החברים של ג'ורג'

האם שרת המשפטים היא ניאו נאצית?

אני מניח שעל “חלאה” אין כל כך ויכוח. אבל האם איילת שקד היא ניאו-נאצית?

אתמול (ב’) רעשה הארץ: מרצה באוניברסיטה העברית, עופר כסיף, פרסם סטטוס שבו כינה את מי שבעוונותינו מכהנת כשרת המשפטים, איילת שקד, “חלאה ניאו-נאצית.” כסיף, ייאמר לשבחו, סירב לחזור בו מאמירותיו. ועל כן עלינו לבחון אותן: האם איילת שקד היא חלאה ניאו-נאצית?

החלק של ה”חלאה” פשוט למדי. התשובה היא בעליל כן. שקד מתקיימת מהפצת שנאה. בשנת 2014, בעודה סתם חברת כנסת, היא פרסמה סטטוס שבו טענה שמוסלמים הציתו בית קברות יהודי. זה היה שקר מוחלט, כמקובל אצל שקד, ותוך זמן קצר היא נאלצה למחוק את הפוסט ולפרסם הכחשה מגומגמת, שהעלימה את עלילת הדם שלה. שימו לב לזמן: תחילת יולי 2014, לפני צוק איתן אבל אחרי רצח שלושת הנערים ורצח אבו ח’דיר. הכל רותח, ולאיילת “ישראל שלי” שקד בוער לשפוך דלק על המדורה.

שקד לא למדה את הלקח, ובאוגוסט 2015 – בשלב הזה היא כבר שרת המשפטים, צריך להזכיר – היא פרסמה סרטון שבו, לטענתה, רואים “פליט סודני תוקף נערה בלב תל אביב.” גם כאן, הזמן חשוב: יום לפני שבג”צ – השפיץ של הפירמידה המשפטית ששקד לכאורה אמונה על הגנה עליה – פרסם את החלטתו בגרסה השלישית של חוק מחנות הריכוז לפליטים. וגם הפעם, שקד פרסמה עלילת דם: הסרטון שלכאורה נלקח מ”לב תל אביב” צולם בכלל בטורקיה. שקד העלימה אותו, אבל לא מסרה דין וחשבון על ההתנהלות הזו.

את הקריירה שלה, נזכיר, התחילה שקד בהפצת תמונות הסנאף של משפחת פוגל. מועצת יש”ע לא רצתה ללכלך את הידיים שלה בחומר הזה, אז הזרוע למבצעים מלוכלכים שלה – “ישראל שלי” של איילת שקד – לקחה על עצמה את המשימה.

בקיצור, איילת שקד היא מפיצת שנאה סדרתית, וככזו הכינוי “חלאה” בהחלט במקומו. אבל האם שרת המשפטים של ישראל היא ניאו נאצית?

זו שאלה לא פשוטה שהגיע הזמן לנהל בה דיון פומבי. אני סבור שכן, אבל יכול להיות שאנשים הגונים יחשבו אחרת. הבה נציג את מיצג התביעה מס’ 1.

בראשון ביולי 2014 פרסמה שקד סטטוס בחשבון הפייסבוק שלה. הזמן – יום לפני רצח אבו ח’דיר. שקד מחליטה לפרסם מאמר שאורי אליצור – התומך בטרור יהודי שנשכר על ידי בנימין נתניהו לכתיבת נאומים – גנז, לדבריה, תריסר שנים קודם לכן. אפשר היה לטעות ולחשוב ששקד רוצה לחלוק כבוד אחרון לאליצור, שאכן מת מוקדם יותר באותה השנה, אבל אליצור מת ב—22 במאי, כמעט חודש וחצי לפני ששקד העלתה באוב מאמר גנוז שלו והפכה אותו לשלה.

למה עורר הפוסט הזה של שקד סערה? כי הוא כלל את הטקסט הבא:

“ובמלחמה שלנו זה נכון שבעתיים, כי חיילי האוייב מסתתרים בתוך האוכלוסיה ורק בגלל תמיכתה הם יכולים להלחם. מאחורי כל מחבל עומדים עשרות אנשים ונשים, שבלעדיהם הוא לא היה יכול לחבל. […] עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים.”

יש כאן מה שנראה בעליל כמו קריאה לרצח עם. לאורי אליצור היה מספיק שכל לגנוז את המאמר הזה. לשקד בער משהו לפרסם אותו דווקא בתחילת יולי 2014.

כמובן שכרגיל, כאשר פרצה הסערה שקד מחקה את הפוסט. אבל הוא נשמר.

אז, שוב: בשיא המתח, כשכל אדם שפוי היה מנסה להוריד את הלהבות, איילת שקד מפרסמת קריאה שנשמעת מאד כמו קריאה לרצח עם. היא תולה את הקריאה הזו באורי אליצור, אבל נאלצת להודות שהוא עצמו גנז את המאמר ובכל מקרה, מדובר במשהו ש(לא) פורסם לפני 12 שנים.

אז האם איילת שקד היא ניאו נאצית? לא יודע, אבל אם המשמעות של “ניאו נאצי” היא “אדם שמחזיק בדעות כמו-נאציות לאחר הוצאתה אל מחוץ לחוק של המפלגה הנאצית”, אז איילת שקד דומה באופן חשוד להגדרה הזו. זה ודאי לא נעים, אפילו מביך, אבל אם זו המציאות, צריך להצביע עליה.

אגב, יש עוד נקודה שראוי לציון. לאחרונה, הביעה שקד תרעומת על כך שסרטון חתונת הדמים של נערי הגבעות שודר בכלל. זה לא עושה לנו טוב בעולם, אמרה שרת המשפטים.

את יודעת מה, איילת? יש עוד דברים שעושים לנו לא טוב בעולם. למשל, נאום בפרלמנט האירי שבו מצטטים את שרת המשפטים הישראלית קוראת למה שנשמע באופן חשוד כמו רצח עם. הנה, כאן, תראי. דקה 4:24 והלאה.



ספרי לי עוד, איילת, על גרימת נזק בחו”ל. אבל לפני זה, ברשותך, רק תשובה לשאלה אחת: האם את ניאו נאצית?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הבדאי

לתופעת השקר ללא הכרה של יאיר לפיד אין אח ורע בפוליטיקה הישראלית, וכשהתקשורת לא מתעמתת איתו היא מועלת בתפקידה

בסופו של דבר, יש תופעות הרבה יותר מזיקות מיאיר לפיד בפוליטיקה הישראלית. למשל, הזליגה הסופית של ממשלת ישראל לממשלת יהודה. הממשלה הודיעה אמש (א’) שהיא תצא למלחמה דיפלומטית נגד ברזיל על זכותה למנות מתנחל לתפקיד השגריר שם. ברזיל הודיעה חצי רשמית שדני דיין לא יהיה השגריר. בתגובה הבהירה סגנית שר החוץ חוטובלי בראיון אמש לירון לונדון שהממשלה “תפעיל את הקהילה היהודית” בברזיל במאבקה למען המינוי.

וואלה. אולי כדאי שמישהו יסמן את הקהילה היהודית שם כסוכנים זרים. אולי באיזה טלאי. אה, זה לא מה שחוטובלי התכוונה אליו? אופס. אולי היתה צריכה לחשוב לפני שפתחה את הפה.

אבל לפיד בכל זאת מפוצץ את הפיוזים, והסיבה לכך פשוטה למדי| בכל פעם שהוא פוער את לועו, הוא מעליב את האינטליגנציה של הבוחרים. הנה דוגמא מאתמול.

למעלה – לפיד אתמול, תוקף את חוק העמותות של הממשלה; למטה, לפיד לפני שבוע מציע חוק עמותות משל עצמו. אותו חוק בפועל. מה השתנה? חלף שבוע, ולפיד בזחיחותו חושב שאף אחד לא יזכור שהוא החליף עמדות בתוך שבוע. ואם יזכור, אפשר יהיה ללעוג לו כתרח שוטה עם זכרון פעיל מדי.

למעשה, זה לא מדויק. בכתבה שבה צוטט לפיד, הוא אומר שהוא רוצה למנוע משוברים שתיקה וארגונים דומים לקבל מימון “מה-BDS.” לפיד חזר על השקר הזה גם במסיבת העיתונאים שלו עם כל מיני קצינים וחיילים. הוא גם טען שה-BDS הוא “זרוע של הג’יהאד העולמי” ושיש לו קשרים לחמאס. מאחר והוא משקר בלי הכרה, הוא כמובן לא טרח להביא הוכחות לכך.

וזו הנקודה: אם תנועת ה-BDS היתה פועלת בישראל, ולו באמצעות שלוחות, היא היתה תובעת את לפיד על הוצאת הדיבה הזו. אבל הוא יודע שאף אחד לא יתמודד עם השקרים. אז הנה העובדות:

א. תנועת ה-BDS לא מממנת אף ארגון ישראלי משום שהיא מתנגדת להכרה כלשהי בישראל ורואה ארגונים ישראלים כחלק מהבעיה.
ב. לפיד יודע שלא שוברים שתיקה ולא שום ארגון ישראלי אחר מקבל כסף מתנועת ה-BDS, ואף על פי כן משקר ביודעין בנושא.

מהבחינה הזו – השקרים הבלתי פוסקים, שלעתים סותרים את עצמם במהירות מביכה – אין אח ורע ללפיד בפוליטיקה הישראלית. כדי להגיע לתופעה דומה בעולם המערבי, צריך כנראה ללכת עד דונלד טראמפ. לבנימין נתניהו יצא, בצדק, שם של שקרן, אבל בנוכחות הקצרה ביחס שלו בפוליטיקה הישראלית, לפיד פלט הרבה יותר שקרים. הראשון שבהם, כמובן, היה השקר – כשעוד שימש קריין – שאין לו שאיפות פוליטיות.

בשעתו, כשלפיד היה שר, הבלוג הזה תיעד לעייפה את השקרים שלו, שהיו כמעט יומיומיים. הבעיה היא שכמעט אף אחד אחר לא עשה את זה. לפיד מתראיין בתקשורת דרך קבע, ופעם אחר פעם הוא לא מעומת עם השקרים שלו.

השקרים הללו, כמובן, מטרתם למצב את לפיד כאיש ימין בתודעה של מה שמכונה המרכז. בגלל זה ה-BDS – תנועה שלישראלי הממוצע אין מושג עליה – ושוברים שתיקה הם מטרות קלות כל כך מבחינתו. אחרי הכל, ה”מרכז” במדינה הדמוקרטית בעיני עצמה במזרח התיכון מתלכד סביב הצבא, המשטרה החשאית והעינויים. לפיד תמך לאחרונה בכולם.

ובלי לשים לב, לפיד הופך מסתם אידיוט לאידיוט מועיל. הקצינים שהקיפו אותו, למשל, באותה מסיבת עיתונאים? לכאורה “א-פוליטיים”, ובפועל שתולים של אם תרצו וקלוגהפט.

או שלפיד לא ידע, ואז צריך לשאול שאלות על הכשירות שלו לשמש כפוליטיקאי, או שהוא ידע ובכל זאת השתתף – ואז מדובר בעוד חלק ממסע ההונאה שלו כלפי הציבור הישראלי.

אז כן, בטווח הקצר חוטובלי ודומיה מזיקים יותר. בטווח הארוך, בטווח שבו אנחנו צריכים דמוקרטיה מתפקדת וזה אומר שיהיה אמון בסיסי בנבחרי הציבור, לפיד שומט את הקרקע מתחת לאפשרות של משטר דמוקרטי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפלנגות שלנו

אין להתפתות לנסיון לצייר את נערי הגבעות כנמצאים מחוץ למחנה. הם ליבת המחנה הימני והם שלוחה של הממסד

מחנה ההפיכה האמונית ספג אמש (ד’) פיגוע תדמיתי: רועי שרון פרסם בערוץ 10 סרטון שצולם בחתונתו של נער גבעות לפני שבוע, שבו נראו המשתתפים חוגגים את רציחתו של עלי דוואבשה באמצעות הנפת בקבוק תבערה (כלי הרצח) ודקירת התמונה של התינוק.

