חוק הלאום ישרת את נתניהו על תקן “נתניהו טוב ליהודים” של 2015, וישכיח את המצב הכלכלי. אז מה עושים?

ביום רביעי האחרון נאלץ ראש הממשלה, מר לשלשת עופות, להופיע בפני הכנסת כדי לתת דין וחשבון על המצב הכלכלי-חברתי. מאחר ונתניהו יודע שזה שדה מוקשים בשבילו, שממנו הוא איננו יכול לצאת טוב, הוא נקט בתרגיל קלאסי: הוא סירב לדבר על נושא הדיון שדרשו 40 חברי כנסת והעדיף לשאת נאום על “חוק הלאום.”

בנאומו, אגב, חזר נתניהו שוב ושוב על המנטרה שמבחינת השמאל, “לא פינית – לא עשית.” זה משונה, כי המפלגה היחידה בישראל שפירקה התנחלויות היא זו של נתניהו: היא פינתה הן את סיני הן את ההתנחלויות שברצועת עזה וחלק מאלה שבצפון השומרון. בניגוד לעיוות ההיסטוריה שנתניהו עורך מאז, אגב, הוא היה שותף מלא להתנתקות. היו ארבע הצבעות בכנסת ובממשלה על ההתנתקות. נתניהו, שחשש שמא שרון יפטר אותו וישליך אותו אל המדבר הפוליטי, הצביע בעדה ארבע פעמים כמו הצ’יקנשיט שהוא. רק שבוע לפני ההתנתקות, אחרי שכשר אוצר הוא מימן אותה, הוא אזר אומץ והתפטר. אפילו הנחש בנעליים הגבוהות, הפחדן בוגי יעלון, הפגין יותר אומץ ציבורי מנתניהו.

מה קורה פה? מאד פשוט. נתניהו יודע שאנחנו הולכים לבחירות ב-2015. הוא יודע שהסיכוי שהממשלה שלו תעביר תקציב אפסי; יו”ר הקואליציה כבר אמר שהתקציב לא יעבור עד מארס. בקצב הנוכחי, ספק גדול אם תהיה ממשלה במארס. אם נתניהו מגיע לבחירות כשהנושא הוא חברתי, הלך עליו. אם הוא מגיע לבחירות כשהנושא הוא המפולת הדיפלומטית, הוא בבעיה. אם הוא מגיע לבחירות כשהנושא שלהן הוא הטרור, הוא שוב בבעיה. הפתרון: ללכת לבחירות על השאלה למי יש יותר גדול.

חוק הלאום, כתב יפה נועם שיזף, לא משנה בפועל שום דבר. ישראל היא כבר עכשיו מדינת כל יהודיה, מדינה דמוקרטית ליהודיה ויהודית לכל השאר. אזרחי ישראל הפלסטינים יודעים שהם חיים במדינה יהודית. אז מה מטרת החוק? המטרה כפולה: למשוך אליו את הגזענים המוצהרים שמהווים כיום חלק ניכר ממרכז הליכוד, ולשכנע אותם לעבוד עבורו בבחירות; ולהודיע לציבור הגזעני היהודי הגדול שהוא יכול לירוק בפרצוף של הפלסטינים הישראלים יותר טוב מנפתלי בנט.

שורה של אישי ציבור מהמחנה הלאומי התייצבו נגד חוק הלאום. הם כוללים את נשיא המדינה, רובי ריבלין; את משה ארנס, לשעבר שר הבטחון של נתניהו; את ציפי לבני, יוצאת חירות ההיסטורית; ואת לימור לבנת, שאמרה שתצביע בכנסת עבור החוק אם תורה כך הממשלה, אף שמדובר בחוק רע. נתניהו, שהפגין התלהבות קטנה מאד מהחוק בארבע השנים מאז שהוא על סדר היום, אימץ אותו בפתאומיות כשהתבררו מימדי חוסר ההישגים ב”צוק איתן.” יש לציין, אגב, שההתעקשות של נתניהו על חוק הלאום חותרת תחת הדרישה שלו מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית; ודאי שאבו מאזן לא יכול להכיר במדינה שהיהדות שלה מתבטאת בשלילה רשמית של זכויות המיעוט, בין השאר זכותו לשפה רשמית. נתניהו עושה את זה בכל זאת.

השאלה האם יש “נתניהו אמיתי”, ומה באמת הוא חושב, לא מעניינת. זה לא משנה אם נתניהו טיפה מתון יותר מכפי שהוא מציג את עצמו כרגע או שהוא התחפש בשנתיים האחרונות למישהו טיפה מתון יותר כדי להרוויח זמן. מה שברור הוא, שהוא מוכן להביא את השסע בין יהודים לפלסטינים בתחומי מדינת ישראל לשיא, אם זה יקמבן לו עוד קדנציה. למעשה, הוא תומך בחוק מסוכו אפילו יותר, “חוק זועבי”: המשמעות של החוק הזה היא שאם יש חבר כנסת פלסטיני שמעצבן את הרוב, אפילו אם הוא לא עבר כל עבירה ויועצים משפטיים אמרו שהוא לא עבר שום עבירה, האספסוף היהודי בכנסת יוכל לצבור קולות בקרב האספסוף היהודי הכללי על ידי הדחה שלו. החוק לא ניתן להפעלה כנגד חברת הכנסת זועבי על דברים שכבר אמרה, כי הוא לא חל רטרואקטיבית; אבל הוא יוביל ליופי של סתימת פיות בקרב חברי הכנסת הפלסטינים המכהנים.

למה הוא צריך עוד קדנציה, והרי בשלוש האחרונות שלו לא עשה דבר? קודם כל, אלה חיים די טובים, ונתניהו אוהב את החיים הטובים כל זמן שלא הוא צריך לשלם עליהם. שנית, לכו תדעו מה יקרה אם הוא לא יהיה ראש הממשלה. יכול להיות שמישהו בפרקליטות יתפוס אומץ ואשכרה יחקור את שלל הפרשיות שנקשרו אליו. נתניהו כבר היה בסרט הזה, בפרשת עמדי אחרי בחירות 1999; הוא רואה מה קורה לאולמרט; והוא שומע שעומדים לחקור את ברק. הוא יחזיק בכסא כמה זמן שהוא יכול, כדי שהיועמ”ש יוכל לומר לעצמו שאולי זה חמור, אבל על זה לא מדיחים ראש ממשלה.

אז מה עושים? (הבטחתי ואני מקיים.) יוסי שריד כבר קרא לפרישה בפועל מהכנסת של השמאל – פלסטיני ולא פלסטיני – אם חוק הלאום יעבור. אני עוד לא שם. פרישה מהכנסת היא שבירה של הכלים, כלים שלא ברור אם אפשר יהיה לאחות אותם. בהנתן שחוק הלאום הוא הצהרתי בלבד, לא הייתי פורש בגללו מהמערכת הפוליטית. כי מה נשאר אחר כך? התקוממות?

“חוק זועבי” הוא סיפור אחר. אם הדבר הזה עובר, המשמעות היא בעצם שיש פה שני סוגים של חברי כנסת, יהודים ופלסטינים. אם זה המצב, לשבור את הכלים ולהתיך אותם. במשחק הזה, תשחקו לבד. אבל חוק הלאום? עוד לא.

