שלשום (ה’) יצאתי לסיור מטעם האגודה לזכויות האזרח בארבעת השכונות שמעבר לגדר ההפרדה בירושלים. על הנושא עצמו כבר כתבתי כאן, כלומר הכרתי את העובדות הבסיסיות, אבל המצב שם עדיין הצליח לזעזע אותי.

נתחיל ממה שהוא אולי השקר הגדול מכולם, זה שטוען שמטרתה של חומת ההפרדה הוא הגנה על הישראלים. הסתכלו בתמונה הזו:

רואים את המבנים שמעל החומה? אלה בתי קומות של פלסטינים. החומה, עם כל גובהה, לא יכולה למנוע מצלפים להתמקם על הגגות שם ולירות לעבר ירושלים שבתוך החומה (השטח שממנו צולמה התמונה.) עכשיו הסתכלו על זה:

לפניכם קטע של החומה באזור שועפט. החומה כל כך הכרחית לבטחונה של ישראל, שכוחות הבטחון מפגינים אדישות מוחלטת לעובדה שאשפה ועפר נערמים כמעט עד גובה החומה עצמה. שימו לב לצריח הנטוש. צלף נחוש יכול להשתלט עליו בקלות, ללא מאבק, ולהשתמש בו כזירה להטלת אימה על שטחים גדולים מאד. ואף על פי כן, הצריח איננו מאובטח. המסקנה המתבקשת היא שתפקידה של החומה הוא פחות לשמור על בטחון ויותר למשטר את האוכלוסיה.

מי שנסע ברחבי הגדה, מכיר את המראה הזה היטב: מיכל שחור של מים, שהוא מקור המים העיקרי של בתים פלסטיניים. חיילינו האמיצים נוטים מדי פעם לזהם את המים שבמיכל, או סתם לירות בו כדי לנקב אותו. המשמעות של מיכל כזה הוא שהבית לא מחובר למערכת מים מרכזית. זוכרים את ההיסטריה של האחים היהודים בעת ביקור יו”ר הפרלמנט האירופי? אז צריך לזכור שהם עשו את הדבר הטבעי להם ושיקרו.

המיכלים האלה (הנה עוד אחד) נמצאים גם בהרבה מאד חלקים של מזרח ירושלים. אתם יודעים, זו שלכאורה היא חלק מישראל וישראל מחויבת מאז 1967 לתשתיות בה. מיכל כזה מכיל 1,250 ליטר, והתושבים משלמים לקבלנים פרטיים 250 ש”ח עבור שניים מהם – כמות מים שמספיקה לשבוע בקושי, ושהמחיר שלה עולה פי שמונה בערך מהמחיר של המים בישראל. למותר לציין, התושב הממוצע של השכונות הללו מכניס הרבה פחות מתושב ישראלי ממוצע.

ביום שבו הגענו – קבוצה של עיתונאים וצלמים – לסיור, הופתעו המלווים שלנו לגלות שגם עובדי “הגיחון”, החברה שאמורה לספק להם מים, הגיעו בכוחות גדולים. ככה זה כשיומיים לפני כן כותרת גדולה ב”הארץ” מדווחת על כך שבקרוב תפרוץ במקום אינתיפאדת מים.

התושבים דיווחו שהתוצאה של הביקור המשמח היתה שבמשך כשעה, היה להם זרם מים יציב. אחר כך, הוא חזר לרמה הזו:

בצר להם, חלק מהתושבים קונים מים בכל כלי שניתן לשים עליו את היד. כמו בקבוקי חלב.

אבל מים הם רק אספקט אחד, אם כי הזועק ביותר, של הסיפור העיקרי, והסיפור הזה הוא על הזנחה, או ליתר דיוק זניחה. כך נראה רחוב בשועפט, אזור שנמצא בשליטת המדינה היהודית אבל הושלך על ידיה לכלבים:

העיריה טוענת שהתושבים לא משלמים ארנונה. אירוניה מרירה היא שהם עושים הכל כדי לשלם: ארנונה היא הוכחה נדרשת לכך שאתה תושב ירושלים. ללא הוכחה כזו, אדם שאיננו יהודי עשוי לאבד את התושבות שלו בירושלים – במסגרת מדיניות הטרנספר השקט, עושה הממשלה היהודית כמיטב יכולתה למרר את חייהם של התושבים הפלסטינים ולגרום להם להגר מירושלים. כאשר השכונות יתרוקנו מתושביהם, כבר יגיעו המתנחלים ויתפסו את מקומם.

בינתיים, התושבים עושים כמיטב יכולתם כדי לשרוד. כשמנהלת “קשת צבעים” הרסה בטעות את צינור הביוב באזור, והציפה את השכונות בביוב, היא סירבה כמובן לתקן את הנזק. התושבים עתרו לבג”צ, ומשהעתירה נגררה, פנו פעם אחר פעם למנהלת, ובוספו של דבר תיקנו את הביוב בעצמם, על חשבונם. הם מעולם לא קיבלו החזר. הם אומרים במרירות שהם משלמים לגיחון גם על הביוב שהם בנו במו ידיהם.

משטרת ישראל לא מגיעה לשכונות הללו. מבחינתה, מדובר בשטח הפקר. התושבים מתלוננים על עליה חדה בפשיעה ועל סחר סמים שנערך בגלוי ולאור היום. העבריינים צוברים תעוזה, ולאחרונה התרבו דיווחים על עבריינים שמתחפשים לשוטרים ופורצים באמתלה זו לבתי עסק ודירות. כשניסו התושבים להקים כוח משטרה משלהם, שתפס עבריינים וניסה להסגיר אותם למשטרת ישראל, השוטרים עצרו דווקא את התושבים. מכבי האש מגיעים לאזור, אבל באיחור ניכר; התושבים כבר הקימו כוח כיבוי אש משלהם.

כך נראים הדברים במרחק 25 דקות נסיעה ממרכז ירושלים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. כאן המקום לציין שהמצלמה והעדשה שבהן צולמו התמונות נקנו בכספי התרומות שלכם, ולהודות לתורמים שוב.

(יוסי גורביץ)

על הקלות של מניפולציה במודיעין

בסוף השבוע האחרון פלשו כוחותינו האמיצים בכוחות גדולים, בפיקודו האישי של מח”ט, למחנה הפליטים ג’נין. הם באו לשם כדי לצוד פלסטיני צעיר אחד, אמנם חמוש לשם שינוי, בשם חמזה אבו אל היג’א. זה נגמר בשלושה פלסטינים הרוגים. מבלי להכנס עכשיו לשאלה האם אבו אל היג’א נהרג או נרצח – חמושינו החביבים טוענים שהוא נורה אחרי שפתח באש עליהם; הפלסטינים אומרים שהוא נורה לאחר שהוריד את נשקו וניסה להכנע – עולה השאלה מה בעצם עשו החמושים הישראלים במחנה הפליטים ג’נין.

אם לשפוט על פי אחת הגרסאות הראשונות של צה”ל, לא היתה ברירה אלא לחסל את אבו אל היג’א, משום שהמודיעין הגיע למסקנה שהוא מתכנן פיגוע כנגד מתנחלים או כנגד צה”ל עצמו. כך אמר “קצין בכיר”, שאף התעקש ש”המבצע התבסס על מידע מודיעיני מדויק.” 12 שעות אחר כך, כשהביקורת על הפעולה התגברה ואף עלה חשש שהפלסטינים, שומו שמיים, יגיבו על ההרג הבלתי פוסק שמבצעים בהם חמושי צה”ל – בשבוע שעבר הרגו החמושים האמיצים מהמארב ילד בן 14 שיצא לקטוף צמחי מאכל, יוסף א שוואמרה, שחצה, בלתי חמוש, את מכשול ההפרדה במקום שבו הוא פרוץ, ויש שמועות שהפלסטינים רגישים למעשים כגון הרג ילדיהם – קיבלנו גרסה אחרת לסיבה לציד אחרי אבו אל היג’א. מפקד הצוות של הימ”מ טען שאבו אל היג’א תכנן “פיגוע בטווח המיידי בתוך שטחי מדינת ישראל.”

הופה. ראיתם מה קרה פה? 12 שעות אחרי שהפעולה בג’נין הגיעה לכותרות, הסיבה למותו של אבו אל היג’ה השתנתה. הוא כבר לא תכנן סתם פיגוע נגד מתנחלים וחמושים; לא, לא, הפעם הוא תכנן פיגוע אצלכם בבית. אחרי הכל, פתאום צריך להצדיק את הפעולה, פתאום זה לא שגרתי, פתאום יש לחץ וקצת בהלה. אז הרגעו נא: מה הייתם מעדיפים, שהוא יתפוצץ אצלכם בסלון?

העריכה הזו לאחור של המודיעין שהוביל למותו של אבו אל היג’ה – כמובן, בהנחה שאנחנו מקבלים את טענת החמושים שאכן היה מודיעין שהצריך את הריגתו – חלפה בשקט בכלי התקשורת הישראלים. בסך הכל פלסטינים, אחרי הכל. מה אתם עושים רעש ומה אתם רוצים שנעשה, שנסתבך עם דובר צה”ל?

והמניפולציה במודיעין סביב מותו של אבו אל היג’ה – שסביר להניח שאכן לא היה מישהו שראוי להתאבל עליו, גם אם התואר “ראש הזרוע הצבאית של חמאס במחנה הפליטים ג’נין” כנראה קצת גדול על מישהו שעליו אמר צה”ל (ראו הקישור הראשון) ש”לאחרונה הוא גם רכש אמצעי לחימה" – היא רק המתאבן. הבוקר, פרסם “ידיעות” בשקט – הוא קבר את הידיעה עמוק בעמ’ 31, ליד מודעות האבל והגרלת הלוטו – שכנראה עבדו עלינו הרבה יותר בגדול.

זוכרים את ההיסטריה הלאומית סביב ספינת הנשק שנתפסה לפני כחודש? אז יש יותר מסיכוי סביר שצה”ל ולשכת ראש הממשלה שיקרו לנו בגסות בנושא. על פי הטענה הרשמית, שנתניהו וצה”ל חזרו עליה לעייפה, המדובר בספינת נשק איראנית שמיועדת להגיע לרצועת עזה, ועל פי דיווחים רשמיים פחות 40 הרקטות שהיא נשאה היו מיועדים “להפר את האיזון האסטרטגי” ולאפשר לאיראנים לאיים באמצעות חמאס על ישראל, אם זו אכן תתקוף אותה.