גלי מחאה הגיעו מכל עבר, והמון אנשים טובים במובן הרע של המילה מיהרו להביע הסתייגות מ ז ו ע ז ע ת. נפתלי בנט, שכנראה ידע שהסרטון הזה עומד להגיע – על פי הדיווחים, בוגי יעלון מסתובב איתו ומראה אותו לעוברי אורח כבר שבוע – התחיל בימים האחרונים להעמיד פנים שהוא בכלל לא קשור לטרור היהודי ושטרור יהודי זה דבר מגונה.

הוא קיווה שנשכח שהיועץ הפוליטי שלו הוא המחבל היהודי המורשע נתן נתנזון ושרק לפני שלוש שנים הוא לא רק סירב לגנות מועמד במפלגה שלו שהביע רצון לפוצץ את מסגדי הר הבית, הוא אף הודיע שהוא גאה בו. בנט גם היה מעדיף שנשכח שהוא זכה לתמיכתו של בכיר המחבלים היהודים, יגאל עמיר. אמנם, ההסתייגות של בנט מהמחבלים היהודים גוררת נאצות כלפיו בציבור הקבוע של מפלגתו, אבל אין להזיל דמעה: מי שישן עם צפעים, אל לו להתפלא כשיוכש.

הפרויקט הגדול של בנט הוא להפוך את הבית היהודי למפלגה כלל-יהודית, תחליף ליש עתיד של יאיר לפיד. הוא לא יכול לעשות את זה כשברקע יש פסיכים שדוקרים תמונות של ילד שנרצח. רצח בסכין ובבקבוק תבערה? זו לא דרכנו, אומר הישראלי הממוצע, אנחנו הורגים רק בפצצה חכמה, ומורידים את כל המשפחה בדרך. סכין ובקת”ב? זה פלסטינים, זה ברברי.

בנט עשוי לחוש שהוא בודד בצמרת. 12 שעות פונקטליש אחרי הפרסום של הסרטון, בצלאל סמוטריץ’ כבר הודיע שיש לו בעיה עם עצם הפרסום כי הוא “יגרום נזק בחו”ל.” זה בפני עצמו לא מפתיע, אבל פחות או יותר באותו הזמן אמרה גם שרת המשפטים שקד דברים דומים מאד. שקד היא לכל דבר ועניין גולם שבנה בנט בעצמו, אבל נראה שהגולם מתחיל לשקול לקום על יוצרו.

אבל רגע. הסרטון הזה, חבר’ה שרוקדים עם סכינים תוך כדי שירת שיר “נקם נא נקמת אחת משתי עיני מפלסטין,” מאיפה הוא מוכר לי? אה, כן. היה כזה לפני שנתיים. אז אבי החתן הכלה הגאה היה בנצי גופשטיין.

אותו גופשטיין שהוזמן לכנסת על ידי בצלאל סמוטריץ’ לפני חודש וחצי. אותו גופשטיין שהוזמן לפני מספר שנים לכנסת על ידי ציפי חוטובלי, כיום סגנית שר החוץ, כדי לדון בסכנת ההתבוללות. המממ. הוא מוזמן לכנסת על ידי חברי ליכוד והבית היהודי. כנראה שהוא במיינסטרים או משהו.

שירי הנקמה עצמם, כפי שציין שלום בוגוסלבסקי, הם מזמן מיינסטרים בציונות הדתית – שרים אותם בכל יום ירושלים ובכל "סיבוב שערים." יום ירושלים הוא אירוע דגל של המגזר (למעשה, הוא נוטה להתלונן על כך שאף אחד אחר לא מצטרף אליו שם.)

אגב, לפני מספר שנים ישב אחד בנימין נתניהו על במה בישיבת מרכז הרב והקשיב לרב דב ליאור נואם. דב ליאור היה מבוקש אז לחקירה. הוא היה חשוד בעידוד לכתיבת הספר “תורת המלך,” שבו נכתב ש”יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים…. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות יש שיקול להורגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם.”

הפרקליטות בישראל החליטה שלא להעמיד לדין כותבי “תורת המלך” בעוון הסתה.

יאיר לפיד מיהר לגנות אתמול את תמונות החתונה. ובכן, יאיר’קה, כשאתה מחבק את נפתלי בנט ודורש להכניס אותו לממשלה, אתה מחבק גם את החבר שלו אורי אריאל שהעביר מידע לנוער הגבעות על תנועות צה”ל, ואתה מחבק את החבר של אורי אריאל, בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’, ואתה מחבק גם את החבר של סמוטריץ’, בנצי גופשטיין. רבאק, אל תעמיד פני מופתע.

[…]

אבל לסיפור הזה יש עוד צד.

כולם, חוץ מסמוטריץ’, מיהרו להתגולל אמש על נערי הגבעות. אבל מי הם בעצם נערי הגבעות? פה אנחנו צריכים לחזור 17 שנה אחורה. שר החוץ דאז של ישראל הוא אריאל שרון. והוא מצהיר בפומבי שעל המתנחלים לתפוס כל גבעה פנויה, כי “מה שתתפסו יהיה שלנו. מה שלא תתפסו לא יהיה שלנו.”

מכאן נולד נוער הגבעות: צעירים לא ממוסדים, שעיקר כוחם בכך שהם לא ממוסדים. הממסד יכול להתנער מהם כשאין לו ברירה, אבל רוב הזמן הוא משתמש בהם לצרכיו. שני הצדדים נהנים: הבריונים מקבלים לגיטימציה לפרוק את האלימות שלהם על אנשים חפים מפשע, והמדינה משתלטת באמצעות פלנגה על עוד שטחים בגדה.

שימו לב: המאחזים האלה לא חוקיים, והמדינה מודה בכך פעם אחר פעם, אבל הם נהנים מתמיכה ממסדית מרגע הקמתם. קודם כל, בוגי יעלון מציב שם שמירה. אחר כך, מגיעות תשתיות אחרות: סלולר, מים, חשמל.

מאחז שלממסד אין עניין בו, לא שורד. כמה נערי גבעות ניסו להקים מאחז בשם “נצח בנימין” לפני כמה שנים. המאחז לא תואם עם נציגי בוגי, הצבא לא הגן על המאחז, והפלסטינים שרפו את המאחז תוך כמה ימים. נערי הגבעות נמלטו משם.

כשהמאחז מוקם באישור בקריצה מטעם המדינה, היא נלחמת עליו בשיניים ובציפורניים. היא מצליחה לדחות את הפינוי שלהם פעם אחר פעם. קחו, למשל, את המקרה האחרון שהגיע לכותרות.

מתנחל בשם צבי סטרוק פלש בשנת 2010 לאדמות פלסטיניות פרטיות ונטע שם כרם. בדצמבר 2012 הורה המנהל האזרחי על פינוי הכרם. בדצמבר 2014, ועדת עררים של צה”ל דחתה את ההתנגדות של סטרוק. אתמול, הורה בג”צ על פינוי הכרם – עוד שנה. למה עוד שנה? סטרוק אמר, באיום מרומז, שאם יתנו לו שנה, הפינוי יהיה בדרכי שלום. המדינה הסכימה בהתלהבות: הצורך בדחיה, היא אמרה, לא נובע מצורך מקצועי (סטרוק רוצה לפנות את הגפנים שלו) אלא “מבחינת דרכי שלום.” השופטים סולברג והנדל, חובשי כיפה, התייצבו לצד המדינה ולצד סטרוק; השופט פוגלמן רצה לאכוף את החוק עכשיו.

אם השם צבי סטרוק נשמע לכם מוכר, זה לא מקרה. “צביקי” סטרוק הורשע בחטיפה ותקיפה של ילד פלסטיני, ובכך שהרג בבעיטה גדי שהיה שייך לפלסטיני. על החטיפה, התקיפה והעינויים של קטין ישב סטרוק, תושב המאחז הבלתי חוקי אש קודש, שנתיים וחצי. עכשיו הוא חופשי ומאושר, וממשיך במלאכתו – היותו חבר בפלנגה של נוער הגבעות. סטרוק, תשמחו לשמוע, קיבל סבסוד כשהיה אסיר מעמותת חננו, העמותה שמייצגת מחבלים יהודים ושמקבלת פטור ממסים מממשלת ישראל. סטרוק הוא בנה של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק, שלא התנערה מבנה. כשסטרוק עמד להכנס לכלא, נערכה לו מסיבת פרידה. השתתפו בה בין השאר חבר הכנסת דאז אריה אלדד, הרב חיים דרוקמן והרב דב ליאור.

כן, אותו דב ליאור שנתניהו ישב לידו כשהיה מבוקש. דרוקמן, אגב, הוא לב הממסד הציוני-דתי. גם הוא בא כדי לנחם נער גבעות שחטף ועינה קטין.

עמותת חננו מקושרת, דרך אלחנן גרונר, גם ל”קול היהודי,” אתר הפצת השנאה של ישיבת “עוד יוסף חי.” הישיבה הזו סובסדה על ידי ממשלת ישראל עד שהיא הגזימה קצת.

מאחר ונוער הגבעות הוא לא זרוע רשמית של הממשלה, אלא זרוע שלה לביצוע פעולות לא רשמיות, יש מדי פעם מתח בין השניים. נוער הגבעות יוצא לפעמים לפעולות שבממשלה באמת לא מתלהבים מהן, כמו הרצח בדומא. ההגזמה הזו גרמה נזק ניכר.

אבל זו עדיין זרוע מועילה לשלטון, עם כל זה שהיא מתחילה לגלות יותר ויותר התנכרות כלפיו, ועל כן הוא עדיין משתמש בה. יכול להיות שזה ישתנה, ויכול להיות שאנחנו נכנסים עכשיו בסך הכל לתקופת הקפאה ביחסים בין שני הצדדים. אבל צריך לזכור: עם כל הקשיים ביניהם, נוער הגבעות והזרוע האזרחית שלו, ממשלת ישראל, הם רוב הזמן בעלי ברית. בעלי ברית שמתקוטטים לפעמים, אבל בעלי ברית. לפעמים נוח להתנער מהם, אבל בבוקר אחר כך תמיד חוזרים אליהם.

אין מה לעשות: הממסד צריך צעירים פסיכים שילכו לדפוק את החיים שלהם על אדמת טרשים שאף אחד לא רוצה ויטילו אימה על המקומיים. רוב המתנחלים התברגנו מזמן, ומישהו צריך לתפוס את הגבעות.

אילו היה הממסד הבטחוני רוצה להתנער מהם באמת, הסיפור היה נגמר תוך כמה ימים. פשוט צריך לסלק את השמירה של צה”ל מהמקום. אילו הממסד של המתנחלים היה רוצה להתנער מהם, הוא לא היה מחבר אותם למים וחשמל, והוא היה מטיל עליהם נידוי. נערי הגבעות נוחים לכל למי שעוסק בגזל ונישול של הפלסטינים. מדי פעם צץ סרטון מעיק, כן, אבל אחרי כמה ימים הוא נשכח.

והסיפור הוא לא הפלנגות, אלא האנשים שמשתמשים בהן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכל מתַקתֵק

מה אפשר ללמוד מפרשת עינויי דומא על תפיסת “הפצצה המתקתקת”

האינקוויזיציה הספרדית מסרה היום שהיא ארגון ממלכתי וכי כל פעולותיה מבוצעות על פי דין.

אה, רגע, לא. זה היה השב”כ.

וראש הממשלה גיבה אותו. הוא הודיע היום ש”כל פעולות השב”כ מתבצעות על פי חוק ובפיקוח צמוד של היועץ המשפטי לממשלה ושל משרד המשפטים, של בתי המשפט ובאישורם.” נתניהו אמר את הדברים באיחור וכמי שכפאו שד; אחד ממקורביו, יריב לוין – בעוונותינו הוא שר – זעק אתמול במליאת הכנסת כלפי הח”כים הערבים שהם לא מוחים על אמצעי החקירה שמפעיל השב”כ כלפי נערים יהודים. לוין, כרגיל, לא הבין מה הוא אומר.

הנושא, כמובן, הוא העינויים של עצורי פרשת דומא. אחד מהם התחנן בשבוע שעבר לסיועו של השופט שבפניו הובא, ארז נוריאלי מבית המשפט המאולף של השב”כ בפתח תקווה, ואמר לו “לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.”