אז מה כן? ובכן, חוק הלאום צריך להעיר את כל היהודים הליברלים הטובים בישראל ולהבהיר להם שלהיות יהודי בישראל משמעו להיות בצד של הרעים. אחרי הטבח במערת המכפלה, מספר של חובשי כיפות סרוגות בעלי מצפון הסירו את הכיפה. הם אמרו שאותו סמל לא יכול לשמש גם אותם וגם את חנן פורת. כל איש יצטרך לפעול על פי מצפונו, אבל המטרה צריכה להיות כפולה: הן לזעזע את היהודים בישראל, הן לחסל את הלגיטימציה של המדינה היהודית בלבאנט בחו”ל. אפשר לארגן פניה משותפת לבית המשפט, באלפי אנשים, בדרישה להסיר את ה”יהודי” מתעודת הזהות שלכם – ולוודא שכל העסק פומבי מאד; אפשר, אם תמצאו כומר סימפטי, לבצע התנצרות פומבית אפשר להודיע שאתם מסרבים לשרת במילואים. כל דבר שיודיע שאתם מפסיקים להיות יהודים במדינה שהפכה מדינת אך יהודיה יהיה חיובי – בתנאי שיהיה לו הד. אתם הולכים למשרד הפנים כדי להוריד את ה”יהודי” מתעודת הזהות שלכם? צלמו בווידאו והעלו ליוטיוב. אם תהיה תופעה, כלי התקשורת העולמיים ישימו אליה לב.

כרגע, תומכי “חוק הלאום” טוענים שיש סביבו תמיכה יהודית מלאה. צריך להבהיר שזה לא המצב; שחוק הלאום לא נעשה בשמם של חלק ניכר מהיהודים. תהיה לכך גם השפעה חיובית, לדעתי, גם על אחינו הפלסטינים הישראלים, שיבינו שהם לא לבד במאבק הזה; שעם כל השסעים בינינו, אנחנו מתייצבים לצידם כשהם מוכרזים רשמית (ולא רק דה פקטו) כאזרחים סוג ב’.

אבל, כשנלך לבחירות, לא נדבר בכלל על חוק הלאום. אנחנו נדבר, שוב ושוב, על נושא אחד: על כך שנתניהו מתחמק מתקציב, על כך שהוא מחפה על חלוקת העושר מחדש שהוא מבצע, העברת העושר של מעמד הביניים והמעמד התחתון אל המעמד העליון, באמצעות קשקשת נוסח “חוק הלאום.”

כאשר אתם מתגברים על הפחד, אמר נפוליאון, אתם מעבירים אותו של שורות האויב. נתניהו כבר מפחד. אלמלא פחד, לא היה מגיע לכאן. אל תתנו לו להעביר את הפחד אליכם. נתניהו ניתן להפלה, וניתן ליצור כאן קואליציה אנטי-גזענית. הנטיה נראית נגדנו והגזענים צווחים בקול רם מעל כל במה – אבל שום דבר עוד לא נגמר. אולי, מתוך חורבות חוק הלאום, יבינו גם במפלגת העבודה וגם במרכז שלא מבין איך זה קורה לו, שהגיע הזמן לסולידריות גם עם הפלסטינים הישראלים. ואנחנו בסך הכל צריכים להזיז 15 מנדטים כדי לשלוח את נתניהו לתהומות הנשיה. לא הכל עוד אבוד.

כן, אני מסכים. צריך לעבוד על קריאת קרב משכנעת יותר. אבל בינתיים, גם זו תשמש.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

משה פייגלין מנצל את כוחו להרחקת ח”כים פלסטינים, ומתגאה בכך בפני מצביעיו

שלשום (ב’) ניצל ח”כ משה פייגלין את כוחו כסגן יו”ר הכנסת כדי להוריד את ח”כ ג’מאל זחאלקה, ראש סיעת בל”ד, מדוכן הכנסת. פייגלין הורה על כך לאחר שזחאלקה כינה אותו פאשיסט. אפשר לראות את התקרית כאן:

האם פייגלין הוא פאשיסט? איתמר ב”ז מהעין השביעית ליקט שורה של התבטאויות של פייגלין שמעידות על כך, אבל לדעתי הוא טועה. כדי שפייגלין יהיה פאשיסט, הוא צריך מדינה להפוך אותה לפטיש (fetish). כפי שמעידות שורה של התבטאויות של פייגלין, הוא לא פאשיסט; הוא פולקיסט או יודו-נאצי, כלומר כזה שמבחינתו לא המדינה חשובה – הוא רוצה להחליף אותה במלוכה, אם לשפוט על פי הצעת החוקה שעליה סמך את ידו – אלא קהילת הדם היהודית. כפי שכבר נכתב כאן, פייגלין התבטא בעבר במרומז בעד השמדת עם של הפלסטינים. פאשיסט? הלוואי.

אבל לשם שינוי, לא זו השאלה. השאלה המטרידה באמת היא איך אדם כמו פייגלין מכהן בכלל בתפקיד סגן יושב ראש הכנסת. ערכתי היום (ד’) ראיון טלפוני קצר עם זחאלקה, והוא ציין שלפייגלין יש זכות להיעלב, אבל אין לו זכות להוריד אותו מן הדוכן. הורדה מהדוכן היא צעד דרסטי ונדיר. פייגלין צריך היה לפנות לוועדת האתיקה, או לדרוש למחוק את הדברים של זחאלקה מהפרוטוקול; ואם התעקש על ההרחקה שלו, הוא צריך היה, על פי התקנון, להזהיר אותו שלוש פעמים לפני ההרחקה, מה שהוא לא עשה. זחאלקה אמר שהוא הגיש תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת. לאיפה זה יילך, אפשר לנחש לאור התקדים של הרחקתה של ח”כ חנין זועבי.

אבל יש שתי נקודות מדאיגות יותר, שמעידות על כך שלפייגלין אסור להיות בשום עמדה של כוח. לדברי זחאלקה, הורדה מהדוכן היא נדירה כל כך עד שהוא לא זוכר כזו ב-11 שנותיו בכנסת – עד להגעתו של פייגלין לתפקיד סגן היו”ר. מאז, אומר זחאלקה, הוריד פייגלין שלושה חברי כנסת מהדוכן: אברהים צרצור, מוחמד ברכה, והוא עצמו. לגמרי לא במקרה, שלושתם פלסטינים. לגמרי לא במקרה, שלושתם ראשי הסיעות של הסיעות הערביות בכנסת. זחאלקה ציין שאף אחד מסגני היו”ר האחרים לא הוריד חבר מן הדוכן. רק פייגלין עשה זאת, והוא הוריד רק חברי כנסת פלסטיניים.

כפי שאפשר לראות מהצעת החוקה של פייגלין (ראו למעלה), במלוכה העתידית שלו המעמד של פלסטינים לא ממש ברור. מצד אחד, הם אמורים להבחר לבית התחתון של הפרלמנט (הכנסת), אבל מצד שני, אמור להיות להם פרלמנט מסורס משלהם, שהיהודים יוכלו לפזר בכל עת. קשה שלא לקבל את הרושם שפייגלין מפעיל את העקרונות של החוקה שלו על חברי הכנסת הפלסטינים כבר כעת. הנקודה החשובה כאן היא שפייגלין מצנן, כבר עכשיו, את חופש הביטוי של חברי הכנסת הפלסטינים: זחאלקה אמר לי שכאשר פייגלין משמש כיו”ר, כאשר הוא – זחאלקה – עולה לבמה, “אני צריך לעשות חשבון אם הוא יוריד אותי או לא, אני צריך לצמצם את חופש הביטוי שלי כח”כ.”

