החזון של יו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית אומר הכל על הציונות, מודל 2014: חרחור סופי לקראת קנאות כמו-פאשיסטית

יועז הנדל, אינטלקטואל בעיני עצמו ויו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, חושש לגורלה של הציונות. אני מניח שאם אסטרטגיה ציונית זה הקטע שלך, אז יש מקום לחשש כזה. אחרי הכל, קינה על גורלה של הציונות היא תמה ציונית ותיקה, שימיה כמעט כימי הציונות עצמה.

בשבוע שעבר, כתב הנדל עוד טקסט מנופח – בין הציונים, אני חושש שרק הנפיחות של ארי שביט משתווה לשלו – שלשם שינוי, היה בו משהו מעניין. לא, חוששני, מה שהנדל רצה שנחשוב. אבל בכל זאת.

הנדל חושש מגוויעת הרגש הציוני, במיוחד בקרב הנוער. זו, שוב, תמה ותיקה מאד: כבר אברהם שפירא אמר ש”זה נוער זה? זה חרא.” אבל להנדל יש פתרונות: אינדוקטרינציה ממשלתית.

הוא משוחח עם כמה מנהלי בית ספר, לדבריו, ומהם הוא למד ש

“המורה האידאלי שלהם מלמד הכול- תנ"ך ומתמטיקה, שיעורי חברה ואזרחות – כמה שיותר שעות עם התלמידים כדי ללמוד אותם והם אותו. הציונים יהיו פחות טובים כשמורה לתנ"ך מלמד אנגלית אבל החיבור חזק. מורה שהוא מודל לחיקוי.”

כלומר, תפקידה של מערכת החינוך איננו, בראש ובראשונה, להקנות ידע לתלמיד שיאפשר לו למצוא מקום תחת השמש בעולם משתנה במהירות, ובו זמנית יתן לו מושג מאיפה הוא בא, אם לא לאיפה הוא הולך; לא, תפקידה של מערכת החינוך אליבא דיו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית הוא ללמד את הילדים להיות “מחוברים לארצם” – גם על חשבון ההישגים הלימודיים שלהם. הם לא צריכים לדעת, להבין, לחשוב; הנדל רוצה שהם “ירגישו”:

“תפקידה של מדינה הוא לחנך לאותו רגש. לא לתת הנחות. להזכיר בקול שציונות זה להקים בית לאומי דווקא פה. זה לא נוח לומר זאת ליהודים שמרגישים מספיק ציונים בחו"ל, לא נוח לומר זאת לישראלים שמסבירים שיקר להם, אבל זו האמת.”

כלומר, מה צריכים התלמידים להרגיש? לא חיבור למולדת שלהם משום שזו המולדת שלהם – כי 20% מהתלמידים בישראל אינם יהודים. לא: הנדל רוצה – ולשם כך, הוא מוכן שהילדים שלכם יהיו בורים יותר – לחנך את התלמידים לא כפטריוטים, אלא כציונים. כלומר, לא כאנשים שמחויבים למולדת שלהם משום שזו המולדת שלהם, אלא כאנשים שמחויבים למדינה שלהם משום שהיא “הבית הלאומי דווקא פה.”

ולמה צריך להדגיש את הבית הלאומי כל כך? משום שהרבה מאד אנשים לא מוצאים את עצמם בו. הם שמעו על כך שזה הבית הלאומי שלהם, אבל יש להם תחושה עמומה שזו תפאורה ריקה: שרשמית, אמנם, זה הבית הלאומי שלהם, אבל בפועל זה הרבה יותר הבית הפרטי של יצחק תשובה ומשפחת עופר, שקנו את נכסי הלאום בכמה גרושים; שזה אולי הבית הלאומי, אבל תשכח מבית פרטי; ומתגנבת התחושה להרבה מאד אנשים שכל הדיבורים על בית לאומי, מטרתם בעצם להשכיח את העובדה שיש פה אנשים אחרים.