אלא שמומחי מודיעין אמריקאים אמרו לרויטרס – המקור של “ידיעות” – שבכלל לא בטוח שהמשלוח היה מיועד לעזה. הם אומרים שסביר הרבה יותר שהמשלוח היה מיועד לסיני. הסיבה לכך פשוטה למדי: אי אפשר להבריח את הרקטות הללו לעזה. ודאי שאי אפשר לעשות זאת דרך הים, ודרך המנהרות זה כמעט בלתי אפשרי. הנשק, מאמינים במודיעין האמריקאי, היה מיועד בחלקו הניכר לקבוצה כלשהי בסיני. אגב, פרשן צבאי אחד – רון בן ישי – העז לרמוז את זה בעדינות בימי האורגזמה הציבורית, אבל כולם התעלמו. יגאל סרנה טען שיש סבירות לא פחותה שהנשק לא אמור היה להגיע מעבר לפורט סודאן, ושהוא מיועד בכלל לשמש את בעלי בריתה של איראן בצפון סודאן. אף אחד לא התמודד עם הטענה הזו.

כלומר, כשצה”ל ולשכת ראש הממשלה אמרו לנו שהנשק מיועד לחמאס, הם ככל הנראה שיקרו. למה? מכמה סיבות. קודם כל, חמאס הוא מטרה קלה, הישראלים מקשרים אותו עם איראן ואיראן היתה המטרה העיקרית של המבצע. שנית, לך תסביר עכשיו לישראלים מה לעזאזל קורה בסיני; אתה לא מכניס נבל חדש באמצע העלילה, זה מבלבל את הצופים. שלישית, אם ישראל היתה אומרת שהנשק היה מיועד לסיני, זה היה יכול להביך את החונטה-האחות של מצרים, שממשלת ישראל והפרשנים לענייני אויבים שלה מריירים עליה.

את המניפולציה הזו אי אפשר היה לבצע בלי סיוע נלהב ומתמסר של התקשורת הישראלית. זו הסיבה ש”ידיעות” קובר את העדכון בנושא בעמוד 31, ליד מודעות האבל. חשיפת הנקודה הזו היתה מציגה את העיתון כחסיד שוטה של מערכת הבטחון, כמי שנפל קורבן להונאה שביצעה בו, כמי שזנח את תפקידו – שהוא לשמש כמבקר של השלטון, כל שלטון, לא כלהקת המעודדים שלו – וכמי שיצא אידיוט. להתעלם מהידיעה הזו אי אפשר, כי אם אנליסטים של המודיעין האמריקאי מתחילים לדבר עם רויטרס בנושא, בהחלט יתכן שמחרתיים נקבל ראיות מכריעות, ו”ידיעות” לא רוצה להתפס עם המכנסיים למטה, אז הוא מפרסם את הידיעה, אבל קובר אותה.

חשוב לציין: זו לא המניפולציה הראשונה, אפילו לא הראשונה מסוגה. באמצע המחאה החברתית של 2011, בוצע פיגוע סמוך לאילת. תוך דקות, הודיע צה”ל שלא רק שהפיגוע בוצע על ידי ועדות ההתנגדות העממיות, הוא גם חיסל אותן מהאוויר תוך כדי דיבור. התוצאה היתה התלקחות צבאית בגזרה העזתית, שגבתה גם את חייו של אזרח ישראלי – ותוך כמה שעות התחילו לצוץ סימני שאלה. האם עזתים אכן היו אחראים לפיגוע? צה”ל מסר תשובות מביכות. שישה שבועות לאחר הפיגוע, קבר “ידיעות” ידיעה בעמ’ 13 של המוסף לשבת שלו: הפיגוע, הודה צה”ל, הגיע מסיני ובוצע על ידי אזרחים מצרים.

כלומר, לצה”ל ולדרג המדיני כבר יש נוהל, במסגרתו הם זורקים על העזתים פעולות עוינות שמקורן בסיני. לתקשורת הישראלית, מצידה, יש נוהל במסגרתו היא מתמסרת מיד ובהתלהבות לספין הרשמי, ואחר כך, הרבה אחר כך, קוברת את השאלות והדיווחים הבעייתיים. כלומר, לחלק החצי-סביר של התקשורת הישראלית יש נוהל כזה. לא תראו את הידיעות האלה בבטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום.”

בשני המקרים הללו יש מטרה מדינית שקופה לספין: במקרה של 2011, הסחת דעת מהמחאה החברתית על ידי חימום הגזרה מול רצועת עזה – הסחה שהצליחה באופן ניכר. במקרה של ספינת הנשק, המטרה היתה סיוע למסע של נתניהו בארה”ב. בשני המקרים, צה”ל והדוברים שלו נרתמו לשירות הממשלה באופן שצריך להדאיג כל אזרח במדינה דמוקרטית. כמובן, צה”ל לא היה יכול לעשות את זה אלמלא התרגלה התקשורת הישראלית לשמש ככלבלב כנוע בכל מה שקשור לדיווחים בטחוניים.

עד כה, אף אחד לא טרח לערער ברצינות על הגרסה של צה”ל ונתניהו. אחרי הכל, אם צה”ל ונתניהו משקרים לנו באשר למטרה של ספינת הנשק, האם אנחנו צריכים לקבל בלי בדיקה את הגרסה שלהם על כך שמדובר בנשק איראני? כשנתניהו אומר שהוא מציג לנו תעודות משלוח שמבהירות שהאיראנים אחראים להברחה, האם מישהו טרח לבדוק את תעודות המשלוח?

אסור לנו להאמין לממשלה או לצה”ל – ודאי לא לצה”ל – כשהוא מעלה טענות כאלה. אחרי הכל, שם כבר למדו שאם הם משקרים בריש גלי לציבור הישראלי, שום דבר לא קורה להם. תחום המפגש בין מודיעין ומשטר דמוקרטי הוא אחד הנושאים הבעייתיים והטעונים ביותר; כשאנחנו מניחים לממשלה ולשירותי הבטחון לבצע מניפולציה במודיעין, אנחנו מניחים להם לגרור אותנו למלחמה בלי בדיקה ראויה.

וזו לא ספקולציה, זה כבר קרה. הטראומה של בני הדור שמעלי היתה מלחמת לבנון הראשונה, שבה צה”ל וגורמים בממשלה חברו יחדיו כדי להונות את הממשלה והציבור, כדי למכור להם פיגוע שבוצע על ידי ארגונו של אבו נידאל כאילו בוצע על ידי אש”ף, למכור להם מבצע ל-40 קילומטרים בלבד בעוד שדובר צה”ל מכחיש – ומשקר – ידיעות על כך שכוחות צה”ל נחתו ליד ביירות ביום הראשון של המלחמה. אף קצין בכיר ואף שר לא שילמו מחיר על המניפולציה ההיא במודיעין; על כן הן נמשכות.

כשדובר צה”ל יצלצל שוב בפעמון של הכתבים הצבאיים והללו יתחילו לרייר ולמכור לכם את הלוקש הצבאי החדש, זכרו: יש סיכוי סביר לגמרי שמשקרים לכם. יש סיכוי סביר לגמרי שהצבא יודע שאף אחד לא יעז לערער על העמדה שלו, ודאי אם היא מלווה באיזה מבצע קומנדו נגד ספינה לא חמושה, ושעל כן הוא מרשה לעצמו לשקר. יש סיכוי סביר לגמרי שעורכים שחוששים ממה שיעשה להם הציבור, יצאו למסע המסתורין הקסום בעקבות דובר צה”ל. הנטיה הטבעית שלנו היא, בהשמע תופי הטם-טם, היא להשעות את הספק שלנו; אבל זו בדיוק השעה שבה אנחנו זקוקים לו יותר מכל, זו בדיוק השעה שבה אנחנו פגיעים מכל. היו אזרחים, לא צרכנים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להודות לכל מי ששלח מייל לקראת מפגש הבלוג השני. עקב עומס עבודה, לא היה לי זמן היום להגיב, ובספק אם יהיה עד הסופ”ש. אני קורא הכל ואני אגיב.

(יוסי גורביץ)

אחד המענים המפורסמים בעולם, דורון (”קפטן ג’ורג’”) זהבי, מודאג. זהבי משמש בשנים האחרונות כיועץ לענייני ערבים של עיריית משטרת ירושלים – צריך להודות שלמשטרה יש לפעמים חוש הומור יוצא דופן – ובימים האחרונים הוא חושש מאד ממה שקורה בכמה שכונות במזרח העיר: שועפט (השכונה, לא מחנה הפליטים), ראס חמיס, ראס שחאדה, ומה שמכונה שכונת השלום.

מה טורד את מנוחתו של זהבי? ובכן, בארבעת השכונות הללו יש בעיית מים חמורה. בשלושת השבועות האחרונים, חלק ניכר – האומדן הרשמי הוא שליש, הלא רשמי גבוה יותר – מתושבי השכונות לא מקבל מים בכלל, ובחלק אחר יש לחץ מים נמוך מאד. הבעיה איננה חדשה: היא קבועה, מחמירה שיטתית, ומגיעה לשיאה בימי הקיץ. זהבי כותב ש”השנה התעוררה הבעיה מוקדם מהמצופה” וכי התושבים “טוענים כי ישראל עושה זאת כדי לפגוע בזכויות המינימליות כמו מים למחיה ומשווים זאת למורדים בסוריה שהפסיקו את אספקת האוכל למחנה פליטים ירמוק.” זהבי, בקיצור, חושש מכך שהעדר המים יוביל לתסיסה אנטי-ישראלית בארבעת השכונות. יש להניח שהדבר הזה טורד שינה מעיניו הרבה יותר, למשל, מאשר העובדה שתושבים ישראלים לא מקבלים מים כבר שלושה שבועות.

וזה בדיוק המצב. האגודה לזכויות האזרח עתרה היום (ג’) לבג”צ בשם תושבי השכונות הללו, בדרישה לספק להן מים, ומיידית. בשיחה עם עורכת הדין קרן צפריר מהאגודה, עולה התמונה העגומה הבאה.

ארבעת השכונות האמורות הן שכונות שהופרדו משאר ירושלים באמצעות חומת ההפרדה – ושם אי אפשר להתווכח על המילה “חומה.” מדובר בחומת בטון בגובה שבעה מטרים. מהרגע שזה קרה, עיריית ירושלים החלה להתנער מהשכונות הללו – כלומר, עוד יותר משהיא מתנערת משכונות פלסטיניות בעיר. העיריה אפילו לא יודעת, אומרת צפריר, כמה תושבים גרים שם – על כך מיד.