ואם מישהו חשב בתמימותו שפייגלין אולי שגה, אולי הוא לא מכיר את תקנון הכנסת, או לא הבין מה הוא עושה, אני מבקש ממנו להביט בתצלום הבא (הצילום של גיל קידרון, הובא אצל טל שניידר):

כלומר, ההורדה של זחאלקה מהדוכן משמשת את פייגלין לעשיית הון פוליטי בקרב האספסוף היהודי. זחאלקה אמר בלגלוג שהוא מתגעגע לגזענים של פעם: לפחות הם האמינו במה שהם אומרים; כאן, לדבריו, יש אופורטוניזם פוליטי.

אני הייתי נזהר מאמירה כזו; פייגלין מאמין לדעתי בכל מילה שהוא אומר. האופורטוניזם מסייע לו, כן, אבל הוא לא מעמיד פנים. קשה שלא לקבל את הרושם שהימין היהודי עושה ככל יכולתו כדי לדחוק את חברי הכנסת הפלסטינים אל מחוץ לכנסת, להבהיר להם שתפקידם כעלה תאנה של התיאוקרטיה היהודית הסתיים. מה יקרה אחר כך? כשהאזרחים הפלסטינים יאבדו את היצוג שלהם? אז – אם יורשה לי לצטט משורר ציוני – תינתן רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע. כשאין יצוג פרלמנטרי, הדרך למלחמת אזרחים סלולה.

וזה, בסופו של דבר, הפתרון האחרון שנותר לימין היהודי, בלשון הסיסמה הנוכחית שלו: נכבה עכשיו. לשם פייגלין חותר. לא ברור עד מתי יוכלו הישראלים הפלסטינים להעמיד פנים שהנוזל שמזרזף עליהם הימין היהודי הוא גשם, אבל כשיבוא הפיצוץ, זכרו: הוא לא קרה מעצמו. היה מי שדחס את חומר הנפץ, היה מי שהרכיב את המרעום, היה מי שנתן את פקודת האש.

ולאיש השקט במשקפיים, עם הקול הרך והחיבה למריחואנה, היה חלק מרכזי בכך. אל תטעו בו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להודות לכל מי שטרח והגיע אמש למפגש הבלוג, למרות מזג האוויר הלא ידידותי. אני חייב למישהו ממכם פוסט, אבל מאחר וזה יום ארוך והייתי מותש בשלב השאלות, אני לא זוכר על מה; אנא הזכירו לי. כמו כן, שמעתי דבריכם ואני אמשיך. אשתדל להפוך את המפגשים הללו למשהו רבעוני.

(יוסי גורביץ)

נתניהו נהג לומר שהשנה היא 1938. עכשיו הוא לוקח אותנו ל-1944

יש בדרן (?) בשם אבישי עברי, חלק מקבוצת לאטמה, שבקרוב ימומן על ידי כספי המסים שלכם, כשלאטמה תעלה את התכנית החדשה שלה ותוכיח בכך שההומור הישראלי מת. לפני מספר ימים, כתב עברי בעמוד הפייסבוק שלו שהוא חולם על מפלגה, שבין השאר תציע את החוק הבא:

“חיקוק חוק טרור חדש לפיו העונש היחיד על עבירת טרור נגד מדינת ישראל (מפיגוע, דרך כל התארגנות או קשר לפיגוע כמו תכנון, שילוח, ציוד או הסתרה כשפיגוע כולל גם זריקת אבנים בכל גיל או התקרבות מאיימת לעבר שוטר או חייל. זה כולל גם גניבות חקלאיות מיהודים בלבד או הטרדות מיניות של יהודיות אם הוכח מניע לאומני) יהיה מוות, החרמת רכוש, הריסת בית וגירוש משפחת המפגע. (בהסכם עם מדינה שלישית).”

ההדגשה שלי. הטקסט הזה לא כל כך מפתיע: אנשי לאטמה עסוקים במרץ בהוכחת כל סטריאוטיפ של שמאלנים על הימין ההזוי. חבר אחר בקבוצה, טל גלעד, כבר כתב בשעתו

“אז הערבים שוב בזעם בלתי נשלט, הפעם על הריסת באיזור ואדי ערה. וכמובן שגם הכלבה המזועבת אצה לשם. אני כל כך רוצה פה את הסינים לשנה אחת. רק שנה אחת, זה יספיק. לא עוד הפגנות נגד המדינה. המוני מפגינים נעלמים במפתיע ואיש לא יודע על גורלם, ארגוני שמאל נעלמים, איש לא מעז להניף את דגל פלסטין, חברי כנסת קורעי חוק מסוימים נשלחים למעצר בית עם אופציה לשדרוג למאסר עולם ברוטשילד, הכלכלה פתאום משתפרת פלאים, התל"ג דוהר, מקדונלדס מולאם ללא פיצויים לזכיין, אין אוהלים ברוטשילד, התקשורת לפתע מאירה פנים לאזרח ומוותרת על זכות הציבור לדעת ועל חופש הביטוי, המדינות מסביב משתתקות, האו"ם וארגוני זכויות האדם משתתקים, ארה"ב מחזרת, יו"ש מסופחת ומספר התושבים היהודים שם פתאום עולה בהרבה על מספר הערבים שנשארו בחיים. הכל פתאום שקט ונורמלי. שנה אחת. נו, מה אכפת לכם.”

לאטמה, בקצרה, היא קבוצת ה”סאטירה” של הנאצים היהודים.

אבל הסיפור הוא לאו דווקא קיומם של נאצים יהודים – זה ידוע די זמן – וגם לא העובדה שהם הופכים במהירות מדאיגה למיינסטרים. הסיפור הוא על ראש הממשלה לשלשת עופות. אתם יודעים, ההוא שאחראי על רשות השידור. כלומר, ההוא שאחראי למציאת עבודה על חשבון הציבור לנאצים היהודים עברי וגלעד.

נתניהו, למדנו לפני מספר ימים, מתכוון בקרוב להגיש הצעת חוק – עוד הצעת חוק – שתדרוש את שלילת התושבות והזכויות הסוציאליות של “מבצעי פעולות טרור ועבירות חמורות שהמניע שלהן לאומני, כמו הסתה לפגיעה במדינה.” נניח עכשיו לעובדה שיש יסוד סביר לחשוד, בהנתן שמדובר בנתניהו, ש”הסתה לפגיעה במדינה” תכלול את שלילת זהותה כמדינת אדונים יהודית או “הפגנות נגד המדינה,” כלשונו של גלעד; הבעיה הזועקת יותר בהצעת החוק של נתניהו היא שהחוק מיועד לפגוע לא רק במבצע העבירה עצמו, אלא גם בבני משפחתו – כמו אצל היודו-נאצי עברי.

נתניהו נהג לומר שהשנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה. הוא אמר את זה לפני עשור. ובכן, חלף זמן מאז, ועכשיו נתניהו מכוון את השעון ל-1944. ספציפית, לימים שאחרי ההתנקשות בהיטלר, ב-20 ביולי. אז הכניס המשטר הנאצי – שהיה אז בשיא הרדיקליות שלו – לשימוש את התפיסה המשפטית של זיפֵּנְהַאפט (Sippenhaft).

