ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, בהנהגת ח"כ דוד רותם, אישרה היום לקריאה שניה ושלישית את "חוק החרם". המשמעות היא שדרכו של החוק – שכזכור, מגדיר חרם פוליטי על מוצרים ישראליים או על מוצרים המיוצרים בהתנחלות כעבירה חוקית, קונס מחרימים ב-30,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ומעניש אנשים רטרואקטיבית על תמיכה בחרם – פחות או יותר סלולה. זה כנראה יקרה, ובקרוב.

הגרסה שאושרה היום בוועדה, בניגוד אגב לעמדת משרדי האוצר והחוץ שחששו שהחוק יגביר חרמות בינלאומיים, שונה מעט מהנוסח הקודם וניתן לראות אותו כאן (זהירות, PDF). בגרסה החדשה, שכנראה תעלה להצבעה סופית, יש שלושה שינויים: ראשית, מתבטל האלמנט הרטרואקטיבי של החוק, שהיה מספק תירוץ לבג"צ (בשנת 2023, כנראה) לפסול אותו. שנית, סכום הקנס שיוטל על מעודדי חרם כבר לא קבוע, ונתון לשיקול בית המשפט, אם כי עדיין אין כל צורך בהוכחת נזק. שלישית, החוק הורחב עוד יותר, ומעתה הוא אוסר גם על ארגונים, חברות או עסקים להיות מעורבים בחרם – לרבות סנקציות על חברות וארגונים. סעיף 4 (1) נראה על פניו כמו נסיון לשלול את הפטור ממס של עמותות שמאל בדלת האחורית, בכך שהוא שולל מגופים התומכים בחרם את מעמדם כמוסד ציבורי. בראיון טלפוני עם חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, הוא ציין שמדובר בסעיף שהתחיל את חייו ב"חוק אלקין", שכביכול דרש רק שקיפות מעמותות שמאל אך בפועל היה גם אמצעי ענישה. אלעד ציין עוד כי עמותה שלא מחזיקה באישור פטור ממס על תרומותיה, לא תוכל גם להעניק לתורמים לה את הפטור החלקי ממס שהם רגילים לקבל, ובכך מעודדת הממשלה את מניעת התרומות בשתי דרכים.

עוד קובע סעיף 4 כי חברה שתתמוך בחרם על מוצרי התנחלויות – למשל, החברות שבונות את העיר הפלסטינית רוואבי, שהתחייבו לא לרכוש מוצרי התנחלויות – לא יהיו זכאיות לקבלת ערבויות מטעם המדינה או לקבל הטבות על פי חוק עידוד עידוד השקעות הון או חוק עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סעיפים קטנים 4 ו-5 לסעיף 4, בהתאמה).

אלעד מעריך כי סיכוייו של החוק לעבור, בהנתן הכנסת הנוכחית – הוא כינה אותה "הגרועה ביותר לדמוקרטיה בתולדות ישראל", כנראה מתוך אופטימיות לגבי הכנסת הבאה – גבוהים למדי. בהודעה לעיתונות של האגודה, אמר אלעד כי "מה ההיגיון בכך שלאזרחי ישראל יהיה מותר להחרים את הקוטג', אבל לא את הכיבוש? זו חקיקה פוליטית, אנטי-דמוקרטית, מהסוג שהכנסת הנוכחית מקדמת חדשות לבקרים. חרם צרכנים, בין אם אנו מזדהים עם תוכנו ובין אם לאו, הוא כלי מחאה לגיטימי וחלק מחופש הביטוי. למרבה האירוניה, דווקא הצעת החוק הזו תגביר את הביקורת על ישראל בעולם – ובצדק". יצוין שנציגת קואליציית נשים לשלום ציטטה בציוץ את דוד רותם כאומר ש"החוק הבינלאומי לא מעניין אותי".

חוק החרם, שזוכה – נזכיר – גם לתמיכתם של שורה של חברי כנסת ממפלגת המרכז הרדיקלי קדימה, הוא בעצם הוצאה אל מחוץ לחוק של מחנה פוליטי שלם, שסבור שההתנחלויות הן אסון. כשיעבור החוק, גם האמירה הזו תהיה בעייתית – אחרי הכל, היא יכולה לעודד חרם ואפשר לגרור אותך לבית משפט בטענה שפגעת בעסק של איזה בעל עגלה במעלה דלילה. אין צורך להוכיח נזק, אחרי הכל. הכל תלוי עכשיו ביכולתה של האופוזיציה לבלום את החוק. הימור: ציפי "מי ראה, מי שמע" לבני לא תהיה שם.