צפריר מציינת עוד שחברת המים של ירושלים, גיחון, מודה שהתשתית בשכונות הללו מיועדת ל-15,000 איש בלבד – אבל לטענת גיחון, מתגוררים שם כעת כ-80,000 איש. צפריר מעריכה שעיריית ירושלים מעדיפה לא להשקיע שקל מיותר בשכונות הללו, מכמה סיבות. קודם כל, יכולת הגביה שלה שם לא קיימת. כספי מסים יוצאים, אבל כמעט שלא נכנסים. שנית, כל שקל שמושקע שם אבוד – עצם העובדה שהשכונות הללו נמצאות בצד השני של הגדר מסמנת אותן כשטח שישראל במידה ניכרת כבר ויתרה עליו. התושבים, שמוצאים את עצמם ללא מים, נאלצים לשנע מים בעצמם ולשלם מחירים מופרזים כדי לקבל את השירות הבסיסי ביותר.

למה העיריה לא יודעת כמה תושבים יש בשכונה שלה? ראשית כי לא אכפת לה, שנית כי השכונות התמלאו בתושבי השטחים, שמחפשים מגורים זולים במזרח ירושלים – ומאחר ובפועל העיריה לא מספקת שירותים לשכונות הללו, המגורים שם זולים מאד. מה שקרה בפועל הוא שהשכונות הללו, על עשרות אלפי תושביהן, הופקרו. עירית ירושלים, להן הן משתייכות נומינלית, לא מעוניינת לספק להם ובפועל גם לא מספקת להם שירותים; אבל היא, ושאר זרועותיה של מדינת ישראל, יעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע מהתושבים לקבל שירותים מהרשות הפלסטינית. המדינה טוענת שיש שם כ-60,000 איש. אין למדינת ישראל שום בעיה לזרוק את זכויות הבסיס שלהם לפח.

התושבים האלה, נזכיר, הם תושבים ישראלים ברובם הגדול. הם מחזיקים בתעודת זהות כחולה. זה מה שחושבת מדינת ישראל ששווה תעודת הזהות שלה. שוב, מוכיחה ישראל בהתנהלותה שכמו המדינות שסביבה, שדיברו על “ערביות” או “פאן ערביות” או על “מדינה חילונית” כדי לטשטש את העובדה שהן נשלטות על ידי האיסלם הסוני, האזרחות והתושבות שלה הן קליפה ריקה. אם אתה לא יהודי, המדינה אפילו לא תעמיד פנים – אלא לצרכי hasbara – שאתה שווה זכויות. מישהו חושב ברצינות שיש מצב ששכונות יהודיות היו יכולות להיות מנותקות ממים במשך שלושה שבועות? שדרך קבע, לא יהיו בהן מים בקיץ?

בשכונות שמעבר לחומת ההפרדה, מתגלה המדיניות הישראלית במערומיה: מקסימום שטח, מינימום פלסטינים. ישראל לא מוכנה לספק לתושבים את השירותים, אבל גם לא מוכנה לוותר על ריבונותה עליהם ולהעביר את השכונות לרשות הפלסטינית. מדובר, נזכיר, בשכונות שמעולם לא היה כל קשר ביניהן ובין ירושלים ההיסטורית. הן נחשבו לחלק מהגדה. הן הפכו לחלק מ”ירושלים” בהחלטה מנהלתית של צה”ל, ללא דיון פומבי, ומאז הן התכסו באצטלה הקדושה של העיר שלעולם תשאר מאוחדת. ואת מחיר האין-מדיניות הזו, משלמים עשרות אלפי אנשים שאפילו מים לא מצליחים לקבל. ומהייאש מכל הוא שרוב הישראלים אפילו לא יבינו על מה אתה מדבר. מה זה משנה, הצבע של הצטעל’ה שיש להם? הם לא יהודים וכאלה הם סוג ב’ במקרה הטוב. אזרחות? חברה על-שבטית? זה לאירופאים, אנחנו במדבר.

זוכרים איך לפני כמה שבועות שיקר השר בנט לציבור וטען שאין אפליית מים בין ישראלים לפלסטינים? איך כל הסיעה שלו מיהרה לשלוח הודעות על “שקרים בגרמנית”? אז זה מה ששווה המילה של אח יהודי.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לשירותיה של עיריית ירושלים.

הערה מנהלתית ב’: בעוד כחודשיים, ב-26 במאי, יציין הבלוג שמונה שנים לקיומו. בשנה שעברה, ערכתי מפגש קוראים. הוא היה הצלחה ואני חושב שראוי לשמור על המסורת הזו. אם אתם מעוניינים להגיע לפגישה, אנא שלחו מייל לכתובת המייל ygurvitz בשירות המייל של גוגל, וציינו את הפרטים הבאים:

א. שם וכתובת מייל.

ב. האם אתם מעדיפים הרצאה, שיחה חופשית, או שילוב בין השניים

ג. האם אתם מעדיפים מסעדה או מקום מפגש זול יותר.

(יוסי גורביץ)

הבוקר אירעה תקרית שכלי התקשורת הישראליים יתעקשו לא לדווח עליה. קבוצה של הפלסטינים מהכפר בורין, שמנהל תחרות קשה עם חברון על תואר המקום הארור ביותר בגדה המערבית, יצאו לסלול כביש. הסלילה התבצעה בתיאום ובליווי של הצבא. קבוצה של פוגרומצ’יקים יהודים ירדה אליהם ותקפה אותם באבנים. במקום נכחו חיילי צה”ל. כהרגלם, הם הועילו ככוסות רוח למת. אחד הפלסטינים, תחקירן “יש דין” מוניר קאדוס, הותקף באבנים ונזקק לפינוי ולטיפול רפואי. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי כתיבת בלוג בתשלום ל”יש דין.” הפוסט הזה לא נכתב על דעת “יש דין.”)

האזרחים הישראלים לא הגיעו לשם במקרה. עמוד הפייסבוק של ארגון שקורא לעצמו “ועד מתיישבי השומרון” פרסם, זמן קצר לפני התקרית, קריאה בזו הלשון: “תושבי רונן קוראים לעזרה דחופה לאחר שערבים מבורין החלו לסלול כביש סמוך לגבעה (בזמנו הצליחו לעצור שם את העבודות). מי שיכול שיגיע. נא להפיץ.” על הקריאה הזו חזר אתר הפוגרומצ’יקים של ישיבת “עוד יוסף חי” מיצהר, “הקול היהודי.”

רגע, יאמר הישראלי הנבוך, אם היהודים שם חוששים כל כך מסלילת כביש שמתקרב למאחז שלהם, למה הם לא פונים למשטרה ולצבא? למה הם לא נוהגים כמו כל אזרח שומר חוק? ובכן, קודם כל מפני שהם כולם, בלי יוצא מן הכלל, עבריינים: אפילו אליבא דממשלת ישראל, גבעת רונן הוא מאחז בלתי חוקי. למעשה, אלימות היא דבר שבשגרה הן בין חברי המאחז עצמם והן כלפי כוחות הבטחון. הנטיה הזו לאלימות, ולהתעלמות מהצבא או המשטרה, מופגנת אצלם דרך קבע – תמונת המסך שלמטה צולמה היום בצהרים. שנית, משום שסלילת הכביש הזו אושרה על ידי הצבא והמנהל האזרחי, והצבא היה שם כדי לאבטח את הפלסטינים.

כמובן, הצבא נכשל במשימה הזו. הוא נכשל בה דרך קבע. הוא לא יכול שלא להכשל בה: הוא צבא כיבוש, הוא צבא יהודי, והחיילים מקבלים הרבה מאד הנחיות על מה שמותר להם לעשות כלפי פלסטינים – הכל, פחות או יותר – ואפס הסברים על כך שככוח כובש, הם אחראים על שמירה על בטחונם ובטחון רכושם של פלסטינים. ב”אירוע נקודתי,” הבלוג של “יש דין” (ראו גילוי נאות למעלה) ההתנהלות הזו מתועדת לעייפה.

אבל אף שהצבא נכשל, לאלימות הזו יש יוזם. קוראים לו ועד מתיישבי שומרון. הוא זה שדירבן את ההתקפה על פלסטינים שסללו כביש באישור הצבא והמנהל האזרחי; הוא זה שציין שבעבר, העבריינים היהודים הצליחו לבלום סלילת כביש שם – תקרית שבה הצבא אפילו עצר מתנחל, לאחר שזה נחשד בתקיפת חייל שניסה להגן גם אז על הסוללים. בראש הוועד עומד אחד, שגיא קייזלר. בפעם הבאה שהצבא, מפלג פשל”א (פשיעה לאומנית) של המשטרה או השב”כ ינסו לטעון שהם לא יודעים איך לטפל באלימות מתנחלים – ואלימות כזו היא יומיומית – אמרו להם: את שגיא קייזלר חקרתם? כבר עצרתם אותו? החרמתם את המחשב שלו? אתם מאזינים לטלפונים שלו? חיפשתם בבית שלו? ועד מתיישבי השומרון, הוא הוגדר כארגון עוין? כארגון פשיעה? כהתאחדות בלתי מותרת? לא? למה לא?

אחרי הכל, אנחנו לא מדברים פה על פרופסור מוריארטי ולא על פליקס דז’רז’ינסקי. אנחנו מדברים על אסופה של צעירים לא חכמים או מתוחכמים יותר מדי. כשצה”ל רוצה, הוא אפילו מסוגל לבלום אלימות מתנחלים – אבל כדי שזה יקרה, צריך לחץ אמריקאי, כלומר של מישהו שיכול לסתום את שיבר הכסף של צה"ל. סתם אלימות כלפי פלסטינים לא מזיזה את הצבא. או את פשל”א. או את השב”כ.

וכך השגיא קייזלרים מנצחים.

ועוד דבר אחד: צה"ל דיווח בסוף השבוע בהתרגשות על כך שהוא חשף מנהרה גדולה מעזה. זוכרים איך בפעם שעברה, צה"ל שיקר לנו ואמר שהמנהרה הזו נבנתה בבטון ישראלי? אז צריך להזכיר שבחודשים האחרונים ישראל לא העבירה בטון לרצועה, ואף על פי כן נבנתה שם מנהרה לתפארת. מי היה מאמין.