זיפנהאפט משמעו “אשמת דם.” התפיסה, שלטענת הנאצים היו לה שורשים במשפט הגרמאני הקדום – מה שלגמרי יכול להיות – אמרה שלא רק אדם אחראי על הפשעים שהוא מבצע, אלא גם המשפחה שלו. הוא אחראי כלפיה והיא אחראית עליו, והיא תשא בעוונו. זה, נזכיר, המשטר הנאצי ביום רע במיוחד. אין הרבה דוגמאות דומות מהמשפט של המאה ה-20, אלא אם אנחנו חושבים על המשפט הסובייטי בתקופת סטאלין.

סוג של זיפנהאפט מופעל על ידי המדינה היהודית בשטחים הכבושים כבר עשרות שנים: הריסת בית משפחתו של המפגע. לעתים קרובות, המפגע עצמו כבר מת, כך שהענישה איננה כלפיו אלא כלפי בני המשפחה. נהוג לתרץ את הפגיעה הזו באנשים שלא פשעו ב”צורך בהרתעה.” אבל כל התפיסה המשפטית שלנו מבוססת על הרתעה: אם תגנוב, תהיה צפוי לכך וכך שנות מאסר; תרצח, למאסר עולם; תאנוס, לכמה שעות מעצר ולראיון מתייבב אחר כך. אלא שההרתעה הזו מכוונת לא כלפי סביבתו של הפוגע, אלא כלפי הפושע עצמו. רק כאשר מדובר בלא יהודים שיוצאים כנגד המדינה היהודית, אנחנו מתחילים לדבר על הרתעה על ידי פגיעה באנשים שהם חפים מפשע. אלא שכמובן, הם לא חפים מפשע: הם הרי לא יהודים במדינה היהודית.

החוק של נתניהו אמור להרחיב את הזיפנהאפט שכבר מופעל בשטחים הכבושים גם על אל קודס המסופחת ועל ישראל גופא. בכך הוא מקרב אותנו עוד יותר אל מקורות החשיבה של הימין היהודי: התפיסה שאזרחות, כפי שהיא מובנת מאז המהפכה הצרפתית, היא רעיון זר, יווני, מנוון, ומה שחשוב הוא האתנוס וקהילת הדם. האזרחות הישראלית, אומר לנו נתניהו שוב ושוב, היא כקליפת השום; תושבות ישראלית, אפילו פחות מכך. אם אתה שייך לקהילת הדם הנכונה, רק אתה תעמוד לגורלך. אם תשתייך לקהילת הדם הלא נכונה, גם אם אתה מחזיק בפיסת נייר כחולה עם סמל המנורה עליה, אז נחיל עליך את משפט הדם הגרמאני העתיק אליבא דהימלר. “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו יומתו”? מספיק עם הניוון הדמוקרטי-ליברלי-מערבי שלכם.

כמובן, אנחנו מדברים על לשלשת עופות. בהחלט יתכן שהחוק הזה, כמו גם חוק הלאום שלו, הם ביצה שלא נולדה. בהחלט יתכן שכל המטרה של הדיבורים על הכנסת זיפנהאפט לחוק הישראלי מטרתם לקושש קולות בקרב המצביעים.

אבל צריך לשים לב לאילו מצביעים מכוון נתניהו, ומה הוא חושב שהם רוצים. התולעים צועדות.

הערה מנהלתית: אני מזכיר שמחר (יום שלישי, ה-25 בנובמבר), בשעה 20:30, ייערך מפגש בלוג בבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אנא תרמו סכום קטן במקום וקנו שתיה או משהו דומה. בתכנית: הרצאה בשם “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” שתמשך כשעה, ולאחר מכן דיון חופשי במשך כשעה.

(יוסי גורביץ)

בסיועה של המשת”פית ציפי לבני, נתניהו קובר שוב את הסיכוי לשוויון, ולו הצהרתי, במדינה היהודית

ציפי לבני עשתה השבוע תרגיל לשרי הימין, שדורשים את חקיקת חוק הלאום, ובאמצעות סעיף פרוצדורלי פיזרה את ישיבת וועדת השרים לענייני חקיקה. נתניהו רתח, בנט צווח, ולבני הגישה הצעת חוק נגדית. בהצעה הזו, נכלל סעיף שלא קיים באף אחד מחוקי היסוד של ישראל: שוויון לכל אזרחיה.

כיומיים לאחר מכן, לבני נבהלה מעצמה וגנזה את החוק. היא ביצעה נסיגה צרפתית והודיעה שהיא מצטרפת להצעת החוק של נתניהו. בחוק של נתניהו לא יהיה סעיף שקובע שוויון, אבל נתניהו גירד מאיזשהו מקום חוות דעת שאומרת ש”אנו סבורים כי קריאה משפטית נכונה של הדברים מלמדת כי השוויון נכלל בגדר העקרונות שעל יסודם תגובש הצעת החוק הממשלתית בנושא.” וואלה. “קריאה משפטית נכונה”? מה יקרה אם, נניח, שופט שלא מאמין בשוויון יתבקש לקרוא את החוק? למה לא לכתוב דברים כפשוטם?

כי, בסופו של דבר, זו הסיבה שלבני נבהלה וחזרה בה. ישראל משווקת את עצמה בעולם כ”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון,” אבל היא מעולם לא היתה דמוקרטיה. עד דצמבר 1966, חל בה משטר צבאי על אזרחיה הפלסטיניים. אחרי 1967, היא החלה בסיפוח דה פקטו של השטחים הכבושים; את אל קודס ואת רמת הגולן היא סיפחה אף דה יורה, מהלך שאף אחד בעולם לא מכיר בו. אבל המדינה היהודית בלבאנט הקפידה תמיד שלא להיות שוויונית, להיות תמיד דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר. היא העבירה חלקים ניכרים מהאדמות שבזזה מפלסטינים לידי קק”ל, כ-13% מאדמות המדינה, וסיבת המהלך היתה אחת: לממשלת ישראל יש בעיה חוקית להפלות פלסטינים ויכול להיות שלשופטים שלה לא תהיה ברירה, אחרי 15 שנות דיון, אלא להכיר בכך שלפלסטינים ישראלים יש זכות לאדמות הציבור; לקק”ל, ארגון יהודי בלבד, אין שום בעיה כזו.

על העוולה הגדולה הזו, אפשר להוסיף שורה של תקנות אחרות: העובדה שמעולם לא נבנה ישוב לפלסטינים ישראלים, העובדה שאין תוכניות מתאר לרוב הישובים שלהם (מה שהופך כל בניה בהם ל”בלתי חוקית”), העובדה שישובים פלסטיניים לא מקבלים – בניגוד לישובים יהודיים – שטחים לפיתוח תעשייתי, כדי שאפשר יהיה לומר אחר כך שהם נחשלים. על העובדה שממשלות ישראל נמנעו בעקביות מלשתף מפלגות ערביות (להוציא המפלגות המאולפות של ימי בן גוריון) בקואליציה, כלומר מנעו מהן גישה דה פקטו לכוח ולחלוקת המשאבים, אין צורך להרחיב את הדיבור.

כל זה יכול לעבור מהעולם, אם יהיה חוק יסוד שיקבע שישראל תהיה מדינה שוויונית כלפי כל אזרחיה. אפילו אשר גרוניס, שתומך במעצר מונע של אנשים שלא הועמדו לדין ושהמעמד החוקי שלהם לא הוברר, יתקשה לעקוף דברים מפורשים כל כך. ולכן סעיף כזה מעולם לא עבר. דן מרידור, שהגניב את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתחת לאפם של הח”כים החרדים, רצה לכלול סעיף שוויון אבל ידע שאם יכניס כזה, החוק יופל.

