החברים של ג'ורג'

קיצו של אשליין

המלחמה האחרונה ברצועה מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שנתניהו הוא מוליך שולל ממדרגה ראשונה. על מה חיפה הרעש שיצר?

מאז שובו לחיים הפוליטיים, כפוליטיקאי ולא כ”אזרח מודאג”, בסוף 2002, חזר נתניהו שוב ושוב על הסיסמה ש”השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן.” בשנים האחרונות, הוא איים פעם אחר פעם לצאת להתקפה צבאית עליה, והדברים הגיעו לפני כשנתיים, כשנתניהו נופף באו”ם בציור הפצצה המפורסם. ההערכות הן שנתניהו הוציא על הכנות לתקיפה באיראן 11 מיליארדי ש”ח.

בשנת 2006, אחרי הקמת קדימה ואחרי שלוש שנים נוראיות כשר אוצר, כמו גם זגזוג פראי בפרשת ההתנתקות – נתניהו הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ופרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה, מאוחר מדי – נתניהו עמד לפני התרסקות בקלפי. למזלו, או כך חשב, כמה ימים לפני הבחירות, הפתיע חמאס וניצח בבחירות הפלסטינים. נתניהו ניסה מיד לרכב על הגל: הוא יצא בסיסמה “חזק מול החמאס.” הציבור ציחקק וזרק אותו לאופוזיציה עם 12 מנדטים, מספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבל הליכוד מיום הקמתו.

כמה שנים של אולמרט – של תבוסה צבאית, ושל ראש ממשלה מושחת שמחזיק בקרנות המזבח ומסרב להתפטר גם כאשר הפופולריות שלו היתה ירודה מזו של נסראללה – העניקו לנתניהו יתרון ניכר בבחירות 2009. אז, אחרי טבח “עופרת יצוקה” וימים ספורים לפני הבחירות, מיהר נתניהו להודיע שאם הוא יהיה בשלטון, בניגוד לחלשלושים של קדימה, הוא “ימוטט את שלטון החמאס” ו”לא יעצור את צה”ל. זה היה לפני חמש שנים ומשהו. זה לא כל כך עבד לנתניהו: גוש הימין נשא אותו לראשות הממשלה, אבל הליכוד הצליח לקבל מנדט אחד פחות מקדימה.

איכשהו, לאורך השנים, נתניהו בנה לעצמו מוניטין של מומחה ללחימה בטרור. לא ברור איך. בהתקף של זעם על הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הורה נתניהו ב-1997 למוסד לעשות משהו נגד החמאס – לא משנה מה. בסופו של דבר הוחלט על ההתנקשות בחאלד משעל. זו נכשלה קטסטרופלית, ונתניהו נאלץ לשחרר את השייח’ אחמד יאסין. נתניהו, כראש ממשלה, הוא האחראי על פעולות המוסד; האחריות שלו לכשלון היתה אף רבה יותר מהמקובל, משום שהוא לא טרח להתייעץ עם שר הבטחון, ראש השב”כ או ראש אמ”ן. אף על פי כן, הצליח נתניהו להתחמק מכל אחריות לכשלון והפיל את התיק על ראש המוסד דאז, דני יתום. הלז התפטר. ההתנקשות במשעל היתה הפעולה הבולטת ביותר – פעולה, להבדיל מדיבורים – נגד ארגון טרור.

מה קרה לכל הדיבורים על “חזק מול החמאס” ולהבטחות למוטט את שלטון החמאס? מה שקרה לדיבורים על ההתקפה על איראן: הם נשארו בחזקת דיבורים. לנתניהו היתה הזדמנות לחסל בפועל את משטר חמאס במבצע “צוק איתן.” הוא לא ניצל אותה, וכעת הוא מנסה להפיל את התיק על הצבא, שאכן גרר את רגליו – צה”ל, כפי שניבא הבלוג הזה, לא רצה לכבוש את הרצועה. קיימת תמימות דעים שנתניהו הוא שהדליף את מסמך האימים של צה”ל שנמסר לממשלה, על פיו כיבוש הרצועה יהיה האסון הגדול ביותר מאז שג’ינג’יס חאן למד לטפס על סוס.

למה נתניהו הדליף אותו? כדי לומר לציבור: מה אתם רוצים מהחיים שלי, אני, צ’רצ’יל של המאה ה-21, עמדתי לכבוש את רצועת עזה, אבל הצבא הפחדן לא איפשר את זה, ונתן נצחון לחמוק. מה כבר יכולתי לעשות?

