כמו בכל סיפור שבוגי יעלון מעורב בו, מסתבר שהוא הנבל. הפעם הוא ניסה לשחק את תפקיד שרון במלחמת לבנון

אני מניח שאני לא צריך להסביר שאני מתעב את נפתלי בנט, ועוד יותר מכך את אביחי “מעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי” רונצקי. אבל בעימות האחרון של השניים עם בוגי “משה” יעלון, בנט צודק.

מוקד הסיפור הוא כזה. במהלך דיוני הקבינט הבטחוני בעת “צוק איתן,” בנט טען פעם אחר פעם ששר הבטחון ממדר את השרים ממידע חשוב, והציג מידע כזה. זה העלה את חמתו של יעלון להשחית, והשבוע הודיעו מקורביו שרונצקי, שמקורב מאד לבנט, הוא זה שהדליף לו מידע ושעל כן הוא הודח. רונצקי, שהוא בכלל איש מילואים, מכחיש בתוקף שהדיחו אותו ואומר שלא נעשה לו כל שימוע. יעלון ותומכיו כבר התחילו לתאר את בנט כמי ש”מקבל הדלפות” מהצבא ועושה בהן שימוש לא נאות. מזל שלבנט יש חסינות, אחרת יעלון כבר היה מעלים אותו כמו את ענת קם.

וזה, כמובן, בולשיט. נתחיל מהחלק הפשוט יחסית, זה של רונצקי. על פי שורה של מקורות, רונצקי הסתובב במהלך המבצע כשהוא על מדים בכל מיני מפקדות, למרות שאף אחד לא גייס אותו למילואים. זו בפני עצמה עבירה על החוק, עבירה של התחזות, אבל ספק גדול אם רונצקי אכן סיפק מידע כלשהו לבנט. זה האחרון גיחך ואמר שמה רונצקי כבר יכול לדעת, מה מצב אספקת הקיגלים ביחידות? לא במקרה יעלון לא פתח בהליכים רשמיים נגד רונצקי, זה היה נגמר בעליבות חריגה אפילו ביחס ליעלון.

אז מה קרה שם? די פשוט. השרים התלוננו פעם אחר פעם שיעלון ונתניהו מעלימים מהם מידע. נתניהו, כזכור, אפילו לא הביא את הפםקת האש להצבעה בקבינט – הוא ידע שיש סיכוי שהיא תובס. בכך, ביצעו יעלון ונתניהו סוג של פוטש.

חוק יסוד: הצבא קובע שהממשלה היא המפקדת של הצבא. הממשלה, לא שר הבטחון ולא ראש הממשלה. שר הבטחון הוא רק “הממונה מטעם הממשלה” על הצבא. אף ששר הבטחון הוא הממליץ על המיועד לרמטכ”ל, כלומר שאי אפשר למנות רמטכ”ל בניגוד לרצונו, הממשלה היא זו שמאשרת את המינוי.

נתניהו התגאה בכך שהוא כינס את הקבינט הבטחוני כמעט מדי יום במהלך “צוק איתן.” כל האוויר יצא מהבלון הזה, כשהוא נמנע מלכנס אותו כדי להחליט על הפסקת אש, ולא התיר – בעוד עצת חושי הארכי של היועץ המשפחתי לממשלה – לשרים להצביע על כך. מכאן אפשר להבין איזו רמת מידע קיבלו השרים בדיונים האלה, שנוהלו כך שאפשר יהיה לומר לוועדת חקירה שהם נוהלו.

בנט הוא, כאמור, לא אדם סימפטי, אבל הוא שר בממשלה וחבר בקבינט. כשהוא חשד ששר הבטחון מעלים משרי הקבינט מידע, הוא עשה את חובתו והלך והשיג מידע שהשר לא רצה לספק. לא זכותו: חובתו. בנט לקח ברצינות את האחריות הקולקטיבית שלו כחבר הקבינט הבטחוני. העובדה שהוא עשה זאת ואף אחד אחר מהשרים לא עשה כן, היא אות קלון לכולם.

אבל עיקר הקלון צריך להיות שמור לשר הבטחון יעלון, שאין סיפור שהוא מופיע בו אלא בתפקיד הנבל. יעלון עשה לשרי ממשלת נתניהו השלישית את מה שעשה אריאל שרון לשרי ממשלת בגין השניה: לקח אותם למלחמה ואז העלים מהם מידע חיוני. גם במלחמת לבנון הראשונה, שר שהיה מקושר לקצינים בכירים ושהבין בניהול הצבא – מרדכי ציפורי, תא”ל במיל’ – היה זה שעדכן את השרים במה שמתרחש בשטח. ממשלת בגין השניה היתה אמיצה יותר כלפי שרון מאשר שרים כמו לבני ולפיד: עוד קודם להדחתו של שרון על ידי ועדת כאהן, שרי הממשלה שללו ממנו את סמכותו להפעיל את חיל האוויר.

אלא שלקשר של שרון היה שותף, הרמטכ”ל רפאל איתן; ויעלון לא היה יכול למכור צ’יזבטים לשרים, בלי תמיכתו של ראש הממשלה נתניהו. שניהם הפרו את חובת האמון שלהם. במדינה שאיננה מתייחסת לחוקי היסוד שלה כאילו הם המלצה לא מחייבת, הפרשה הזו היתה הופכת לשערוריית-ענק – כשבמרכזה לא בנט, כפי שניסה לעשות יעלון בספין המגושם שלו, אלא יעלון עצמו ונתניהו.

בניגוד לשטויות של יעלון, שרי הקבינט אינם מרגלים או בוגדים. אין שום סיבה עלי אדמות שקציני צה”ל לא ידברו איתם ולא יענו על שאלותיהם. אלה האנשים שאמורים לקבל את ההחלטות הבטחוניות – כן, בוגי, הם ולא אתה – והם צריכים לקבל כל מידע שהם חושבים שיועיל להם. שר בטחון שמונע משרי הממשלה לקבל את המידע שלדעתם הם זקוקים לו, צריך ללכת הביתה בקלון – מיד אחרי ראש הממשלה שמאפשר זאת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)