החברים של ג'ורג'

הפחד

אדם מתבונן בתהום, התהום מתבוננת חזרה

(לאלמה ביבלש)

תפיסה רווחת בשמאל הישראלי, ודאי בשמאל הרדיקלי, היא תפיסה לניניסטית שאומרת שלפני שיהיה טוב יותר, יצטרך להיות הרבה יותר רע. ישראל, חושבים הרבה אנשים, לא מסוגלת לשנות את עצמה. אף עם כובש לא ויתר על כיבושיו מרצונו. כדי להשתחרר מהכיבוש, חייב יהיה לבוא לחץ חיצוני.

אני מסכים עם הנחת היסוד – ישראל לא תוותר מרצונה – אבל מה שמטריד אותי בתפיסה הזו היא משהו שלא מדברים עליו: האפשרות של טיהור אתני או רצח עם. ואני חושב שהיא ריאלית מאד.

אין לנו באמת מודל טוב לאיך פותרים את המצב הזה, פשוט משום שהוא די נטול תקדים בעולם המודרני. אנשים, כולל הח”מ, נוטים לצטט את דרום אפריקה: היו סנקציות, הלבנים נשברו, השחורים זכו לשוויון אחרי מאבק לא אלים. זה מודל שאוהבים לצטט, אני חושד, משום שהיה לו סוף טוב.

אבל כמעט כל הפרטים לא נכונים. המאבק האפריקאי לעצמאות היה אלים. מאד אלים. נלסון מנדלה השתנה בכלא, אבל כשהוא נכנס אליו הוא היה תומך מובהק במאבק חמוש – ואני לא מאשים אותו. קבוצת הכדורגל הידועה לשמצה של ויני מנדלה רצחה עשרות מתנגדים, לעתים קרובות באמצעות הצתת צמיג ספוג בדלק סביב צווארם. האלימות הממוסדת של המשטר הדרום אפריקאי רצחה רבבות ועינתה מאות אלפים.

יתר על כן, הסנקציות העיקו על הלבנים של דרום אפריקה, העיקו מאד, אבל הטלת הסנקציות לא הובילה לנפילת המשטר: להיפך, היא הובילה לרדיקליזציה של הצעדים שהוא נקט. יותר אלימות, יותר מעצרים, יותר רצח, יותר עינויים. המשטר התחיל להתמוטט כשברית המועצות החלה להתמוטט – וכשמנהיגי דרום אפריקה הלבנים הבינו שעם נפילת ברה”מ, לא יהיה מנהיג מערבי שיהיה מוכן לגעת בהם במקל. כל זמן שהקומוניזם היה סכנה של ממש, אפשר היה איכשהו לבלוע את הצפרדע. כשברית ווארשה התמוטטה, לא נשאר למנהיגי הבורים שום דבר להציע למערב. הם עמדו בפני מלחמה נצחית עם האנשים הכבושים ובידוד בינלאומי. ובסופו של דבר האנשים הללו ראו את עצמם כאירופאים.

זה לא המצב בישראל. אולי ההבדל העיקרי הוא בתפיסה: אף ששתי אומות האדונים התבססו על הברית הישנה, ואף ששתיהן היו גזעניות לעומקן, יש הבדל מהותי בין התפיסות שלהן ביחס לעמים הכבושים. האפריקנרים ראו את השחורים המשועבדים כפראים וברברים – אבל לא חלקו לרגע על כך שהם ילידי הארץ. הם טענו, במידה של צדק – האפריקנרים ישבו שם 300 שנה – שהם לא פחות ילידים.

בישראל, היהודים לא מכירים בכך שהפלסטינים הם ילידים. הנראטיב הציוני מתאר את היהודים כמי ששבו הביתה, כביכול שכחו את הדירה לא נעולה, ואת הפלסטינים כפולשים. העובדה שיש שלטון ערבי-מוסלמי רציף בפלסטינה שארוך פי שתיים מכל קיום יהודי מתועד ריבונות יהודית מתועדת בה, פשוט לא נקלטת. הימין היהודי משקיע מאמצים ניכרים בטענה שהפלסטינים הם פולשים. כפולשים, הם לא יכולים להיות לגיטימיים; לכל היותר הם נסבלים.

