צה”ל בוחר במודע לתקוף את בני משפחותיהם של אנשי חמאס. זה פשע מלחמה, נקודה. תדע כל אם עבריה כי בנה מגויס לארגון טרור

בוקר טוב, הרי החדשות ועיקרן תחילה. גדודי עז א דין אל קסאם לקחו הבוקר אחריות על הפיצוץ בביתו של מוטי, מ”פ פלוגה ג’ בגדוד ההנדסה של גבעתי, שברחוב הנרקיסים בתל אפקה. בפיצוץ נהרגו אריאלה, אשתו של מוטי; יאיר, בנו בן השנתיים; סיגלית, בתו בת השנה; שלומית, אמו בת ה-64; וירון, שכן בן 23 שבדיוק נכנס לדירה כדי לבקש חצי כוס סוכר. כמו כן התלקחו שלוש דירות סמוכות, ושמונה אנשים אושפזו בדרגות פציעה שונות. בהודעת החמושים נאמר כי היה ברור להם כי מוטי איננו בבית, אך הפיצוץ היה הכרחי כדי להבהיר למוטי – אותו הגדירו חמושי החמאס כמבוקש בכיר לאחר שהיה מעורב בפיצוץ מנהרה – שאין לו לאן לחזור.

נשמע מופרך? כי זה בדיוק סוג ההודעות שצה”ל מפיץ ביומיים האחרונים. הוא, כמובן, מקפיד לעשות זאת בעילום, תוך ציטוט “בכירים” בו. הנה, למשל, הדיווח של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום”:

“ישראל העצימה אתמול את המבצע בעזה, בניסיון לגרום לחמאס למצמץ ולפעול להפוגה. כחלק מכך, הוכפל כמות המטרות שהותקפו, ונכללו בהן במכוון בתי המגורים של כל צמרת הזרוע הצבאית, שבה מפקדי גזרות הלחימה בעזה, בחאן יונס וברפיח. הרעיון ברור: לייצר "מחיר הפסד" ולחץ מצד בני משפחה, שיפחדו לאבד את כל עולמם.”

ההדגשה שלי. נחום ברנע כתב הבוקר ב”ידיעות אחרונות” דברים דומים:

וכפי שכבר ראינו, “בכיר בחיל האוויר” אמר מילים דומות מאד ל”הארץ.” כלומר, יש לנו תדריך של צה”ל לכל התקשורת. אבל חשוב לשים לב: ברנע לא מצטט את המקורות שלו, “הארץ” מסתמך על “בכיר בחיל האוויר,” ו”ישראל היום” על “בכירים בצה”ל ובשב”כ.” למה דובר צה”ל לא חותם על הדברים האלה בשמו? למה אין אף בכיר בצבא שעומד מאחורי המדיניות הזו?

כי המדיניות הזו היא פשע מלחמה, זה למה. וקצין שייראה כאילו הוא עומד מאחוריה, מסמן את עצמו להעמדה לדין עתידית. לצבא מותר לתקוף מטרות צבאיות – אבל כאן המטרה היא אזרחית במובהק. היא לא מפקד בחמאס; היא קרובי המשפחה שלו, המטרה היא שימוש בהם כדי להפעיל עליו לחץ. בלשון מנומסת פחות, צה”ל לוקח אותם כבני ערובה. וגם הורג בהם במספרים גדולים.

כפי שציינו בצלם לפני לא מעט הרוגים אזרחיים – חמוש מעופף של צה”ל השתמש הבוקר במפציץ משוכלל כדי להרוג עוד ילדה בת עשר, נור מרוואן אלמג’ידי מרפיח, וסך כל ההרוגים הפלסטינים עומד על 105 – בתים אינם מטרה צבאית לגיטימית. שוב, יש לומר שמאחורי המילים השקולות “הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי” עומד מושג אחר, גס ומכוער יותר: פשע מלחמה.

