין המעצמות לאיראן נמצא בשלבי הדיונים האחרונים.

די כבר. מגיע לנו יותר.

(יוסי גורביץ)

למי מותר לבגוד

למה יש כל כך הרבה בוגדים בימין היהודי? ולמה התקשורת לא מדברת עליהם?

לפני כשבועיים, עצרו מצ"ח והמשטרה חמוש צה"ל, יעקב סלע, תושב ההתנחלות בת עין, בן 25. סלע חשוד בכך שהוא העביר מידע על פעילות מתוכננת של צה"ל למעצר חשודים בטרור יהודי באזור בת עין. בשל החשיפה המוקדמת הזו, טוענים כעת במשטרה ובצה"ל, התסבכה הפעולה, מחבלים יהודים יידו אבנים על חיילי צה"ל, ואחד מהם נאלץ לירות באוויר. ביום שני השבוע הודיעה המשטרה שתוגש הודעת תובע בעניינו, כלומר שיש כוונה להגיש נגדו כתב אישום. לפתע, התערב השב"כ – שבועיים, כזכור, לאחר מעצרו של סלע – והורה למנוע ממנו פגישה עם עורך דינו. זאת למרות שהוא כבר נפגש איתו. עורכי הדין של סלע, מעמותת חננו, עוררים נגד ההחלטה הזו.

מה המשמעות של ההחלטה לשלול ממישהו עורך דין? בידוד שלו מהעולם, וחשיפה מלאה שלו לכל יכולת הלחץ של שירותי הבטחון. כנגד אסירים יהודיים, בדרך כלל הלחץ הזה איננו עינויים פיזיים, אבל מניעת שינה, בידוד, דיסאוריינטציה – כולם כלים מוכרים להוצאת הודאה מאדם. ובישראל, להוציא מקרים נדירים מאד – השבוע נצפה חזיר מעופף מעל בית המשפט העליון, כשזה דחה הרשעה שהתבססה רק על הודאתו של פלסטיני, שלא נתמכה בראיות אחרות – די בהודאה כדי לקבור אותך. למה השב"כ נכנס לפעולה עכשיו? לא ברור, אבל גם לא צריך להיות חשוב במיוחד. לכל עציר יש זכות לעורך דין. מערך החקירה והתביעה גם כך מוטה כנגד העציר; שימו לב שכל מה שאתם אומרים ישמש נגדכם, אבל שלתביעה אין שום מחויבות להציג לבית המשפט את הדברים שאמרתם בחקירה וישמשו לטובתכם. מי שרוצה למנוע מהעציר את הזכויות המעטות שיש לו, רוצה להפוך את ההליך הפלילי לחותמת גומי (הציניקנים יאמרו, עוד יותר לחותמת גומי.)

ואחרי שאמרנו את זה, וחשוב לומר את זה בכל פעם שהשב"כ או פשל"א (מפלג פשיעה לאומנית) שולפים שטיק דומה ובכל פעם שבתי המשפט משתפים איתם פעולה, יש עוד נקודה חשובה. והיא, שבהנחה שסלע ביצע את המיוחס לו – והוא, כזכור, חף מפשע – הרי שהוא ביצע אקט של בגידה. הוא פגע בפעולה צבאית בכוונה כדי לשבש אותה.

העניין הוא שבגידה היא למעשה דבר נפוץ למדי בימין היהודי. המקרה המובהק ביותר הוא של ההתנחלות יצהר, שממנה יוצאים פורעים לעתים תכופות לא רק נגד התושבים הפלסטינים של הגדה, אלא גם כנגד חיילי צה"ל. תושבי יצהר הציתו עמדה של צה"ל במקום, והמועצה המקומית של יצהר סירבה להסגיר את הפורעים. אחר כך, ערכו תושבי יצהר משאל בשאלה האם מותר לפגוע בחמושי צה"ל (44% ממתנחלי יצהר לא הגיעו להצבעה), ודחו את ההצעה.

לפני כמה שנים, יצא כוח פורעים מאורגן של מתנחלים – היו כ-300 מהם, סד"כ גדודי כמעט, והם הגיעו באוטובוסים – לתקוף את חטמ"ר אפרים. הם רגמו, בין השאר, את המח"ט באבנים. השרלטן הפוליטי המוביל, רונן שובל, סירב להגדיר זאת כבגידה או טרור: מבחינתו, האנשים שתקפו באבנים קצין בצה"ל רק "עוברים כל גבול של ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה." אז לפעמים אבן הורגת, וצריך לירות לעבר מי שמיידה אותה; ולפעמים, אם אתה שרלטן שמעמיד פנים שהוא נאמן למדינת ישראל, ידוי אבן על מח"ט הוא רק "עבירת כל גבול של ביקורת."

שובל לא לבד: זאב אלקין, יו"ר ועדת חוץ ובטחון בכנסת היוצאת, השתחץ בכך שהוא העביר למתנחלים מידע על תנועות צה"ל, שמנע פינוי. אורי אריאל התהדר במעשה דומה.

כל האנשים האלה הם או בוגדים, או סייענים של בגידה, או אפולוגטיקנים של בגידה. צריך לציין שהעבירה שאלקין ביצע חמורה משמעותית מכל מעשה שמיוחס לחנין זועבי. אבל משום מה, כשאנחנו חושבים על בוגדים, אנחנו לא חושבים על הימין המתנחל.

למה? כי הרגילו אותנו שבגידה היא ברעיון של המדינה היהודית. לא בהכרח פעולה כנגד המדינה עצמה, או הצבא שלה – יש משהו שהוא מעל למדינה ומעל לצבא; יש רעיון, שכל זמן שאתה פועל בכיוונו, הרי שגם אם אתה מפעיל אלימות כלפי הצבא (וצריך להזכיר שוב: המתנחלים הם היהודים היחידים שמיידים אבנים כלפי צה"ל) אתה בעצם בסדר. לכל היותר, אתה "עובר כל גבול של ביקורת." לא יסגירו אותך לרשויות, למעשה בחוגים מסוימים תחשב לגיבור.

הסיבה לכך די פשוטה: יש בישראל ציבור גדול, שלא נאמן למדינת ישראל ומעולם לא היה נאמן לה. הוא היה, לכל היותר, נאמן לה כ"ראשית צמיחת גאולתנו." ברגע שהמדינה סוטה מהיעוד הזה, אז מותר לא להיות נאמן לה. מותר להוציא את סודותיה, מותר לתקוף את חייליה באבנים. ויש לישראל היסטוריה ארוכה של סלחנות כלפי הרעיון הארסי הזה.

היו, בהיסטוריה של ישראל, בוגדים שמשמאל – בעיקר בשנים הראשונות של המדינה, קודם לנאום של חרושצ'ב ב-1956, כששיתוף פעולה עם ברה"מ של סטאלין היה, בחוגים מסוימים, סביר. אבל, אם אנחנו מגדירים כבגידה הפעלת אלימות כלפי כוחות הבטחון והוצאת הסודות שלהם כדי לשבש את פעילותם, הרי שבגידה היא פעילות רווחת בקרב הימין היהודי דווקא.

כמובן, ההגדרה הזו של בגידה מתייחסת לרעיון אחר של ישראל: רפובליקה שמטרתה רווחת כל תושביה, שכל אזרחיה חייבים לה בנאמנות משום שהיא נאמנה להם. זו התפיסה הנורמטיבית של מדינה. עד כמה השתבשה התפיסה הזו בישראל, אפשר לראות מהעובדה שהתקשורת היהודית מדווחת על מעשי הבגידה של הימין בהצנע (תארו לעצמכם מה היה קורה אם אשכרה היו מצליחים לתעד מפגין שמאל תוקף חיילים), ולעולם איננה קוראת להם בשמם. בכך, כרגיל, מנציחה התקשורת היהודית את תפיסת העולם של הימין היהודי.

ועליה צריך לערער בכל הזדמנות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אל תתנו להם תירוצים

לשמאל אסור לסייע לימין בהקמת ממשלה. הגיע הזמן שמפלגות הפנטזיה יתייצבו מול הציבור בלי שעיר לעזאזל

שבוע טרם חלף מהבחירות, וכבר אפשר לשמוע את חרחורי הפאניקה של נתניהו. אומרים עכשיו שהוא מבין שהוא צריך ממשלת אחדות. הבית הלבן לא נותן לו להתחמק משקריו הבוטים בשאלת פתרון שתי המדינות, והפצת השנאה הבוטה שלו כנגד הפלסטינים הישראלים – שלגמרי לא היתה מוגבלת ליום הבחירות, הוא ושלוחיו רכבו על הסוס הזה שבועות קודם לכן – מכה עכשיו גלים בארה"ב.