הנה למשל בעל דעה ציוני אחר, אבי שילון, שכותב לפני מספר שבועות ש

“ייתכן שפג תוקף הציונות הקלאסית. גם האדישות לא בהכרח רעה. היא מאפשרת להיפתח לרעיונות מקוריים. אך איש אינו עוסק בהם. בלא יציקת תוכן חדש — חברתי, תרבותי, אולי ים תיכוני — לקיום פה, האדישות תיצור ואקום. את הוואקום ימלאו חרדות ושנאת האחר, בלי לחשוב מה אנחנו בכלל עושים כאן, ובלי הגב של יהדות ארה"ב.”

נניח רגע ליהדות ארה”ב (שילון מקונן על כך שהיא מתנערת במהירות מהציונות.)למה צריך כל הזמן לחשוב “מה אנחנו בכלל עושים כאן”? למה הציונות, מאז 1948, עסוקה כל כך בלתרץ את עצמה? הרי היא היתה אמורה להחזיר את הנורמליות ליהודים; ואנשים נורמליים לא שואלים את עצמם את עצמם “מה אנחנו בכלל עושים כאן” כל הזמן. זה מושכל ראשון: אני פה כי נולדתי פה, כי החברים שלי פה, כי זו השפה שלי. וכן, יתכן שיבוא יום שבו זה ישתנה; יתכן, שאם כפי שכתב גרהאם גרין עיר היא סך האנשים שאנחנו רוצים לפגוש, יתכן שהעיר תתרוקן מהם יום אחד, ואז לא יהיה בה עוד טעם, ויהיה טעם להגר; יתכן שככל שהמצב יקשה ויילך, הרחובות לא יכילו עוד את האנשים שחיוך עולה על שפתיך למראיהם בפגישה אקראית; אבל כל זמן שהעולם עומד, כל זמן שאין הזדמנויות יוצאות דופן, האדם הסביר לא צריך להצדיק את עצם קיומו כל הזמן.

אבל הציונים צריכים. הסיבה לכך היא לאו דווקא העובדה שבדיקה לא מאומצת חושפת את נדבך הכזבים שבבסיס הציונות – יש עם יהודי; הארץ ריקה, היא מחכה למיישביה; העולם מסוכן ליהודים (נכון עד פחות או יותר הקמת המדינה, אירונית עם הקמתה המדינה מסוכנת להם יותר – ומסכנת אותם) – אלא העובדה שבשלושים השנים האחרונות, נשמטה הסיבה לקיומה של מדינה כזו והיא הפכה לסיבת-עצמה.

כל זרם ציוני דיבר על בנייתה של חברת מופת, בין אם היא תגיע באמצעות שחרור לאומי שיעיר את נשמת האומה החבויה ויוביל לרנסנס יצירה לאומי, בין אם על ידי בניה של חברה צודקת, בין אם על ידי שילוב של השניים. אפילו הציונות המינימליסטית של “מקלט לילה” דיברה בכל זאת גם על סוג של תחיה.

אבל ב-30 השנים האחרונות, מאז שישראל החלה להפריט את עצמה, התברר ליותר ויותר ישראלים שכמו תמיד בהפרטה, בעלי ההון מקבלים את הרווחים והם מקבלים את ההפסדים. מחברה שאמורה היתה להיות חברת מופת, התחלנו פתאום לדבר על כלכלת חלחול. ומאז ימיו של נתניהו כראש הממשלה באמצע שנות התשעים, הסתבר שהמדינה מציעה לנו דיל מסריח במיוחד: אתם תתנו הרבה יותר מהמקובל במדינות אחרות – שירות צבאי, סכנות בטחוניות, מסים עקיפים גבוהים מאד – ובתמורה תקבלו פחות ופחות. הכל יופרט – הבריאות, החינוך, המשטרה; הכל חוץ ממערכת הבטחון. חברת מופת? לא מגיעה לכם כזו. רוצים? תממנו אותה בעצמכם – או תהגרו אליה: הנה, בנינו לכם מדינת רווחה לתפארת חמש דקות מכפר סבא. כן, על אדמה של עם אחר. כן, האדמה הזולה והפטור ממסים כרוכים בסיכון מסוים. ואת כל המשאבים שלנו, אנחנו משקיעים שם. לא מאמינים לנו? בדקו אילו אזורים הוגדרו כאזורי עדיפות לאומית.