אה, להתנהג כמו צ’רצ’יל? הלה הדיח, כששימש כלורד הראשון של האדמירליות, כמה וכמה קצינים שנראו לו כסובלים מ”כאבי בטן,” שם מנומס לחוסר רצון להגיע למגע עם האויב; “כאבי בטן” כאלה נחשבים, למשל, לאחת הסיבות המובהקות לכשלון של הנחיתה בדרדנלים. כראש ממשלה, צ’רצ’יל החליף גנרלים כמו גרביים עד שמצא גנרל כלבבו, מונטגמרי, לפקד על הארמיה השמינית. לא מסובך להעלות על הדעת מה היה צ’רצ’יל עושה לגנרל שהיה מודיע לו שהוא לא יכול לבצע משימה פשוטה ביחס כמו כיבוש רצועת עזה.

אבל, כמובן, עם לקיחת אחריות כזו, באה אחריות. הכשלון בדרדנלים עלה לצ’רצ’יל קודם כל בהתקף דכאון (”יש יותר דם על הידיים האלה מאשר צבע,” אמר אחרי המבצע הכושל לידיד שביקר אותו בעת שצייר) ובהתפטרות מהממשלה. נתניהו ידע שאם הוא יכפה על הצבא מבצע שזה לא רוצה בו, יקרו שני דברים: קודם כל, בסבירות גבוהה, הצבא יכשיל את עצמו. זה מה שהוא עושה כשהוא מקבל פקודות שהוא לא רוצה למלא. שנית, נתניהו יצטרך לקחת אחריות על כל האבידות, ולהסביר לציבור אחר כך למה זה היה שווה את זה.

ומאחר וקודם כל, נתניהו לא מקבל אחריות על כלום; ושנית, משום שהוא לא יהיה מסוגל להסביר לציבור למה הוא כבש את רצועת עזה משום שלו-עצמו אין מושג, נתניהו הניח לצבא למסמס את המערכה.

יובהר כאן מראש: בניגוד למה שכתבתי ב-2008, לפני עופרת יצוקה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא שצה”ל יכבוש את הרצועה. אם היו לי אשליות לגבי יכולת הפעולה של צה”ל, הן התפוגגו עם עופרת יצוקה. מדובר בכלי שבור, שהתגובה שלו במקרה של התנגדות היא רצח סיטוני של אזרחים. לא, תודה.

אבל הרי נתניהו לא מחזיק, על כל פנים לא רשמית, בעמדה הזו. נתניהו אמר, לרקורד הציבורי, שהוא יהיה “חזק מול חמאס” ושהוא ימוטט את ממשלת חמאס. היו לו שתי הזדמנויות להוכיח שהוא מסוגל לכך: “עמוד ענן” ב-2012 ו”צוק איתן” עכשיו. הוא בחר, פעמיים, לא למוטט את משטר חמאס.

כפי שהוא בחר לא לצאת למתקפה כנגד איראן. בהתחשב ברטוריקה ההיסטרית של נתניהו, ה-”השנה היא 1938” שלו, ובהתחשב בכך שבשנים 2010-2012 הוא ולשכתו תדרכו כתבים פעם אחר פעם, בעילום שם, שנתניהו רואה בחיסול התכנית הגרעינית האיראנית את משימת חייו, משימה שאם ייכשל בה תחוסל ישראל; בהתחשב בכך שבכירי הלשכה שלו הדליפו שהוא מתייחס לאיראן כאל “עמלק”, חוסר המלחמה עם איראן – שוב, אני מניח שאני לא צריך להסביר שוב שאני לא תומך ברעיון הזה – צריך להפליא עוד יותר. למה בעצם המפציצים שלנו לא התחילו מלחמת עולם שלישית על ידי הפצצת בושהר?

אחת משתיים: או שנתניהו חזק במילים אבל חלש מאד במעשים, מה שלגמרי אפשרי, או שגם הרטוריקה בנושא איראן וגם הרטוריקה בנושא החמאס היו הסחות דעת, שגם זה לגמרי אפשרי. הסחות דעת ממה? משני דברים: מכך שנתניהו פועל ללא ליאות לסיפוח הגדה המערבית לישראל, דונם אחרי דונם, וממסך את הפעולה הזו על ידי רטוריקה מתלהמת כלפי חמאס ואיראן (מלווה בהפצצות על רצועת עזה, ילד הכאפות של ממשלות ישראל), ומכך שנתניהו, בין רעש הפגזים, מרחיב עוד יותר את מכירתה של ישראל לטייקונים.

כך או כך, כשנלך לבחירות בפעם הבאה, התקשורת הישראלית צריכה לשאול את נתניהו שלוש שאלות פשוטות: אמרת שתחסל את משטר החמאס. לא עשית זאת. מדוע? אמרת שתשמיד את תכנית הגרעין האיראנית. לא עשית זאת. מדוע? והאם, אחרי כל זה, יש סיבה כלשהי שנאמין למילה שיוצאת מפיך?

התקשורת לא תעשה את זה, כמובן, היא כנועה ומפוחדת מדי, ולנתניהו יש שליטה ניכרת בה. בשביל זה יש לנו תקשורת חדשה. ואם הציבור ירכוש מנתניהו את אותה הסחורה המקולקלת בפעם הרביעית, הציבור יוכל להאשים אך ורק את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)