שופט ששומע עדות כזו, אמור להעביר את הנחקר מיד לרשות אחרת לצרכי הגנה עליו ולהורות על חקירתם של האחראים, כי עינויים מנוגדים לחוק בישראל. אבל נוריאלי לא עשה אף אחד מאלה.

שימו לב טוב-טוב לדברים של נתניהו: הם מעידים על עומק הטיוח שעומד להיות כאן. כראש הממשלה, נתניהו הוא השר האחראי על השב”כ. הוא אחראי ישירות על העינויים. שימו לב למה הוא עושה. קודם כל, הוא לא מכחיש. שנית, הוא מקפיד להבהיר לכולם: אם תהיה פה חקירה, כולכם מופללים.

אני אחראי מיניסטריאלית, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט, אבל חבר’ה – אם תהיה פה חקירה אמיתית, אנחנו נחלוק את אותו התא. כי הפרקליט שאישר עינויים ביצע עבירה פלילית, והשופט שהתעלם מהעינויים ביצע עבירה פלילית. והם כולם על פניו מעורבים בפשע נגד האנושות, שלגמרי יתכן שיום אחד בית דין בחו”ל יחליט שיש לו סמכות לדון בו.

אז תקשיבו טוב, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט. פה לא תהיה שום חקירה. פה יהיה אם כל הטיוחים. כי לא רק אני ולא רק יורם כהן נתלה פה. אם תהיה חקירה נגדנו, אל תחשבו לרגע שאנחנו לא נפליל אתכם.

על פי חוק, כמובן, עינויים אסורים בישראל מאז החלטת בית המשפט העליון בנושא בשנת 1999. בפועל, מאז ימי ועדת לנדוי שחקרה את פרשת השב”כ בסוף שנות השמונים, יש פרצה בגודל די-9 בתפיסה הזו. היא נקראת בשם המקצועי “הגנת הצורך” ובשם הפופולרי “פצצה מתקתקת.”

מהי הגנת הצורך? היא אומרת שאם חוקר שב”כ השתכנע שא. עומד להתרחש פיגוע נוראי וב. אין שום דרך אחרת למנוע אותו, הוא רשאי להפעיל “אמצעים מיוחדים” – עינויים, בעברית – כלפי חשודים. לאחר מכן, הוא יצטרך להסביר את עצמו לפרקליטות. היה וזו תשתכנע שאכן עומדת לו הגנת הצורך, כלומר שאכן היה איום ממשי ואכן לא היתה דרך אחרת אלא לענות עציר, היא לא תעמיד אותו לדין.

שימו לב, יש כאן הבדל קריטי: הגנת הצורך היא בדיעבד והיא פסיבית. החוקר מענה ואחר כך מסביר שלא היתה לו ברירה. זה לא מה שקורה פה. פה, יש עינויים והם מלווים באופן צמוד על ידי הפרקליטים. העינויים מגיעים לידיעת השופט נוריאלי וזה לא עושה דבר.

חשוב מכך: אין פה שום פצצה מתקתקת. אני חושב שהסנאריו של פצצה מתוקתקת הוא מונפץ ומופרך. הוא דורש שהחוקר:

א. יידע בוודאות שאדם ספציפי מחזיק במידע קריטי על פיגוע שעומד להתרחש.
ב. יחזיק באותו אדם ספציפי.
ג. לא תהיה לו שום דרך אחרת להשיג את המידע.

זה תרחיש קולנוע שמיועד לגרום לנו לאהוד את המענה שמלכלך את הידיים בשבילנו, לא תרחיש מציאותי. במציאות אין ודאות. בפשטות, אתה לא יכול לדעת שאדם מסוים מחזיק במידע מסוים; אתה רק יכול להעריך שהוא עושה זאת. אבל, ברגע שאומרים לאדם הסביר שבכלל לא בטוח שמענים את האדם הנכון, הוא כנראה – אם האדם הסביר הוא גם אדם הגון – יירתע. אז משמיטים את הפרט הזה.

ולראיה, השב”כ מעולם לא הציג – ב-30 שנות קיומו של הסנאריו הזה – מקרה אחד מתועד של פצצה מתקתקת. הם חוקרים אלפי אנשים בשנה. אחד לא מצאתם?

אבל, שוב: במקרה של דומא, אין פצצה מתקתקת משום שהפצצה כבר התפוצצה ב-31 ביולי 2015, כשהוצת בית משפחת דוואבשה. אין פיגוע שעומדים למנוע; יש פשע שמנסים לפענח.

ואף על פי כן, מופעלים כאן הכללים של הסנאריו המפוברק של פצצה מתקתקת. ככה זה כשיש מדינה סודית: היא מרעילה את המדינה החוקית. היא מנצלת כל פרצה ומרחיבה אותה. עכשיו אומרים לנו – לא ליחוס, כמובן – שלא רק חשודים בביצוע הפיגוע בדומא הם חשודים שיש להפעיל נגדם “אמצעים מיוחדים”, אלא גם מי שיכולים לדעת עליהם דברים. כלומר, אנשים שנמצאים בדרגת ריחוק שניה מפצצה מתקתקת. פתאום, הכל מתקתק.

כי בסופו של דבר, פרשת דומא מעידה שהשב”כ הוא כלי שבור. הוא לא ארגון החקירות המבריק והמהולל שסיפרו לנו עליו. הוא פורר את החברה הפלסטינית באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לו להפוך ברצונו אנשים לחסרי פרנסה ובחסות משטר הטרור הצבאי שמאפשר לו להעלים אותם. כשאין לו גישה למשטר היתרים וכשאין לו יכולת להעלים אנשים – כמו בעזה, למשל – הוא מתעוור.

היכולת להעלים אנשים היא קריטית. המעונה מחזיק מעמד בתקווה שיום אחד העינויים יפסקו. אם הוא יודע שהם לא ייפסקו; שאפשר להחזיק אותו במעצר מנהלי עד סוף ימיו; שאף אחד לא יטרח לברר מה קורה לו – הוא יישבר. כולם נשברים בסוף.

אז זה עובד על פלסטינים. היכולת להעלים יהודים מוגבלת משמעותית. אני רוצה להחזיר אתכם אחורה חמש שנים, למקרה של חיים פרלמן. השב”כ טען שהוא רצח פלסטיני. פרלמן הביך אותם כשהוא פרסם הקלטות שלו עובד על איש השב”כ ששימש כמפעיל שלו. הם החזיקו אותו חודש כמעט בלי עורך דין, ופעם אחר פעם ביקשו הארכה למניעת עורך דין, כשהם טוענים שפרלמן הוא טרוריסט מסוכן. כמה מסוכן? ובכן, על פי הצ’יזבט שבית המשפט המאולף של פתח תקווה בלע, פרלמן היה שותף גם לברוך גולדשטיין וגם ליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה (!). בן לאדן, מאחוריך.

פרלמן החזיק מעמד ואחרי חודש השב”כ נאלץ לשחרר אותו. לא היו לו ראיות מלבד הודאה – והודאה הוא לא הוציא. ככה הוא התרגל לעבוד.

בשב”כ אומרים לנו דרך דובריהם בתקשורת שאין מה לעשות, הנחקרים מכירים את שיטות החקירה שלהם ואין להם דרך אחרת להוציא הודאות. הם מתכוונים לחוברת שפרסם נועם פדרמן, “דע את זכויותיך.” על זה יש שתי תשובות:

א. החוברת הזו בת יותר מעשור. רבאק, פתחו שיטות חקירה חדשות. בשביל זה אנחנו משלמים לכם.

ב. השיגו ראיות שאינן הודאה.

שימו לב להישגים של המדינה החשאית על חשבון המדינה החוקית:

א. היא חיסלה את האפשרות לפענח את הרצח בדומא. כל ראיה תהיה מעתה חשודה – בצדק – כאילו הושגה בעינויים.

ב. היא הפלילה את כל המערכת, מראש הממשלה עבור בראש השב”כ עבור בבכירי הפרקליטות עבור בשופטים, במעורבות בעינויים.

ג. היא מכריחה עכשיו את כל אלה להשתתף בטיוח.

די לעינויים. די למשטרה החשאית. די לפרצות בחוק שמיועדות לאפשר את הפרתו. למדו לחקור והשיגו ראיות. ואולי, אולי, הציבור הכללי ילמד סוף סוף לפקפק בקשקושים על “פצצה מתקתקת.”

אחרי הכל, זה קורה לצעירים יהודים שיש להם הגנה פוליטית ניכרת, החל מהשר לוין וכלה בחבר הכנסת סמוטריץ’. אם אפשר לענות את האנשים האלה, אפשר גם לענות אתכם.

ואם אפשר לענות את האנשים האלה, אלוהים יודע מה עשו לעשרות אלפי פלסטינים שאין להם שום גישה למערכת הפוליטית הישראלית. אולי, כשכל זה ייגמר, נוכל לדבר גם עליהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה בשם הזה, טרור

כשמילה מכסה על מציאות, צריך לברר מה עומד מאחוריה. או, במילים פשוטות: שמרו על רוגע והמשיכו הלאה

(ארוך)

ח”כ בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ (האחים היהודים) פרסם בסוף השבוע מאמר (עמ’ 21) שעורר תהודה בבטאון “בשבע,” שבו טען סמוטריץ’ כי טרור יהודי כלל איננו טרור, וזאת משום שאלו שמבצעים אותו אינם אויבים. כולם התייחסו לקטע נטול המודעות העצמית שבו כתב סמוטריץ’ על המתנחלים ש”כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ.” מודעות עצמית אף פעם לא היתה הקטע החזק של האחים היהודים, אבל אני מעז לטעון שהפסקה החשובה במאמר של סמוטריץ’ היא אחרת לגמרי.

“איננו במלחמה מול יהודים! פשע הוא פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו. אולם פשע איננו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים ואינו מצדיק יציאה מן הסדר, כפי שאנחנו נאלצים לעשות מול אויבים.”

כלומר, אם נפרק את הטענה של סמוטריץ’,

א. יש הבדל בין פשיעה לטרור.

ב. טרור הוא אקט מלחמתי, הוא מבוצע על ידי אויבי המדינה שאינם אזרחיה.

ג. מהיותו של טרור אקט מלחמתי, הוא מצריך חריגה מגדר הדין הרגיל, שאינו הולם מצב מלחמתי.

רגע. מיד נחזור.

[…]

בתחילת החודש, יצאו שני אמריקאים – סעד ריזאן פארוק ותשפין מליכ – לטבח בסן ברנדינו שבקליפורניה. הם הרגו כ-14 בני אדם וכנראה שהיו הורגים יותר אלמלא חוסלו במקום; הם היו חמושים למשעי. ביממה הראשונה שלאחר הטבח, חל בלבול: האם מדובר בהתקפת טרור או לא? החשד הראשוני שמדובר בטרור נבע, כמובן, משמותיהם המוסלמיים מאד של בני הזוג. להוציא שמות אלה, לא היה שום דבר שיבדיל במובהק בין התקפת הירי שביצעו (במקום עבודתו של פארוק) ובין 352 התקפות הירי שקדמו לה באותה השנה בארה”ב – בממוצע, עד אותה התקפה, יותר מפיגוע ביום. בשנה שקדמה לה, 2014, היו 336 פיגועים כאלה.

רגע, אמרתי פיגועים? סליחה, טרמינולוגיה לא מדויקת. “פיגועים” הם, בעברית, התקפות טרור. אבל 352 ההתקפות שקדמו לאלה של פארוק ומליכ לא הוגדרו כטרור. ב-2015 היו 62 התקפות ירי על מוסדות חינוך (גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות), ומאז הטבח בסנדי הוק ב-2012 היו 161 התקפות כאלה. הסיכוי של האמריקאי הממוצע למות בהתקפת טרור אפסי. הסיכוי שהוא יירה למוות על ידי פסיכי עם נשק – בדרך כלל (64%) לבן, והוא כמעט תמיד יהיה גבר. לעתים קרובות למדי הוא יחזיק באידיאולוגיה ימנית: ביוני 2015, זיהה מאגר המידע לטרור גלובלי של אוניברסיטת מרילנד 65 התקפות שבוצעו על אדמת ארה”ב על ידי פסיכים ימנים; פסיכים ג’יהאדיסטים ביצעו “רק” 24 התקפות. פארוק, אגב, הוא אזרח אמריקאי יליד ארה”ב (מליכ היתה מהגרת).