אז, כרגיל, נתניהו צריך שכפ"צ. הוא צריך איזה שמעון פרס או ציפי לבני או אהוד ברק, שיאפשרו לו להעלות בפני העולם מצג שווא, כביכול הוא ממתן את הימין הפרוע שלו. אבל, כפי שראינו בשבועות האחרונים, שבהם נתניהו האמין שהוא על סף תבוסה, נתניהו הוא-הוא הימין הפרוע; אין שום הבדל בינו ובין בנצי גופשטיין. כמובן, מי שזוכר את 1996 ואת "נתניהו טוב ליהודים" (עם הלחישה הכבדה הנלווית של "פרס טוב לערבים") לא יופתע; אבל תזכורת אף פעם לא מזיקה, וב-2015 נתניהו התעלה על עצמו.

אבל מעבר לכך שאסור לשתף פעולה עם הונאה של העולם באשר לכוונותיו של נתניהו, יש כמה סיבות טובות לסרב לשרת בממשלתו.

קודם כל, שירות בממשלה כזו יאפשר החייאה נוספת של חזון שתי המדינות הגוסס – החייאה לא של החזון עצמו, אלא של האשליה של קיומו. תחת האשליה הזו, קידמו כל ממשלות ישראל מאז ממשלת רבין השניה מדיניות של סיפוח זוחל. מי שהעקרון שלו גורס שכל בני האדם שווים, ושהפלסטינים ראויים לממשל עצמי לא פחות מהיהודים, לא יכול מוסרית להמשיך את ההונאה הזו.

בהתאם, שנית, סירוב לשתף פעולה עם אשליית שתי המדינות ייאלץ את השמאל והמרכז בישראל לחשב מחדש את כוונותיהם במסלול הפלסטיני. ניעור כזה הכרחי אם השמאל רוצה אי פעם לשכנע את הבוחרים שהוא יצא סוף סוף משנות התשעים.

ושלישית וחשוב מכל: בשני העשורים האחרונים, מאז ימי אוסלו, פיתח לעצמו הימין שיטה של ללכת עם ולהרגיש בלי. הוא מנהל את המדינה, אבל הוא מטפח שוב ושוב את הטענה שהוא בעצם אופוזיציה, את הטענה שהשמאל מנהל מאחורי הקלעים את המדינה ולא מאפשר לו לשלוט.

אז הנה, שלטו. יש לכם רוב של 67 חברי כנסת. תעבירו מה שאתם רוצים. אנחנו נעשה הרבה רעש, וכל תרגיל אפשרי, אבל הכוח העצום של ראש ממשלה ישראלי שמגובה ברוב פרלמנטרי יכול לדרוס, בלי מאמץ, כל התנגדות. אז הנה, אתם בשלטון. האופוזיציה חסרת כוח. עשו מה שאתם רוצים. פעם אחת בהיסטוריה שלכם, קחו אחריות. שלטו.

והתוצאה הסבירה של האתגר הזה היא שמפלגות הפנטזיה של הימין היהודי לא יעמדו בנטל. הן לא באמת מסוגלות לשלוט כפי שהן רוצות. הן צריכות איזו מפלגת מרכז-שמאל – העבודה היא המועמד הקבוע לתפקיד הזה – שתאפשר להן להעמיד פנים בפני הבוחרים שלהן שהם רצו, אבל השמאל המרושע לא אפשר. לעזאזל, נתניהו ודני דנון עשו את זה כשבממשלה היתה מפלגת "עצמאות" חסרת המשמעות של אהוד ברק.

אז די. קיבלתם כוח; השתמשו בו. בואו נראה מה ישאר ממכם אחר כך, בואו נראה איך תהיו מסוגלים להסביר את עצמכם לציבור אחרי קדנציה של שלטון ימני שלא יכול להסתתר מאחורי מישהו אחר. זה יעשה טוב לנו, לכם ולציבור כולו. מקלחת של צוננים ואולי, אולי, התעוררות מתרעלת התפיסה של "עם לבדד ישכון."

צריך לזכור: אחרי הקדנציה הראשונה של הימין, זו של בגין, הוא היה קרוב לתבוסה ב-1981. ב-1984, כבר היה תיקו. אלא שאז הוקמה ממשלת האחדות, שאפשרה לימין – בהנהגת שמיר – לשרוף ארבע שנים על כלום. העבודה נענשה על השתתפותה בבחירות של 1988. אחרי פרישתה ב-1990, ושנתיים של אופוזיציה שבה שמיר נאלץ לעמוד מול העולם ומול התחלה עדינה של סנקציות – הסירוב האמריקני לתת ערבויות – היא שבה לשלטון, זאת למרות "התרגיל המסריח" של פרס ב-1990. נתניהו ניצח, בקושי, ב-1996 – אבל העבודה קיבלה יותר מנדטים (34 לעומת 32) מהליכוד. נתניהו נפל ב-1999, כשלא היה שום שיתוף פעולה של מפלגת העבודה איתו (למרות נסיונות נואשים של פרס לזחול לממשלה.)

אחרי נפילת ממשלת ברק, ב-2001, העבודה זחלה לממשלת ימין אחרי ממשלת ימין: 2001, 2005 (התירוץ היה ההתנתקות), 2009. ב-2013, מילא לפיד את תפקיד העבודה: מגן של משטר הימין מול העולם ומול הציבור.

ובכל פעם שמפלגות שמאל או מרכז שיחקו במשחק הזה, הן הפסידו. הן קורבן נוח מדי לתלות בו את האשם. די ברור שהליכוד של נתניהו ינסה לעשות את זה בכל מקרה – לעזאזל, ביומיים האחרונים ישראל כץ ומירי רגב טענו שהפרופסור מאריאל חצרוני הוא איש שמאל – אבל, קודם כל, אין סיבה לעזור לו ושנית, בעבר זה לא כל כך עבד.

67 חברי כנסת המליצו בימים האחרונים על נתניהו כראש ממשלה. עכשיו כל מי שרוצה בהצלתה של ישראל מעצמה צריך לתת להם לשלוט – בכוחות עצמם. נראה איך תתמודד הפנטזיה של הימין היהודי עם המציאות ואיך יגיבו הישראלים למה שיקרה אז. הגיע הזמן, סוף סוף, לבחון מה הימין מסוגל.

ועוד דבר אחד: כל זה, כמובן, אלא אם היועץ המשפטי יחליט להעמיד לדין את בנימין נתניהו על הסתה לגזענות. הרשימה המשותפת הודיעה שהיא מתכוונת להגיש נגדו תלונה למשטרה בנושא בשל התנהלותו ביום הבחירות. לכולנו ברור שהבובה החלולה שממלאת את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא תעז לעשות את תפקידה, אבל גם זה יהיה שיעור חשוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: תובנות מהימים שאחרי

1. זו מלחמת תרבות. יאיר גרבוז הגדיר זאת בצורה בוטה ולא חכמה (בוודאי לא לפני בחירות), אך דבריו לא היו רחוקים מן האמת. כל השסעים בתוך החברה היהודית הצברית – עשירים/עניים, דתיים/חילונים, פריפריה/מרכז – התנקזו אל תוך השסע העמוק מכולם, האשכנזים מול המזרחיים. קולות השמחה והצהלה שנשמעו היטב מגני התערוכה בתל אביב ועד לעריות הפתוח בנגב ובגליל הבהירו כי מבחינתו של הציבור המזרחי בחירות 2015 היו מלחמה נגד "השבט הלבן" השנוא. ולטובת תושבי תל אביב שלא שמעו את הקולות הללו באו נתוני ההצבעה במקומות השונים בארץ והראו בדיוק מי האוכלוסיות שהביאו לנתניהו את השלטון בפעם הרביעית.
הבחירות הללו לימדו יותר מכל כי ההצבעה לפרלמנט הישראלי אינה החלטה רציונלית ומושכלת הנעשית לאחר הליך מחשבה. זה נכון לגבי גוש המרכז (כמו הבריחה המבישה של המצביעים ממפלגת העבודה של עמיר פרץ לטובת קדימה ובריחתם שוב כשנבחר שאול מופז), אך נכון ביתר שאת לגבי גוש הימין. הליכוד הוא קבוצת הכדורגל שאוהדיה אינם עוזבים אותה. הוא נקודת ההזדהות שממנה חורצים המזרחים לשון כלפי הערבים האנטישמים ועוזריהם. הוא הקמע אותו מנשקים ההמונים המזרחיים בתקווה לישועה ומתוך שנאה לאשכנזים.
אני הראשון שמודע לעוולות האשכנזים כלפי המזרחיים (והערבים) בבואם לארץ. אין ספק שיש על מה להתנצל ויש מה לתקן. ובכל זאת, המזרחיים כיום אינם יכולים להאשים את פנחס ספיר או את גולדה מאיר. פעם הם היו קורבנות של מפא"י. היום? היום רבים מהם הם בעיקר קורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כל כמה שנים.
כעת הם מספרים שהצביעו ליכוד כי נעלבו מאיזה גרבוז אחד שעלה לדבר על הבמה. מענישים אותו. לגרבוז, אני מאמין, יש דירה, והוא אינו עתיד להיות מפוטר מאיזה מפעל בדרום. מצאו את מי להעניש. השמאל חושב כי ניתן יהיה לשנות את דפוס ההצבעה של רבים מהפריפריה באמצעות עוד מצגת גרפים שתסביר למצביעי הפריפריה שהליכוד דופק אותם. הם לא טיפשים עד כדי כך. הם יודעים שהליכוד דופק אותם כשם שמעשן יודע בדיוק איזה רעל הוא מכניס לריאות. יודעים ובוחרים שוב.