ועוד דבר אחד: מי שרוצה לראות איך נראה "מלח הארץ", המתנחלים שהכנסת מגינה עליהם כל כך, מוזמן לצפות בסרטון הזה ולראות איך מתנהג הבריון משה דויטש, או כפי שהגדיר אותו איתמר, "נציג הזומבים ביש"ע".

(יוסי גורביץ)

הסנאט של מדינת ניו יורק אישר הלילה (ז') נישואים אזרחיים בין גאים. ניו יורק, שהמאבק למען זכויות גאים החל בה, היא המדינה השישית בארה"ב שמאשרת את זכותם של גאים להנשא. דרום אפריקה העבירה חוק דומה לפני כשנתיים, ושורה של מדינות בעולם מכירות בברית (Union) בין בני זוג גאים.

ישראל מתיימרת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכזו שהיא ידידותית-לגאים במיוחד. הנקודה הזו משמשת את ההסברה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות: ישראל היתה אחת המדינות הראשונות שהכירה – באמצעות בית המשפט שלה, לא באמצעות חקיקה – בזכויות של ידועים בציבור לזוגות הומוסקסואליים. ישראל לא מכירה בנישואים הומוסקסואליים שנערכו בה, אבל מכירה בכאלו שנערכו בחו"ל.

וזה נראה ליברלי יחסית, עד שנזכרים שבישראל, יהודי ולא יהודיה לא יכולים להתחתן. בעצם, גם לא זוגות פרוטסטנטיים (להוציא אנגליקנים), שכן העדה הזו איננה מוכרת בישראל, שעדיין שלט בה משטר המילטים הטורקי, 93 שנים לאחר תום השלטון הטורקי ו-63 לאחר תום השלטון הבריטי. גם כהן וגרושה יהודים יכולים להנשא בישראל רק במאמץ, ותוך הכשר של בית המשפט העליון. אלו יהודים אורתודוקסיים, כמובן: על נישואים קונסרבטיביים או רפורמיים אין על מה לדבר. אלה אינן עדות מוכרות בישראל. מבחינת החוק הישראלי, אין מדובר ביהודים.

החוק הישראלי לא מכיר בלאום; בעקבות החוק הטורקי, הוא מכיר רק בעדות דתיות – כלי נוח מאד למשטר הציוני, שמאפשר לו (כפי שידעה כבר חנה ארנדט במהלך משפט אייכמן) להתחמק מהאימה היהודית הגדולה, זו של נישואי תערובת, תוך המנעות מחקיקה מפורשת בנושא. שיתוף הפעולה בין המשטר ובין הרבנות התאים לשני הצדדים: הוא העניק לגיטימציה שלטונית לרבנות, תוך הענקת לגיטימציה חלקית מצד הרבנים למשטר. והחשוב מכל: הוא איפשר לשני הצדדים בעסקה לקבוע יחדיו מי נמצא מחוץ לגדר.

עם זאת, לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית בישראל ההסדר הזה לא התאים – בין אם משום שהם דחו את הרבנות אידיאולוגית, בין משום שהרבנות, בהשענה על חוקי ההלכה, לא היתה מוכנה לחתן אותם. לצורך כך נוצר שסתום לחץ, שצומצם בהדרגה: ישראל לא היתה מוכנה להכיר בנישואים אזרחיים (הם היו מאפשרים נישואי יהודים ולא יהודים), אבל היא היתה מוכנה להסכים – מתוקף מחויבותה להסכמים בינלאומיים – לכך שאזרחיה ייכנסו בברית נישואים על ידי מדינה אחרת. עד סוף שנות השמונים, הדבר עדיין ניתן היה לביצוע בקלות יחסית, על ידי נישואים בקונסוליות הזרות; לחץ ישראלי סגר את הפרצה הזו, ומעתה מי שרוצה להנשא אבל אינו מכיר ברבנות או שהרבנות אינה מוכנה להכיר בו, עולה על המטוס לקפריסין. כלומר, אזרחים ישראלים שמשלמים מיסים כדין ולעיתים קרובות גם משרתים בכוחותיה המזוינים של המדינה אינם יכולים להנשא בתוכה, כי האופציה שקיימת בכל מדינה חילונית – נישואים אזרחיים – מעולם לא נשקלה ברצינות בישראל. מן הראוי להזכיר שגם ההכרה בנישואי גאים בישראל נשענת על אותה הפרצה עצמה: מחויבותה של ישראל להכיר בנישואים שנערכו כדין במדינה שאיתה היא מקיימת יחסים דיפלומטיים.