אה, ועוד משהו: זה לא הולך להגמר. תמיד נדרוש ממכם יותר כסף לבורות השומן של הבטחון, תמיד תהיה עוד מלחמה באופק. אנחנו לא הולכים לעשות שלום. ואתם תעמדו, כל ימיכם, במלחמה ארוכה ומרה עם האיסלם; זו גזירת דורכם. אז אנחנו צריכים את הכסף לתותחים, וחמאה – חמאה תקוששו לעצמכם. מישהו צריך לבנות את חומות המערב מול הברברים של אסיה, גם אם המערב כבר לא מעוניין בחומה הזו – אם אכן היה מעוניין בה אי פעם.

אבל אם לא ניתן לכם חברת מופת, לפחות נפחיד אתכם. נפחיד אתכם מאיראן, מהחמאס, מדאע”ש; מאנטישמים באירופה ואקדמאים קשישים מארה”ב; נפחיד אתכם בחברות כנסת זועפות מבני העם המדוכא; ניקח את הטראומה של סבכם, ונוודא שהיא תעבור היטב-היטב אליכם ואל ילדיכם. מסוכן שם בחוץ; כן, התפקיד שלך הוא לחזק את החומה, לשמן את מחבת הטייקונים בחמאה שלא תגיע למטבחך – אבל אם תצא החוצה, יעשו ממך סבון.

אז אל תלמד חשבון, כי זה יגרום לך להבין שהמספרים לא מתכנסים; אל תלמד אזרחות, כי הפער בין ספרי האזרחות ובין המציאות האתנוקרטית גדול מדי; אל תלמד תנ”ך, חוץ מאשר את הפרקים שנבחר בקפידה, כי שם יש שאלות מרעילות כמו “הלנצח תאכל חרב”; ניתן לך מורה כריזמטי, ואם הוא לא יהיה מורה כל כך טוב לחשבון או אזרחות או תנ”ך, לפחות הוא ילמד אותך ש”ציונות זה להקים בית לאומי דווקא פה” ולא לצפות ממנו לשום דבר אחר כך; לדעת שכפי ש

פטר הגדול

סלל את עיר הבירה פטרבורג

בביצות הצפון

על עצמות איכרים

תפקידך הוא להיות עצם בביצה, ולא לצפות ליותר מכך. אל תצפה לדבר; תפקידך הוא לשרת את הרעיון הלאומי. לא תהיה תחיה, לא יהיה רנסנס; לא יהיה אלא זה: מגף הדורך על פני אדם, לנצח. לעתים, מגפך-שלך, על פניו של נער פלסטיני; לעתים, מגפו של משרת הטייקונים, על פניך-שלך.

ואם לא נלמד שמגף הוא מגף הוא מגף, אם לא נלמד לחלוץ אותו, לסרב לצעוד לחזונות הגדולה הריקה שתמיד היא גדולה של אחרים, אלא להקים חברה שתשרת אותנו – את כולנו – נמשיך לצעוד לצלילי התופים והחלילים של היועז הנדלים, שבתורם מתופפים ומחללים עבור אחרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: התראיינתי הבוקר לתכנית של גיא זהר, כשהמטרה היתה להתעמת עם נציג של “אם תרצו” על התרגיל האחרון שלהם, קרי העלמת זהות אחד התורמים שלהם. הפחדנים ברחו מהתמודדות, אבל אתם יכולים להאזין לראיון כאן.

(יוסי גורביץ)