2. גם הדת שבה אלינו בבחירות הללו בעוצמות חזקות מבעבר. השר לשעבר עוזי ברעם דייק בנתחו את הסלידה המזרחית מהשמאל כשקבע כי הימין תופס את השמאל כאתאיסטי וליברלי וכי הציבור המאמין – לאו דווקא שומר המצוות – לא יכול לקבל את הערכים הליברליים ולהיפך. ערכים אוניברסאליים לא יתקיימו בקרבם של המברכים "המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים". גרשום שלום ניבא למרחוק כשכתב עוד בשנת 1926 ש"אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". והוא חזר, בדמותו של אתאיסט אוכל שקצים ואב של בועל ארמית.

3. בסופו של יום נחשפו פניו של הציבור היהודי בישראל. מדובר בציבור תאב שטחים והתנחלויות, דתי ולאומני לא פחות מרבים אחרים במרחב הזה. הדמוגרפיה וריבוי הילודה בקרב הלאומנים והדתיים הכריעה, והציבור שהעלה את רבין לשלטון ב-'92 כבר לא יהיה מסוגל לעשות זאת יותר. ואולי היה זה אך המשך טבעי לציונות עצמה, שיהודים חכמים הזהירו מפניה כבר מראשית ימיה. כך למשל הלורד רוטשילד כתב להרצל "אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים… ושתפעל על פי העיקרון 'עשה לאחרים את שנעשה לך.'" לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב כבר בתחילת המאה הקודמת שמדינה יהודית "לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

4. כעת, לאחר שנחשף כי הציבור הישראלי התמכר לכיבוש, על תומכי סיום הרודנות הצבאית בשטחים לסחוט את הלימון החמוץ הזה עד תומו ולעשות ממנו לימונדה. ההיסטוריה מלמדת כי עמים שנקלעו למערבולת של לאומנות דתית וטירוף מדיני לא יצאו ממנה, אלא לאחר שהתרסקו על קרקע המציאות הקשה. כדי לקרב את הדמוקרטיה יש להחיש את אותה התרסקות, ונקווה שתהיה זו התרסקות כלכלית בלבד ולא שפיכות דמים כללית. המאבק על דעת הקהל העולמית כעת הינו קל יותר. הפתרון המסתמן הוא של מדינה אחת. נתניהו עצמו התנער מפתרון שתי המדינות. הוא אומנם חזר בו, בבהלה או במרמה, לאחר שהבין את ההשלכות של דבריו, אך צריך להאמין שבבירות העולם יושבים שוטים גמורים אם חושבים שמישהו מהם קונה עוד תכסיס משומש מהקוסם מוכר הרהיטים והאשליות. השקרים שלו עובדים רק על הציבור הישראלי. זה הזמן להגביר את הלחץ ולהחריף את החיכוך עם הרודנות. זו העת לקרוא להחרמה ולסנקציות. יש לשקול את פירוק הרשות הפלסטינית, שיותר משהיא מועילה לפלסטינים היא משרתת את הרודנות הצבאית. איש השמאל הישראלי צריך להודות ביושר כי אין לו את הכוח. רק העולם יגאל את הפלסטינים מישראל, ואולי גם את ישראל מעצמה. זוהי משימתו של הדמוקרט כעת.

(צ'ארלס ארתור ג'יימס)

ואחרי הרעש הגדול: שש הערות אחרי הבחירות

א. היה רע לתפארת. כשפנדורה פתחה את השק שלה, שהכיל את כל הרעות בעולם, התקווה נשארה מאחור. הפרשנים היוונים נחלקו בדעתם האם המשמעות היא שהתקווה מיועדת לנחם אותנו על האסונות, או שהיא סוג ערמומי במיוחד של רוע, שנשאר שם רק כדי לדפוק אותנו עוד קצת.

היתה תקווה בבחירות האלה, ולכן התבוסה היתה קשה כל כך. בסופו של דבר, לא השתנה הרבה: הגוש של העבודה + התנועה המגונה + מרצ + הרשימות הפלסטיניות הגיע אחרי בחירות 2013 ל-38 (15 + 6 + 6 + 11) מנדטים. אם נוסיף את קדימה של שאול מופז, שנוטים בצדק לשכוח אותה, הוא עמד על 40. כעת הוא עומד על 42 (24 + 5 + 13). הגוש של הימין המובהק (הליכוד, ישראל ביתנו, האחים היהודים) עמד ב-2013 על 43 מנדטטים (31 לליכוד וישראל ביתנו, 12 לאחים היהודים); עכשיו הוא עומד על 44 (30 לליכוד, 6 לישראל ביתנו, 8 לאחים היהודים.) כלומר, גוש השמאל העלה את כוחו בשניים עד ארבעה מנדטים וגוש הימין – במנדט אחד.

אבל זה ניתוח שכלתני קר, שמתעלם מהעובדה שהמטרה – החלפת השלטון – לא הושגה, ובעת שהיא נראתה קרובה עד כדי תעתוע. אז כן, זו לא שואת זומבים, אבל בהחלט היה רע לתפארת. במיוחד ביממה שבה לא היה ברור אם מרצ עוברת את אחוז החסימה או לא – בהחלט היה סיכוי שקולות החיילים יורידו אותה למטה.

ב. לשקול את ביטול פרסום הסקרים. בכלל. הם לא מדויקים, אף פעם. לא הם ולא המדגמים. הם משמשים למניפולציית בחירות: בעיקר הם מיועדים לשכנע אנשים שעדיף להם שלא להצביע למפלגה מסוימת כי על פי הסקרים לא בטוח שהוא תשרוד. מאחר וסקרים טועים בעקביות בתשעה עד עשרה מנדטים – לעתים יותר – צריך לשקול ברצינות לאסור על הפרסום שלהם. המפלגות יכולות להשתמש בהן, אבל הם פוגעים פגיעה של ממש בדמוקרטיה. שמינה צמח תמצא לעצמה עבודה אמיתית.

ג. הבועות האישיות שלנו. בשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת של אנשים מתבצע באמצעות המדיה החברתית. בשונה מהמדיה הישנה, את המדיה החדשה אפשר להתאים בקלות למה שאנחנו רוצים לשמוע. מחקר שנעשה לאחר הטבח בעזה בקיץ, הצביע על כך שקוראי טוויטר מקבלים לא רק דעות אחרות, אלא גם עובדות אחרות: יש חלוקה מובהקת בין המידע שמופץ בין תומכי זכויות אדם ובין תומכי ישראל.

כמובן, כפי שציין גם המחקר ההוא, המדיה המסורתית יוצרת סוג של בועה משלה סביב אזרחי ישראל: היא כמעט לא מאפשרת למידע שמבקר את המוסד הישראלי המרכזי – הצבא – לחדור את הבועה. אם יש משהו שהבחירות האחרונות צריך ללמד אותנו הוא להיות ספקני מאד באשר לכך שהמידע שהגיע אלינו הגיע גם אל מי שנמצא מחוץ לבועה שלנו. לעתים קרובות, הספין של מערכות תעמולה הגיע אליהם קודם. וישראל, צריך לציין, מגיעה לשיאים בתחום שספק אם נראו מאז קריסת הגוש הקומוניסטי, ובניגוד לגוש ההוא בשנותיו האחרונות, האזרחים הישראלים עדיין מאמינים למערכת התעמולה הרשמית שלהם.

מה זה אומר? שמי שחושב שקמפיין בפייסבוק או טוויטר אומר משהו, משלה את עצמו. אתה מקבל היזון חוזר מאנשים שחושבים כמוך. האנשים שלא חושבים כמוך בדרך כלל לא שם.