והשקר הבסיסי הזה, העיוות הזה של המציאות ההיסטורית, הוא ממצא התביעה א’ נגד הציונות. אבל לא פה הבעיה. הבעיה היא בכך שכאשר אתה רואה את קיומו של אחר כלא-לגיטימי, כאשר אתה רואה אותו כגוזל של זכויותך ההיסטוריות, כפולש, קל מאד לגלוש למחשבה שאולי, לא נעים לדבר על זה, אבל אולי צריך להשמיד אותם.

הפנטזיה הציונית היא, בבסיסה, פנטזיה על היעלמות הפלסטינים. לא היית רוצה, נהגו בימין לשאול, לקום מחר בבוקר ולגלות שכל הערבים התאדו? הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, ניסח את זה בצורה דומה: “הלוואי שעזה תטבע בים.”

אבל עזה, מעשה שטן, מתעקשת לא לטבוע. אלא שהרצון העמוק כל כך של יהודי ישראל שעזה תיעלם להם מן העיניים – מדהים עד כמה 1.8 מיליוני בני אדם, שנהרגים על בסיס יומי כמעט על ידי נציגי ממשלתנו, שחיים תחת מצור בלתי פוסק, פשוט לא קיימים בדיון הציבורי שלנו – מקל על הישראלים לא לשים לב כשאנחנו הורגים אותם במספרים גדלים והולכים. כלומר, הרצון הקולקטיבי בכך שהם ייעלמו, מקל על שליחי הרצון הקולקטיבי הזה להרוג עזתים. ואם הריגה היא פעולה דרסטית, שאיכשהו עשויה למשוך תשומת לב, אז המצור, הרעב, ההחרבה, הקרה – כל אלה חומקים בכלל מתחת לרדאר.

עזה היא דוגמא קיצונית, אבל היא מייצגת במידה ניכרת את הרצון של חלק ניכר מהיהודים בישראל: שהפלסטינים ייעלמו, או לפחות שיסתמו את הפה. וליהודים בישראל, נזכיר, יש היסטוריה של טיהור אתני: ישראל לא היתה קיימת ללא טיהור אתני כזה. לא מדברים עליו, כמובן, זה מחריד מדי. אבל מדי פעם זה צץ: הקריאות בימין ל”נכבה עכשיו,” למשל. מי שמשמיע את הקריאה, יודע מה משמעות המילה, גם אם הוא כותב ספרון שלם שכל מטרתו היא הכחשה שוצפת של המציאות ההיסטורית. הציונות רוצה נכבה.

וכל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר שאם ישראל תמצא את עצמה תחת סנקציות, בהחלט יכול להיות שהתגובה שלה תהיה רצח עם. הנראטיב הציוני כבר שולל את עצם זכות הקיום של הפלסטינים. יש אנשים שעורגים אל הפתרון הזה, והם מתקדמים בסולם הדרגות. השפה של האחים היהודים היא כבר שפה של גירוש או השמדה. אביחי בוארון פינטז על מחנות השמדה, אבל זה כנראה לא יהיה ככה.

רצח עם וטיהור אתני מתרחשים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, בעת מלחמה או אירוע בטחוני חריג. ערפל הקרב הוא מה שמאפשר לבצע את הרצח והגירוש. הנאצים הסוו חלק ניכר מרצח העם שלהם כ”מלחמה בפרטיזנים.” במצב כזה, קל יחסית להורות על טיהור אתני – למשל, גירוש הפלסטינים מתחומי שטח סי, שטח שישראל מדברת על סיפוחו במפורש – שבתורו יכול להתדרדר בקלות לרצח עם. היום אנחנו מפנים כפרים “בלתי מוכרים” בהליך שמקובל גושפנקא חוקית ממשפטנים שמכרו את נשמתם, אם אי פעם היתה להם כזו; כשישראל תמצא את עצמה מנותקת מהעולם, בהחלט יתכן שאיזה מח”ט או אוגדונר יורה על פינוי של כפר בעייתי. וכשתושבי הכפר יתנגדו לפינוי – והם יתנגדו – יבוא גם הטבח. כשזה יקרה, דובר צה”ל ימהר לטשטש הכל. הוא ידבר על התקפה רצחנית על החמושים שלו, ולגמרי סביר שההתנגדות לטבח תהיה אלימה. בן כספית יסביר לנו למה אין ברירה אלא לתת לצה”ל לעשות את מה שהוא עושה. הדיווח לא יהיה על טבח; הוא יהיה על “התנגשות” בין צה”ל ובין תושבים מקומיים. התקשורת היהודית תהיה זהירה מאד; ותועמלני צה"ל ייתפסו בדיווח מופרז על המתרחש שיגיע במדיה החברתית (והסבירות שלא יהיה דיווח מופרז כזה היא אפסית) כדי לנגח את הדיווחים המדויקים. האמת תצא אחר כך, אולי. אחרי הרבה זמן.