ואם זה לא היה מספיק, אז מסתבר שאחד מכל עשרה אמריקאים שנושאים נשק סובל מהתפרצויות זעם.

שיעור הרצח באמצעות נשק חם בארה”ב – סוג הנשק שמופיע כמעט בכל רצח המוני – חריג מאד. אף על פי כן, למרות שםארוק ומליכ לא עשו שום דבר יוצא דופן על רקע הנוף של הרג המוני, ארצות הברית נכנסה לפאניקת טרור שמזכירה את הרמות שלאחר ה-11 בספטמבר.

למה?

[…]

חזרה לסמוטריץ’. אם נשתמש בכללים שלו, הטבח בסן ברנדינו לא היה מעשה טרור: הוא בוצע על ידי אזרח אמריקאי, לא על ידי אויב של ארה”ב; ואי אפשר היה להבדיל בינו ובין פשע ירי המוני שגרתי. אף על פי כן, סביר שסמוטריץ’ יתחלחל מן המסקנה הזו. זה טרור מובהק, הוא יאמר, האזרחות פחות חשובה.

ואכן, סביר להניח שאם נשאל את החבר סמוטריץ’ האם להפעיל את חוקי הטרור כנגד פלסטינים ישראלים שנצפו אוגרים 700 ליטרים של דלק תוך שהם גומעים בצמא אידיאולוגיה קיצונית, התשובה צפויה להיות חיובית. על כל פנים, לא שמענו מילת התנגדות מסמוטריץ’ כשהשב”כ והמשטרה עצרו אזרחים ישראלים ממוצא לא יהודי בחשד לטרור והפעילו כלפיהם את כל ארגז הכלים שמיועד ללחימה בטרור.

אז אזרחות היא לא באמת קריטריון. היא שם כדי שסמוטריץ’ לא יצטרך להסביר דברים במקרה שייחקר על הטפה גזענית. הוא הרי לא יכול לומר ש”טרור זה משהו של ערבים,” לא בלי להסתבך, אז הוא מציב את הקו המפריד בין אויב לאזרח.

אבל, כפי שראינו במקרה של פארוק, אזרח לגמרי יכול להפוך לאויב. למעשה, רוב גדול של מקרי הטרור שאנחנו מכירים בוצעו על ידי אנשים שרשמית החזיקו באזרחות או בנתינות של המדינה שכנגדה פעלו. טרור הוא כלי שבדרך כלל מופעל על ידי אזרחים.

שאלה נוספת לחבר בהמת הנפץ: כשחמושי האצ”ל ירו למוות בחמושים בריטים, האם הם היו פושעים?

כנראה שלא. סמוטריץ’ ינסה לטעון שהם היו לוחמי חירות, אבל זה בדיוק מה שאומרים הפלסטינים על הטרוריסטים שלהם.

יהודים אינם יכולים להיות טרוריסטים, אומר סמוטריץ’ – אבל החשודים הנוכחיים בטרור יהודי (ודוק: חשודים) מחזיקים, כך טוען המשטר, באידיאולוגיה שאומרת שיש להפיל אותו; שהוא מלכות הרשעה שיש להכות בכל נקודות התורפה שלה, עד שתקרוס. הם לא לבד: הימין היהודי כולו אכול בגידה, ושני שרים של ממשלת נתניהו – אורי אריאל וזאב אלקין – הם בוגדים שדיווחו על פעולות הצבא לאנשים שהיום עצורים בחשד לטרור יהודי. סמוטריץ’ עצמו, כידוע, נתפס במהלך ההתנתקות עם 700 ליטר דלק שלא ברור איך הגיעו אליו ושעל פי טענות המשטרה החשאית, היו מיועדים לשמש לפיגוע נגד מטרות משטר כדי לסכל את ההתנתקות. כמקובל ביחס לטרוריסטים יהודים, התיק של סמוטריץ’ לא הגיע לבית משפט. כלומר, האנשים שחשודים בטרור יהודי – הפעלת אלימות שמטרתה הסופית היא הפלת המשטר הנוכחי והקמת מדינה יהודית באמת – נראים דומים מאד לאנשים שניסו לחסל את המשטר הצארי באמצעות טרור. ואלה, אין שום ספק שהיו טרוריסטים.

[…]

סמוטריץ’, כמובן, רק רוצה להמנע מכך שיתייחסו אל הציבור שלו – בצדק! – כאל ציבור שמעודד טרור; הוא פוחד פחד מוות מכך שאולי הפעם יגיע הפוגרום המשטרתי נגד הציבור שלו, הפוגרום שכל כך פחדו ממנו שם אחרי שהם רצחו ראש ממשלה. לשם כך הוא מעוות את ההגדרות של “מהו טרור.” אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה אלמלא הדיבור הכללי ביחס לטרור היה מעוות.

מהו טרור? טרור הוא פעילות אלימה, או למצער מלווה באיומים אמינים של שימוש באלימות, שמטרתה היא השגת מטרות פוליטיות. הצתת בית ספר דו לשוני היא טרור; המטרה שלו היא איום על אנשים שמעיזים להפר את טוהר הדם היהודי. אלימות כלפי חקלאים פלסטינים על אדמותיהם או בתוך כפריהם – מעשים של יומיום עד שגל האלימות הנוכחי הפך את זה למסוכן – הם טרור, שכן המטרה שלהם היא שכנוע הפלסטינים לנטוש את אדמותיהם. הפצצה של בתי משפחות של פעילי חמאס, טקטיקה אהובה מאד על כנופיית הטרור המכונה חיל האוויר הישראלי, היא טרור של מדינה.

האם יש קשר בין טרור ובין פעילות אויב? לא בהכרח. רוב מה שמכונה “פעולות אויב” הן פעולות לחימה קונבנציונליות, שאינן מופנות כלפי אזרחים אלא כלפי חמושים אחרים. אבל, ב-30 השנים האחרונות, להרבה יותר מדי ממשלות היה נוח להשוות בין טרור ובין אקט מלחמתי.

בעולם הראשון, לא היו כמעט פעולות מלחמתיות מאז מלחמת העולם השניה. כמעט כולן התרחשו בעולם השלישי, שבו השתמשו העולם הראשון והשני (ברה”מ וגרורותיה) כ-proxies. טרור הגיע בדרך כלל מבפנים: באדר-מיינהוף בגרמניה, הוות’רמן בארה”ב, הטרור הימני המובהק שזעזע את איטליה בשנות השבעים והשמונים (”אסטרטגיית המתחים”). מספרם של הטרוריסטים תמיד היה קטן, והיכולות שלהם מוגבלות ביחס.

אף על פי כן, ב-30 השנים האחרונות אנחנו מדברים על טרוריסטים/מחבלים לא כעל פושעים – אלה המבצעים פשע של חתרנות אלימה, שמטרתה הפלת המשטר או שינויו בדרכי אלימות – אלא כאל אויבים. למה? כי זה מאפשר למדינה להפעיל את סך הכוחות החריג מאד שהיא מחזיקה למצב מלחמה. אם אתה חשוד לא בפשע – רצח, חטיפה, הצתה – על רקע אידיאולוגי אלא ביציאה למלחמה כנגד המדינה, אפשר לעשות לך הרבה מאד. אפשר, בפועל, לחסל את רוב הזכויות שלך אם אתה חשוד בפעילות כזו. אפשר, וממשלות תמיד אוהבות את זה, לדבר על איום שגרתי כעל איום קיומי.

דוגמא היסטורית בעלת חשיבות: בשנים 68-67 שכנע גנאיוס פומפיוס מאגנוס את העם הרומאי שבעיית הפיראטיות חריפה כל כך, עד כדי שאין מנוס אלא מלהעניק לו פיקוד מיוחד, בניגוד לחוק ולנוהג. עכשיו, היו פיראטים והם היו מטרד לא קטן: בין השאר הם שבו את יוליוס קיסר הצעיר. אבל כנראה שהם לא היו סכנה חריפה למשטר הרומאי, כי משעה שקיבל פומפיוס את הפיקוד, הוא השמיד אותם תוך 40 יום.

[…]

יש טרוריסטים בעולם. אין ויכוח. אבל הם לא מאיימים על המשטרים הדמוקרטיים, לא באמת. הם מסוגלים להרוג כמה עשרות או מאות בני אדם, אבל בציניות המתבקשת צריך לומר שהם יצטרכו לעבוד קשה כדי שמישהו ישים אליהם לב בארה”ב, עם כל מקרי הטבח שלה. כשאנחנו מתייחסים אליהם כאויב, אנחנו עושים שורה של דברים, כולם לא בריאים.

קודם כל, אנחנו מאדירים קבוצות קטנות לכדי איום קיומי. שנית, וזו בעיה של ממש, אנחנו מפעילים את חוק המלחמה כנגד איומים שהם לא איום צבאי. חוק המלחמה מאפשר שימוש דרקוני כל כך, משום שהוא מיועד לאיום שאשכרה מאיים על המדינה עצמה: מצב שבו היא מושמדת או נכבשת. להוציא, אולי, דאע”ש בסוריה ועיראק, שום ארגון לא מתקרב או התקרב למצב הזה – וכאן צריך לומר שסוריה ועיראק היו failed states לפני העליה של דאע”ש ושלצד מעשי האימה של דאע”ש יש גם נסיון לבנות מדינת-נגד. כלומר, הצורה הנכונה להתייחס אל דאע”ש היא לא כאל ארגון טרור אלא כאל מדינה שהטרור הוא טקטיקה מרכזית שלה. ואיך לומר, מדינה שבית המשפט שלה קבע שוב ושוב שמותר לכוחות המזויינים שלה לבצע ענישה קולקטיבית כהריסת בתים לשם “הרתעה” (=הטלת טרור) לא נמצאת במצב טוב לידות אבנים.

שלישית, אנחנו יוצרים שתי בעיות. הראשונה היא שאנחנו יוצרים מיליטריזציה הן של החשיבה הפוליטית והן של המשטרה. פתאום, הפתרון הראשון לכל בעיה הוא אמצעי צבאי, מחימוש לא שפוי של שוטרים עבור בהעלמת עין מהפעלת אלימות קטלנית מצידם (אנחנו במלחמה!) כנגד האוכלוסיה, וכלה במעצרים מנהליים.

השניה היא יצירתה של מדינת-נגד חשאית, עם משטרה חשאית ומעקב אחרי חלקים ניכרים של האוכלוסיה. המדינה הזו, בהגדרתה, לא יכולה להיות תחת פיקוח הולם של הרשות המחוקקת, פשוט כי היא רגילה ליצור עוד ועוד חלקים יותר ויותר סודיים מעצמה. ובשלב מסוים, המדינה הסודית תמצא את עצמה במצב עימות עם המדינה הרגילה. אחרי הכל, אם כל האזרחים הם חשודים בפעילות עוינת (”טרור”), ואם אין צורך להביא ראיות לפעילות כזו (שהרי היא עוינת ולא כפופה לחוק), זו רק שאלה של זמן עד שבתי המשפט יצטרכו לדון בפעולותיה של המדינה החשאית. כשזה קורה, מופעל עליהם לחץ בלתי נתפס לסגת אחורה, לא לגעת. וכשזה קורה, נוצר מצב שבו יש ארגונים של המדינה, שפועלים על אדמתה וכנגד תושביה או אזרחיה, ושאין עליהם פיקוח מעשי של בתי המשפט. נוצר מצב שבו יש אקס-טריטוריה שרשמית היא בידי המדינה, אבל בפועל היא בידי המדינה החשאית. מכאן, ההבדל בין מדינה חופשית ובין דיקטטורה הופך במהירות לשאלה של מידה: כמה חלקים מהמדינה שלך כבר ננגסו על ידי המדינה החשאית?