הערה מנהלתית: אמש (ז') התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש ארגון משונה בשם החטיבה להתיישבות של הההסתדרות הציונית. הוא נודד בעקביות בין משרדים. עד 2009, היא פעלה תחת משרד החקלאות, כנראה בהנחה ששם אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. ב-2011, היא עברה לניהול משרד ראש הממשלה. מדובר בפועל בצינור כספים מרכזי להתנחלויות. באמצע השנה שעברה, הגיש האוצר בקשה לקצץ את תקציב החטיבה, בנימוק משונה במיוחד: “בסיס תקציב החטיבה להתיישבות עומד על 60 מיליון שקל. במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני שקלים נוספים היות שמדובר בזרוע ביצוע איכותית של הממשלה. מוצע לפיכך להקטין את תקציב הפרויקטים של החטיבה ב־30 מיליון שקל “ כלומר, אפילו לדברי האוצר, לתקציב שהוא מגיש לכנסת אין שום קשר למציאות.

כפי שמצא תחקיר כלכליסט המקושר למעלה, תקציב החטיבה להתיישבות חורג מדי שנה במאות אחוזים מתקציבו המקורי, כשהשיא הוא ב-2012, עם חריגה של 430%. אבל גם זה לא כל הסיפור: כשמסתכלים בתוך תקציב החטיבה, זה של “מחוז מרכז” – הסעיף שתחתיו מסתירים את הסיוע הכספי להתנחלויות – צמח באותה השנה ב-1000% בהשוואה לתקציב המקורי שלו.

החטיבה להתיישבות נמצאת בעצם ללא פיקוח, ואף אחד לא יודע מה קורה עם הכספים שמועברים אליה. עד כמה שאנחנו יודעים, הם מועברים למועצת יש”ע כדי לממן לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי – הם כבר עשו את זה בעבר, אחרי הכל. לאחר כמה נסיונות לקבל מידע על מה עושה החטיבה עם הכסף, ולאחר שבית משפט קבע שהחטיבה להתיישבות היא רשות ציבורית לנושא חופש המידע (כתוצאה מעתירה שהגישה עמותת “יש דין”, שהח”מ – גילוי נאות – מספק לה שירותי בלוגינג בתשלום), הגישה שרת המשפטים ציפי לבני בקשה להחיל את חוק חופש המידע על החטיבה להתיישבות. ההנחה היתה שמדובר במשהו פרוצדורלי ובכל מקרה, רוב חברי ועדת חוק, חוקה ומשפט – שאמורה היתה לדון בנושא – היו בעד.

רק שזה לא קרה. כשהנושא הגיע להצבעה, יו”ר הוועדה דוד רותם (הליכוד ביתנו) שלף תרגיל מסריח. הוא ניהל את ההצבעה לפני שחברי הכנסת הספיקו להגיע לדיון. היו באולם רק שני חברי כנסת – רותם עצמו ושולי מועלם-רפאלי (האחים היהודים), שניהם מתנחלים. הם הפילו את ההצעה, כך שעד שלא יהיה דיון בערעור שהגישה על התרגיל חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ), לא נוכל לדעת מה עושים המתנחלים עם הכסף שלנו. וכדי להוסיף חטא על פשע, שעות ספורות אחר כך אישרה ועדת הכספים העברה של 177 מיליוני ש”ח לחטיבה להתיישבות. גלאון ציינה כי מדובר בחריגה של 318% מתקציבה של החטיבה להתיישבות.

אתם עשויים לזכור את רותם מתרגיל מסריח אחר, זה של גניבת אדמות ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה”.) המתנחלים ניסו לזייף את המסמכים, בנוהל, אבל שם המצב היה מסובך משהו. רותם, שהיה היועץ המשפטי של מועצת יש”ע, מצא בפניו אדם שבעליל לא היה הבעלים של הקרקע ולא יכול היה להיות. על כן, הוא הכניס לחוזה הרכישה סעיף שאומר שאלא אם האיש יתייצב בתוך שבוע עם מסמכים שמעידים על כך שהוא הבעלים החוקי, הרכישה בטלה. האיש לא הגיע, כמובן, ועל כן הרכישה אמורה היתה להתבטל; אלא שהנוכלים של קרית הישיבה בבית אל התעלמו מזוטות כאלו. מה אפשר לומר על עורך דין שמכניס סעיף כזה לחוזה? שיש למנות אותו ליושב ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט בממשלת האחים היהודים, כמובן.

וכמו במקרים אחרים רבים, הכלל הוותיק שאומר שלא העכבר גנב, החור גנב, תקף גם כאן. אחרי הכל, האוצר לא חייב להעביר את הכספים האלה לחטיבה להתיישבות. האוצר יודע מצוין איך לא להעביר כספים. יש לנו שר אוצר שמעמיד פנים שהוא מנהל את משרדו ושהוא מתנגד להתנחלויות, שמשתבח בכך שמחיר השמנת ירד – בלי שום קשר אליו, אבל עזבו את זה עכשיו – ובכך שהוא יכול לעצור בזריזות העברות כספים לישיבות חרדיות, כי זה מתקבל מצוין בקרב הקהל שלו. למנוע את חינגת השחיתות הזו, שנאסר עלינו אפילו לדעת למה היא משמשת? עד כאן. זה יכול להביא לסכסוך של ממש עם האח בנט. המגזר המקומבן מכולם, זה של הכיפות הסרוגות, חייב להמשיך ולקבל את ליטרת הבשר שלו.

בפעם הבאה ששר האוצר יניד לכם “אין לי,” בפעם הבאה ששר התעשיה והמסח… אה, סליחה, שר הכלכלה, יאמר לכם שהוא היה נורא רוצה אבל אין לו שלושה מיליונים להצלת מפעל, בפעם הבאה שהממשלה תטען שאין לה כסף להעניק פטור מארנונה לנשים מוכות – זכרו את מאות המיליונים הללו, שנשפכים ללא הכרה או בקרה על גבעות הגדה המערבית. זה הכסף שלכם, זה העתיד שלכם; ואף שמחובשי הכיפות שמתומכי האחים היהודים אין למה לצפות – ודאי לא ליושר או ליושרה – זכרו מי יושב במשרד האוצר ומי מכר את העתיד שלכם.

(יוסי גורביץ)

פרשני המיינסטרים שלנו גילו השבוע, באיחור ניכר, שבוגי "משה" יעלון הוא פסיכי מסוכן וקצת טיפש – מקרה קלאסי שבו הבלוגוספירה מקדימה את העיתונות, כי עבדכם הנאמן סימן את יעלון כטיפש מסוכן לדמוקרטיה עוד ב-2003, בחשבון לייבג'רנל לא פעיל – ועשה זאת עוד קודם לפני שהלז ניסה לאיים על הכנסת.

הנסיונות המפוקפקים של יעלון לאיים על הציבור – השבוע הוא ניסה לאיים על הציבור האמריקאי שאם המדיניות של אובמה תמשך, הפיגועים יחזרו, ועל הציבור הישראלי בכך שלא תהיה ברירה אלא לתקוף באיראן – ותיקים מאד. ב-1996, התערב ראש אמ"ן בגסות במערכת הבחירות והודיע שהאיראנים רוצים בכשלונו של פרס – במילותיו שלו, "איראן מנסה להשפיע על הבחירות בישראל ועומדת מאחורי גל הפיגועים." במילים אחרות, ראש אמ"ן אמר שהמועמד האיראני הוא נתניהו. היום, ובארבע השנים האחרונות, אותו ראש אמ"ן יושב בממשלתו של המועמד האיראני דאז – איך שגלגל מסתובב לו – ואין לו מי יודע מה בעיה איתו.

איך זה קרה? איך הפך נתניהו, פעם סוכן איראני בלתי מודע, לראש ממשלה שבוגי מסכים לשמש כשר בטחון שלו? ובכן, בדרך בוגי עבר מהפך. הוא עבר אותו במהירות. התפקיד הבא של יעלון אחרי ראש אמ"ן היה אלוף פיקוד מרכז. הממשלה כבר היתה ממשלת נתניהו הראשונה, ויעלון למד על בשרו את מה שלומד כל אלוף פיקוד מרכז: אם הוא רוצה להמשיך אחר כך בקריירה בלתי מופרעת, כדאי לו מאד להתרפס אל המתנחלים. הוא גם הבין לאן נושבת הרוח הציבורית. באותן השנים, מתחיל יעלון את המהפך שלו מאיש מרכז לאיש ימין קיצוני.

צריך לומר באופן חד משמעי: אני לגמרי מאמין ליעלון כשהוא מצהיר על עמדות ימניות קיצוניות. ברור לי שעבר עליו תהליך שהוא קרוב במידה מסוימת לחזרה בתשובה. ברור לי, עם זאת, שהוא לא נפגע מהעמדות האלה. הוא נהנה מהיותו של הימין בשלטון, והמהלכים שלו – אלה שנראים לפרשן הממוצע כטיפשות גרידא – מכוונים להנציח את השארות הימין בשלטון ואת המשך מדיניות הסיפוח, ועל כך מיד.

בואו נזכיר מי יעלון. מדובר באיש שאמר, בפגישה עם רבנים, שהנסיגה מרצועת עזה "תתן רוח גבית לטרור." מדובר במי ששיבש את כל הנסיונות, כל זמן שהיה בתפקיד, להסיר מאחזים בלתי חוקיים. מדובר במי שניסה לשבש את תכנית ההתנתקות – והדחתו מתפקיד הרמטכ"ל (פורמלית הוא לא הודח, רק נמנעה ממנו שנה נוספת כרמטכ"ל, אבל ציבורית הוא הודח ועוד איך) רק זרקה אותו עוד יותר לזרועות הימין. עם פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, התחיל יעלון להסתופף במכונים של הימין הקיצוני, ספציפית המכון לאסטרטגיה ציונית, זה שהכשיר גם את רונן שובל ושאר בכירים ב"אם תרצו." ויעלון, במידה ניכרת, הוא רונן שובל ביושבו בלשכת שר הבטחון.

