תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן היה מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא היה חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא היה מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו היה בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות היה ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם כי מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא היה תומך בפתרון הזה, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – כי הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)