לב הבעיה פה היא שמלחמה רגילה נגמרת בשלב כלשהו: בירת האויב נופלת ומה שנשאר מכוחותיו נכנע, או ששני הצדדים מותשים ומבקשים הפסקת אש. מה שמכונה “המלחמה בטרור” לא יכול להגמר. רעיונות לא מתים בשדה הקרב. התוצאה היא שמצב מלחמה, שאמור להיות זמני, הופך לקבוע. ומשטרים מתקשים מאד, בלשון המעטה, להשאר דמוקרטיים במצב של מלחמה וגיוס תמידי.

ועל כן, ייטב לכולנו אם נוציא את המונח “טרור” לגמלאות. הוא לא מועיל לדבר אלא לערפול. אם אנחנו מתייצבים מול אויב, כלומר גוף שמהווה איום ממשי על קיום המדינה עצמה, אז את הטיפול בו יש להשאיר לכוחות הצבא, שלא יורשו לפעול בתחום המדינה. כוחות עוינים שיוכלו לפעול בתחום המדינה – ושמטבעם, לא מאיימים על המדינה אלא על פרטים בתוכה – הם בהכרח קטנים מאד; את אלה יש להשאיר למשטרה, שתתייחס אליהם כאל פושעים לאומניים ותו לא. שזה אומר כל דקדוקי הדין: איסוף ראיות, זכויות נחקרים, העמדה לדין בבית משפט פתוח, הכל.

כי הערפול של שני המצבים האלה מאפשר לממשלות להפחיד את הציבור, הוא מאפשר לאלמנטים שלה שרוצים לבנות מדינה חשאית להתפשט, והוא חותר תחת קיומה של המדינה החופשית. די לטשטוש: טרור איננו מלחמה ואין להתייחס אליו בכלים של מלחמה.

טרור הוא בסך הכל שם שמיועד להתיר אלימות כלפי אנשים לא רצויים. שימו לב כמה שנים לקח עד שישראל העזה לדבר על “טרור יהודי”: אריאל שרון היה ראש הממשלה הראשון שדיבר (ביחס לבוגד עדן נתן-זאדה) על “מחבל יהודי.” טרור הוא שם שמודבק של מי שנמצא בחוץ: לא פסיכי ימני לבן בארה”ב, אלא מוסלמי; לא מישהו מהמרכז-הימני-הבולע-כל של ישראל, אלא “קיצוני.” והשם הזה מפריע לנו להתמודד עם המהות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אם שוטים, לא מנהיגים

האם יאיר לפיד מסוגל לחבר משפט קוהרנטי אחד על סוגיית המלחמה בטרור? כנראה שלא

(כי לא אומרים “לא” לסילבי קשת)

יאיר לפיד פרסם אתמול (א’) סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו הוא ניסה להתוות את התכנית שלו למלחמה בטרור ולהסכם עם הפלסטינים. לרוע המזל, אבל לגמרי כצפוי כשמדובר באפס שהתגלם בבשר, הטקסט מכיל סתירות פנימיות חמורות. נתחיל.

lapid1

“מאמר בעיתון הפינגטון פוסט” – הפינגטון פוסט איננו עיתון. הוא אגרגטור חדשות ובלוגים. לא שזה צריך להפתיע, ממישהו שההבנה הטכנולוגית שלו מתמצה בתפיסה שיש בגוגל אגף בינג.

“העקרון שישראל מנסה להסביר כבר לא מעט שנים” – ושככל הנראה מופיע כאן לראשונה.

“שם למד המערב שלא מספיק לנצח את האויב, צריך גם להחליט מה יבוא במקומו ביום שאחרי.” פה ליבת הטמטום המובהקת של כל הסטטוס של לפיד. כביכול, לא רק הנצחון של המערב בקרב מובטח, אלא גם יש לו את הזכות והיכולת לקבוע “מה יבוא במקומו.” לתפיסה הזו קוראים קולוניאליזם. אולי כדאי שלפיד יבקש ממישהו באגף בינג לגגל לו את זה.

בעיראק, הנצחון על הצבא של סדאם חוסיין היה רק יריית הפתיחה הראשונה של המלחמה. לפיד יוצא כאן מנקודת הנחה כאילו צילום “המשימה הושלמה” הידוע לשמצה של בוש אכן סימל משהו. עוד קודם למהלך הקרבות, חוסיין החל להפוך את צבאו ליחידות גרילה. ההרוג הראשון של האמריקאים היה מיחידת גרילה כזו. לא היה נצחון, פר סה; המשטר הופל – אבל נצחון לא הושג.

למה? כי מה לעשות, אי אפשר לבנות את ההיסטוריה של עמים אחרים באמצעות כוח כידונים. אם אתה מנסה, אתה מגלה שהמקומיים מתנגדים. לא ברור למה, אבל הם עושים את זה בכל מקום שבו לפידים למיניהם הורגים את בני משפחותיהם, משפילים את הנשים שלהם, וצועקים עליהם בשפה זרה ולאט שהם לא מבינים אותם ושהנה המשטר החדש והנוצץ שהביאו להם.

“בכל פעם שכורתים ראש, צומחים להם שניים” – זה, יאיר’קה, לא הידרה על סטרואידים. זו סתם הידרה.

“כל עוד לא תחליף את המדינה האיסלמית ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית” – ליבת טמטום מס’ 2. מה זו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”? ההאם לפיד יכול להצביע על אחת כזו? האם הוא באמת חושב שמה שחלקים של על עיראק צריכים הוא “מדינה סונית מתונה”? איך מייצרים ישות מדינתית סונית מתונה? אם התושבים המקומיים רוצים ישות מדינתית סונית מתונה, למה אין שם כזו? האם היתה שם כזו קודם? האם הישות המדינתית הסונית המתונה תשען על רצון הבוחרים? כי, כאמור, לא בטוח שזה מה שהם רוצים. אם לא, על מה היא אמורה להשען? על דיקטטורה צבאית נוסח סדאם חוסיין או אסד? על תיאוקרטיה רצחנית נוסח ערב הסעודית?

על מה תשען היציבות של המדינה הסונית הזו? האם היא תשען על רצון הנשלטים? כי, כאמור, לא נראה שהם רוצים כזו. האם היא תעמוד על סיוע זר (היא הרי “פרו מערבית”) כנגד רצון העם, באמצעות משטרה חשאית וצבא? אם כן, באיזה מובן היא תהיה יציבה? ואם לפיד חושב שהפתרון לטרור הוא דיכוי צבאי נצחי, למה הוא לא אומר את זה?

אה!

lapid2

כי בחלק של פתרון הבעיה הפלסטינית, לפיד אומר דברים מעניינים מאד. החמאס, הוא טוען, ודאי יעלה לשלטון בגדה המערבית. למה? כי הם עלו לשלטון בעזה. רגע, אין הבדלים ניכרים בין הגדה המערבית ועזה? עזה לא הרבה יותר דתית? האם האחים המוסלמים לא היו גורם דומיננטי ברצועת עזה עוד בימי השלטון המצרי? לא משנה.

על כן, מה שלפיד מציע כפתרון לשאלת המדינה הפלסטינית הוא המשך הכיבוש. הוא קורא לזה “התיאום הבטחוני המתקיים היום – במסגרתו יכול לפעול צה”ל בכל מקום בגדה – יצטרך להמשך.” הסיבה לכך, לדבריו, היא שאם צה”ל לא יפעל בחופשיות בגדה, הרשות הפלסטינית תקרוס לידי חמאס.

כלומר, צה”ל ימשיך לפעול בגדה כדי לוודא שמשטר נטול תמיכה עממית ימשיך לשלוט שם ןלשרת את האינטרסים הישראליים. שזה נשמע באופן חשוד כמו “ישות מדינתית סונית מתונה, יציבה ופרו מערבית”, גם אם נטולת לגיטימציה.

לפיד משוכנע שהפלסטינים יסכימו למצב שבו הם לעולם לא יהיו חופשיים מישראל: “הרשות הפלסטינית תצעק קצת אמנם שמדובר בהפרה של הריבונות שלה, אבל גם הם יודעים שמדובר באינטרס מובהק שלהם. לחמאס יש תמיכה עממית רחבה גם בגדה המערבית.” ואיכשהו לפיד חושב שהתמיכה העממית הרחבה תעבור לרשות הפלסטינית כי זו משתפת פעולה באופן כנוע עם ישראל נגד רצון העם.

רשות פלסטינית כזו אולי תהיה סונית, וכנראה תהיה פרו מערבית – אחרי הכל, היא תוחזק בכידונים מערביים – ואולי תהיה מתונה ולא תוציא להורג אנשים בשריפה, אבל יציבה היא לא תהיה. כי משטר שלא נשען על תמיכה עממית לא יכול להיות יציב. הוא חייב להיות עסוק כל הזמן בדיכוי. ויום אחד בא פיצוץ.

מה יקרה כאשר ההמונים ברמאללה יחליטו לעשות במחליפו של אבו מאזן מעשה המצרים במובארק? מה יקרה כאשר הכוחות המזוינים ייזכרו שהם קודם כל בני העם? אז יצטרך לפיד להפיל את המדינה החדשה – שוודאי תהיה סונית, אבל לא תהיה לה שום סיבה עלי אדמות להיות מתונה או פרו מערבית – בכוח הנשק. כלומר, להחליף שוב את המוחבראת’ הפלסטיני בשב”כ.

מה שפחות ברור הוא למה לפיד בכלל רוצה את הרשות הפלסטינית. זו לדבריו הרי תומכת בטרור הסכינים. אבל זה בסדר, אתם לא אמורים לזכור את הפסקה הזו בעוד שש פסקאות.

lapid3

רגע, למה היא עושה את זה, יאיר’קה? יכול להיות שכל הפרענק… אה, סליחה, פרגמנטים האלה הם לא איזו קריקטורה מזרחית? יכול להיות שהם בני אדם? האין להם עיניים? האין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, תשוקות? אם תדקור אותם, כלום לא ידממו? אם תרעיל אותם, כלום לא ימותו? אם תפגע בהם, כלום לא ינקמו?

יכול להיות שהם בכל זאת בני אדם, לא כלי משחק? יכול להיות שהם רוצים להשלט על ידי ממשלה שבכל זאת קצת מקשיבה להם, לא משרתת נרצעת של כובש זר? יכול להיות שזו בעצם הבעיה של כל תפיסת הקולוניאליזם? יכול להיות שלפיד מנסה למכור לנו את אותה הסחורה המצחינה של הניאו-קונים שהיתה ליבת הבעיה בעיראק?

מילא זה. יכול להיות שמישהו עוד לוקח את האפס שהתגלם בבשר הזה ברצינות?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

על האלם

ועל אובדן תקווה

יוסי שריד נפטר אמש. התגובה הראשונה שלי היתה שלפחות הוא לא יהיה פה כדי לראות את הסוף.

כי די ברור שהסוף מגיע. יוסי שריד ופלח מסוים של דורו ייצגו משהו שכבר כמעט ולא קיים בציבוריות הישראלית: תקווה לישראליות על-שבטית, על-אתנית, דמוקרטית עם נגיעות של חברת מופת. כמובן, המסר הזה נישא על ידי המחנה ההגמוני אז בחברה הישראלית: יוצאי השמאל הישן, החילוני והאשכנזי. רק מחנה כזה יכול לנסות לדלג על עצמו, לראות את המוצא האתני שלו-עצמו כשקוף, כמובן מאליו עד כדי כך שאין לייחס לו חשיבות. הישראל של יוסי שריד (ובאופן מובהק יותר, של שולמית אלוני) היתה שתל מובהק באדמת המזרח התיכון, נסיון לבנות מדינה על בסיס אזרחות בחלק של העולם שלא הכיר את המושג מאז שהאימפריה הרומאית  התנצרה בימי תיאודוסיוס.

והשתל הזה לא נקלט. בכל רחבי המזרח התיכון, אליטות חילוניות שמביטות לאירופה מחרחרות את נשימותיהן האחרונות. המחנה החילוני הטורקי מרוסק, והיריבים הדתיים שלו נשמעים באופן חשוד כמו האחים היהודים שלנו. הליברלים המצרים איבדו כל אמינות כאשר מכרו את ההמונים, שוב, לדיקטטורה הצבאית. סוריה ועיראק, לשעבר מדינות בעת’ – גרסה מזרח תיכונית של סוציאליזם לאומני, אידיאולוגיה מערבית מובהקת – התרסקו לגרוטסקה רוויית דמים, שאין בה דבר שאיננו אתני או דתי.