יעלון הביע הערצה לאליל החדש-ישן של הימין הדתי, אברהם "יאיר" שטרן, על הדרישה שלו להקמת מקדש ועל הדרישה ל"שלטון" יהודי לחופי הים התיכון; הוא הגדיר את אנשי "שלום עכשיו והאליטות" כ"וירוס" ואמר ש"אנחנו עסוקים בסוגיה, שהווירוס שהם שלום עכשיו, ואם תרצו האליטות, הנזק שלהם גדול מאוד. מבחינתי יהודים צריכים לחיות בכל ארץ ישראל לנצח." את הדברים האלה, ששובל היה מאמץ בלי היסוס, הוא אמר בכינוס של "מנהיגות יהודית," החטיבה היודו-נאצית של הליכוד. הוא לא נאם שם בטעות ואני מציע להתייחס אל הדברים האלה במלוא הרצינות. כשר בטחון, יעלון בולם כל נסיון לפנות מאחזים, גם כשהדבר מצריך ממנו לשקר בגסות לבית המשפט העליון, גם כשנראה שהפיוזים של השופטים על סף התכה והם עומדים להפסיק סוף סוף להעמיד פנים שהנוזל הצהבהב שמופנה בכיוונם מלשכת שר הבטחון הוא גשם. כרמטכ"ל, צה"ל של יעלון נכשל פעם אחר פעם בפינוי מאחזים, כי זו היתה רוח המפקד. אין שום ויכוח, גם לא בקרב אנשי הימין ההגון – השלושה שנשארו – שהמאחזים הם נטל, לא נכס בטחוני; כל עילת קיומם היא סיפוח.

מתוך התפיסה הזו, שיהודים צריכים לשבת בכל חלקי ארץ ישראל, נובעת גם אמירה ידועה אחרת של יעלון, על כך שהציבור הישראלי הוא החוליה החלשה. הוא אמר בשעתו ש" החוליה החלשה בשרשרת הביטחון הלאומי היא יכולת העמידה של החברה הישראלית, חברה שלא מוכנה להילחם על מטרותיה ולחרף את נפשה. אחת הבעיות המקשות על התמודדות במערכה זו היא אי הסכמה בחברה הישראלית על מהות העימות המזוין בו אנו נמצאים מספטמבר 2000, שלא לדבר על אי הסכמה לגבי פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי."

מעבר לתלישות של הדברים – יעלון היה אז רמטכ"ל שנסע ברכב ממוגן עם מאבטחים, בזמן שהישראלי הממוצע, זה שמימן את יעלון כל חייו, היה צריך להחליט אם להסתכן בנסיעה באוטובוס – צריך להבחין במה אומר כאן בעצם יעלון. דיון דמוקרטי – "אי הסכמה", בלשונו, כלומר אי הסכמה איתו – הוא חולשה.

מי שהקשיב השבוע ליעלון ב"כינוס הסגור" מצא את עצמו נזרק במנהרת הזמן הישר לשנות השמונים. יעלון דיבר על ישראל כעל "נושאת מטוסים" של ארה"ב. זה דימוי שכמעט אף אחד לא השתמש בו מאז סוף המלחמה הקרה, ובצדק. הימין היהודי המשיך להשתמש בו, כי הביטוי הזה הוא תירוץ נהדר לעימות עם ארה"ב: האמריקאים לא ישברו את מערכת היחסים, כי הם צריכים אותנו. אנחנו נושאת מטוסים. ספק אם ישראל אכן היתה אי פעם נושאת מטוסים אמריקאית – בפעם היחידה שהצי האמריקאי וכוחות מזוינים ישראלים נפגשו בקרב, אנחנו הטבענו להם צה”ל תקף מהאוויר את ספינת הביון "ליברטי" ללא אזהרה – אבל זה היה דימוי מקובל מאד בקרב הימין האמריקאי בימי רייגן. משעברה המלחמה הקרה מן העולם, לא היה בעצם צורך בנושאת המטוסים הזו. לא היו עוד כוחות סובייטיים במזרח התיכון שכנגדם היתה ארה"ב זקוקה לה. מנהיגים ישראלים ואמריקאים התחילו, על כן, לדבר על "ערכים משותפים" לישראל ולארה"ב.

אלא שלימין היהודי וליעלון אין ערכים כאלה. לא עם הפלג הדמוקרטי והשפוי של הציבור, על כל פנים. יעלון הרי מאמין ש"יהודים צריכים לחיות ברחבי ארץ ישראל לנצח." זה אומר המשך, לנצח, של הכיבוש – ועל כך התוודה יעלון לאחרונה, כשאמר בגלוי שלא צריך לפתור את המשבר עם הפלסטינים אלא "לנהל" אותו. שכשיעלון דיבר בכנס הסגור, הוא דיבר אל הימין הניאו-קונסרבטיבי האמריקאי.

ומכאן ההתקפה על ממשל אובמה. ומכאן הטענה שהוא "חלש." ומכאן הדיבורים על "מלחמת הציוויליזציות," שאף אחד מחוץ לימין ההזוי בארה"ב לא מדבר עליה יותר, לא אחרי התבוסות באפגניסטן ועיראק. הציבור האמריקאי השפוי לא רוצה לשמוע את המילים האלו יותר. אבל אלו לא היו פליטות פה, אלו היו דברים שיעלון באמת ובתמים מאמין בהם.

יעלון, כמו נתניהו – שיש לציין שלא נזף בו פומבית – שייך לקבוצה ימנית ניאו-קונסרבטיבית שפועלת במשותף משני הצדדים של האוקיינוס. נתניהו עשה כמיטב יכולתו כדי לסייע למיט רומני בבחירות לנשיאות; הוא לא הצליח, אבל הוא לא שינה את עמדותיו. יעלון אומר את הדברים, שמביאים לממשל את הסעיף, בידיעה מכוונת שהם יצוטטו בארצות הברית. הוא יודע שהימין הניאו קונסרבטיבי יפול עליהם כמוצא שלל רב – הנה, שר בטחון מכובד של בעלת ברית מובילה אומר שהממשל שלנו חלש ושאנחנו מפסידים. בכך יעלון עושה את שלו להצלחה של המועמד הניאו-קונסברטיבי הבא לנשיאות: אנחנו ב-2014 וב-2015 כבר יתחילו להתגבש הכוחות לקראת הפריימריז של 2016. יעלון עושה את שלו כדי לתלות משקולת סביב צווארו של המועמד הדמוקרטי הבא.

האם ייגרם בכך נזק למשרד הבטחון הישראלי, כפי שזעקו הפרשנים? בספק. יעלון יודע שהקנוניה הניאו-קונסרבטיבית הטרנס-אטלנטית חזקה מספיק כדי לבלום כל נסיון לתגובה של ממשל אובמה. נסיון להטיל סנקציות על ישראל בשל ההתפרעות של שר הבטחון שלה, יתקל מיד בתגובה זועמת של הימין הניאו-קונסרבטיבי שם, שיעניק ליעלון חיפוי.

יעלון הרי יודע שהחלום שלו להמשיך ולהחזיק ב"ארץ ישראל לנצח," תוך "ניהול הסכסוך," יתקשה מאד להתקיים תחת ממשל דמוקרטי. ציבור המצביעים הדמוקרטי הופך יותר ויותר לספקני כלפי ישראל, וחלקים ממנו קלטו שעובדים עליהם, שישראל איננה ולא היתה מדינה דמוקרטית, שלישראל אין ולא היו ערכים משותפים עם ארה"ב הליברלית, והם הפכו, בצדק, לאנטי-ישראלים. בין הציבור האמריקאי שמפנה עורף לישראל, בולט הדור הצעיר של יהודי ארה"ב, שישראל היא לרבים מהם מוקד למבוכה. על כן הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לחתור תחת הממשל הדמוקרטי, ולהביא ממשל רפובליקני. אחרי הכל, בממשל הרפובליקני האחרון היה שר הגנה – דונלד רמספלד – שהביע בגלוי ספקות בשאלה האם ישראל מנהלת כיבוש. תן לנו איזה אוונגליסט שמרן כשר הגנה, ונשיא עם דעות דומות, והווטו האמריקאי יעמוד לצידנו לעוד כמה שנים, שלאחריהן כבר אי אפשר יהיה לדבר על פתרון שתי מדינות. הפתרון הזה כנראה מת כבר עכשיו, אבל הרופאים עוד לא חתמו על תעודת הפטירה. עוד שלוש-ארבע שנים, והוא יהיה מת כמו "האופציה הירדנית" של פרס.

רק תנו להגיע לממשל הרפובליקני הבא. אז הנה, דחיפת סיוע. ויש להניח שהנשיא הרפובליקני הבא יהיה אסיר תודה ליעלון, שאולי כבר יהיה ראש ממשלה. ואם הדמוקרטים ינצחו שוב, נו – אז אפשר יהיה לחזור לדיבורים על הציבור כחוליה החלשה, שלא מוכן לספוג את הקורבנות שיעלון כופה עליו.

כמו בעלי בריתו המתנחלים, כמו השרלטנים של "אם תרצו," יעלון תמיד נמנע מלומר במפורש לאיפה הוא לוקח אותנו ומי השותפים למסע. אבל מי שעוקב אחרי מה שהוא עושה, ואחרי מה שהוא אומר, מקבל תמונה ברורה מאד. יעלון יודע שהתמונה תבהיל את רוב הציבור, שעדיין לא מוכן לה, ולכן הוא נמנע מלחשוף אותה. הוא תמיד יכול לעטוף את תכניתו בשקרבטחוניכלשהו.

זוכרים את הטענה של יעלון, כראש אמ"ן, על כך שהאיראנים רוצים בנצחונו בבחירות של נתניהו? כמעט אף אחד כבר לא זוכר. שימו לב למדיניות של יעלון בנושא זניח, שהציבור הישראלי לא מבחין בו כמעט: מכונות השיקוף שקנתה ממשלת הולנד ושמוצבות בגבול רצועת עזה. אלו מכונות שיקוף שמסוגלות לזהות כל איום בטחוני, והן שם למטרה אחת: לחדש את הסחר בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית. אף על פי כן, יעלון לא מאפשר כמעט סחר כזה. כשנאלץ לענות על שאילתא בנושא, הוא חירטט איזה קשקוש מביך – קראו בעצמכם. יעלון הודה בעצם שהמדיניות שלו היא לאסור על סחורה שעברה במכונת השיקוף מלהגיע לגדה המערבית, בתירוץ של שקרבטחוניכלשהו, אבל שאין לו שום בעיה שהסחורה הזו תגיע לנמל אשדוד ולנתב"ג ומשם לאירופה. שר הבטחון אמר בעצם שאין לו בעיה עם העברת מטענים שיכולים להתפוצץ בנתב"ג, אבל הוא אוסר על העברתם לגדה.