הליברליות הזו היא מן הפנים ולחוץ, מכמה סיבות. ישראל מתהדרת בליברליות לכאורה שלה כלפי גאים – אבל בפועל, הליברליות הזו קיימת בפועל רק בחלק של ישראל שהממסד מקפיד להשמיץ, תל אביב. מצעדי גאווה בירושלים נזקקים תכופות להגנה כבדה של כוחות הבטחון, ולא תמיד – כפי שתעיד הדקירה במצעד הגאווה ב-2005 – די בכך. וכפי שמעיד הטבח בבר נוער לפני כשנתיים – שלא פוענח עד היום, כנראה בשל האומרטה ("דין מוסר") של הציבור הלאומני-דתי – גם שם המצב רחוק משלמות. לא כדאי לזוג נערים ללכת ברחובות באר שבע כשהם מחזיקים זה את ידיו של זה. הלגיטימציה להומוסקסואליות בחברה הישראלית מוגבלת מאד, והיא מוגבלת לחלקים המערביים – כלומר, הפחות יהודיים – של החברה. ככל שאדם הוא יהודי יותר, במובן הישראלי של המילה, כך הוא שונא אדם יותר, ובהתאם שונא יותר הומוסקסואלים.

שנית, נשארת סוגיית הגירושים. גם מי שטרח וטס לקפריסין או פראג ונישא שם, יזדקק לחסדיה המפוקפקים של הרבנות, או שלא יוכל להנשא שנית. מבחינתם של גאים אין, כמובן, כל אפשרות להתגרש בישראל; הקידושים שלהם אינם מוכרים מלכתחילה. הם ייאלצו להתגרש במקום שבו נישאו. אשר לאחרים, מעמדה של האשה נחות אפריורי בבית דין רבני – היא פסולה לעדות, פסולה כמובן לדיינות, ונחשבת למי ש"דעתה קלה". ואבוי ללא-יהודי שימצא את עצמו מתדיין בבית דין רבני.

ושלישית, מעמדן של נשים בישראל מתדרדר במהירות. בית המשפט העליון אישר בתחילת השנה את קיומן של "קווי הדרה", כאלה שמופרדים בין נשים וגברים. כמקובל בבג"צ בהגיעו לנושא עקרוני, הוא עצם את עיניו למציאות ואישר את ההסדר שהפך את ההפרדה בין נשים לגברים לחוקית בישראל תוך שהוא פולט אמירות חסודות על כך שהוא "יתבצע בהסכמה", ו"ללא אלימות" – גם כאשר החברה ששלחה בקרים לאוטובוסים מצאה שבשליש מהמקרים הבקרים שלה נאלצו לרדת מהם. האטנסטנציה הגבוהה ביותר של החרדים, שלמה יוסף אלישיב – התומך של הרב מענה הילדים אליאור חן – פסק לאחרונה שמותר "לבזות" נשים שמסרבות לקבל את מקומן הראוי באוטובוס.

ההדרה איננה עוצרת באוטובוסים: גם בצה"ל, מעמדן של הנשים מתדרדר. פגיעה בכבודן מצד חיילים דתיים, שיוצאים מהופעות בהן חיילות שרות מטעמי "קול באשה ערווה", או מסרבים לשרת יחד איתן, עוברות בשתיקה ובעצימת עיניים מצד הקצונה. כמו במקרה של ה"יזכור", צה"ל מעדיף לשתף פעולה עם חובשי הכיפות על חשבון שאר האוכלוסיה. במאה שערים, בהסכמה בשתיקה של המשטרה, יש כבר רחובות שמופרדים בין גברים ונשים. מה שקורה שם, יקרה תוך זמן לא רב בכל עיר שיש בה מיעוט חרדי גדול, ואם לשפוט על ההתנהלות הצינית של הממסד הלאומני בנושא קווי ההדרה, שם שיחק שר התחבורה ישראל כץ את לידיהם של החרדים והעניק גושפנקא לדרישות שלהם, לא יהיה יותר מדי רעש