המשברים שהקנו לשריד את שמו – ההתרפסות של העבודה בפני ממשלת הליכוד במלחמת השולל של לבנון הראשונה, פרשת השב”כ, המחתרות היהודיות, עליית ההתנחלויות, פרשת עיזאת נאפסו – היו משברים שעוררו הד ציבורי חזק כל כך משום שהם עסקו בשאלה איזו מדינה תהיה פה: האם תהיה פה מדינה אזרחית או מדינת כל יהודיה, מדינה שיש בה שלטון אזרחי או מדינת קסרקטין עם משטרה חשאית דומיננטית, או בקיצור האם תהיה פה מדינת ישראל או מדינת יהודה. שריד הגיע לשיאו בימי אוסלו, בסוף ימיו של רבין ובכהונה הקצרה והתמוהה של אהוד ברק; תקופות שבהן נראה היה שאפשר לפתור, במאמץ, את המשבר. שאפשר להגיע לאיזושהי הפרדות לא טראומטית עם הפלסטינים, לרסן את מדינת המוחבראת’ ואת האחים היהודים.

אנחנו לא בשנות התשעים יותר. ודאי לא בשנות השמונים, תקופת הזוהר של כמעט-נורמליות ישראלית, שבה נראה היה לזמן קצר שעברנו שורה של משברים שהותירו אחריהם רפובליקה בריאה יותר. ההלם הראשוני היה ב-1996, כשתחת הסיסמה שהפיץ מיליארדר זר במימון זר (”ביבי טוב ליהודים”) הצליח נתניהו לנצח את פרס. האחרון הגדיר אחר כך את התבוסה ההיא כנצחון היהודים על הישראלים.

הרגע ההוא יהיה בן 20 בעוד חצי שנה, ולא נראה שישראל פוסעת בכיוון “ישראלי” אלא, בכל הכוח, בכיוון ה”יהודי.” היסטוריונים יוכלו, אם יהיה אכפת להם, למנות את הסיבות לשקיעתה של ישראל לתיאוקרטיה יהודית רצחנית, אבל ספק אם תהיה בכך נחמה למי שנידונו לחיות בה – או לישראלים שיברחו בזמן ויחיו כגולים תלושי שורשים בארץ ניכר כלשהי.

בחודשים האחרונים, כמות הכתיבה שלי בבלוג ירדה משמעותית. אם פעם הקפדתי על שלושה או ארבעה פוסטים בשבוע, ומדי פעם פרץ של חודש של כתיבה מדי יום, אין לי עוד את הכוחות לכך. אני מסתפק בהערות ארסיות ומרירות בטוויטר או בעמוד הפייסבוק של הבלוג. אני כועס הרבה יותר, מבועת הרבה יותר, ואין בי עוד תקווה לשינוי בדרכי שלום. השינוי לא יבוא מבפנים, משום שהרעיון הבסיסי שלה מורעל, משום שמפלגות המרכז בגדו בדמוקרטיה כפי שהן בוגדות תמיד במצבים כאלה, ומשום שרבאק – אם לא הצלחנו להביא שינוי פנימי ב-20 השנים האחרונות, אין שום סיבה טובה לחשוב שנצליח בכך בעתיד.

אם יהיה שינוי לטובה, הוא יצטרך לבוא אחרי נהרות של דם; את המדינה היהודית יהיה צורך להחריב בדם ואש, כדי שאפשר יהיה לבנות אותה מחדש כמדינה דמוקרטית. אבל אנחנו לא גרמניה וספק אם למישהו יהיה אכפת מספיק. יתר על כן, יש לנו (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) נשק גרעיני, כך שהעתיד שלנו יכול לגמרי להיראות כמו שילוב דוחה של טורקיה הארדואנית וצפון קוריאה. והיית לזעווה לכל ממלכות הארץ.

אז מה נשאר לכתוב? את מה שהבלוג הזה עושה בתשע וחצי השנים האחרונות: מעקב אחרי קריסתה של ישראל. רק שאת זה, למדתי בדרך הקשה, הרבה יותר מדכא לעשות כשאתה מפוכח ומבין שמה שהיה הוא שיהיה, רק רע יותר. צריך לחשוב מחדש על הדרך ולהתארגן מחדש כמיעוט נרדף ששומר על מה שהוא יכול לשמור, וזה יצריך הרבה מחשבה ומאמץ.

ועד שזה יקרה, לצערי, תדירות הכתיבה בבלוג הזה תרד משמעותית – לבערך פעם בשבוע. הסליחה עם יוסי שריד, שמותו שחרר אצלי את חסם הכתיבה שאיתו נאבקתי שבועות; וגם עמכם הסליחה, ונתראה במקום שבו לעולם אין חשיכה.

(יוסי גורביץ)

מדינת ישראל מסכנת את אל אקצה

בחודשים האחרונים, טוענת ממשלת ישראל שהיא שומרת על הסטטוס קוו בחראם אל שריף ושכל אמירה אחרת היא הסתה. אז למה השירות הלאומי מסייע למכון המקדש?

כל מי שעקב בחודשים האחרונים אחרי ההתנהלות של ממשלת ישראל בנושא חראם אל שריף (”הר הבית”), שם לב לכפילות מסויימת. מצד אחד, מאז בחירתו מחדש של נתניהו בשנת 2009 והתגברות כוחה של שדולת המתנחלים בליכוד, יותר ויותר שרים וחברי כנסת של הליכוד מדברים על הקמת מקדש ומצדדים בעליה להר הבית. נתניהו לא מנע משר שלו, הבוגד אורי אריאל, לעלות להר הבית ואף להתפלל שם; הוא גם נמנע מלהעניש אותו אחר כך. בקדנציה הקודמת, שרת התרבות הנוכחית של נתניהו, מירי רגב, הציקה למשטרה שוב ושוב בדרישה להקלות לפעילי החרבת המסגדים בעלותם להר, וסגנית שר החוץ הנוכחית, ציפי חוטובלי, התוודתה לאחרונה על השתוקקותה למקדש שם בהקדם. חוטובלי פועלת בתחום כבר כמה שנים. השר אלקין גם הוא תומך בבניית מקדש, כמו גם יושב ראש הכנסת ולשעבר השר של נתניהו, יולי אדלשטיין (ראו כאן). גם השגריר באו”ם, דני דנון, תומך במקדש וכחבר כנסת הפר את הסטטוס קוו והתפלל על ההר. המועמד (על כל פנים, לדבריו-שלו) לתפקיד ראש לשכת ראש הממשלה, רונן שובל, הביע תמיכה בהקמת מקדש ורואה בכך צורך לאומי; כך עשה גם המועמד-לדקה לתפקיד המסבירן הלאומי, רן ברץ.

מצד שני, אם אתה מעז לומר שאל אקצה בסכנה – ומה לעשות, 100% מתומכי בניית המקדש מוציאים שם רע לכל השאר כשהם אומרים שאת בית המקדש צריך יהיה לבנות במקום “השיקוץ המשומם” שנמצא שם – אתה מוגדר על ידי ממשלת ישראל כמסית מסוכן.

לאחרונה הופתעה בת זוגי, גלינה ווקס, לגלות שאחד הגופים שפעילים יותר בתחום בניית המקדש – מכון המקדש – מקבל סיוע ממדינת ישראל בדמות צעירות המשרתות שם בשירות לאומי. למעשה, שני גופים של מכון המקדש – המכון עצמו וגוף התעמולה שלו, “המדרשה לידע המקדש” – זוכים לתמיכה של השירות הלאומי. הביקורת החיובית שמשאירות המשרתות ראויה לתשומת לב.

Screenshot_120415_055825_PM

מכון המקדש מונהג על ידי הרב ישראל אריאל, שהיה פעמיים מועמד מטעם רשימת כ”ך לכנסת (בבחירות לכנסת התשיעית והעשירית.) הדמות היותר מוכרת היום המזוהה איתו היא יהודה גליק, יו”ר מכון המקדש, חבר חטיבת מנהיגות יהודית של הליכוד, המוצב במקום ה-33 ברשימת הליכוד לכנסת.

מבחינת מדינת ישראל, אם כן, הסיוע להקמת מקדש, או על כל פנים להפצת הרעיון של הקמת מקדש, הוא לא איזה רעיון זניח של כמה משוגעים – הוא שירות לאומי שראוי לסיוע ממשלתי.

כפי שהראה המחקר המשותף למכון קשב ול”עיר עמים” בשנת 2013 (עמ’ 39) מכון המקדש מקבל סיוע ממשלתי – מצד משרד החינוך. המטרה היא להציג בפני תלמידים ישראלים, בכלל זה הלומדים במערכת החינוך המסורתית (”ממלכתית”) נראטיב שאומר להם שמטרתו הלאומית של העם היא בניית המקדש. העובדות המציקות האחרות – למשל, שבהר הבית יש פולחן מוסלמי רצוף במשך תקופה ארוכה יותר משעמד שם מקדש יהודי – לא מוצגות לתלמידים. מותר לנחש שגם העובדה שרוב מוחלט של הרבנים האורתודוקסים אוסר על עליה להר הבית גם היא מוצנעת.

התמיכה של משרד החינוך במכון המקדש מתחילה ככל הנראה בשנת 2008. למה אז? ככל הנראה, כחלק ממסע הנקמה של המחנה הכתום במדינה שהחריבה את גוש קטיף. על כל פנים, המסע – שמתרחש במידה ניכרת מתחת לרדאר של התקשורת היהודית – נוחל הצלחה: כשליש מהיהודים שנשאלו ב-2013 אמרו שהם רוצים להקים בית מקדש בהר הבית. 31% מהתומכים בהקמת מקדש הגדירו את עצמם כחילונים.

45% מהנשאלים בסקר ההוא אמרו שהם מתנגדים להקמת מקדש, אבל סביר להניח שאם הם יישאלו מדוע, הם לא יוכלו לתת הסבר אידיאולוגי לכך: המשמעות תהיה בהכרה בזכויות של מוסלמים ופלסטינים במקום שחינכו אותם שהוא הקדוש ביותר ליהודים. הם כנראה יאמרו שזה כנראה יגרור תוצאות בטחוניות לא רצויות ובוודאי פגיעה בערך המקודש האחרון שנותר ליהודים ציונים – “השקט” שמתאפשר כתוצאה מדיכוי ישראלי כבד בגדה המערבית. נסיון להקמת מקדש אכן צפוי להפר את השלאפשטונדה של המחנה הפוליטי הזה בצורה בלתי הפיכה.

ראש הממשלה שלכם, אגב, נתפס לאחרונה אומר באירוע שחשב שהוא סגור ש”אם היהודים היו רוצים להשמיד את אל אקצה, זה לא מאמץ כזה גדול.” זה כנראה נכון. הנדסית זה כנראה לא מסובך מדי. השאלה היא מה יקרה אחר כך. כמו תמיד, נתניהו לא מוכן לענות על שאלות כאלה – אולי כדאי שיתייעץ עם רן ברץ.

על כל פנים, הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל די ברור: אדנות יהודית בהר הבית. זכרו את זה בפעם הבאה שהממשלה שלכם תאמר לכם שמי שאומר שאל אקצה בסכנה הוא מסית מסוכן ש”דמוקרטיה מתגוננת” צריכה לסתום לו את הפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני: תשתית טרור

בן דרור ימיני מוליך שולל את קוראיו ביודעין – ומציב בכך את התשתית להפעלת טרור כלפי ארגוני זכויות אדם

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, פרסם מאמר שקרי מהמקובל במוסף לשבת של “ידיעות אחרונות” אתמול (ו’) (תמונה מלאה שלו מופיעה בסוף הפוסט הזה.) אחד השקרים הללו היה קל במיוחד להפרכה: הטענה של ימיני ששוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל דרשה ממני עבודה של רבע שעה.

למרבה הצער, העיתון הגדול ביותר במדינה נתן לימיני להפיץ לקוראיו שקרים חמורים הרבה יותר, שאותם אני רוצה לפרק כאן. נתחיל מהגדול שבהם, שאותו אפרק לנקודות:

א. לטענת ימיני, יש ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב.