התוצאה היא ש-238 שנים אחרי הצהרת העצמאות של ארה”ב, שקבעה ש”כל הגברים נוצרים שווים”, ו-225 אחרי שהכרזת זכויות האדם והאזרח של צרפת הכריזה על שוויון בפני החוק ועל זכותו של כל אזרח לשרת בשירות הממשלתי בכפוף ליכולתו, המדינה היהודית מסרבת להכריז על שוויון בין אזרחיה. כן, מסרבת: כי ממשלת נתניהו לא החלה בקבורת הרעיון של שוויון השבוע.

לפני כחמש שנים, בינואר 2010, דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה של ממשלת נתניהו את הצעת החוק של אחמד טיבי, שקבעה דבר פשוט: שהקצאת הקרקעות בישראל תהיה שוויונית. השרים דחו את ההצעה, כשדן מרידור ובוז’י הרצוג נמנעים. בהחלטה השבוע, משחקת לבני בתפקיד הרצוג דאז: הורגת את סעיף השוויון.

על ציפי לבני, שמתחרה על תואר האפס הפוליטי המוחלט עם יאיר לפיד, אין טעם להכביר מילים. ואשר לממשלה שמתיימרת להיות ממשלת כל אזרחי מדינת ישראל, ושתובעת מהאזרחים הפלסטינים שלה נאמנות אבל מסרבת בתוקף להבטיח – עזבו לקיים, להבטיח – להם שוויון, אפשר להיות בטוחים שבשלב כלשהו היא תודיע לנו שאם האזרחים הפלסטינים שלה לא מרוצים, הם יכולים ללכת. ראש הממשלה שלה אמר בדיוק את זה לפני פחות משבועיים. זו “רוח השוויון” שעליה חושב נתניהו; ואם לבני לא הצליחה להבין את זה עד כה, אז היא מטומטמת מכדי לשאת בתפקיד ציבורי. לבני, כמובן, לא מטומטמת; היא פשוט חושבת שהבוחרים שלה מטומטמים. ואם היא תעבור שוב את אחוז החסימה, היא תצדק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום שלישי הקרוב, בשעה 20:30, ייערך מפגש בלוג בבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אנא תרמו סכום קטן במקום וקנו שתיה או משהו דומה. בתכנית: הרצאה בשם “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” שתמשך כשעה, ולאחר מכן דיון חופשי במשך כשעה.

(יוסי גורביץ)

ראש השב”כ חשף את שקריו של ראש הממשלה. זה מעשה של אומץ אזרחי לגמרי לא מקובל במקומותינו

אני הולך לעשות משהו נדיר, שבדרך כלל אני מצטער עליו תוך זמן קצר: לומר מילה טובה על פקיד בכיר. במקרה שלנו, הפקיד הוא יורם כהן, ראש השב”כ. הבוקר (ג’) הוא הופיע בכנסת, ושם עשה דבר כמעט חסר תקדים.

כהן אמר חד וחלק שיו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, “לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן.” הוא אמר עוד שהסיבות לעליית האלימות בירושלים הן רצח הנער מוחמד אבו ח’דיר, כמו גם הכרכור הפסיכוטי סביב הר הבית מצד חברי הכנסת ושרי הימין.

במילים בוטות, כהן הוציא את הממונה הישיר עליו, ראש הממשלה לשלשת עופות, שקרן. נתניהו חזר על ההאשמות שלו נגד אבו מאזן גם אחרי הטבח בירושלים הבוקר, והאיש שמתאמץ לעשות כל דבר יותר גרוע ממנו, שר הכלכלה נפתלי בנט, אמר דברים חריפים עוד יותר.

ממשלת נתניהו משקיעה מאמצים ניכרים בסימונו של אבו מאזן כאויב החדש, כשהיא מאשימה אותו פעם אחר פעם ב”הסתה.” מה היא בדיוק ה”הסתה” הזו, לא ממש ברור: הממשלה לא מספקת דוגמאות חד משמעיות. ההתנהלות של נתניהו ושריו כלפי אבו מאזן תמוהה, בלשון המעטה. הכוחות הפלסטיניים סייעו לכוחות הכיבוש במהלך המבצע לריסוק החמאס בגדה (שהוסווה, כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של ממשלת נתניהו כנגד הציבור, כ”מבצע להשבת הנערים” שהממשלה ידעה שנרצחו), והכוחות הפלסטיניים ששומרים על הגדה מפני התלקחות הם מה שעומד בינינו ובין התקוממות של ממש.

מה רוצים נתניהו ושריו? איך הפך אבו מאזן ליורש הדחלילים הקודמים, התכנית הגרעינית האיראנית, דאע”ש והמנהרות של חמאס? קשה מאד להבין. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שנתניהו יודע שהפעם המהלך הפלסטיני באו”ם רציני, שהפלסטינים ידרשו לתת מסגרת זמן לסיום הכיבוש ושהם עומדים לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג, ושהמשחק הישראלי בגדה עומד לקבל תפנית שאחריה לא תשאר לו כל לגיטימציה – ושלכן הוא מכין את הציבור הישראלי לכיבוש מחדש של הגדה ולהפלת הרשות הפלסטינית.

כדי לעשות את זה, צריך לבצע מניפולציה במודיעין. כאן החשיבות של הצעד של כהן: הוא עומד כחיץ בין נתניהו ובין הציבור, מפריע לנתניהו לדרדר אותנו למלחמה עם הרשות הפלסטינית באמצעות הקרקורים הבלתי פוסקים על “הסתה לטרור” מצד אבו מאזן.

כמובן, יש לכהן סיבות מקצועיות טובות לכך: הוא יודע שהפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני עם הרשות הפלסטינית יכולה לפתוח את שערי הגיהנום. הוא ודאי זוכר את אחד מרגעי השפל של ארגונו, כאשר הראש אבי דיכטר נאלץ להודות ש”מערכת הבטחון לא סיפקה לעם ישראל את חליפת המגן הראויה לו.” והוא לא רוצה לראות רגע כזה רשום גם על שמו. גם לראשי השב”כ יש מורשת, וכהן, שנמצא במחצית השניה של הכהונה שלו, ורואה איך קודמיו הופכים לכוכבי סרטים, ודאי חושב עליה.

ולמרות הכל, אומץ כזה – אומץ אזרחי, היכולת לעמוד מול הממונים עליך, לומר לציבור את האמת כשהם מנסים להסתיר אותה – נדיר כל כך במקומותינו, שיש לברך עליו בכל פעם שהוא מפציע. כהן רשאי לחזור עכשיו לשגרת הפעילות שלו כשוטר חשאי, שהיא לדכא את האוכלוסיה הפלסטינית אבל לא עד לרמה שהיא תתפוצץ, ואני לשלי.