מידת החופש של חברה נמדדת על יחסיה למיעוטים ולנשים. במבחן הזה אין לישראל הרבה מה להתגאות. כן, המצב בישראל טוב יותר מאשר בריאד ובטהראן. אבוי לאותה נחמה.

ועוד דבר אחד: "הארץ" חשף אתמול את עולמו הרוחני המעוות של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. לטעמי, מעבר לעובדה שיש חשיבות בחשיפתם של גזענים, הכתבה החטיאה את המטרה: היא היתה צריכה להתמקד בשאלה איך בעצם קיבל נתניהו ג'וניור את התפקיד היוקרתי ביחידת דובר צה"ל, ואיך הוא מקבל כל כך הרבה חופשות. דורון רוזנבלום הגדיר פעם יפה את הימין הקיצוני כמי "שאומר את אותם הדברים כמו בנימין נתניהו, רק בלי להתגלח". לא צריך להיות מופתע מהחינוך שקיבל נתניהו ג'וניור – להוציא הכתיבה המזעזעת שלו. אפשר היה לצפות ממי שהוא נכדו של היסטוריון ובנו של רטוריקן, ומשמש ביחידת Hasbara, להיות מסוגל לעברית ראויה. כנראה שזו היתה ציפיה מוגזמת.

(יוסי גורביץ)

לעמרם מצנע, בחור טוב במובן הרע של המילה, קרתה תקלה מביכה: כחלק ממאבקו על הנהגת מפלגת העבודה, הוא הצליח להקלע לאמירות שנראות דומות מאד לאמירות גזעניות. מצנע, שיצא נגד "מפקד הארגזים" שכביכול מארגן עמיר פרץ, הוא אמר (על פי גרסה אחת) ש"אני, שלי ובוז'י רבים על אותו הקול. אלה אנשים מפלנטה אחת. לעמיר יש את הקולות שלו, כי הוא פקד הרבה. אלה אנשים מפלנטה אחרת." על פי גרסה אחרת, מחמירה יותר, מצנע אמר ש"הוא [פרץ] בא מארץ אחרת […] עמיר פרץ מביא אנשים שבכלל לא שייכים למפלגת העבודה. הוא מביא את החמולות." מצנע ניסה לסגת מהאמירה הזו, שנאמרה בגבעתיים, כלומר פחות או יותר במקום הלבן ביותר בארץ, וטען שהוא התכוון לומר שפרץ בא מ"תרבות" אחרת. וואלה.

מצנע התלונן על "מפקד ארגזים" כביכול שעורך פרץ. זה משונה, כי בפעם האחרונה ששמעתי על מפקד ארגזים, גם אז הוא לכאורה נערך על ידי פרץ. אבל ארגזים, כפי שכתב היטב היום גדעון לוי, תמיד היו: זו היתה שיטת הפטרונות הקבועה של העבודה. כך היא השיגה מתפקדים ערבים ודרוזים: מישהו – שיעול, פואד בן אליעזר, שיעול – היה מבטיח לראשי חמולות גזר כלשהו, למשל חיבור של השכונה שלהם לחשמל, והם היו מתפקדים ומצייתים לו. כל זמן שפואד "מלך השטח" פעל עבור ראיס אשכנזי כזה או אחר, בדרך כלל אהוד ברק או שמעון פרס, אף אחד לא אמר מילה על "מפקדי ארגזים". עכשיו דווקא כן.

ההאשמה כנגד פרץ חצופה במיוחד, כי פרץ היה היחיד שהביא בשלושת העשורים האחרונים מצביעים חדשים למפלגת העבודה. מה מצנע ידע לעשות, כבר ראינו; אני בספק אם שלי יחימוביץ' תהיה טובה יותר, גם אם היא תתחנף עוד יותר לימין; ואשר לבוז'י הרצוג, אל תצחיקו אותי, טוב? אבל פרץ הביא ב-2006, אחרי שהאשכנזים הקשישים ערקו עם פרס לקדימה, 19 מנדטים. שישה מנדטים מהם, אמרו בשעתו הסוקרים, היו חדשים, של אנשים שלא הצביעו קודם לעבודה. האמירה ש"פרץ מביא אנשים שלא שייכים למפלגת העבודה" היא פשוט לא נכונה עובדתית.