ב. הנציג הזה נקרא ערן אפרתי.

ג. אפרתי טוען שכל השוטרים בארה”ב עוברים אימונים בישראל.

ד. הוא מדבר “בלהט של מטיף אנטישמי.”

ובכן, העובדות:

א. אין ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב או בכל מקום פרט לישראל.

ב. ערן אפרתי אכן עבד בשוברים שתיקה, אבל כבר כארבע שנים שאיננו עובד בארגון.

ג. בן דרור ימיני יודע את זה ובכל זאת חוזר על השקר.

שימו לב: אפרתי מכונה על ידי ימיני, פעמיים, “נציג של שוברים שתיקה”: פעם אחת כותב ימיני “לארגון יש נציג בארצות הברית,” ופסקה אחר כך הוא כותב על “הנאומים של נציג שוברים שתיקה.” אבל, בסוף הקטע, כותב ימיני ש”גם אם שוברים שתיקה יתנערו מאפרתי, האיש ייצג אותם במשך שנים.” ייצג. כלומר, ימיני מודע היטב לכך שאפרתי כבר לא עובד בשוברים שתיקה.

ben_dror_2_annotated

איך אנחנו יודעים שימיני יודע את זה? כי הוא ממחזר כאן דברים שכתב ב-2014, כשעוד עבד במעריב:

ben dror_4

והוא בעליל מתייחס להרצאה של אפרתי שמופיעה כאן. מי שיילך לדקה 31 של ההרצאה, יוכל לשמוע איך אפרתי מתאר את הפרידה שלו מ”שוברים שתיקה”, שמתרחשת ב-2010.

אז, שוב: ימיני יודע שאפרתי הוא לא נציג של “שוברים שתיקה,” אבל מציג אותו ככזה לקוראי “ידיעות אחרונות,” תוך שהוא דוחף הסתייגות שהמשמעות שלה ברורה ליודעי ח”ן – הסתייגות שהוא כנראה כבר יודע שהעורכים שלו לא יבדקו.

אגב, אם אני הייתי עורך בעיתון גדול ומישהו היה עושה לי תרגיל כזה, מסכן ככה את האמינות שלי ככלי תקשורת, זו היתה הפעם האחרונה שהוא היה כותב אצלי משהו, וכנראה שהייתי מערב את המחלקה המשפטית.

זה היה שקר גדול אחד. בתוכו מובלע שקר קטן יותר: ימיני צריך לדעת ששוטרים אמריקאים מתאמנים בישראל, כי הארגונים שאיתם הוא מסתובב כל הזמן משתבחים בכך שוב ושוב: הנה הליגה נגד השמצה, הנה ה-JINSA מתפארים בכך שהם שולחים שוטרים אמריקאים להשתלמויות בישראל, הנה מעקב של ה-Jewish Virtual Library על התכניות הללו, עדכני לספטמבר 2015. מה יש לימיני לומר על כך? הוא אומר שהדברים הם “סיפור מדהים”, טוען שאפרתי אומר שכל השוטרים האמריקאים מתאמנים בישראל (הוא לא, הוא מצטט שוטר שאומר את זה), ואז מביא את דברי משטרת ישראל: אין אימונים כאלה.

וואלה. שמישהו יעדכן את הליגה נגד השמצה ואת JINSA.

ובהתחלת הטור, יש לנו שקר גדול ראשון. שוב, נפרק אותו לנקודות:

א. ימיני מצטט איזה איש ימין שאומר שנציג שוברים שתיקה אומר למבקרים זרים שצה”ל מבצע ירי במקלעים כבדים בתוך העיר.

ב. ימיני יוצר את הרושם שמדובר ב”הרג מסיבי,” למרות שאנשי הארגון מעולם לא טענו זאת: הם טענו שמדובר בירי בכלי עם רדיוס הריגה מסיבי לאזור אזרחי.

ג. אז הוא שואל “מתי היה הרג מסיבי כזה,” כשאף אחד לא טען שהיה כזה.

ד. ואז הוא שואל “איך קרה שאף אחד לא צילם את הירי המטורף הזה?”

אז הנה צילום, מעמוד הפייסבוק של שוברים שתיקה.

אחר כך, ימיני פונה לערפל את העובדות עוד יותר: יכול להיות שהיה ירי (שפטו בעצמכם, שימו לב ליללות השמחה בדקה 4:06), אבל יכול להיות גם שנציג “שתיקה משקר”, ואז צריך להעמיד אותו לדין על הסתה, פשע שנאה, ופשעים נד האנושות. כדי לערפל את זה עוד יותר, חוזר ימיני על “לא היו הרוגים, ודאי שלא המוני הרוגים, כלום”, ושוב יוצר מצג שווא כביכול “שוברים שתיקה” טענו לטבח.

ben_dror_3_annotated

למה כל הערפול הזה? כדי להמנע מלהסגיר את העובדה שאין לו מושג מה קורה בחברון וכדי לעבוד על הקורא – וקודם כל על הקורא הראשון, העורך. אחרי הכל, יחיני מפרסם את המאמר שלו ב-27.11; “שוברים שתיקה” פרסמו את תיעוד הירי ב-20.11, קרי שבוע קודם לכן. או שימיני לא טרח לבדוק את העובדות, או שהוא רצה לטשטש אותן.

אז, בסופו של יום, העורך של המוסף לשבת נתן לימיני לעבוד עליו בשני שקרים גדולים (הטענה על אפרתי כנציג שוברים שתיקה, הטענה על טענות על טבח) ושני שקרים קטנים (שוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל, לא היה ירי מקלעים בחברון). זה די מרשים לטקסט של 800 מילה בערך. זה צריך לחסל סופית את האמינות של גנרל ה-hasbara ימיני.

אבל רגע, יש פה עוד משהו.

[…]

בתחילת השבוע, פנתה משטרת ישראל לבית המשפט בבאר שבע והוציאה צו שאוסר על “שוברים שתיקה” לערוך אירוע בפאב מקומי. המשטרה טענה שהיא לא תוכל להגן על המקום מפני אספסוף ימני זועם. בסופו של דבר, נאלצו אנשי “שוברים שתיקה” לערוך את האירוע שלהם בשלוש דירות פרטיות ובהסתר. כלומר, ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” נכנעה לטרור ימני.

לא משהו יוצא דופן. היא עושה את זה על בסיס קבוע. אבל כדי לארגן טרור כזה, צריך תשתית. מישהו צריך להלהיט את עלובי החיים ולשכנע אותם שיש איזה עמנואל גולדשטיין. מישהו צריך לגרום להם להאמין שיש דמון מפיץ שקרים. מישהו צריך לגרום למשועממים שפטריוטיותם הריקנית גאוותם לצאת לרחוב ולאיים על אנשים אחרים באלימות.

והמישהו הזה, פעם אחר פעם, הוא בן דרור ימיני. הוא אבן יסוד של תשתיות הטרור היהודי בישראל. הוא, לכאורה, “איש המרכז”, הוא הפנים המתונות, המיושבות לכאורה, שעליהן יכול להצביע החוליגן המוסת ולומר תראו, אפילו ה”מתון” הזה אומר שאנחנו צודקים. איך כתב פעם ימיני? “אלימות היא פועל יוצא של הסתה, של שקרים, של הטעיה.” הדברים הללו, אגב, נכתבו תוך התמוגגות על האלימות שהופנתה כלפי הפגנות השמאל בטבח “צוק איתן.” יש לציין שאף שימיני מפרסם את טור השנאה שלו כלפי “שוברים שתיקה” ב-27.11, הוא לא מתייחס לביטול של האירוע, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. בכל זאת, הקשר עשוי להיות ברור מדי.

אז יש לקוות שבמה שנותר מהדמוקרטיה היהודית לא יטפלו בימיני כמו שמטפלים במפיצי שנאה פלסטינים; יש לקוות שהוא לא יחוסל מהאוויר או יועלם לאיזה מעצר מנהלי. אבל כל כלי תקשורת שנותן לו במה צריך לדעת שהוא נותן פתחון פה לסייען טרור מוביל.

(הטור המלא של ימיני):

ben dror full

 

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אינסטינקט המוחבראת

הטרור האיסלמי דוחף מדינות מערביות להפוך לאויב הבסיסי של הטרור האיסלמי: מדינת המוחבראת. הבעיה היא שבתוך כל מדינה חופשית יש מדינת מוחבראת שרוצה להיוולד

ג’ון ברנן, ראש הסי.איי.איי. שלא הצליח אפילו לשמור על המיילים שלו, הטיל השבוע את האחריות על הפיגועים בפאריס על מדליף-העל אדוארד סנודן. לדברי ברנן, העובדה שהחשיפות של סנודן הובילו לצמצום תכנית המעקב של ה-NSA כלפי אזרחים אמריקאים היא פגיעה במלחמה בטרור והיא שצמצמה את היכולת של שירותי המודיעין להלחם בארגוני טרור איסלמיים. סכנה קשורה שעליה מתריעים ברנן ודומיו היא שסנודן העלה את המודעות להצפנה, ובכך נתן כלים לארגוני הטרור.

ואם אתה ניזון מהתקשורת הממוסדת, אתה אשכרה יכול להאמין לבולשיט הזה.

עובדה א’: תכנית המעקב של ה-NSA לא בלמה ולו מתקפת טרור אחת. זו לא אמירה שלי: זו אמירה של ועדת חקירה של הממשל האמריקאי. כלומר, במשך יותר מעשור ביצעה ה-NSA הפרות רבתי של החוקה האמריקאית וריגלה אחרי מיליוני אזרחים, בלי שום תועלת בטחונית ובעלות של מיליארדים.

עובדה ב’: השבוע נמצא בזירת אחת הפיגועים הטלפון של אחד המתאבדים. היה בו סמס שאמר בפשטות “קדימה, מתחילים.” הטלפון לא היה נעול והמסרון לא היה מוצפן.

עובדה ג’: טרוריסטים מודעים לאפשרות של הצפנה מזמן, אל קאעדה עשתה בכך נסיונות עוד קודם לפיגועי ה-11 בספטמבר. והממשלה האמריקאית ניסתה להלחם באפשרות של הצפנה זמינה מימי PGP של פיל צימרמן בשנות התשעים המוקדמות. אז האויב היה פשע מאורגן וסוחרי סמים; היום הוא טרוריסטים וסוחרי פורנו ילדים.

עובדה ד’: ה-NSA סובלת מעודף מידע ובמקביל מחוסר יכולת לזהות את המידע שהיא צריכה. דוגמא שנחשפה לאחרונה היא שאנליסט ב-NSA הופתע לגלות שהסוכנות מחזיקה ב”מכרה זהב” של מידע על בכירים בחברת הנפט של ונצואלה. המידע פשוט למה לעזאזל צריכה ה-NSA להתעסק בחברת הנפט של ונצואלה כשיש לה ארגונים כמו דאע”ש על הראש? כי הוא אוספת הכל, על כולם, בכל מקום. בלסנן היא פחות מוצלחת.

עובדה ה’: השבוע הכריזה ממשלת ישראל, בצו, על התנועה האיסלמית כעל תנועה בלתי חוקית. רגע, איך זה קשור?

הנה.

[…]

הטרור האיסלמי המודרני – כדי למצוא טרור איסלמי מאורגן לא מודרני, אנחנו צריכים לחזור אל החשאשינים – הוא תגובה לכשלונות המודרנה בעולם המערבי. האחים המוסלמים הבחינו בשלב מוקדם בכך שהמדינה הלאומית הערבית לא מסוגלת לעמוד בהבטחות שלה, ושבמקביל היא עוסקת בדיכוי רחב היקף. מימי סייד קוטב (Sayyd Qutb, פעיל בעיקר בשנות החמישים והשישים, הוצא להורג ע”י משטר נאצר) והלאה, הטרור האיסלמי בונה את עצמו קודם כל נגד מדינת המוחבראת הערבית. התפיסה הבסיסית שעיצב קוטב היא שהמדינות הערביות הן בעצם מדינות ג’הליה, מדינות שחזרו לתקופת הבערות הפרה-איסלמית, משום שהן תובעות מן המוסלמי נאמנות לא לאל אלא לאדם. מדינת המוחבראת היתה ידועה לשמצה בכך שהיא יכולה להגיע לכל אדם, בכל מקום; ואף על פי כן, היא תמיד נאלצה לחיות על כידונים. ככל שהתעצם כשלון הלאומיות הערבית, עלה כוחן של התנועות האיסלמיות – גם ובעיקר כאשר הן דוכאו בכוח. אפילו מדינת מוחבראת מודרנית, נטולת כל מעצורים, לא יכולה להתמודד בהצלחה עם התקוממות עממית. אבל, כמובן, הטרור האיסלמי סיפק בתורו גם את הלגיטימציה למדינת המוחבראת: תראו עם מה אנחנו צריכים להתמודד, אין כלים אחרים.