המסקנה? למניעת העברת הסחורות מעזה לגדה אין שום קשר לבטחון. יש רק קשר למדיניות של יעלון (ושל קודמיו), של פירוק הקשר בין הגדה לרצועה ונטרול, בעצם, של היכולת לבנות מדינה פלסטינית. כלומר, מחסום בפני "פתרון" של הסכסוך, וכלי יעיל למעבר ל"ניהול" שלו – ניהול שיוצא מנקודת הנחה שהפלסטינים נשחקו ושוב אינם לא יעמדו במחיר של יציאה למאבק לאומי אלים, שהם הפכו או יהפכו לעם של הלוטים כנועים.

שימו לב למה שהנחש בנעליים הגבוהות אומר, אבל עוד יותר למה שהוא עושה. הוא לוקח את כולנו, בכחש, לעתיד שאף אחד מאיתנו לא בחר בו, עתיד שבו אנחנו אמורים להיות חוליה מחושלת בשלשלת מלחמת נצח בין תרבויות. בוגי יעלון היה, ונשאר, הפוליטיקאי המסוכן ביותר בישראל. ואם אנחנו מניחים לו להמשיך, אז הטיפשות שלו תחוויר לעומת זו שלנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר פרסם הבוקר (ג') בלון ניסוי, שמייצג את תכניתו לשרוד איכשהו את הבחירות הקבועות, תכנית שמוסווה כפתרון לבעיית הדיור. על פי התכנית, זוגות צעירים, בעלי ילדים ויוצאי צבא, יקבלו פטור ממע"מ על רכישת הדירה הראשונה שלהם. התכנית זוכה להתנגדות ניכרת מפחות או יותר כל הדרג המקצועי, מנגידת הבנק פלוג ומטה. הסיבה לכך פשוטה: יש לנו די נסיון עם החזירים הקפיטליסטים שלנו כדי לדעת שהם פשוט יעלו את מחירי הדירות בשווי ההטבה שהממשלה מנסה לתת. התוצאה תהיה לא ירידה במחירי הדירות, אלא עליה – ומאחר ויש יסוד סביר להניח ששיעור הנהנים מהבונוס של לפיד יהיה כשמונה אחוזים מהמעוניינים ברכישת דירה (זה הנתון שציטט שר השיכון), הם יעלו את המחיר לכל השאר.

אבל אם נניח רגע לחוסר ההבנה של לפיד בכלכלה, ונניח גם לעובדה שאנחנו מבינים עכשיו שהפליטה המביכה שלו שלשום ("הרי לא יעלה על הדעת שגם בימים אלה יש באוצר פקיד או איש מקצוע שחושב שהוא מבין בכלכלה יותר מהשר הממונה…") היתה פחות פליטה ויותר הכנה ציבורית לכך שהוא יודע שהפקידות הולכת להתנגד לתכנית שלו, והוא מתכוון להלחם בה עד חורמה, יש כאן בעיה אמיתית. התכנית של לפיד מתנה זכות בסיסית כמו זכות לדיור במחיר סביר בשירות צבאי.

חרדים? תשכחו מדיור. זועביז? לכו חפשו את החברים שלכם. בעצם, אל תטרחו. גם אם תמצאו אותם, הרי בחיים לא נאשר לישוב שלכם תכנית מתאר. נפסלת לגיוס? בעסה, אתה שייך למעמד האזרחים סוג ב'. שכח מסבסוד ממשלתי לדיור שלך. לא רק האנשים שלא משרתים בצה"ל ייפסלו. להט"בים? מצטערים, האח בנט לא מרשה להכיר בכם כזוג צעיר. אתם ודאי מבינים – הרי באתי לנאום במצעד הגאווה – לבי אתכם, אבל ארנקי בגדה המערבית.

הקריטריון הזה, של "יוצאי צבא", שבג"צ כבר פסל בעבר ושלגמרי לא בטוח שיהיה מספיק אמיץ כדי לפסול שוב, איננו מקרי: הוא חלק בסיסי מהתפיסה של לפיד. לפני כשבוע, תקף לפיד את הערכיים שבבני הנוער הישראלי, כ-50 צעירים שהודיעו שהם יסרבו לשרת בצבא הכיבוש. הוא כתב בעמוד שלו ש"זו אינה סרבנות, אלא השתמטות. הצעירים האלה אולי אינם לובשים שטריימל, אבל גם הם חרדים קיצוניים. נטורי-קרתא חילונים שחושבים שאם הם מאמינים במשהו אז זה בסדר לשלוח אחרים לשאת בנטל, ואף לסכן במקומם את חייהם. אלה מסתתרים באוהלה של תורה, אלה באוהלה של צביעות. ההשתמטות החילונית אינה אידיאולוגיה. זהו פינוק של צעירים שבעים שחושבים שהכל מגיע להם ושיש אחרים – הילדים שלכם ושלי – שצריכים צריכים לשרת במקומם."

ידענו שהוא אידיוט, אבל עד כדי כך?

בפעם המי יודע מה כמה: אין דבר כזה, "השתמטות." יש אנשים שהצבא לא מגייס, יש עריקים, ויש סרבנים. סרבנות היא מטבעה אידיאולוגית. גם הסירוב החרדי לשרת בצבא הוא אידיאולוגי – לא אידיאולוגיה שאני בהכרח מסכים איתה, אבל אידיאולוגיה. יתר על כן, לפיד סותר את עצמו (הפתעה!) כשהוא כותב ש"חושבים שאם הם מאמינים במשהו אז זה בסדר לשלוח אחרים לשאת בנטל." לא הבנתי. הרגע אמרת שזו לא אידיאולוגיה. וכמובן, התפיסה של הסרבנים היא לא "לשלוח אחרים לשאת בנטל" – הם היו שמחים אם כל המתגייסים היו מצטרפים אליהם והכיבוש היה קורס. במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, הסרבנים הם הגיבורים האמיתיים, לא מי שנכנע למכבש שקובע שהוא ישרת בצבא ויעשה מה שאומרים לו. אם יש משהו שהם לא, הם לא מפונקים. כשלפיד מדבר על "פינוק של צעירים שבעים שחושבים שהכל מגיע להם", הוא מזכיר בעיקר את עצמו.

כלומר, מבחינת לפיד, לא רק שהוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, הוא גם חושב ששירות צבאי הוא ערך עליון, אקסיומה, משהו שאי אפשר לערער עליו; שכל כך אי אפשר לערער עליו, שעצם הערעור הופך אותך למישהו נטול אידיאולוגיה, כי הרי מובן מאליו שהאידיאולוגיה היא שירות בצה"ל ושירות בצה"ל הוא אידיאולוגיה.

זה לא נעצר שם. בשבוע שעבר פרסם "ידיעות אחרונות" בלון ניסוי נוסף, הפעם של שר החינוך שי פירון. על פי היוזמה של פירון, כדי לקבל תעודת בגרות, תלמידים ישראלים יצטרכו להשלים מכסה של התנדבות. כלומר, כדי לקבל את הזכות הבסיסית של השכלה ותעודה שמעידה עליה – לה הוא זכאי מבחינה אקדמית – התלמיד הישראלי יצטרך לעשות סוג של שירות לאומי.

לכל אדם ולכל ילד יש זכות להשכלה. הדרישה לתלות את הזכות הזו בסוג של עבודת כפיה – כן, מה שפירון מכנה "התנדבות," כנראה מלשון "מתנדב לשירות חובה" הנלעג של צה"ל, הוא עבודות כפיה – היא פגיעה בזכויות יסוד. מסתבר ששר החינוך, שרוצה "לימוד משמעותי," מתכוון במילים האלה להבהיר לתלמידים שהם רכוש המדינה עוד לפני שהם מגיעים בעל כורחם לצה"ל.

ופירון, כמובן, ירביץ בהם את הערכים הנכונים. "חינוך לערכים" הוא שם קוד לחינוך לערכים שמרניים. הקונגרס הציוני לנוער, שממומן גם על ידי משרד החינוך, ייערך השנה בגוש עציון. זה האחרון נמצא מחוץ לגבולות ישראל, בגדה המערבית. למשרד החינוך זה לא מפריע. במקביל, הוא מפיץ אמנה שבה הוא מפציר בתלמידים להביע "דאגה לכל אדם באשר הוא נברא בצלם אלוקים." אלוקים. לא אלוהים. למקרה שהתלמידים החילונים עוד לא הבינו שהם בעצם דתיים שטרם הוחזרו בתשובה על ידי מנהלת הזהות היהודית.

אז זו המדינה שיש לפיד בונה לנו: מדינה של עובדי כפיה למען עובדי כפיה, שילכו "ויתחזקו" – או, בלשון בני אדם, ייחלשו בבינתם – במימון המדינה, ולא יהיו מסוגלים להבין שהכסף שכביכול מובטח להם יילך ישירות לכיסם של הקבלנים. הדבר המדכא הוא שהיו יותר מחצי מיליון בני אדם שבחרו בזבל הזה לפני שנה ומשהו, ואין סיבה טובה להניח שעם מספיק שקרים ותעמולה, זה לא יחזור על עצמו.

או, אם לצטט את לפיד, "יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, יש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים, אבל מה לעשות, ככה עובדת דמוקרטיה." ואם הוא יצליח לעבוד עלינו שוב, אף אחד לא יוכל לטעון שהוא פוליטיקאי חסר יכולת.

ועוד דבר אחד: ואם עוד לא הבנתם שאתם חיים בספרטה, אז לימור לבנת הכריזה על 14 מדליקות המשואה בטקס יום העצמאות הקרוב, שיעמוד בסימן "זמן נשים – הישגים ואתגרים." אחת ממדליקות המשואה תהיה מרים פרץ, שהסיבה היחידה שהיא מוכרת לציבור היא העובדה ששניים מבניה מתו בפעילות מבצעית כחמושי צה"ל. נשות ישראל, זכרו – תפקידכן הוא להוליד בשר תותחים. אם ממש תצליחו בכך, לא תצטרכו הישגים כלשהם כדי להדליק משואה. אמי היקרה, כשתעמדי על קברי…

(יוסי גורביץ)

אז לפרשת הדגל בחברון, שעליה כתבתי בסוף השבוע, הגיע סוף בלתי צפוי. כלומר, בלתי צפוי אם היו לך עדיין ציפיות מצה"ל.

חמושי צה"ל "עצרו" – או, בלשון בני אדם, חטפו כבן ערובה – קטין פלסטיני, בנו של שכנו של בעל הבית, שאדי סידר. הם הביאו את הקטין אל הבית ושם דרשו, בתמורה לשחרורו, את הסרת הדגל. סידר הסכים והקטין שוחרר. כזכור, בשעתו טען דובר צה"ל שלצבא אין מדיניות של הורדת דגלים, אבל כנראה שכח לעדכן את מח"ט חברון, אבי בלוט. הלז הודיע שהדגל "מפריע לסטטוס קוו" ודרש את הורדתו.