האמירה של מצנע, במקום שבו היא נאמרה, היא אחד משניים: או רשלנות כושלת של מועמד שנכשל בדבריו, או נסיון בוטה ועלוב להוציא את השד העדתי של מפלגת העבודה – שד לבן וקשיש – באמצעות שריקות. אם זו רשלנות, היא מצטרפת לזו של הפעם הקודמת, ב-2003, והיא צריכה להוציא את מצנע מהמגרש. אם אלה אכן "שריקות כלבים" – ואני מתקשה להאמין שזה לא המצב, במיוחד לאור האמירה של מצנע שתושבי ירוחם "לא בשלים לדמוקרטיה" – אז ודאי שמצנע לא ראוי לקולות הציבור הישראלי.

לא שמפלגת העבודה, שהיא זומבי פוליטי חולני שראוי שמישהו יגאל אותו מיסוריו, ראויה לקולות האלה. אבל ודאי לא מצנע. יש גבול.

ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האדם ומועצת הכפרים הבלתי מוכרים בנגב הופתעה לשמוע שאחד הגופים שינהל מטעם לשכת ראש הממשלה את הטיפול בכפרים הבלתי מוכרים תהיה המועצה לבטחון לאומי, בהנהלת האלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור. מה למל"ל ולכפרים הבלתי מוכרים? מסתבר שגם זה "בטחון לאומי". או, במילותיה של האגודה, "מעורבות המועצה לביטחון לאומי בטיפול בנושא הכפרים הבלתי מוכרים מראה, כי הממשלה מתנהלת כמו בימי הממשל הצבאי, ומתעקשת לראות בבדווים איום ביטחוני. בכך, היא רק מחריפה את מצוקתם של הבדווים ומרחיקה אותנו מכל פיתרון אפשרי". ההדגשה שלי. בישראל פינו כבר כמה דיירים מבתיהם. זו פעם ראשונה, למיטב ידיעתי, שהמועצה לבטחון לאומי מתערבת בנושא.

(יוסי גורביץ)

(זהירות – ספוילרים ברמה נמוכה לסדרה The Wire. אל תאמרו שלא הוזהרתם.)

עבדכם הנאמן צופה בימים אלו שוב בסדרת הטלוויזיה המופתית The Wire, המכונה במקומותינו "הסמויה" – ארור יהיה מי ששכר מתרגם בשכר רעב עד דור שביעי – ונדהם מחדש מאיכותה. אם עוד לא צפיתם, צפו. ולא רק אני ומיטל שרון אומרים את זה: כך אומר גם אריק הולדר, התובע הכללי של ארה"ב. הוא פנה לפני כשבועיים אל יוצרי הסדרה, וקרא להם ליצור עונה נוספת, לפחות, ואולי גם סרט. הוא הדגיש בצחוק שהוא אדם בעל כוח והשפעה. התשובה של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, היתה מהירה וחדה: הוא הציע להולדר עסקת חליפין. הולדר יפסיק את המלחמה בסמים, שמחקרים הראו לאחרונה שהיא פשטה רגל, ובתמורה יוצרי הסדרה ישמחו להיענות לבקשתו.

כישראלי, שפשפתי עיניים מול הדיאלוג הזה. "הסמויה" תוקפת בחוסר רחמים את הממסד האמריקני ואת מה שנשאר מהחלום האמריקני. העונה הרביעית שלה, מופת של יצירה ויאוש, שרק בשבילה היה שווה להפיק את הסדרה כולה, עוסקת באוזלת ידה מעוררת הרחמים של מערכת החינוך בעיר קשת יום. העונה השניה עוסקת בקריסת המעמד כחול הצווארון. אבל כל הסדרה כולה עוסקת בתוצאות המצמיתות של "המלחמה בסמים", אחד הפרויקטים היקרים והכושלים ביותר של ארבעים השנים הראשונות. בפרק הראשון, מעיר קארוור שהשם איננו הולם; "מלחמות מסתיימות". בעונה השלישית, אנחנו מקבלים את התובנה שהמלחמה בסמים היא מלחמה באוכלוסיה העניה, שהמשטרה מתייחסת לאוכלוסיה של שכונות העוני כאילו היתה אוכלוסיה כבושה. ובמעט מאד מאמץ, השוטרים של מערב בולטימור נראים כמו מג"בניקים מן השורה.