ד. הכהניסט מרחוב בלפור. ביומיים שקדמו לבחירות, וביום הבחירות עצמו, השיל נתניהו כל שריד של ממלכתיות. האיש הזה הוא ראש הממשלה, ועדיין ביום הבחירות הוא הוציא סרטונים היסטריים על כך שאזרחים פלסטינים מובלים לקלפיות באוטובוסים על ידי "עמותות זרות." מאוחר יותר, הוא הוציא סרטון ביזארי עוד יותר שהאשים את ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט ג'ובראן – האם תוכלו, ילדים, לומר לאיזו קבוצה אתנית הוא משתייך? – בכך שהוא מנסה לסתום לו את הפה, לאחר שזה פסל נסיון של נתניהו לעקוף את חוקי התעמולה על ידי כינוס "מסיבת עיתונאים" ביום הבחירות. נתניהו, נזכיר, נמנע במשך יותר משנתיים ממסיבת עיתונאים מול עיתונאים ישראלים. פתאום היה דחוף לו.

ג'פרי גולדברג כתב שנתניהו משתמש ב"אסטרטגיה הדרומית," הטקטיקה של הרפובליקנים – מפלגת האם של נתניהו – למשוך בוחרים לבנים וגזענים לקלפיות על ידי נפנוף באיום מצד שחורים או היספנים. הוא הזכיר את לי אטווטר, האסטרטג של ג'ורג' בוש האב. אטווטר, שעל ערש דווי ביקש מחילה, לא התקרב בכלל לטריטוריה של נתניהו. מועמד אמריקאי שהיה מנסה לעשות תרגיל כמו זה של נתניהו, שהכריז על 20% מהאוכלוסיה כבלתי לגיטימיים, היה עולה על טיל, לא נבחר לראשות הממשלה.

התרגיל הזה היה צריך לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. אופוזיציה רצינית היתה מכריזה על מצב חירום, ומודיעה שהיא עושה הכל כדי למנוע מנתניהו ממשלה – גוש חוסם עד בחירות חוזרות. היא היתה מודיעה למפלגות החרדיות ולמתנדנדי המרכז שאת האיש הזה חייבים להעיף, ושמה שהוא מציע להן – הן תצענה פי שתיים. כן, זה היה יוצר משבר חוקתי; מצוין. הצהרות כמו אלו של נתניהו מצריכות משבר חוקתי. בלי יותר מדי מאמץ, לדעתי, היה אפשר להפעיל לחץ על הנשיא, שהוא דמוקרט של ממש, להטיל את הרכבת הממשלה על מי שלא יפסול חלק מרכזי של האוכלוסיה.

וזה לא קרה, כמובן. יום אחרי הבחירות, אחרי שהרשימה המשותפת הפכה למפלגה השלישית בגודלה, חזרו להתעלם ממנה. מרצ הסתחררה – אני חושב שהיא עדיין מסתחררת – ולבקש מהרצוג או לבני להיות אופוזיציה לוחמת זה באמת קצת מוגזם. הם לא יודעים איך. הם ודאי לא מזהים זמן שבירת כלים.

אגב, בתוך כל רעש הבחירות, נתניהו הודיע שהוא נסוג מהסכמתו לשתי מדינות. אוקיי, יקירי, מה עכשיו? אין שתי מדינות. או שתכיר במדינה אחת, או שהרגע הודית שישראל היא מדינת אפרטהייד דה פאקטו. וזו נקודה שהאופוזיציה צריכה ללחוץ עליה שוב ושוב, וכן, תוך גיוס סיוע זר. וכמה שיותר ממנו.

כי, אחרי הכל, מדינת אפרטהייד היא לא עניינם של היהודים בישראל. היא עניינם, קודם כל, של האנשים שנשלטים על ידה. ומדינות אפרטהייד חייבות לעבור מן העולם.

ה. קדימה לדיסידנטיות: נהוג עכשיו לומר שעל השמאל להבין שהרוב היהודי בישראל לא תומך בו, להכיר בכך ולבטל את עצמו.

שיילך הרוב היהודי לבצע בעצמו מעשה מגונה עם קקטוס.

כן, עברנו בחירות. בחירות משמען שהמנצח מקבל סמכויות פורמליות לנהל את המדינה. אין משמען שהמנוצח מבטל את האידיאולוגיה שלו ונעלם, או מקבל בהכנעה את תפיסות היסוד של המנצח. הרעיון הארסי הזה משמעו קול אחד, איש אחד, פעם אחת.

ומאחר ובבחירות 2015 ראש הממשלה הופיע בכנס אחד עם ברוך מרזל, ואחר כך הודיע שלא תהיה מדינה פלסטינית, ואחר כך הודיע שעצם הצבעתם של אזרחים פלסטינים היא סכנה, ובסוף כל זה גם צפוי להיות ראש ממשלה – אז הכוחות הדמוקרטיים בישראל צריכים להתאחד. והם צריכים להבהיר שהם לא ישחקו יפה. שהם יילכו על הקצה. שהם ינצלו כל זכות שיש להם, עד קו גבול השבירה.

וזה אומר שאף אחד מהכוחות הדמוקרטיים לא חובר לממשלה הזו. אין יותר עלי תאנה. לא יודע איך אפשר יהיה לגמול את ציפי לבני, אבל נצטרך להתאמץ. זה אומר שמבהירים לכולם שמי שמשתתף בממשלת נתניהו הוא לא לגיטימי, מוקצה, ושהוא יקבל יחס כזה. וכן, שאנחנו לגמרי לא נכבס את הכביסה המלוכלכת בבית. מי שיצטרף לממשלת נתניהו, יצטרך תוך כמה זמן סיוע משפטי כדי לצאת לחו"ל.

כי המשמעות של משחק כאילו שום דבר לא השתנה היא קבלה של משטר האפרטהייד, הפנמה שלו, התרגלות אליו. וזה משהו שאסור להתרגל אליו. וכן, זה אומר שהפסיכים הבלתי מרוסנים של הימין היהודי ינסו תוך זמן מה להוציא את האופוזיציה אל מחוץ לחוק, כי אם יש משהו שהם לא מסוגלים לשאת הוא התנגדות. וזה יהיה, שוב, רע לתפארת, ועדיין יהיה טוב על המצב הנוכחי, של אפרטהייד בלתי מוצהר וטיהור אתני זוחל.

נתניהו הסיר השבוע כמה מסיכות מעל המשטר שבו אנחנו חיים. אסור לאפשר להשיב אותן למקומן.

ו. אין רע בלי טוב. השרלטן הפוליטי רונן שובל, שעשה יותר פליק-פלאקים פוליטיים בזמן קצר מציפי לבני – הוא היה אמור להיות בלשכת רה"מ, אחר כך היה בישראל ביתנו, אחר כך קפץ לבית היהודי – נשאר מחוץ לכנסת. 150,000 ₪ מהכסף שלו ושל פאפא שובל התאדו. מצוין.

אביחי בוארון יצטרך לרייר על מחנות השמדה מחוץ לכנסת, ואם אני מכיר את המפד"ל, תוך כמה זמן נפתלי בנט יצטרך להיאבק על המנהיגות שם. הם עורפים מנהיגים בדיוק כמו העבודה.

אלי ישי יצא מחיינו, ולא ברור איך יחזור; למרות החיבוק של נתניהו, המרזלים לא נכנסו לכנסת. התערבתי שהם יעברו הפעם. שמחתי להתבדות.

רות "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" קלדרון חלפה מחיינו הפוליטיים. "יש עתיד" איבדה 40% מכוחה. הצדקן הידוע אלעזר "שומר הפרטיות" שטרן יצטרך לצחצח את קורות החיים.

יוסי יונה בכנסת, וזה כבר טוב.

ומרצ, שעברה טלטלה חדה, תצטרך להחליט מה היא עושה כדי לא לחזור אליו. רע לא יצא מזה.

ועוד דבר אחד: זוכרים איך העלון של נתניהו יילל, על פי פקודתו, שהשמאל מעז להשתמש ביועצים אסטרטגיים זרים? אז תראו, הפתעה. עוד מישהו משתמש בהם. (תודה לטל שניידר על ההפניה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שני גויים בבטנך

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

minister

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שניים במחיר אחד: פנטזיונר ומפיץ שנאה

במאבק על השרדותו, נתניהו מפליג למחוזות לא ידועים של פנטזיה ושנאה

נפתח בווידוי: מערכת הבחירות הנוכחית לא קלה לי, משום שהיא מערערת את האמונה ארוכת השנים שלי, שבוויכוח בין לינקולן (”אפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן, ועל חלק מהאנשים כל הזמן”) וגבלס (”אם חוזרים מספיק פעמים על שקר, הוא הופך לאמת”) ניצח הראשון. אם גבלס צדק, והוא ידע הרבה יותר על תקשורת מודרנית מאשר לינקולן, אז היכולת לקיים משטר דמוקרטי – שמבוסס על התפיסה שחבר המצביעים הוא בעיקרו רציונלי, יודע להבחין בין אמת ושקר, ושהוא יעניש את המשרתים הבוגדניים שמשקרים לו, בסיועה של עיתונות שתפקידה הוא אופוזיציוני במהותו – מוטלת בספק. אחרי הכל, אם הממשלה מסוגלת לשקר לאזרח וזה לא מסוגל להבחין בשקרים, הרעיון של הצבעה מושכלת הופך לחותמת גומי.