כמה מילים על הסטטוס קוו סביב בית הדסה. אחרי 1967, אפשרה ישראל לבעל הבניין המקורי, מי שחי בו לפני 1948, לשוב ולקבל אותו. היום זה היה מעורר בלגאן; אז אף אחד לא העלה בדמיונו שפלסטינים יעלו דרישה מקבילה לרכוש שלהם, שנבזז במלחמת 1948. עם זאת, הבניין עמד נטוש עד 1979. באותה שנה פלשה אליו "קבוצת נשים עם ילדים", והממשלה הורתה לא לפנות אותן – לפעם הבאה שמישהו יטען בפניכם שהפלסטינים עושים שימוש לא נאות בילדיהם במאבק מול ישראל. ב-1980, תקפו פלסטינים קבוצה של מתנחלים שהגיעה ל"ביקור שבת" במאחז בית הדסה. כתוצאה מכך, אישרה הממשלה את ההתנחלות במקום. ככה נראה ה"סטטוס קוו" של חברון, שהפך פתאום לקדוש: כזה שתמיד זז עם המתנחלים.

דובר צה"ל, חשוב להדגיש, לא הגיב לידיעה על הורדת הדגל. למה הוא צריך להכניס את הראש החולה גם כך שלו למיטה נגועה. קצין בפיקוד מרכז טען שהצבא ממילא התכוון לשחרר את העצור, שכן הוא היה ילד מתחת לגיל העונשין, ושאין שום קשר להורדת הדגל, שבוצעה "בתיאום ושכנוע."

ואם אתם מאמינים כך אכן קרה, ודאי האמנתם בשעתו לדובר צה"ל כשהוא זיהה אלונקה כרקטה, וכאשר טען בשעתו בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה שכוחותיו אינם בביירות.

אז מה קרה פה? מאד פשוט. פגעו בכבוד של הצבא וספציפית של המח"ט. החיילים שלו צולמו, בסרטון שמאז הופץ בכל כלי התקשורת, כשהם מפחדים להפעיל אלימות מחמת נוכחות המצלמות. המח"ט לא יכול לשאת את החרפה הזו, והדגל הפך לעניין של כבוד; ומאחר ולא היתה לו כל עילה חוקית להסיר אותו, הוא לקח ילד בן פחות מ-12 כבן ערובה. הראנו להם מי הגבר-גבר. הדגל בידינו. בדרך היינו צריכים להטיל אימה על ילד ולסחוט את השכנים שלו, אבל לזה קוראים היום דבקות במשימה.

במילים אחרות, המח"ט נהג כראש כנופיה וחמושיו – ככנופים מן השורה. אין ספק, שירות בכנופיה הזו משרה גאווה לאומית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המצלמות של "בצלם" הראו לנו שלשום (ד') איך נראה הכיבוש בחברון מקרוב, נתנו לכל ישראלי שרצה בכך את היכולת להבין איך הוא עובד.

הסרטון הראשון (למטה) מראה לנו מתנחל עם עברית מגומגמת ומבטא רוסי בולט מטפס באמצעות סולם מבית הדסה אל גגו של פלסטיני. על הגג, דגל פלסטין. המתנחל נתקע בתיל שנמצא שם, ומנהל דיאלוג הזוי עם בעל הבית. לטענת המתנחל, המדובר ב"דגל ירדן", ומאחר שהם נמצאים "בישראל ולא בירדן," יש להסיר אותו. הדגל איננו דגל ירדן אלא דגל פלסטין, והנקיטה בשם "דגל ירדן" נראית כמו נסיון להכחיש את עצם קיומם של פלסטינים, נוסח התפיסה המקובלת בציבור הישראלי ש"אין דבר כזה, פלסטין." המתנחל טוען עוד שהבית שייך לו, שהרי הוא יהודי וארץ ישראל שייכת ליהודים; האמירה מהדהדת את הפסיקה המפורסמת של מרדכי אליהו, על פיה מותר לבזוז רכוש פלסטיני ואין בכך גזל, כי ללא-יהודים אין זכות לרכוש בארץ ישראל; מכל המצוות שבתורה, ספק אם יש חביבה על המתנחלים כמצוות הגזל הזו. ברקע, להקת הצבועים של מתנחלי בית הדסה מעודדת את הפולש.

אבל רגע, זו רק ההתחלה. כפי שאפשר לראות בסרטון השני (למטה), קבוצה של חמושי צה"ל פוסעת קוממיות, זמן קצר לאחר האירוע הראשון, אל הגג, והקצין שלה דורש מבעל הבית להסיר את הדגל. בעל הבית מסרב. אתה רוצה שהדגל יירד, הוא אומר, לקצין, תביא לי צו. הקצין מאיים לעצור אותו, ומתחילות דחיפות. בשלב הזה (דקה 08:20) פונה אחד החמושים לקצין ותוהה אם מי ששלח אותם למשימה "השתגע, אם הוא רוצה לעשות את זה מול מצלמות." הקצין חושב על זה, ויוצר קשר עם הבסיס. "יש לי פה מיליון מצלמות", הוא אומר (08:55). בסופו של דבר, החמושים עוזבים את הגג, בלי הדגלים וללא מעצרים, תוך שהם מאיימים לחזור עם צו. הם לא חוזרים, ודובר צה"ל, אחרי שהוא דופק את הראש, מודיע ש"לצבא אין מדיניות של הסרת דגלים" ושמדובר ב"יוזמה מקומית." עם זאת, דובר צה"ל נמנע מלהודיע שהחיילים המעורבים יועמדו לדין כי, נו, אר"פ (אלה רק פלסטינים.)

עכשיו, האירוע הזה הוא מופת של התנגדות אזרחית לא אלימה. בואו נפרוט לפרוטות מה בדיוק קרה כאן, סעיף אחרי סעיף:

א. מתנחל מנסה לפלוש לגג של תושב פלסטיני, בסיוע של מתנחלים אחרים.

ב. כשהוא מסתבך בתיל, מגיע חמוש צה"ל ומשחרר אותו. החמוש לא עוצר את המתנחל הפולש, למרות שהוא עד לפלישה, וכמובן שלא את המתנחלים שסייעו לו.

ג. לאחר מכן, בהנחיית המתנחלים, פורצים חמושי צה"ל לבית הפלסטיני. הם פורצים אליו ללא צו של בית משפט, וללא כל סיבה להניח שמתבצעת בו עבירה. הם נכנסים לבית ללא הסכמת בעליו ומבלי לבקש הסכמה כזו.

ד. החמושים דורשים מבעל הבית לשנות פרט בבית ללא צו המורה על כך ובעצם ללא כל סמכות חוקית. הם טוענים שחל איסור על הנפת דגלים בעיר; הם משקרים. בדקה 07:29 אפשר לראות דגל מתנוסס ללא כל הפרעה. זהו דגל ישראל, כמובן.

ה. כשבעל הבית מסרב, הם מאיימים עליו – אדם הנמצא בביתו ושלא ביצע שום עבירה – במעצר.

ו. אילו היה מתרחש מעצר כזה, הוא היה מלווה כמעט בהכרח באלימות. הנסיון ושורה של דו"חות אומרים שלאחר מעצרו, היה בעל הבית – שוב, אדם חף מפשע שנעצר במה שאמור להיות מבצרו מבלי שביצע כל עבירה – חשוף להתעללות ולהשפלה מצד החמושים. יתכן – סביר, למעשה – שאף היה מועמד לדין על איזושהי עבירה מפוברקת. ה"מעצר" הזה, מהיותו שרירותי ונטול סיבה, היה הרבה יותר חטיפה מאשר מעצר.

המעצר נמנע בזכות דבר אחד בלבד: פחדם של החמושים מנוכחות המצלמות, הקריפטונייט שלהם. אלמלא חשש הקצין מכך שיש במקום "מיליון מצלמות" (היו שם שתיים בוודאות, אבל לא סביר שהיו יותר משלוש), האלימות והמעצר השרירותי היו מתרחשים גם מתרחשים. סביר להניח שאם היו במקום מספר מצלמות קטן מספיק – אחת, נניח – כדי שהחמושים יחשבו שהם יכולים להשתלט עליהן, הם היו קודם כל מדכאים את הראיות לפשע שלהם ואחר כך מבצעים אותו. כמו חברי כנופיה, חמושי צה"ל לא חוששים לעבור על החוק; הם חוששים מתיעוד הפשע שלהם. הם יודעים שתיעוד של הפשע עשוי אשכרה לגרום לכך שלמערכת הצבאית לא תהיה ברירה אלא להעמיד אותם לדין משמעתי קל. האם המעצר היה הכרחי? אז היה צריך לבצע אותו גם אם היו במקום מצלמות. האם הוא לא היה הכרחי? אז צריך היה להמנע ממנו, גם אם לא היו בעולם מצלמות.

וכמובן, ישנה זווית האפרטהייד. מה שקורה בגדה הוא לא כיבוש במובן הקלאסי של המילה, הוא כיבוש מלווה בנסיון להוריש את היושבים בשטח על ידי הכנסת פולשים מארצם של החמושים. העבירה היחידה בתקרית, פרט לזו של החמושים, היתה זו של המתנחל שניסה לטפס על הגג. מובן מאליו שהוא לא נעצר; הוא שייך לאוכלוסה שהחוק לא נאכף כלפיה. יתר על כן, אין להעלות אפילו בדמיון נסיון של חמושים להסיר משהו מבית הדסה – נניח, כרזה מתגרה שקוראת לחיילים לסרב לשתף פעולה בפינוי מאחזים. למתנחלים עומד החוק הישראלי. כדי להכנס אליהם הביתה, צריכים החמושים צו שופט או לפחות צו מנהלי.

שמרנים קלאסיים היו מתקוממים בזעם על התקרית הזו. הם היו מצביעים על כך שהחמושים נהגו בעריצות, שהם פלשו לביתו של אדם שאמור להיות מבצרו, שהם איימו עליו באלימות ובמעצר ללא כל הצדקה או סמכות, והם היו מזכירים שמה שפועל שם, יחזור גם לכאן. אבל כמעט ואין שמרנים בישראל: כל מה שיש הוא הימין היהודי, כלומר קבוצה אתנית שחושבת שעצם האתניות שלה היא צידוק לדיכוי קבוצות אחרות.