ולציבור הישראלי אין עוד תירוץ לא לדעת שמה שנתניהו אומר על אבו מאזן הוא שקר ומניפולציה במודיעין: ראש השב”כ עצמו אמר זאת. בדרכו שלו, כהן מנסה למנוע את שפיכות הדמים הגדולה; נתניהו מדרבן אליה. כשהפיצוץ יבוא, וכנראה שהוא יבוא כי ראש השב”כ לא באמת יכול למנוע מראש ממשלה לצאת למלחמה שזה רוצה בה, אסור יהיה להניח לנתניהו להתחמק מאחריותו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב עומס עבודה חריג מהמקובל, סביר להניח שמספר הפוסטים השבוע יהיה קטן מהרגיל (למעשה, יתכן שזה יהיה הפוסט היחיד.) עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

חובשי הכיפות לא מסוגלים להתמודד עם המציאות שהתיאוריה שלהם יוצרת, ועל כן הם צריכים לעקם אותה. המקרה של יוסי בן עטר

יש, כמסתבר, שדרן בשם יוסי בן עטר, שפועל ב”גלי ישראל.” זה האחרון הוא הרדיו האזורי של הפולשים היהודים בגדה המערבית. מאחר והוא רדיו אזורי, הוא אמור להיות כפוף לרשות השניה; אבל מאחר והרשות השניה לא יכולה לפעול בגדה המערבית, כי רשמית השטח מעולם לא סופח לישראל, אז המוח היהודי מצא פתרון: “גלי ישראל” מופעלת על ידי “הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה – איו”ש,” גוף שהוקם על ידי אלוף פיקוד מרכז. אתם יודעים, כמו “מל”ג איו”ש”, שהכירה ב”אוניברסיטת” אריאל.

למה אני מזכיר את בן עטר? כי לפני שלושה ימים הוא פרסם את הסטטוס הזה:

(הקרדיט לצילום המסך שייך לחיים לוינסון.)

אף מילה בסטטוס הזה לא נכונה. כן, יש סוחר נשק בשם מוחמד אבו ח’דיר שנעצר בחשד למעורבות בנסיון הפיגוע שמתאר בן עטר, אבל הוא חי ובמעצר. בן עטר טפל עלילת שווא על נער שנרצח על לא עוול בכפו. כשהובהר לו הנושא, וכנראה משהבין שלמשפחת אבו ח’דיר יש עורכי דין, נבהל בן עטר ופרסם את הסטטוס הפחדני הבא:

שממנו אי אפשר להבין בכלל מה הוא כתב.

למה בן עטר טפל את העלילה הזו על אבו ח’דיר? ובכן, סביר להניח שהוא לא האיש שבדה אותה. סביר להניח שהיא מסתובבת בצינורות המקובלים של המגזר כבר כמה זמן. אחרי הכל, המגזר כבר טען כלפי אבו ח’דיר שהוא נרצח על רקע הומוסקסואלי, או שהוא נרצח על רקע מריבת חמולות.

מי שמכיר את הנושא, לא באמת יופתע. אחרי רצח רבין, קמה תעשייה שלמה של תיאוריות קונספירציה. היא החלה יומיים אחרי הרצח, כשהתחילו בחלקים האחוריים של בתי הכנסת להפיץ שמועות על כך שיש איש שב”כ שהתאבד (באוזני שמעתי.) מעבר לטענות על כך שרבין לא נרצח על ידי הימין הדתי אלא על ידי השב”כ, שמעון פרס, או בכלל התאבד, מהר מאד עבר מגזר חובשי הכיפות לקו הגנה אחר: כן, רצחו אותו, אבל הגיע לו. תוך יממה מהרצח – שמעתי את זה בירושלים, בדרך לעבור על פני הארון – כבר החלו את הקשקוש על כך ש”רבין רצח יהודים באלטלנה.” לא נכנס עכשיו לכל סיפור אלטלנה, רק נזכיר שרבין לא פיקד על הכוחות שהטביעו את הספינה, ושהוא התמודד עם הנסיונות של מורדי האצ”ל להשתלט בכוח על מטה הפלמ”ח בחוף תל אביב – נסיונות שנעלמים כבמטה קסם כשתומכי הרצח מדברים על הפרשה.

ומי שזוכר את הטבח במערת המכפלה, ואת הצורך לתרץ אותו כשהאלכוהול התפוגג יחד עם הקריאות “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת, יזכור שהתומכים ב”ברוך הגבר” השתמשו באותו הטיעון המפגר בדיוק: הקורבנות לא היו חפים מפשע כי הם תכננו טבח, גולדשטיין למד על התכנית שלהם, הלך והוציא לעצמו ביטוח חיים גדול במיוחד, הצטייד בנשק, שם אוזניות ירי כדי לא לשמוע את הזעקות, והלך לבצע את הטבח הקדוש שלו.

וכל זה, כמובן, לא כולל את תיאוריות הקונספירציה של ישראל הרשמית: את הטענה ששני ילדים שנורו על ידי שוטר מג”ב לא באמת מתו, לא באמת נורו, ככה לא נופלים אנשים שחוטפים כדור ואיפה הדם; את הטענה שמותר לירות למוות בילד בן 14 שיצא לקטוף קוצים כי הוא חצה גדר דרך פרצה מוכרת; את הירי בילד בן 11 בעיסאוויה שלשום כי, נו, הוא היה בהפגנה; ואת כל התירוצים הרשמיים שבהם היהודים בישראל משקרים לעצמם כדי לא לראות את המציאות. לא, המגזר בודה לעצמו קונספירציות משלו ברגע שבו אי אפשר יותר להכחיש את העובדה שתפיסת העולם שלו בוראת מפלצות.

לא שהעובדה שאנשים שחבר דמיוני עומד במרכז עולמם הרוחני ממציאים לעצמם עולמות אחרים צריכה להפתיע אוותנו במיוחד; אבל למה החיבה לתיאוריות קונספירציה שמחפות על רצח?

כי, אתם מבינים, הם באמת מאמינים שזה לא יכול לקרות להם. הם באמת מאמינים שהם שונים, טובים יותר. שהמיסטיקה שלהם היא לא מיסטיקה, היא באמת חיבור לעולמות העליונים; שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, גם כאשר הם רוצחים בני רוצחים. ומאחר ואי אפשר להסביר את הרצח, ומאחר ואדם שפוי לא יכול לקבל אותו, ומאחר והתבוננות ישרה תודה שהרצח נובע מהחזרה הבלתי פוסקת על הטענה שלא יהודים אינם בני אדם, ומאחר וכל זה ישים את האדם הדתי ההגון – ויש עדיין כמה כאלה – במצב בלתי נתפס, אז צריך להכחיש את המציאות. ויש שתי דרכים בסיסיות לעשות את זה: אחת לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה” ולמצוא אחראי אחר (קנוניה של השב”כ, רצח על כבוד המשפחה), או לומר שכן, היה רצח, אבל הוא היה מוצדק.

לרצח אבו ח’דיר, נזכיר, קדמה הסתה כבדה מצד מנהיגים במגזר של חובשי הכיפות. בערב הרצח עצמו, קרא אריה קינג – ממנהיגי הימין הדתי בירושלים – בכנס של חב”ד “אני קורא מפה לכל הפנחסים שיש פה… משה לא עשה את המעשה, פנחס עשה את המעשה… לכל אחד מאיתנו יש את המשימה. אנחנו רואים את שלושת הילדים… המנהיגים שלנו עוברים על זה בשתיקה והחיים של האויבים שלנו הם חיי שגרה… השכנים הערבים מדי יום לפחות שלושה יהודים מותקפים בירושלים ואנחנו שותקים לא עושים מהומה… הרב’ע שנמצא פה איתנו מצפה מאיתנו לעשות את מעשה פנחס.”