פעם, היה לצה”ל תירוץ. הוא אמר שהוא לא מתכוון להרוג אזרחים. הוא רק יורה למקום שבו הם נמצאים מתוך ידיעה שיש סבירות גבוהה שיש שם אזרחים, זה לא שהוא רוצה להרוג אותם, זה פשוט קורה. הם מתעקשים להכנס למסלול של הפגזים והפצצות שלו. על ההבדל הזה – בין החמאס שרוצה להרוג אזרחים ובין צה”ל שלא ממש רוצה, אבל איכשהו, השלימזל, מצליח לפגוע בהם, לעתים קרובות בבתיהם – בנתה ה-hasbara הישראלית תורות מוסריות שלמות. איכשהו, המספרים – העובדה שצה”ל הורג כמאה עזתים, ברובם הגדול לא מעורבים, על כל הרוג ישראלי – נדחקו החוצה מתורת המוסר היפה הזו. זו כבר לא טעות, אפילו לא העמדת פנים של טעות; זו מדיניות.

עכשיו צה”ל אפילו לא מנסה להעמיד פנים. אם החמאס יורה נשק לא מדויק לעבר אוכלוסיה אזרחית אבל יכול לומר להגנתו – לא שזה יעזור, גם זה פשע מלחמה – שאין לו נשק מדויק, צה”ל משתמש בנשק מדויק ועכשיו הוא גם מודה שהוא מפעיל אותו במכוון כנגד אזרחים.

זה לא צריך להפתיע. אלמנטים מרכזיים של התו”ל הצה”לי נשענים על פגיעה באזרחים. פעולות התגמול, שעליהן בנה צה”ל את האתוס שלו, היו במובהק תקיפה של אזרחים כדי לפגוע באזרחים, כדי להטיל אימה – או, במילים גסות יותר, להשרות טרור. בשנות החמישים, חטף חיל האוויר מטוס אזרחי סורי כדי להחזיר כמה אנשי מודיעין שחצו את הגבול לסוריה; יש מצב שזו היתה החטיפה האווירית הראשונה. שרת ההמום הורה להחזיר את החטופים, אבל זה לא שינה את העובדה שצה”ל התנהג כארגון טרור. במלחמת ההתשה, לא מצא צה”ל דרך לפתור את הלוממה המצרית העקשנית – אז הוא התחיל להפגיז פראית את ערי התעלה, כלומר העביר את המלחמה אל אזרחי האויב. כנ”ל בביירות, 1982, שם הרגו החמושים המעופפים שלנו אלפי אזרחים בלתי מעורבים. פחות או יותר כל האסטרטגיה הישראלית בדרום לבנון, כפי שהתבטאה במבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם”, התבססה על ירי על אזרחים: אנחנו נירה על הכפריים השיעים, אלה בתורם יפעילו לחץ על ביירות, וזו תפעיל לחץ על החיזבאללה… כי צה”ל לא ידע איך להתמודד עם החיזבאללה ונמאס לו להפסיד בשדה הקרב.

אותו הגיון עצמו פועל עכשיו. צה”ל לא יודע איך לפגוע בבכירי החמאס, והוא לא רוצה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה, אז כדי לפתור את הדילמה הוא מפציץ את הבתים שלהם ורוצח את המשפחות שלהם. המדיניות הזו רחבה הרבה יותר משנוטים לשער: מנתוני OCHA (סוכנות האו”ם לתיאום הומניטרי) עולה (זהירות, מסמך) שחיל האוויר הישראלי החריב בסבב האלימות הנוכחי 70 בתים עד היסוד, ובסך הכל השמיד או פגע באופן קשה ב-342 יחידות דיור. כ-2,000 בני אדם הפכו למחוסרי בית. כמו כן, תקפו חמושינו גם חמש מרפאות, ופצעו 18 אנשי צוות רפואי. אלה הנתונים הנכונים לאתמול; הם התעדכנו כלפי מעלה מאז.

ישראל היתה צווחת עד השמיים, בצדק, אם עז א דין אל קאסם היו מתחילים לפוצץ בתים של קצינים בצה”ל, במיוחד אם אלה לא היו שם בעת הפיצוץ. היא היתה טוענת, בצדק, שזה טרור. אלא שזו אחת לאחת המדיניות שבה נוקטת ישראל. אם היו חסרות סיבות לסרב לשרת בצבא הישראלי, הנה האחרונה. שירות בו מסייע, במישרין או בעקיפין, למדיניות של לקיחת בני ערובה והריגתם. תדע כל אם עבריה כי היא שולחת את בנה לארגון טרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)