בימין היהודי – כבר כמעט ואין ימין ישראלי; הימין היהודי ויתר על הישראליות לשמאל, הוא אך ורק יהודי – נהוג למחות, או ליתר דיוק לצווח ולקלל, כנגד המצלמות של "בצלם." יש לציין שהן עושות עבודת קודש: משקרס שלטון החוק, אם היה קיים אי פעם, הן הקו הדק שניצב בין הקלגסים ובין קורבנותיהם. ישראלים הגונים אמורים היו לברך אותן בשחרית, מנחה וערבית, על כך שבאימה שהן מטילות, הן מצילים משהו משאריות שמו הטוב של צה"ל.

אלא שנותרו מעט מאד ישראלים הגונים. כמה זמן כבר אפשר לדפוק את הראש בחומה?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה"ל ירו אתמול (ב') למוות באדם במעבר אלנבי. הטענה הראשונית שלהם היתה שמדובר היה בפלסטיני שניסה לחטוף נשק מחייל. חלק ניכר מהתקשורת הישראלית בלע את הטענה של הצבא המוסרי יותר מהחמאס בלי כל ביקורת. רק שאחר כך התחילו להגיע עוד פרטים, והם הציבו את הטענה של הצבא באור בעייתי. הסתבר שההרוג הוא ראיד זעיתר, בן 38, אב לשניים – ודוקטור למשפטים ושופט בעמאן. לא בדיוק הפרופיל המקובל של מחבל.

בנקודה הזו, האדם הסביר אמר לעצמו: אוקיי, זה נראה חשוד, אבל דובר צה"ל מצטיין בשנים האחרונות בשליפה של מידע ממצלמות אבטחה, וגשר אלנבי מרושת בכאלה. עוד מעט יצא המידע ונוכל לדעת מה קרה שם.

השעות חלפו, הסרטונים לא הגיעו, ואז צה"ל יצא בהודעה חדשה. בעצם, בשתי הודעות חדשות. קודם כל, הוא שינה גרסה. במקור, הוא טען שהשופט הירדני ניסה לחטוף נשק מחייל – פעולה שכבר הורגלנו בכך שהיא גוררת עונש מוות – אבל עכשיו הוא טוען שמה שהשופט ניסה לחטוף היה "מקל בידוק", שאיתו הוא ניסה לתקוף חייל. איך לומר, בהנחה ש"מקל הבידוק" הזה לא בנוי כמו הלבארד של ימי הביניים, זו הצדקה הרבה יותר קלושה לירי. אבל, אתם יודעים מה, נניח. אולי השופט היה השופט דרד, אולי הוא ידע לעשות במקלות בידוק מעשים מגונים במיוחד שהפכו אותם לנשק קטלני. בואו נראה את הסרטון.

ואז צה"ל הודיע שאין סרטון, כי "מצלמות האבטחה לא פעלו." זה השלב שבו האדם הסביר מתחיל לחשוב שבצה"ל חושבים שהוא מטומטם. אבל זה לא מדויק. צה"ל לא חושב שאתה מטומטם. הוא חושב שאתה שפוט שלו והוא יודע שסטטיסטית, הוא צודק.

כפי שמדגים טררם ספינת הנשק, קמפיין ה-hasbara של צה"ל לא מנסה יותר מדי לדבר לקהל זר. זו לוחמה פסיכולוגית שמכוונת נגד קהל הבית של צה"ל, והמטרה שלה היא למנוע מהאזרחים לשאול את הצבא שאלות מציקות. העניין הוא שבצה"ל הבינו מזמן – כנראה במלחמת לבנון השניה, שבה הפגין הצבא אוזלת יד משוועת רק כדי לראות בסיפוק איך הציבור פונה נגד הפוליטיקאים דווקא – שמבחינת רוב הישראלים, שום דבר שהוא יעשה, עד וכולל פשעי מלחמה גלויים, לא יגרור האשמה ציבורית שלו. כשהצבא הבריטי במלחמת הבורים הקים מחנות ריכוז לאזרחים והרג יותר מעשרת אלפים מהם, הוא נדהם לגלות עוינות גלויה מצד חלקים ניכרים בציבור הבריטי. העשור שאחרי מלחמת ויאטנם היה עשור איום מבחינת הצבא האמריקאי והלגיטימיות שלו. במהלך האינתיפאדה הראשונה, החזיק צה"ל עשרות אלפי פלסטינים במה שהוא כינה מחנות מעצר ושהיו בפועל מחנות ריכוז – הם החזיקו אנשים שלא הועמדו לדין והוחזקו מכוח צווים מנהליים. אין כמעט משפחה פלסטינית שלא היה בה עצור. אנשים נהרגו על ימין ועל שמאל, ברפיח קברו אנשים בחיים כאמצעי לחץ, חטיבת גבעתי הפכה רשמית לחטיבת עינויים והמח"ט שלה, אפי איתם (אז פיין) חמק בעור שיניו מהעמדה לדין, היתה אורגיה של הריסת בתים, מיטב הנוער הישראלי פשט על מתפרות פלסטיניות בחשד שהן תפרו בדים בצבעים אסורים ואילץ קשישים לטפס על עמודי חשמל כדי להסיר מהם דגלי פלסטין, והציבור הישראלי עשה כמיטב יכולתו לא לראות, העדיף לשבור את המראה ולהתפוצץ מזעם על התקשורת, שהראתה לו מעט מזעיר ממה שקרה שם. הציבור גם העלים עין כשאהוד ברק, איציק מרדכי וגבי אשכנזי הפרו את כל חוקי הלחימה – במבצע "דין וחשבון" – והפכו את האוכלוסיה האזרחית הלבנונית למטרה מוצהרת של הפגזות, כדי "להפעיל לחץ" על ממשלת ביירות.

וזה נעלם, חלף, שקע. אף אחד חוץ מזבובים מקצועיים, אם להשתמש בדימוי של סוקרטס במשפטו, לא זוכר ולא מזכיר. יש דור שלם שסוחב אחריו פוסט טראומה ממה שהוא עשה וראה, אבל אז לא היה מקובל לדבר.

כפי שהעיר אדם יקר, אם נאנסת היתה משנה ולו פרט קטן בגרסה שלה, רוב הציבור היה ממהר להאשים אותה בשקר. כשצה"ל משנה פרטים מהותיים בגרסה שלו, ולא מוכן לספק את קלטות מצלמות האבטחה – ותעשו לי טובה, אם אתם רוצים שאני אאמין שזו תקלה, אתם צריכים רקורד מוצלח הרבה יותר מבחינת אמינות – רוב הציבור מפהק עובר לסדר היום, כי הוא מעדיף לא לדעת. וזו הסיבה שצה"ל מרשה לעצמו שקרים גסים: הוא יודע שזה יעבור. כן, יהיו כמה שמאלנים מעיקים שיעשו קצת רעש, ויהיה קצת בלגאן בחו"ל, אבל אף קצין לא יודח, על אחת כמה וכמה לא יעמוד למשפט – וזה מה שחשוב לצבא. אם הקלגסים שלו ילמדו שעל פשעים הם עומדים לדין, הם עשויים לפתוח את הפה, ולספר על פשעים אחרים, ועל מי שנתן את הפקודה או חיפה עליהם. לא בריא.

צה"ל לא אשם בזה. מי שאשם הוא הציבור, שמסרב לפקח עליו, שמתייחס בקלות ראש לדמם של לא יהודים. שופט ירדני? אופס, לא נעים, יפגע ביחסים עם ירדן, אבל בטח היתה לזה סיבה טובה. זה צה"ל, לא?

אגב, בידיעה אחרת, חמושי צה"ל ירו אמש (ב') למוות בסאג'י דרוויש, פלסטיני בן 18, והרגו אותו בפגיעת קליע בראשו. לטענת הצבא, "במהלך מארב לתפיסת זורקי אבנים סמוך לבית-אל, פתח כוח צה"ל באש לעבר פלסטיני, שיידה אבנים לעבר רכב ישראלי ואוטובוס." בצבא הוסיפו ש"נסיבות האירוע נבדקות." בפעם האחרונה שבדקתי, אסור לירות על מיידה אבנים אלא אם הוא מסכן חיים. אם זה היה מארב, כנראה שלא היתה שם סכנת חיים. לרשות צה"ל עומדים שלל אמצעים, החל מרימוני גז, עבור בקליעי אל-הרג וכלה בירי לכיוון הרגליים, שיכולים היו לסיים את התקרית הזו – גם אם נאמין לגרסה שלו, ובלי ראיות אין סיבה טובה להאמין לה – ללא הרג.

אבל, נו, אתם יודעים, רק פלסטיני. אפילו לא שופט ירדני. מה זה כבר משנה ולמי אכפת.

נתראה בפיגוע הנקמה. אל תשכחו לפעול לפי הנוהל: להתכווץ לתנוחה עוברית וליילל שמה עשינו ולמה זה מגיע לנו.

עדכון: עד כה הפיץ דו"צ שלוש גרסאות על ההרג במחסום אלנבי: נסיון חטיפת נשק, נסיון תקיפה ב"מוט בידוק" ונסיון תקיפה במוט ברזל. מצפים מאיתנו שנאמין שמישהו עשה אחת מן השתיים: או הסתער על חייל בידיים חשופות, ניסה לחטוף את הנשק שלו ואז אסף מאיפשהו מוט מסוג כלשהו; או שהוא הסתער על חייל על מוט כלשהו, שאלוהים יודע מאיפה אסף, ואז, כשהגיע אל החייל, שמט את המוט וניסה לתפוס את הנשק – אי אפשר לעשות את השניים בו זמנית. לאחר מכן, אחרי שנורה ברגלו, בעודו צמוד לחייל שתקף, הוא המשיך להוות סכנת חיים ולא היה מנוס אלא לירות בו עוד כמה כדורים – למרות, כאמור, שהוא היה צמוד לחייל.

מצד שני, יש לנו עד פלסטיני שאומר שמה שקרה הוא שחייל דחף את השופט, השופט התעצבן ודחף אותו בחזרה, ואז החייל ירה בו. זו גרסה סבירה לא פחות, למעשה יותר, משום שהיא גם מסבירה למה אין צילומים של מצלמות האבטחה.

אני אחכה לרגע שבו מוט הברזל יהפוך למזרק. במקרה ההוא, אגב, אף אחד לא הלך לכלא. גם לא היה משפט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)