פנחס בן אהרן הכהן היה האיש שלקח חנית ודקר למוות את הנשיא זמרי ששכב עם אישה מדיינית. כפרס על כך, העניק לו יהוה כהונה נצחית. פנחס, במיתולוגיה היהודית, הוא הקנאי שפועל גם בלי סמכות של בית משפט, ויש שורה של עבירות שעליהן הדין הוא “קנאים פוגעים בו.” קשה לחשוב על קריאה מפורשת יותר לרצח. אם קינג היה מטיף פלסטיני מוסלמי, יש סיכוי סביר שהוא היה מחוסל על ידי מל”ט; מאחר והוא יהודי, הרי שלמיטב ידיעתי הוא אפילו לא נחקר.

כמו יגאל עמיר, ובמידה פחותה ברוך גולדשטיין, גם שלושת רוצחיו של אבו ח’דיר היו שליחי ציבור. הרצח לא בוצע סתם כך: הוא התרחש על רקע אווירה שבה בכירים בציבור חובשי הכיפות פמפמו שוב ושוב את הצורך בנקמה, מבנט בממשלה ועד לראש בני עקיבא העולמית שרצה “300 עורלות פלישתים.” חשוב לציין שנקמה היתה גם היתה: בצה”ל לא התאמצו יותר מדי לתפוס את החשודים ברצח שלושת הנערים בחיים, והחיילים הרסו בפועל את בתי המשפחות שלהם לפני שהגיע צו ההריסה הרשמי. אבל הנקמה הרשמית, הקבועה, זו שתמיד נמצאת שם, לא מספקת את חובשי הכיפות: הם תמיד רוצים יותר דם.

ואחר כך נבהלים מעצמם, מהמפלצת שמביטה אליהם מן הראי, ורצים לשטוף את הידיים – ולשם כך, צריכים מישהו אחר להטיל בו את האשמה, או לומר שהקורבן הרוויח את זה ביושר. ככה זה, במגזר הערכי ביותר בעיני עצמו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המושך בחוטים של ראש הממשלה מבהיר לאן אנחנו הולכים, וראש הממשלה ממהר לרקוד לחלילו

שלדון אדלסון, השוגר דדי של ראש הממשלה לשלשת עופות, התבטא בפומבי באשר ליחסו לדמוקרטיה הישראלית: “לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ”ך.” אדלסון אמר את הדברים בטכס של “ועידת הקהילה הישראלית-אמריקאית באמריקה,” ארגון הבל כלשהו.

אדלסון אמר שם עוד כמה דברים מעניינים: ש”העם הפלסטיני הומצא כדי להשמיד את ישראל,” וש”הוא שונא את העיתונות,” כי זו מתמקדת ב”חצי הכוס הריקה.” ובאמת, קשה להבין אותה: מה כל כך רע בעולם, כשאתה מיליארדר שמשחק בפוליטיקאים כאילו היו בובות? אדלסון והמיליארדר חיים סבן הציעו זה לזה לרכוש את הניו יורק טיימס כדי “לאזן את הסיקור שלו” בנושאי המזרח התיכון, והאספסוף המקומי מחא כפיים בהתלהבות.

לא ברור איפה נגמרת הקריקטורה האנטישמית אדלסון ואיפה מתחיל ראש הממשלה נתניהו. הקשרים בין השניים הדוקים מדי. ברור, עם זאת, שנתניהו לא יתנער מהאיש שמממן אותו. אדלסון מספק לנתניהו שוחד בחירות יוצא דופן, אולי חסר תקדים בתולדות הדמוקרטיות: עלון שמשמש כבטאון לשכתו של נתניהו, בין אם הוא ראש הממשלה ובין אם הוא ראש האופוזיציה.

היום מיהר נתניהו להבהיר שהוא הבין את הנחיות הפטרון: הוא קרא ל”כל המפגינים בגנותה של ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית” לעבור “לפלסטין או עזה,” ו”לא נערים עליהם כל קושי.” יש להניח שנתניהו התכוון למפגינים הפלסטינים-ישראלים, שזה חמור דיו: הוא מאיים עליהם בנכבה שניה. אבל, כשראש ממשלה מדבר, לא חשוב למה הוא התכוון: חשוב מה הוא אומר. ונתניהו דיבר על כל המפגינים כנגד ממשלתו. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? נסו את תוניסיה.

כדאי להסתכל על צורת הפעולה של “לשכת ראש הממשלה היום” כדי להבין את הצורה שבה חותרים אדלסון ונתניהו תחת הדמוקרטיה הישראלית. “ישראל היום” מחולק בחינם. אפשר היה לחשוב, אם כן, שהוא יתקיים מפרסומות. אבל לא: הוא מוכר פרסומות במחיר נמוך יותר משל מתחריו, וכתוצאה מכך הוא שובר את השוק שלהם. אדלסון מפסיד סכומים לא ידועים אבל כנראה גבוהים מאד על “לשכת ראש הממשלה היום.” יש לו מספיק כסף מלוכלך כדי שיוכל להוציא סכומי עתק על חיסול הדמוקרטיה הישראלית והעיתונות שנואת נפשו, שתיהן במכה אחת.

הצעת חוק כנגד הנסיון הזה לחסל את הדמוקרטיה הישראלית – וכן, אין דמוקרטיה בלי חופש עיתונות, וזה לא מקרה שאדלסון ונתניהו נגד שתיהן – עומדת בימים אלה לדיון. מדובר בהצעת חוק בעייתית, שקובעת שלא ניתן יהיה לפרסם חינמון אלא שתהיה חובה לגבות עליו תשלום. “ישראל היום” ואדלסון, כמובן, יצאו בקמפיין היסטרי נגד הצעת החוק.

זו הצעת חוק בעייתית, ואין ספק שאפשר לחשוב על לא מעט דרכים שבהן אפשר יהיה לנצל אותה לרעה, אבל היא מחווירה לעומת המציאות שבה מיליארדר זר יכול פשוט להציף בכסף את המערכת הפוליטית – וכשהמיליארדר הזה מודיע במפורש שהוא חותר תחת הדמוקרטיה ושלא נורא אם המשטר הדמוקרטי הישראלי יתמוטט. העובדה שאף אחד לא מצפה מנתניהו להתנער מאדלסון אחרי הצהרה כזו מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו חולה. “ככה זה” היא התגובה המיואשת. כולנו כבר יודעים לאן אנחנו הולכים: למדינת אדלסון, שמנוהלת על ידי הבובה שלו. זו שלאחר שתחריב את המקום מן היסוד, “נעבור לחוץ לארץ ושהמדינה תשרף.”

על השאיפה של אדלסון וסבן לרכוש את הניו יורק טיימס כדי שזה יפסיק את הסיקור של ישראל שלא מתיישר עם לשכת ראש הממשלה – לא, הוא לא באמת ביקורתי לישראל; פעם אחר פעם, ילדיהם של כתבי הניו יורק טיימס בישראל היו חיילי צה”ל – צריך לומר שני דברים. קודם כל, להזכיר שנתניהו כבר הגדיר את הניו יורק טיימס (יחד עם “הארץ”) כאויב; ושנית, שני מיליארדרים יהודים שמפנטזים בפומבי על רכישת ספינת הדגל של העיתונות האמריקאית כדי להשתיק ביקורת על המדינה היהודית? יש לכם את זה ביותר הפרוטוקולים של זקני ציון? יש לכם מושג באיזה חומר נפץ אתם משחקים?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבעיה בישראל היא לא האספסוף, הבעיה היא ההנהגה

שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל, לא ממש מתעניין במצוקות הדיור של הציבור הישראלי, אלא אם מדובר בציבור שחי מעבר לקו הירוק. אבל אתמול (ג’) חשב השר שזה יהיה רעיון חכם במיוחד להודיע בפומבי שאחרי הבחירות, צריכה המדינה היהודית לבנות את בית המקדש על הר הבית והריסות חראם אל שריף. אורי אריאל, שר בכיר בממשלת נתניהו, הגה בקול את הרעיון הזה כבר לפני יותר משנה, ככה שאי אפשר להאשים אותו בחוסר עקביות. הבעיה היא פחות באריאל ויותר בראש הממשלה, מר לשלשת עופות, שלא העז לפטר אותו אז וודאי שלא יעז לפטר אותו עכשיו.