כאשר הטרור האיסלמי פונה למדינות העולם החופשי – ונניח עכשיו לשאלה של המניעים של פיגועים כאלה, שנעים בין רצון לנקמה ורצון להרתעה (ככל שאפשר להפריד בין השניים) ובין זעם ותסכול פשוט – הוא מדרבן את מדינות העולם החופשי להפוך למדינות מוחבראת: פחות חירויות, יותר מעקב, יותר סמכויות לגופים במדינה שפועלים בפועל מחוץ לחוק, ועל כן, בהכרח, יותר התנגשויות בין מדינת החוק ובין מדינת המוחבראת. ובזמנים של טרור, הדחף הציבורי הוא להכנע מצד אחד לפחד ומצד שני לאנשים שמבטיחים הבטחות שווא על כך שאם ניתן להם לכרסם עוד קצת בחירויות שלנו, יהיה לנו יותר בטחון.

הבעיה היא שככל שבודקים את הטענה הזו, אין בה ממש. ה-NSA, כפי שראינו, לא בלמה ולו התקפת טרור אחת למרות הוצאות אינספור וכרסום מסיבי בחירויות הפרט. היא עקבה בפועל אחרי כל האמריקאים. היא לא הצליחה להגיע לאף אחת מהתקפות הטרור שאכן התרחשו בארה”ב. צרפת העבירה אחרי הפיגוע בשארלי הבדו חוקים נוקשים יותר, שאיפשרו לשירותי המודיעין הגם כך לא מרוסנים שלה יותר סמכויות, יותר מעקב. הם לא הצליחו לזהות ולבלום התקפה משולבת בשש נקודות שונות, וזו התקפה שאי אפשר לבצע אותה בלי להשאיר שובל דיגיטלי עצום. כפי שראינו, התוקפים לא השתמשו בהצפנה. המידע היה גלוי. הוא כנראה יושב באיזה שרת. אבל לא הגיעו אליו.

למה? מכמה סיבות. ראשית, ככל הנראה מחסור במתרגמים. שנית, יש פשוט יותר מדי מידע. כשהרשת שלך פרוסה רחב מדי, אתה אוסף כמויות חריגות של מידע לא רלוונטי. אתה מגדיל את הרעש על חשבון האות. התוצאה היא שהסוכנים שלך צריכים לבדוק המון מילא לא רלוונטי. כשפעם אחר פעם הם חוקרים ומגלים שהיה עשן אבל אין כלום, הם מתחילים לגלות שאננות. כשהם יגיעו לאדם שבמקרה שלו העשן העיד על בערה שעומדת להתפרץ, הם כבר היו רגילים לקבל כלום. אז הם המשיכו הלאה.

התוצאה של הכשלון הזה, כמובן, היא לא אמירה של “הגזמנו, בואו נצמצם את האיסוף שלנו ונמקד אותו” אלא דרישה לעוד איסוף. עוד איסוף שמגדיל את הרעש. עוד איסוף שמקשה על מציאת האות, עוד איסוף שמקל על טרוריסטים לבצע פיגוע, עוד כשלון שבתורו ידרבן דרישה לעוד סמכויות איסוף ועוד צמצום בחירויות וכן הלאה. תוצאת הלוואי של הטרור האיסלמי היא כרסום מתמיד במדינה החופשית על חשבון המדינה החשאית – והמדינה החשאית מעוותת את כל המושג של מדינת חוק. היא מעבירה יותר ויותר סמכויות לאנשים שלא חייבים דין וחשבון. עד שיום אחד אתה מתעורר ומגלה שכבר אי אפשר להבדיל בין החזירים ובין בני האדם.

[…]

ישראל היתה מדינת מוחבראת מראשיתה. החופש שהיא הבטיחה תמיד היה מוגבל (תקנות שעות חירום תמיד היו בתוקף), ותמיד היה מוגבל ליהודים שחשבו נכון. השב”כ של ימי בן גוריון היה גוף מפלגתי, שהראש שלו ישב בישיבות מרכז מפא”י ושאנשיו היו עסוקים בהאזנות סתר לארגונים מסוכנים כמו חירות של בגין ומפ”מ. מדינת המוחבראת הזו, כמובן, פעלה עם הרבה פחות הגבלות במגזר הערבי, שהיה תחת משטר צבאי עד דצמבר 1966, והיא התפשטה במהירות ובקלות לשטחי הכיבוש חצי שנה אחר כך. מעקב אחרי פעילים חברתיים ופעילים שהציקו לממשלה היה קיים תמיד. פעמים רבות הפרה הקדושה של הבטחון שימשה כתירוץ. אנחנו יודעים מה עושה ה-NSA, אבל לאף אחד אין מושג מה עושה הגוף המקביל בישראל ומי הוא בכלל; לאחרונה פסק בג”צ שאסור לפרסם אפילו את מספר האזנות הסתר שמבצע השב”כ. רק ב-1999, אסר בג”צ על עינויים בחקירות – ופעם אחר פעם, הוצאו צווים מיוחדים שאיפשרו עינויים “לצרכי בטחון.”

התנועה האיסלמית נמצאת על הכוונת של מדינת המוחבראת הישראלית מזה כשני עשורים. בשנת 2003, היא עצרה בקול תרועה את ראאד סלאח ובכירים אחרים בארגון, בין השאר בחשד של קשרים עם המודיעין האיראני (!) וסיוע לפיגועי טרור. זה נגמר בקול ענות חלושה עם סעיפים של העברת כספים להתאחדות בלתי מותרת. (ראוי לציין, בנושא זה, גם את מעצרה של טלי פחימה, שהתחיל במעצר מנהלי בכלל כי היא “נחושה לבצע פיגוע”, המשיך בהצהרות על ויתור על עונש מוות, ונגמר בשלוש שנות מאסר על… לא כל כך ברור בעצם.)

השבוע הוצאה כל התנועה האיסלמית, על כל ארגוניה – שחלק ניכר מהם הם ארגוני צדקה – אל מחוץ לחוק. כל אדם שעשוי להיות מקושר לפעילותה העתידית צפוי למאסר. מדינת המוחבראת שלנו טוענת שהתנועה האיסלמית קשורה לטרור, אבל לא טורחת לספק ראיות. מי צריך ראיות כשיש צו מנהלי?

אז מה קורה עכשיו? עשרות אלפי אנשים, שיש להניח שהיתה להם סיבה טובה לא להיות אוהדים גדולים מדי של המדינה הציונית גם כך, מגלים עכשיו שהפעילות שלהם אסורה ושהם כמעט הוגדרו כאויבים. אם הם רוצים לעשות את מה שעשו עד כה, הם יצטרכו לרדת למחתרת. יש להניח שמאות או אלפים מהם אכן יעשו זאת, כי איך לומר – אם אתה חבר בתנועה האיסלמית, אתה כנראה לא מתרשם יותר מדי מהסמכות המוסרית של בוגי יעלון לאסור עליך משהו.

ואם אתה כבר במחתרת, אתה מחוץ לפעילות לגיטימית. ואם המדינה היא האויב, כמה מסובך זה להשתכנע לא לתרום לאיזו עמותה מפוקפקת, לא לציין בעצב את מותו של שאהיד, לא לחלק מפות עם תמונת פלסטין השלמה או להסביר איך אורי אריאל מסכן את אל אקצה, אלא לעבור לפעילות אלימה?

ואז יש לנו מאות או אלפי אנשים שקודם היו רחוקים מפעילות טרוריסטית, ועכשיו הם קרובים אליה יותר. ועכשיו צריך לעקוב אחרי כל האנשים האלה. ועכשיו תהיה גאות בכמות הרעש לעומת כמות האות, ואנחנו נענה את האנשים הלא נכונים. כשנעשה את זה, נדרבן הן אותם והן את קרוביהם לאחוז בנשק, כי רבאק, אם כבר עינו אותך, לפחות שתהיה סיבה ואם עינו את אחיך ואי אפשר אפילו להביא את זה לבתי המשפט, אז אתה תגבה מחיר מחוץ לערוצים החוקיים. וכמובן שאי אפשר יהיה לדבר על כל זה בבתי המשפט, ועל חלק ניכר מזה בתקשורת; צווי איסור פרסום וצווי איסור פרסום על עצם צווי איסור הפרסום. ואז יהיו פיגועים, ויהיו עוד מעצרים לא ממוקדים ועוד עינויים לא ממוקדים ועוד פיגועים ועוד דרישות לעוד סמכויות, כי אלו שיש לא מספיקות.

עד שתהיה פה מדינת חוק חלושה כדי כך שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה שם, בלשון האמירה החביבה על ליברטריאנים על הממשלה, והיא תהיה מיוצגת בעיקר על ידי אנשי לוחמה פסיכולוגית (hasbara, בלעז) כמו יאיר לפיד ובוז’י הרצוג. עד שעצם הדיבור על זכויות אדם ואזרח יהיה מגונה, כי מה אתה יפה נפש עכשיו, עוד שניה יכול להגיע מישהו עם סכין שמשום מה, המודיעין שלנו לא מצליח לזהות מראש.

הכת הצבאית החביבה על הכת הצבאית שלנו, זו של מצרים, כבר היתה בסרט הזה. לפני כשנתיים הוציא א-סיסי את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. מאז, יש גל טרור שמדינת המוחבראת שם לא מצליחה להתמודד איתו, והיא לוקחת לעצמה עוד סמכויות. מי היה מאמין.

[…]

הנחות היסוד של לוחמה א-סימטרית:

א. הכוח שלך, כשהוא מופעל בצורה לא מדויקת, הוא מכפיל כוח של האויב.

ב. האויב יעשה כמיטב יכולתו לגרור אותך לפעולה מופרזת. הפעולה המופרזת שלך מספקת לו לגיטימציה, מכרסמת בזו שלך, ומאפשרת לו לגייס.

הפתרון, והוא לא פתרון פשוט או מוחלט, הוא דה-אסקלציה: שימוש מוגבל, זהיר, מדוד בכוח. הפעלת אלימות או סמכויות כוחניות אך ורק כלפי אנשים שיש נגדם ראיות. זה מצריך אורח רוח, נחישות, ויכולת לספוג קורבנות – כי, ראו סעיף ב’, האויב יעשה הכל כדי להוציא אותך משיווי משקל.

אבל בשביל זה, צריך ערכים דמוקרטיים. צריך לומר שדמוקרטיה היא משהו ששווה להיאבק וכן, גם למות עבורו. שלא יהיו תמיד הצלחות, שאין 100% של בטחון, ואף על פי כן אנחנו לא נהפוך את עצמנו למבצר, לא נתנהל כמו יחידת ספצנאץ באפגניסטן, ושאנחנו נפעיל כוח מדויק כי כוח לא מדויק הוא עוול; הוא גוזל במקרה הטוב את החופש ובמקרה הרע את החיים של אדם חף מפשע. שאנחנו נצמצם את המגע עם האוכלוסיה הפוגעת כדי להקטין את החיכוך ובהתאם כדי להקטין את המוטיבציה של המפגעים. שההבטחות לבטחון מוחלט הן שקרים.

בישראל, שכבר החליטה לספח את הגדה, זה כנראה אבוד. למערב עוד יש סיכוי.

ועוד דבר אחד: יש אפליקציה קטנה וחיובית בשם Signal. היא זמינה לאייפון ולאנדרואיד. היא מאפשרת הצפנה קלה ומהירה בין משתמשיה. התקינו אותה, השתמשו בה, ועשו את שלכם כדי לדחוף את מדינת המוחבראת אחורה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)