מהבחינה הזו, אין ספק שהעבריין הגרוע מכולם הוא יאיר לפיד: הוא מסוגל לומר שישה שקרים לפני ארוחת הבוקר, והתקשורת לא עומדת בקצב. כשיאיר לפיד מנסה לשמור על עצמו כפוליטיקאי בעל מעמד, הוא מוריד בדרך גרזן על יסודות התפיסה הדמוקרטית.

אבל השקרים של לפיד הם פעוטים ביחס לאלה של בנימין נתניהו. זה הציג בימים האחרונים, בראיון לג’רוזלם פוסט, הונאה בקנה מידה אורווליאני: הוא זייף את ההיסטוריה. נתניהו טען שההתנתקות התרחשה ב-2006, בימי קדימה, אחרי שהליכוד “איבד כוח.” המראיין לא תיקן אותו. במדינה נורמלית, הונאה כזו היתה צריכה לפתוח כל מהדורת חדשות עד שנתניהו היה מודיע על התפטרות.

עובדות: ההתנתקות התרחשה באוגוסט-ספטמבר 2005. הממשלה היתה ממשלת שרון. שר האוצר שלה היה בנימין נתניהו. הוא הצביע בעד ההתנתקות, בממשלה ובכנסת, ארבע פעמים. ב-26 באוקטובר 2004, כשהכנסת הצביעה על חוק ההתנתקות, ניסה נתניהו לארגן את מה שסילבן שלום כינה “פוטש בננה”: לארגן גוש של חברי כנסת מהליכוד שיצביע נגד החוק. הוא דרש משרון שייצא מאולם המליאה ויבוא לדבר איתו. שרון לא מצמץ: שהוא יבוא אלי, אמר. חיוור ומזיע, לשלשת עופות חזר אל המליאה והצביע בעד החוק כמו טטל’ה. 13 ח”כים מהליכוד הצביעו נגד החוק וחוקים אחרים; נתניהו הצביע בעד. ארבע חודשים לפני ההתנתקות, באפריל 2005, הוא מצהיר שהוא “מחויב להתנתקות.”

ל-13 הח”כים הללו, שהתקשורת – שהתמסרה במידה ניכרת לשרון; התקשורת הישראלית אוהבת את ראשי הממשלה שלה בעלי “קילר אינסטינקט” – כינתה שלא בצדק “המורדים,” דווקא היה קייס לא רע בכלל. הליכוד ערך משאל פנימי על ההתנתקות; שרון הובס. ה”מורדים” יכלו לומר, בצדק מוחלט, שהם ייצגו את מפלגתם, שהמורדים האמיתיים הם חברי הליכוד שהצביעו עם שרון בעד ההתנתקות. אם לנתניהו היה אומץ, הוא היה יכול להפיל את ההתנתקות בקלות, ולהשתלט על הליכוד.

אבל, בסופו של דבר, נתניהו הוא לשלשת עופות. הוא פחד. רק פעם אחת, ב-1993, הוא התמודד מול מועמד רציני על ראשות הליכוד: דוד לוי. אז, הפיץ נתניהו את הבדותה על “גורמים מהעולם התחתון” שמחזיקים עליו קלטת. כולם הבינו למי הוא רומז, והנצחון היה קל. נתניהו לא העז להתמודד מול שרון, לא ב-2003, לא בשנות ההתנתקות 2004-2005, והוא קיבל את הליכוד כפרי בשל אחרי ששרון נטש והקים את קדימה. זה, אגב, קרה בנובמבר 2005, חודשיים אחרי ההתנתקות וחודשיים לפני ששרון קרס. מאז, נתניהו התמודד רק מול מועמדי קש כמו סילבן שלום ומשה פייגלין. נתניהו, שהבין שלא תהיה לו תקומה בקרב הבסיס שלו – המתנחלים ואנשי הכספים שלהם – אם הוא ישב בממשלת ההתנתקות, פרש ממנה, אבל עשה זאת שבוע בלבד לפני ההתנתקות. לא לפני שכשר אוצר, הוא מימן אותה. בנובמבר 2005, אחרי ששרון פרש, נתניהו אמר עליו דברים איומים: “מה זה חשוב אם לדיקטטור יש חיוך כזה או חוש הומור אחר, אם הוא מוביל אותך לרודנות, לשחיתות ולסכנה לבטחון?”

נתניהו לא העז לומר את הדברים האלה כל זמן ששרון הוביל את הליכוד. היה להם מחיר. רק כששרון הפך ליריב פוליטי מובהק, בראש מפלגה אחרת, כלומר רק כאשר לא היה לו מה להפסיד עוד, העז נתניהו לומר ששרון הוא דיקטטור. כל זמן ששרון היה דיקטטור אבל עמד גם בראש הליכוד, נתניהו נמנע מלומר דברים כאלה.

חודשיים אחר כך, כששרון יתמוטט, יודיע נתניהו שהוא “היורש האמיתי” של האיש שלפני חודשיים הוגדר על ידיו כדיקטטור ומושחת. באותו הראיון, אגב, הוא יטען שהוא אף פעם לא התנגד לנסיגה מעזה בפני עצמה: “עזיבת עזה איננה טעות עקרונית, ומעולם לא אמרתי זאת, אמרתי שחשוב איך אתה עוזב, כך שתוכל לעזוב ועדיין לומר שקיבלת משהו, כדי שהחמאס לא יוכל להכריז על נצחון.” וואלה.

בראיון הזה, מעלה נתניהו סיפור מעניין: הוא טוען שהוא פגש בזחל הפיקוד של האלוף שרון במלחמת יום הכיפורים את שרון ואת אהוד ברק, “שלושה ראשי ממשלה עתידיים ואיש לא ידע זאת.” הטענה הזו חשובה לנתניהו כדי להכריז על עצמו כיורשו של שרון – אבל, אפעס, כמו הרבה סיפורים אחרים שלו, היא לא היתה ולא נבראה. בן כספית ערך על זה תחקיר קטן זמן קצר לאחר שנתניהו חזר על הצ’יזבט הזה בשידור אצל… יאיר לפיד (להיסטוריה יש חוש הומור לא רע, כמסתבר.) ברק לא זוכר את הפגישה; את שרון, כמובן, כבר אי אפשר לשאול; העד שנתניהו מתעקש שזוכר אותו לא זוכר אותו שם; ומקורביו של שרון מגיבים בגיחוך לאפשרות שאיזה סגן ייכנס לזחל של אלוף ושמישהו ישים אליו לב.

nagmash

לנתניהו, צריך להזכיר, יש היסטוריה של פנטזיונריות. הסיפור המובהק מכולם הוא הצורה שבה השתפך נתניהו בהלוויה של רחבעם זאבי, לאחר סיכולו הממוקד של האחרון, על כמה שהוא אהב את זאבי בתור שר. זאבי מעולם לא היה שר בממשלת נתניהו. מקרה אחר הוא הסיפור המשונה של נתניהו, בראיון לידיעות אחרונות, שהוא ראה חיילים בריטים בירושלים. אחר כך נתניהו יכחיש ועורך בידיעות אחרונות יאמר שהיתה פה טעות – אבל העורך הזה הוא ניר חפץ, לימים בכיר בלשכת נתניהו וכיום אחד מיועצי התקשורת שלו, כך שצריך לקחת את ההכחשה הזו בזהירות. יתר על כן, לא ברור איך צצו חיילים בריטים בסיפור אם נתניהו לא שם אותם שם.

אבל מעבר לפנטזיונריות, מעבר לבדיה מחדש של ההיסטוריה באופן שהיה מחסל כל מועמד במדינה מערבית, צריך להזכיר שנתניהו הוא קודם כל מפיץ שנאה. בפוסט היסטרי מהרגיל שכתב בפייסבוק שלו בסוף השבוע, כותב נתניהו ש”

שלטון הימין בסכנה. גורמי שמאל ותקשורת בארץ ובחו"ל חברו יחד כדי להעלות את ציפי ובוז'י לשלטון באופן לא לגיטימי, תוך שימוש בהשמצות מבית ובכספים מחו"ל בהיקף חסר תקדים.