וברגע שזה יקרה בכפר אחד, זה יתחיל לקרות גם בכפרים אחרים. אולי הספר המטריד ביותר על שאלת רצח העם הוא “ממלאי הפקודות” של יגאל עילם. הוא מצביע שם על האפשרות שהחיפוש אחרי ההוראה לביצוע רצח העם ביהודים, שעד כה לא הצליחה להעלות את המסמך הרלוונטי, מיותר: לא היתה פקודה כזו. לא היתה פקודה כי לא היה צורך בה. הגיעה הזדמנות, וקצינים בכירים הבינו מה מצופה מהם גם בלי פקודה. התרבות הנאצית היתה אובססיבית באשר ל”כוון לדעת הפיהרר,” לדעת מה רוצה המנהיג ולעשות את זה גם בלי שהדברים ייאמרו במפורש. צריך לזכור: כמחצית מהנרצחים בפתרון הסופי נרצחו בירי – ואלה שנרצחו בירי היו באזורי המלחמה במזרח. הנרצחים בגז היו בצד המערבי של קו ריבנטרופ-מולוטוב.

רצח של אוכלוסיה הוא חלק בלתי נפרד ממלחמה; רצח הוא משהו שחיילים עושים. כל מה שמונע אותו הוא החשש שמישהו רואה. אם יש ערפל קרב, אם ממילא אין לך יחסי חוץ, יש עליך סנקציות והכלכלה שלך התמוטטה, והבני זונות בכפר ממול אשמים בזה כי הם לא מוכנים להתאייד, ואם החקירות של המשטרה הצבאית שלך נראות כמו בדיחה גרועה במקרה הטוב וקריצה במקרה הרע, אז לגמרי יכול להיות שביוזמה של מח”ט או אוגדונר שיבין מהי "רוח המפקד" – בשתיקה קורצת של הדרגים שמעליו – יתחיל טיהור אתני. נזכיר שבתפיסה של המג”ד של מג”ב בטבח כפר קאסם הטבח שלו אמור היה להוביל לבריחה המונית נוסח 1948.

ואם זה יתחיל, אין לדעת לאיפה זה יתגלגל. דבר אחד בטוח: אי אפשר יהיה לצפות לתגובה בינלאומית מוצלחת יותר מזו שהיתה ברצח העם ברואנדה. גם שם היו הרבה היסוסים ואולי מה שאנחנו רואים הוא לא מה שהוא נראה, ופאק, אתה רוצה עכשיו להפעיל כוח צבאי? אולי נקבל עוד כמה דיווחים? ומה יעשה הלובי הישראלי? ועד שהערפל יתפזר, אי אפשר לדעת כמה גופות יהיו על הקרקע, כמה ישובים יוחרבו, כמה “עובדות בשטח” ייקבעו. אולי, אחרי הרבה מאד זמן, יגיעו המפציצים של נאט”ו, כמו שהם הגיעו בסוף לסרביה – אבל את המתים, ואת פגועי הטראומה, זה כבר לא יחזיר. אחר כך, בן דרור ימיני – טיפוסים מסוגו תמיד שורדים – יסביר לנו שלא היתה ברירה ושהיה הרבה יותר גרוע באוקראינה ב-1946 ועל מה בוכים כל השמאלנים האלה.

זה מה שיכול לקרות בשלב הביניים בין “יהיה הרבה יותר גרוע” ל”יהיה טוב יותר.” זה מה שמפחיד אותי. ולא, אין לי פתרון טוב. יכול להיות שאין בכלל. אבל אם יש סיכוי סביר שזה המסלול שלנו, או אפילו חצי סביר, לא הייתי ממהר לצעוד בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)