נתניהו מקפיד להעמיד פנים שאכפת לו מתבוסות ה-hasbara שממשלת ישראל סופגת על בסיס יומי (זוכרים איך התלהבו במשרד החוץ מכך ששרה איטלקית תחליף את קתרין אשטון כאחראית יחסי החוץ של האיחוד? אז ההתלהבות הצטננה מאד היום, כשהיא דרשה הקמת מדינה פלסטינית ואפילו הציבה לוח זמנים.) אבל אילו לנתניהו אכן היה אכפת מדימויה של המדינה שהוא מתיימר להנהיג, אריאל היה עולה על טיל מזמן. ספק אם יש התבטאות שמסוגלת להוציא את מדינת ישראל יותר משוגעת, יותר רחוקה מערכים דמוקרטיים, מאשר הדרישה להרוס מבנה קדוש ליותר ממיליארד בני אדם ולבנות תחתיו בית מטבחיים ענק, ששיעור הרוצים בו אפילו בקרב היהודים – שמהווים בערך אחוז ממספר המוסלמים בעולם – נמוך ביחס.

אבל נתניהו לא יעז לפטר את אריאל. הוא גם לא יעז לנזוף בח”כ שולי מועלם (האחים היהודים), שאמרה (ואחר כך ניסתה להתכחש לכך, למרות שהוקלטה) ש”צריך לעשות סדר בהר הבית, לסגור את הר הבית למוסלמים ולפתוח אותו רק ליהודים. הר הבית הוא מקום תפילה והוא המקום החשוב ביותר לעם היהודי – הוא לא חשוב לאף עם אחר. אנחנו צריכים להקים בית תפילה בהר לעם היהודי, יש לנו זכות על הר הבית.” אם למישהו עוד היה ספק שכל היללות מצד חובשי כיפות על “חופש הפולחן” הן הצביעות בהתגלמותה, אז דבריהם של אריאל ומועלם צריכים לספק את ההוכחה. וזה צריך היה להיות ברור מלכתחילה: כפי שציין היום יפה שלום בוגוסלבסקי, אין מצווה להתפלל על הר הבית. יש מצוות להקריב שם קורבנות. כשהם מדברים על “חופש הפולחן” בחראם אל שריף, לשם הם חותרים.

האמירות של אריאל ושל מועלם מגיעות בימים נפיצים במיוחד בירושלים, שבוערת על אש קטנה כבר ארבעה חודשים. הם לחלוטין עשויות להוביל לתבערה אזורית. ירדן כבר החזירה את השגריר שלה מישראל עקב אירועי הר הבית/חראם אל שריף. אילו נתניהו היה מנהיג אחראי, הוא היה מבהיר שהקיצונים הללו לא מייצגים את המדינה היהודית. אבל הוא לא מעז: יש לו פריימריז עוד מעט, ואחרי זה – אם הן לא יידחו בשל מלחמת גוג ומגוג – יהיו בחירות, והוא צריך את האספסוף הקדוש של מועלם ואריאל. אז, שוב, הוא מקריב את האינטרסים של המדינה שבחרה בו כראש ממשלה על מזבח האינטרסים האישיים שלו.

פלסטיני תושב שועפט יצא היום לפיגוע דריסה, הרג חמוש מג”ב ופצע 13 אזרחים – שיעור סביר לגמרי, יש לציין, בהתחשב במה שצה”ל מרשה לעצמו. שוטרים שהגיעו למקום הרגו את המפגע, אף שבשלב זה היה חמוש רק במוט ברזל. שוטרים, יש להזכיר, אמורים להיות מסוגלים לנטרל אנשים שלא חמושים בנשק חם מבלי להרוג אותם. לא נראה שהם השתדלו יותר מדי.

ומסתבר שהם קלעו לרוח המפקד שלהם: השר לבטחון פנים, יצחק “ערבוש” אהרונוביץ’, אמר בעקבות הפיגוע שכך צריך היה האירוע להסתיים, וש”מחבל שפוגע באזרחים דינו להיהרג.”

וואלה. בואו נחשוב מה זה אומר. אהרונוביץ’ הורה לחמושים שלו להרוג כל אדם שחשוד בביצוע פיגוע, ולא ללכוד אותו חי. כן, כן – גם האיש שנהרג היום הוא חשוד ותו לא, עד שלא הורשע בעבירה. אהרונוביץ’ אמר לשוטרים שלו שיש חשודים שלא צריך לתפוס בחיים. הוא הפך אותם למוציאים להורג – וביטל, באותה ההזדמנות, את ההליך המשפטי.

אלה, כמובן, חשודים ממוצא אתני מסוים מאד. על פי ההגיון – הסוטה, אבל ההגיון – של אהרונוביץ’, שוטר שמוצא רוצח יהודי עומד מעל גופת קורבנו, לא צריך לקחת אותו בחיים. הוא “פגע באזרחים ודינו להיהרג.” הוראה כזו, אני רוצה להאמין, אהרונוביץ’ לא היה מעז לתת. יהודים הם בני אדם. יש להם זכויות. פלסטינים, מצד שני, זה כבר סיפור אחר. אני חושד שבבואם לעצור חשודים בטרור יהודי, השוטרים של אהרונוביץ’ לא ינסו קודם כל להרוג אותם.

צריך לציין שההרוג הוא תושב ישראלי, כמו רוב הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. אף על פי כן, אהרונוביץ’ קבע שהתושבות שלו לא תעמוד לו. תושבי שועפט דיווחו הערב (ד’) שהמדינה היהודית ניתקה להם את החשמל. בלהיטותה לנקמה, העדיפה המדינה היהודית את הענישה הקולקטיבית, גם כאשר היא חושפת את השקר הנוצץ שאומר שיש לתושבות או אזרחות ישראלית משמעות כלשהי, אם אתה לא יהודי.

בעייתה של ישראל, בקצרה, היא לא האספסוף שלה, אף שגם הוא בעיה. הבעיה היא ההנהגה שלה: שר משטרה שמורה לשוטרים שלו לבצע רצח – כן, הריגה של אדם שלא מהווה סכנה היא רצח, גם אם ביצע פיגוע לפני דקה – בזמן שרשויות אחרות מנתקות תושבים ישראלים מחשמל כנקמה, בעוד שר השיכון מדבר בפומבי על השמדת אתר קדוש ליותר ממיליארד בני אדם, כשמעל לכל מרחפת שתיקתו העמוקה של ראש הממשלה.

אתם יודעים, ההוא שאומר שהוא צריך “משילות.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן היה מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא היה חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא היה מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו היה בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות היה ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם כי מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא היה תומך בפתרון הזה, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – כי הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)