מטרתם לפתוח פער במנדטים בין הליכוד בראשותי לבין השמאל בראשות ציפי ובוז'י. הדרך היחידה להבטיח שיכשלו הוא לסגור את הפער בימים שנותרו עד הבחירות. למצביעי המחנה הלאומי אין פריבילגיה להצביע למפלגות אחרות. חייבים להצביע מח"ל. ניצחון הליכוד הוא התשובה המוחצת והיחידה לתחבולות השמאל. […] מוזס וקבוצת ידיעות פועלים בשיתוף פעולה מלא ובתיאום עם ראשי מפלגת "העבודה". ציפי לבני עצמה הודתה באירוע פומבי שהתקיים החודש כי שוחחה עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס בטרם קידמה את הצעת החוק לסתימת הפיות נגד "ישראל היום" בוועדת השרים לענייני חקיקה. […] העמותות הללו פועלות כדי לעודד את אחוזי ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית ובקרב מצביעי השמאל ,לרבות גם באמצעות קמפיין שטח שעובר מבית לבית בשבועות האחרונים.”

ההדגשות שלי. וואו. נתניהו מגדיר פעולה שגרתית של יריבים פוליטיים – הם רוצים לפתוח פער במנדטים! הם מעודדים אחוזי הצבעה! – כפעולות לא לגיטימיות. המשמעות הברורה של הדברים היא שאם הפעולות הללו יצליחו, הרי שנצחון של השמאל הוא לא נצחון לגיטימי. מה מתכוון נתניהו לעשות בנושא? לא ברור, אבל הוא שומט את הקרקע מתחת לתפיסה הדמוקרטית: במערכת בחירות אתה משכנע אנשים לצאת ולהצביע, ולא סתם לצאת ולהצביע אלא לצאת ולהצביע עבורך. פתאום, זה לא לגיטימי.

פתאום, פגישה בין שרה ובין מו”ל על חוק ביחס לעיתון בעייתי מאד, שממומן אגב על ידי מיליארדר זר, היא בפני עצמה לא לגיטימית. עצם הפגישה לא לגיטימי – נתניהו לא יכול לטעון שלבני ביצעה איזושהי עסקה אפלה, כי זה יצריך ראיות. עצם הפגישה היא לא לגיטימית. הוא באמת חשב שנשכח שהוא סירב למסור מידע על הפגישות בינו ובין שלדון אדלסון? הוא באמת רוצה לפתוח את התיק של תרומות מחו”ל? כי לנתניהו לא היה תורם ישראלי אחד בפריימריז האחרונים. אף לא אחד. כולם היו אזרחים זרים.

יש עוד נקודה שיש להתעכב עליה, וכבר עשיתי את זה: שנתניהו שולל את הלגיטימיות של זכות ההצבעה של 20% מאזרחי המדינה. בכך, הוא מלבה במכוון מדנים בין יהודים ופלסטינים, בתקווה שאולי שנאה תקושש לו כמה קולות.

זה ראש הממשלה שיבקש מחרתיים את תמיכתם: פנטזיונר עם קשר בעייתי למציאות, שמוליך שולל את הציבור ללא היסוס, ושבונה את עצמו מזה שני עשורים על הפצת שנאה. ביום שלישי, אנחנו שולחים אותו לחפש ג’וב חדש, רצוי בארה”ב. ביום שלישי, אנחנו משחררים את הדמוקרטיה הישראלית מאחד האיומים הגדולים ביותר עליה, מנהיג שלשם שרידותו שולל את עצם הלגיטימיות של ההליך הדמוקרטי, שלא מבין את מה שהבין כבר אפלטון: שהרודנות מאיימת קודם כל הרודן ובני משפחתו, כי אין דרך להפטר מרודנות אלא על ידי הפטרות מהרודן או כל מי שיכול לטעון לכסאו. ביום שלישי, אנחנו מוכיחים את עליונות הדמוקרטיה ומחליפים את השלטון בדרכי שלום – כל זמן שזו עדיין אופציה, כי לכו תדעו איך תיראה ישראל אחרי עוד קדנציה של נתניהו, אדם שכבר הוכיח שהוא מחויב רק לשרידותו ולתורמיו הזרים.

ביום שלישי, אנחנו מצביעים לאחת משתי המפלגות שידוע שלא תכנס לקואליציה עם נתניהו: מרצ או הרשימה המשותפת. ואם אנחנו רוצים מפלגה שגם תוכל להיות שותפה לקואליציה, יש לנו רק ברירה אחת: מרצ.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך עובדת מכונת הרעש של הימין

הימין היה רוצה שתאמינו שסעודיה עומדת להשיג נשק גרעיני. הבעיה: אין לזה שבב ראיה

בתחילת השבוע, פרסם NRG – היום זה האתר של מקור ראשון, אחד מכלי התעמולה של שלדון אדלסון – ידיעה מרעישה: “בתגובה לטהראן: סעודיה החלה בגיבוש תכנית גרעין צבאית.”

saudi

הקורא שהיה מסתפק רק בכותרת – ומדובר בחלק ניכר מהקוראים – עשוי היה לחשוב מהאמירה הפסקנית שאחת ה-talking points של נתניהו מתממשת. ההסכם הצפוי בין ארה”ב ואיראן כל כך מפחיד את הסעודים, שהם החלו להשיג נשק גרעיני משלהם.

זו, כזכור, עמדת הנסיגה של תומכי ההתקפה על איראן, או על כל פנים תומכי השארת איראן ככותרת בלתי פוסקת. הם נאלצים להודות שהסיכוי שאיראן, אם תשיג נשק גרעיני, אכן תשתמש בו – שימוש ראשון בנשק כזה מאז מלחמת העולם השניה – אפסי; אבל, הם אומרים לנו, אם איראן תשיג נשק גרעיני, יתחיל מירוץ חימוש במזרח התיכון.

לטענה הזו אתייחס בהמשך, אבל רגע, האם לידיעה על כך שסעודיה מתחילה לגבש תכנית גרעין צבאית יש בכלל בסיס? אם תכנסו לכתבה עצמה, ולא תסתפקו בקריאת הכותרת, התמונה המתגבשת הרבה פחות חד משמעית. למעשה, תגלו שאף מילה בכותרת הזו איננה אמת. הידיעה של נרג (שחתומה ע”י “סוכנויות הידיעות”) מתורגמת, ומתורגמת גרוע, מהידיעה הזו של פוקס ניוז. אתר חדשות שאיך לומר, לא ידוע בדבקותו במציאות דווקא – אבל הכותרת שלו דווקא מוכתרת בסימן שאלה.

מה העובדות שעליהן מתבססת הטענה שלסעודיה יש עכשיו תוכנית גרעין צבאית? ובכן, בשבוע שעבר ביקר בריאד ראש ממשלת פקיסטן, נוואז שריף. הוא ביקר שם יום לפני ביקורו של ג’ון קרי, שלושה ימים אחרי ביקורו של הרודן המצרי א-סיסי, ויומיים אחרי ביקורו של נשיא טורקיה ארדואן. כן, ו…?

ובכן, אומרים לנו בפוקס ניוז, האנליסט סיימון הנדרסון מה-Washington Institute For Near East Policy (העילגים שעובדים עבור אדלסון תרגמו את זה כ”מכון מחקר וושינגטוני”) קישר בין הביקור הזה של שריף בריאד ובין ביקור שערך שם לפני כחודש הרמטכ”ל הפקיסטני. הביקור של האחרון הגיע כיממה לאחר שהפקיסטנים ערכו ניסוי מוצלח בטיל שיוט, שעשוי לשאת ראשי נפץ גרעיניים.

אוקיי, אז ראש ממשלת פקיסטן והרמטכ”ל שלה ביקרו בריאד בהפרש של חודש זה מזה. איפה פה התכנית הגרעינית? או. כאן רואים למה פוקס ניוז שמו סימן שאלה בכותרת שלהם והאידיוטים המועילים של אדלסון לא. את ביקורו של שריף, אומר הנדרסון לפוקס, “יש לראות כמעט בוודאות בהקשר של הרצון של ערב הסעודית לשיתוף פעולה גרעיני כדי להתמודד עם מעמדה העולה של איראן.” הנדרסון, מציינים בפוקס, כתב בעבר שערב הסעודית מספקת מימון לפקיסטן “בתמורה, כך ההנחה הכללית, שבמידת הצורך איסלמבד תעביר [לערב הסעודית – יצ”ג] טכנולוגיה או אף ראשי נפץ.” ההדגשות שלי.

אז מה שהיה אצל אדלסון “סעודיה החלה בגיבוש תכנית גרעין צבאית” הוא במקור אצל פוקס ל”סעודיה מגבשת תכנית גרעין לגיבוי כדי להתמודד עם איראן?”, וכשבוחנים את הידיעה בפועל אז יש בה ביקור של בכירים פקיסטנים בסעודיה, ואמירה של אנליסט שהביקור הוא “כמעט בוודאות” בקשר לתכנית גרעין ושיש “הנחה כללית” שערב הסעודית תקבל נשק פקיסטני.

וזהו.