המשרד שעליו אחראי הולדר זוכה לביקורת החדה ביותר: תובעים פדרליים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה המקומית מסיבות פוליטיות (רמז דק לשערוריית מינוי התובעים בשלהי כהונתו של בוש הבן); המשטרה כושלת ברובה, מושחתת בחלקה, אמונה על דיווחי שקר וזיוף נתונים; עוכרי הדין מוצגים או כסייעניהם של סוחרי הסמים, חלק בלתי נפרד מ"המשחק", כפי שאומר עומר בעדותו הבלתי נשכחת ("אני עם רובה הציד, אתה עם התיק"), או דואגים ללא הרף לקידום הקריירה שלהם – על חשבון טובת הציבור.

מגזרים אחרים לא יוצאים טוב יותר. המכונה הפוליטית ששולטת בבולטימור שייכת למפלגה הדמוקרטית, והיא מושחתת עד העצם. כמעט אין הורה ראוי בסדרה. שחורים פולטים מספר פעמים הערות אנטישמיות, וכמו מעמד העובדים הם שטופים בהומופוביה. מורים נשחקים, או נכנעים לשיטה – שמזייפת נתונים בדרכה שלה. העיתונות גוועת, ונוכלים כריזמטיים מזייפים סיפורים, נהנים מתמיכתם של עורכים פתיים. אין מישהו שיוצא נקי.

ובכל זאת, הממשל האמריקני יכול לפרוש את חסותו על הסדרה בלי למצמץ. ובכל זאת, "הסמויה" היא סדרה פטריוטית לעילא. נאמנים פצעי אוהב: אמירת אמת קשה היא הדבר הראוי. מי שלא אומר לך את האמת, איננו ידיד או אוהב; לכל היותר, חנף.

ולכן, מנקודת מבט ישראלית, היא מייאשת כל כך. אם מישהו בישראל היה מנסה לעשות משהו דומה, הממסד הישראלי היה עומד על רגליו האחוריות כדי להוקיע אותו כאנטי-ציוני, בוגד, מבצע דה לגיטימציה בבארות וחוקע סכינים בגב האומה. זוכרים את מה שקרה ליוצר הישראלי-פלסטיני של "עג'מי", אולי הדבר הקרוב ביותר ל"הסמויה" שנוצר בישראל, כשהעז לומר שהוא לא מייצג את המדינה?

אבל למה להרחיק עד שם? לפני מספר שבועות, מתחה שרת התרבות לימור "הסוטרת" לבנת ביקורת חריפה על יצירות של אמנית ישראלית, יעל ברתנא, שזכו לחיבוק דווקא מהממסד התרבותי הפולני. לבנת ביקרה בתערוכה של ברתנא בווארשה ככפויית שד, אבל קודם לכן – ומבלי לראות את היצירות, העוסקות ביהודים השבים לפולין כדי למצוא את עצמם שם מחדש – היא מיהרה להשמיץ אותה כ"אנטי ציונית". למותר לציין שברתנא, שיצירותיה כמסתבר בעלות ערך, לא היתה זוכה לתמיכה מצד משרד התרבות של לבנת. הנשיא פרס התחמק מביקור בתערוכה בתואנה של "אילוצי בטחון", ובאמת – מה הוא צריך את זה. מה הוא צריך להסביר למה הוא היה בתערוכה עוכרת ישראל. ודאי בשלב זה של חייו הפוליטיים.

מלבנת, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בשיבוש הצגות שלא היו די פטריוטיות לטעמה – מהבחינה הזו, המינוי שלה צורם לא פחות מזה של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ – אי אפשר לצפות לשום דבר. אבל, באופן מבהיל, ההשתלטות העוינת של המכון לאסטרטגיה ציונית על משרד החינוך מביאה לכך שגם בתחום האזרחות אין מקום לביקורת. הברנש שמונה לחסל את לימודי האזרחות, צבי צמרת, אומר במפורש שהוא לא רוצה ביקורת על המדינה בספרי הלימוד.

