התבוננו בסרטון הזה. הוא קצר.

הוא מופיע בחשבון הרשמי של דובר צה”ל (לידיעת העובדים של מדור ניו מדיה: כבר הורדתי את הסרטון. אם תעלימו אותו, אעלה שוב ונדאג לאפקט סטרייסנד קטן.) כלומר, הוא מייצג את עמדתו הרשמית של צה”ל.

הסרטון, לצלילי מוזיקה קופצנית, חוגג את ההפצצה של רצועת עזה. נניח עכשיו לשאלה מה זה אומר על ה”צבא המוסרי ביותר בעולם,” שהוא מציג את ההפצצות שלו על רקע מוזיקת ריקודים; הרי אף אחד לא מאמין בשטות הזו יותר. אפילו הישראלים לא. הם חוזרים על השקר לצרכי hasbara, אבל כפי שיעידו הצעקות בהפגנת הימין – “כל עזה בית קברות!”, “אין מחר לימודים, כי לא נשארו ילדים” – הציבור היהודי יודע יפה מה נעשה בשמו, אם כי הוא אוהב להעמיד פנים אחרת. ומי שטוען שאינו יודע, עוצם עיניים במכוון.

מה אומר לנו צה”ל בסרטון הזה? שלהפציץ אזרחים זה כיף, זה מדליק, זה מגניב, בואו תרקדו איתנו על הדם. מי קהל היעד של הסרטון הזה? או. כאן הגענו לשאלת המפתח.

אפשר להתמיל במי איננו קהל היעד: לא הרוב המוחלט של המין האנושי שדוחה את הכיבוש היהודי בשטחים ושדוחה את המשך הנכבה והטיהור האתני האיטי שמבצעת המדינה היהודית שם. רוב בני האדם ידחו את הסרטון בשאט נפש. היחידים שעשויים לאהוב אותו, וגם זה בספק, הם מעריציה המושבעים של המדינה היהודית. כלומר, מבחינת דובר צה”ל – חלק מרכזי של מערך ה-hasbara – הסרטון הזה הוא גול עצמי. בכל זאת הוא העלה אותו. למה?

אפשרות סבירה אחת, שוודאי אי אפשר לפסול אותה על הסף, היא שדובר צה”ל מאויש ברפי שכל שלא מבינים את תפקידם. הסבירות לכך עולה כאשר זוכרים שדובר צה”ל הוא ארגון צבאי.

האפשרות הסבירה האחרת היא שדובר צה”ל ויתר בעצם על הקהל הבינלאומי. הוא יודע שהקרב שם אבוד, והוא עושה את מה שה-hasbara עשתה תמיד אבל התעקשה שלא זה המצב: משמש כתעמולה לקהל הבית הישראלי ולתומכי ישראל בחו”ל, שמטרתה לצופף את השורות. אלא שבהתחשב בסוג הבעייתי במיוחד של הסרטון, סביר שרוב תומכי ישראל בחו”ל גם הם יתרחקו ממנו.

אז מי קהל היעד? הימין הישראלי, במיוחד הצעירים שנמצאים על סף גיוס. דו”צ הוציא לנו סרטון נוסח בנצי גופשטיין משום שהוא יודע שזה מה שקהל החיילים העתידיים שלו אוהב לראות. מזה אפשר להסיק כמה דברים.

קודם כל, שלאדם מצפוני אין מה לחפש יותר בצה”ל. אבל את זה ידענו כבר שני עשורים.

שנית, שכאשר אנחנו שומעים על מעשה זוועה של חמושי צה”ל, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שהמידע מדויק. אם זה סוג האנשים שהצבא מתחנף אליהם, ובהתחשב בכך שהוא לא מעמיד פושעי מלחמה לדין. אז אנחנו צריכים לראות את היחס בין צה”ל ובין פושעי מלחמה קטנים כמו היחס בין הוותיקן וכמרים פדופילים: גינוי רשמי ותמיכה נרחבת בשתיקה.

שלישית, שאי אפשר יותר לסמוך על מנגנוני החקירה של צה”ל, ושיש להוציא את חקירת פשעי המלחמה שלו החוצה – רצוי אל מחוץ לישראל.

ורביעית, שיש פער מסוכן מאד בתפיסה של היהודים בישראל על המתרחש ובין הצורה שבה העולם רואה אותם. התקשורת היהודית לא שידרה את ה”תמונות הקשות” של מה שעשינו לעזתים, וכתוצאה מכך היהודים פה לא מבינים את הזעם העולמי. הם לא מבינים מדוע מחאות הצליחו למנוע פריקה של ספינה ישראלית באוקלנד, לא מבינים למה מפגינים השביתו מפעל של אלביט במלבורן, לא מבינים מדוע אירופה מפסיקה לייבא את כל מוצרי החלב והעוף מהמדינה היהודית, והם – בעידוד ממשלתי ותקשורתי – מאשימים בכך את ה”אנטישמיות” המיתולוגית.

מדובר צה”ל אי אפשר לצפות לכלום. הוא גוף היח”צ החזק במדינה, שתפקידו לדברר ארגון שמבצע פשעי מלחמה על בסיס יומי כמעט ושצריך לשמור, מצד אחד, על הפופולריות של הארגון בציבור ומצד שני על התקציב שלו. מהתקשורת הישראלית, מצד שני, אפשר היה לצפות ליותר. אלא שההיסטוריה מוכיחה שבימי מלחמה, התקשורת היא שפחה נרצעת של הצבא והממשלה. עוד כמה חודשים, אם לסמוך על המחזוריות הקבועה, אולי נראה סבב של תוכחות עצמיות והכאה על החזה, איפה טעינו, אבל בינתיים, התקשורת עושה מה שהצבא רוצה ממנה, ומסייעת לסימום הציבור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)