כשאנליסט משתמש בביטויים “כמעט בוודאות” ו”הנחה כללית,” הוא אומר שהוא יעשה הכל כדי שלא תתפסו אותו בטעות או בשקר. כאן המקום לציין שהמכון של הנדרסון נחשב בקרב לא מעט אנשים למכון של ניאו-שמרנים ואף ככלי של הלובי היהודי; אלה טענות שמוכחשות, כמובן, על ידי המכון, אבל כשאתה בוחן את חבר המנהלים שלו, אתה מוצא שם טיפוסים כמו הגזען הציוני המוצהר מרטי פרץ, האדריכל הניאו-שמרני של המלחמה בעיראק ריצ’רד פרל (מי לעזאזל נתן לאיש הזה איזושהי השפעה על מדיניות במזרח התיכון אחרי עיראק?), וג’ו ליברמן.

האם יש ברית צבאית בין פקיסטן וסעודיה, שבה התחייבה הראשונה לספק לאחרונה נשק גרעיני? אולי. השמועות על ברית כזו מתרוצצות כבר יותר מעשור, ואף אחד – כולל האנליסט הנדרסון – לא הציג אי פעם ראיות לקיומה. מותר לחשוד שמדובר בתעמולה שנוחה לשני הצדדים.

כי בעוד שסעודיה מייללת על הסכנה של הפצצה השיעית, נוח לה מאד להסתייע בפצצה הסונית – פצצה שנמצאת בידיים הרבה פחות יציבות מהידיים האיראניות, פצצה שאזרחי ישראל צריכים להיות הרבה יותר מוטרדים ממנה מאשר פצצה איראנית עתידית. הן משום שזו פצצה שכבר קיימת בפועל ולא בתיאוריה, הן משום שפקיסטן היא אחת המדינות הפחות יציבות בעולם, והן משום שבמימון סעודי, פקיסטן היא יצואנית מובילה של טרור סוני.

כלומר, אם התרחיש שממנו מפחידים אותנו הוא תרחיש של זליגה גרעינית (אחרי שכל אדם רציני ירד מהעץ של שימוש איראני בפצצה), הסכנה הבאמת מפחידה היא זליגה מפקיסטן. שכל כך לא יודעת לשמור על הפצצות שלה, שבארה”ב פיתחו תכניות להשתלט עליהן בכוח במקרה חירום.

אבל על זה לא רוצים שנדבר יותר מדי, כי אם היינו מנסים לגלות מה עוד קונה כסף סעודי בפקיסטן, היינו מגלים שהוא מממן די הרבה טרור; היינו נזכרים שהטאליבן הוקמו בפועל על ידי השירותים החשאיים הפקיסטניים; היינו נזכרים בכך שפקיסטן סיפקה מילוט ללוחמי אל קאעדה שהיו תחת מצור במהלך הפלישה לאפגניסטן ב-2001; מישהו היה אפילו עשוי להזכר שבמשך כעשור, בן לאדן הסתתר במתקן פקיסטני, שבן לאדן עצמו הוא סעודי ושחלק ניכר מהמבצעים של ה-11 בספטמבר היו סעודים. או, במילים אחרות, ש”בעלת הברית” הסעודית שלנו היא בעצם אחד המרכזים הבולטים של הטרור הסוני, ושכסף סעודי מסייע לעליית סלפיסטים בפקיסטן. זה היה עשוי להזכיר לקורא המופתע שאם יש עלינו איום איסלמי, הוא לא מגיע מאיראן דווקא.

אופס.

אם יש מימון סעודי לפצצה הפקיסטנית, ולגמרי יכול להיות שיש (אם כי איש לא הציג ראיות, כאמור) הוא לא החל – למרות התעמולה האדלסונית – בעקבות גישושי העסקה בין ארה”ב ואיראן. הוא החל מזמן. הסעודים לא חוששים מפצצה גרעינית איראנית; כמו ישראל, הם חוששים מעלייתה של איראן ככוח הגמוני מתחרה. הם חוששים ממה שתעשה לגיטימציה של משטר שיעי למדינות שבהן יש רוב שיעי. כשהחל האביב הערבי בבחריין, והרוב השיעי שם דרש את זכויותיו, סעודיה שלחה את כוחותיה לסייע בדיכוי המתקוממים.

הסיפור הוא לא גרעין. הוא אף פעם לא היה על גרעין. אחרי הכל, על פי פרסומים זרים, יש כבר מעצמה במזרח התיכון שיש לה נשק גרעיני: ישראל. ועל פי סקר שנערך לפני מספר שנים, רוב גדול של התושבים במדינות הערביות חושש מהתקפה ישראלית הרבה, הרבה יותר משהוא חושש מהתקפה איראנית. למעשה, 55% מהנשאלים אמרו שקיומו של הנשק הישראלי מצדיק תכנית גרעין ערבית. שימו לב: הישראלי, לא האיראני. כלומר, אם יש חשש למירוץ נשק גרעיני במזרח התיכון, הוא מתחיל מהפצצה הישראלית.

אבל מישהו רוצה להבחר לראשות הממשלה למרות כשלונותיו המובהקים, למישהו הזה יש קריקטורה אנטישמית שמממנת אותו, לקריקטורה יש שליטה בכמה כלי תקשורת; ואז אנחנו מקבלים מצב ש”אתר חדשות” ישראלי מדווח על תכנית גרעינית סעודית, כשכל מה שיש לו לדווח עליו הוא ביקור של ראש ממשלת פקיסטן בריאד. וכמובן, הוא מפרסם את הידיעה הזו שבוע לפני הבחירות וכמה ימים אחרי שהבובה של הקריקטורה נושאת נאום בארה”ב. תראו, הוא אומר לנו, הנה, המציאות היא כפי שהקריקטורה והבובה מציירים אותה.

רק, בבקשה, אל תקראו מעבר לכותרת המשנה. מה שיש שם לא באמת תומך בטענות שלנו.

ב-17 במארס שולחים את אשליין ההפחדות הביתה, לחפש ג’וב כליצן קזינו.

ועוד דבר אחד: אתר “ערוץ 7,” אחד הערוצים של המתנחלים, פרסם מאמר שקורא להשמיד בנשק גרעיני את העם האיראני, ובאותה הזדמנות גם את העם הגרמני. הסיבה: עמלק. את הגרמנים יש להשמיד, על פי ערוץ 7, כנקמה על השואה; זאת למרות שהגרמנים של היום, ברובם המוחלט, לא נולדו אז. כלומר, הערוץ של האחים היהודים אימץ את תפיסת השמדת העם של הנאצים. כאן המקום להזכיר שאחד המועמדים של הבית היהודי לכנסת, אביחי בוארון, מפנטז על מחנות השמדה. המחשבה שהנציגים של הפסיכים האלה יושבים בקבינט הבטחוני צריכה להדאיג אותנו הרבה, הרבה יותר מאיראן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זה לא מצחיק

הקריקטורה של שר החוץ חייבת לעוף לערימת האשפה של ההיסטוריה

אני לא יודע מה יש בסקרים שקורא אביגדור ליברמן, אבל כנראה שהוא מבין מהם שב-17 במארס, זמנו תם. אם לפני כמה חודשים, הפרשנים חסרי הזכרון שלנו (שלום, סימה קדמון!) התחרו באמירה כמה האיש הזה מתון ושקול בעצם, הרי שבשבועות האחרונים ליברמן החריף את הרטוריקה שלו לרמות שאפילו הכהניסטים – אליהם השתייך בצעירותו – לא מגיעים אליהם. לפני כעשרה ימים, הוא הפטיר “בינתיים” כשראש הרשימה המשותפת, איימן עודה, אמר שהוא אזרח ישראלי; ואתמול הוא אמר למאקו, בהתייחסות ישירה לאזרחי ישראל הפלסטינים, ש”מי שנגדנו, אין מה לעשות – צריך להרים גרזן ולהוריד לו את הראש.” במחי אמירה אחת, העמיד שר החוץ של ישראל את המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון במעמדה של דאע”ש.

liberman 2

זו אמירה שהחסד היחיד שאפשר לעשות עמה הוא לומר שמי שאמר אותה איננו שפוי. אבל האיש הלא שפוי הזה משמש כשר החוץ של מדינת ישראל, עם הפסקה קצרה, כבר שש שנים. הוא נחשב לשחקן בכיר בפוליטיקה שלנו. ההתפרצות הזו, שהיתה צריכה לפתוח מהדורות חדשות, כמעט לא מושכת תשומת לב. נו, אומרים אנשים ומושכים בכתפיהם, זה ליברמן. הוא צריך לקושש קולות מהקהל שלו.

נניח עכשיו לפחד, המוצדק ככל הנראה, מכך שיש אלקטורט ישראלי שדווקא היה רוצה לראות את ישראל מתנהלת כמו דאע”ש. העובדה ששר החוץ יכול לומר דברים כאלה, ושהם מתקבלים באדישות, מעידים לאיפה התדרדרנו בשש השנים האחרונות. אפשר לסמוך על ראש הממשלה לשלשת עופות שלא יצא נגד שר החוץ שלו; לכל היותר, כהרגלו, יסתפק באמירה חיוורת על כך שעמדת שר החוץ לא מייצגת את הממשלה.

אנחנו יודעים שהימין היהודי פירומני. בסוף השבוע האחרון הבהיר נתניהו שהוא לא מתיימר אפילו להעמיד פנים שהוא ראש הממשלה של האזרחים הפלסטינים. אנחנו גם מורגלים באמירות של ליברמן, מהאיום להפציץ את סכר אסואן ועד לקריאה להוציא להורג את חברי הכנסת הפלסטינים. התרגלנו לכך שמדי מערכת בחירות, ליברמן שב ומפיץ שנאה כלפי האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית. וזו בדיוק הבעיה: שהתרגלנו. התרגלנו לכך שפירומן מופקר משמש כשר החוץ. התרגלנו לכך שאנשים כמוהו נחשבים ללגיטימיים.

אסור להתייחס לאמירות כאלה כאילו הן חלק מהמשחק, כי אז הן הופכות לחלק מהמשחק. אסור להתייחס לליברמן, הבריון המורשע והאפס המאופס שאפילו תומכיו לא יכולים להצביע ולו על הישג אחד מ-15 שנותיו בפוליטיקה, כאל שחקן לגיטימי. מפלגות שדמותה הדמוקרטית של ישראל, מה שנשאר ממנה, חשובה להם, צריכות להבהיר שהן לא תתמוכנה בממשלה שבה יכהן האיש שמאיים בגרזן על 20% מתושבי המדינה בתפקיד כלשהו.

אנחנו, מצידנו, צריכים לשכנע כמה שיותר אנשים לצאת לקלפי, כדי שב-17 במארס נערוף את ישראל ביתנו ונשלח את ליברמן לעבוד אצל איזה אוליגרך. ליברמן יודע שזה עומד לקרות; זו הסיבה שהוא מחריף את הרטוריקה. עכשיו צריך לגרום לזה לקרות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איבד את שאריות הלגיטימיות

המנהיג של ה”מדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון” יוצא, בקולו-שלו, נגד השתתפות בתהליך הדמוקרטי

ראש הממשלה, בנימין “לשלשת עופות” נתניהו, נואש למדי. לפני שבוע תיארתי כאן את הנסיון של הבטאון של נתניהו, ישראל היום, להפחיד את הבוחר היהודי מפני האפשרות שפלסטינים ישראלים יממשו את זכותם להצביע. בדרך כלל, נתניהו משאיר את הסוג הזה של ההפחדה לתומכיו: כך נשען ב-1996 על קמפיין חשאי של בעל הון זר, יוסף יצחק גוטניק, שהציף את המדינה בימים שלפני הבחירות בסיסמא “נתניהו טוב ליהודים.” גוטניק, לגמרי לא במקרה, הוא חסיד של חב”ד, כנראה התנועה הגזענית ביותר בישראל, שמסתירה את שנאת האדם שלה תחת הסיסמה “אני אוהב כל יהודי.”

בחירות 2015 מפחידות את נתניהו יותר, אולי משום שהפעם הוא יודע שיש גבול ליכולת של היועץ המשפחתי לממשלה להגן עליו; ועל כן הוא לא מסתפק עוד בהתקפה מפי עושי דברו, אלא מצטרף אליה בעצמו. בראיון לבטאון בסוף השבוע, אמר נתניהו את הדברים הבאים:

“יש קואליציה המונעת מגורמים סמויים וגלויים, שמטרתה להפיל את הליכוד מהשלטון ולשים במקומו ממשלת שמאל. זו לא קואליציית 'רק לא ביבי' שאנו מכירים, אני מדבר על כוחות אחרים, גדולים מאוד שכוללים כסף בעשרות מיליוני שקלים שמובא מחו"ל, יחד עם יועצים וגורמים אחרים כדי לעשות שני דברים: להביא להתייצבות בקלפי של מצביעי שמאל בהיקפים גדולים הרבה יותר ממה שקיים כעת, ולהביא להתייצבות מסיבית של הצבעת ערביי ישראל בקלפי. מדובר בעמותות שממומנות היטב שיכולות להביא לכך שמספר המנדטים הערביים יגיע לכדי 16 מנדטים וכך יכריע את הבחירות. האסטרטגיה ברורה: להביא גם להצבעת מצביעים מהשמאל וגם להביא להצבעה חסרת תקדים של הציבור הערבי. כך הם מאמינים שיוכלו לשבור את השלטון של הליכוד ולהעלות את מפלגת השמאל. זה המאמץ העיקרי, הסמוי, המשמעותי והמשפיע ביותר, שכבר נתן את אותותיו בסקרים והוא מהווה סכנה ממשית שכתוצאה מזה אני והליכוד לא נוביל את הממשלה הבאה.”

נניח עכשיו לאירוניה הבלתי מודעת שבאמירת הדברים האלה לבטאון שכל-כולו שוחד בחירות, “כסף בעשרות מיליוני שקלים שמובא מחו”ל.” נניח גם לתפיסה הקונספירטיבית על כוחות אפלים שקושרים נגד נתניהו במחשכים. תיאוריות הקונספירציה אכלו את הימין היהודי מזמן. צריך להתמקד בנקודה אחת: האיש שעומד בראש מדינה שמתארת את עצמה כ”מדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון” מתאר את הנסיון להוציא את מתנגדיו לקלפיות כקונספירציה – ומסמן קבוצה אתנית שלמה, הפלסטינים הישראלים, ככזו שאם היא תממש את זכותה הדמוקרטית, יקרה אסון.

האזרחים הפלסטינים הישראלים מהווים כ-20% מכלל אזרחי המדינה. על פניו, מגיעים להם 24 מנדטים – אבל נתניהו רואה 16 מנדטים, כלומר שני שליש מהיצוג האמיתי שלהם, כסכנה של ממש.

נתניהו מתווה כאן את גבולות המדינה היהודית והדמוקרטית: יהודית, אבל לא יותר מדי דמוקרטית. מדינה “דמוקרטית” שנשענת לשם קיומה על כך שהמיעוט שבה לא ינצל את זכות ההצבעה שלו. אם הוא מגיע לקלפיות, הוא הופך לאיום.

זה מאפשר לנו להבין על מה דיבר נתניהו כל השנים הללו, כשדרש שוב ושוב הכרה בישראל כ”מדינת לאום יהודית”: מדינה שמעניקה זכויות דה יורה ללא-יהודים שבה, תוך שהיא מבהירה שוב ושוב שהן תשארנה על הנייר בלבד. יכולה להיות לכם זכות הצבעה – אבל לא נביא אותה בחשבון, לא נכניס אתכם לקואליציה, נשאיר את הישובים שלכם עניים במכוון וללא תשתיות במכוון, נמנע ממכם במכוון תכניות מתאר, נעביר חוקי “משילות” שהמטרה שלהם היא למחוק את היצוג הפורמלי גם כך שלכם – ואם תעזו להתגבר לרגע על היאוש המובנה ולהגיע בהמוניכם לקלפיות למרות הכל, ראש הממשלה שאמור לייצג גם אתכם ידבר עליכם כעל סכנה. (כהערת אגב, יש לציין שהחשש של נתניהו מהגעת מתנגדיו לקלפיות גם הוא כנראה העתקה ממפלגת האם בארה”ב, שם רואים הרפובליקנים בהצבעת אמת סכנה של ממש ועושים כמיטב יכולתם לשלול את זכות ההצבעה של יריביהם.)

נתניהו הוא גם ראש הממשלה (ושר החינוך, ושר הבריאות, ושר האוצר, ושר…) של אזרחיה הפלסטיניים של ישראל. כשהוא מתאר את התייצבותם בקלפיות כסכנה, כשהוא קושר בינה ובין איזו קנוניה עלומה, הוא שולל את הלגיטימיות של האזרחות שלהם – ובכך שולל את הלגיטימיות של עצמו כמנהיג כלל-ישראלי.

ב-17 במארס, שולחים את נתניהו לחפש ג’וב אצל שלדון, כי מה שנשאר מהדו-קיום השברירי בישראל לא יחזיק עוד כמה שנים של מחרחר השנאה הסדרתי הזה, שפעם אחר פעם חותר תחת התשתית הדמוקרטית של ישראל לצרכיו הפוליטיים. ב-17 במארס, כביטויו הנהדר של יגאל סרנה, אנחנו משתמשים בפתק החלפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)