אין ספק שחלק מתפקידם של לימודי האזרחות הוא העמדת יסודותיהה של הדת האזרחית – ואולי בשל כך הם מחוסלים בישראל של לבנת, סער וליברמן – אבל עיקר תפקידם הוא להעמיד אזרחים פעילים. ואזרחים פעילים לא יכולים להתקיים על דיאטה של שקרים מתוקים שאומרים שהכל בסדר, ואם לא הכל בסדר אז יהיה בסדר, ואם משהו לא בסדר אז סימן שמי שמדבר על כך הוא חתרן מסוכן. בשביל זה אפשר להסתפק ביאיר לפיד. תפקידם של לימודי האזרחות הוא להודיע לאזרח לעתיד מהם אזורי החיכוך: מה שנוי במחלוקת, מה לא עובד, מה מצריך תיקון – ואיך עושים את כל זה במסגרת חוקי משחק מוסכמים.

לא במקרה מוחלפים פה לימודי האזרחות בלימודי תעמולה – ציונות, הכרת העם והמולדת ושאר ההבלים שמיועדים לנטרל חשיבה ביקורתית ולייצר חיילים טובים. יצירות ביקורתיות הן נשמת אפה של מדינה חופשית, מימי אתונה והלאה – וימים שבהם יוצרים מוקעים כבוגדים בשל ביקורת (האתונאים קנסו את פריניכוס בשל המחזה שהאשים אותם בנטישת מילטוס, ואסרו עליו להציג מחזות נוספים; גלותו של אאוריפידס קשורה, ככל הנראה, למחזה הנוקב "נשות טרויה") הם ימים אפלים.

כן, כן – אני יודע. "הסמויה" לא היתה זוכה ליחס דומה מממשל רפובליקני. אני זוכר היטב את התקריות בין דן קווייל ובין יוצרי הסדרה "מרפי בראון". לגמרי לא במקרה, הרפובליקנים הם המפלגה המועדפת על ידי רוב הישראלים: מפלגה שמרנית-דתית, חשוכה, שונאת זרים, שצווחת על "עליונות אמריקנית" (American Exceptionalism) בעודה עושה הכל כדי לחסל אותה. הרפובליקנים, כפי שהם כיום, הם הצד האפל של הנשמה האמריקנית; אבל למפלגה שסבורה שארה"ב זקוקה לביקורת, לא לשירי הלל, יש סיכוי של ממש בפוליטיקה האמריקנית.

למקבילה ישראלית, לא כל כך.

עוד דבר אחד: אריה דרעי הודיע היום על שובו לחיים הפוליטיים. אני לא תומך בו בשום צורה, אבל צריך להזכיר שהוא לא מושחת יותר מאולמרט או ברק, וודאי מושחת הרבה פחות מאריק שרון; שהוא ריצה את עונשו; ושהוא בלם בכוחות עצמו את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, וחסך בכך ללא ספק חיים רבים. בבחירה בינו ובין הקריקטורה של ישראל השבעה והלבנה, יאיר לפיד, שגם שמו שורבב היום כמועמד פוליטי, ברור מי מן השניים ראוי יותר.

עדכון: דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.

מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, זכה סרטון יוטיוב לתהילה ברחבי הטוויטרספירה ופייסבוק. הסרטון הועלה ליוטיוב ב-25 במאי 2011, כלומר בשיא הסערה שאחרי התקרית בגבולות במג'דל שאמס. הוא מתחיל בהצגת סמל צה"ל המלווה בצלילי "צה"ל צועד", ואחר כך, עם הכיתוב "מתגייס טרי לצה"ל", מופיע פרצופו הזחוח של מתניה אופן. הלז, אחיו של פעיל הימין הקיצוני נריה אופן – האיש וההתעמרות של אלוף פיקוד העורף – מצטלם עם רובה, כשהוא מחזיק את ספר תורת המלך, ומלהג על כך שהוא יסרב לפקודה לא לירות בפלסטינים או סודאנים, אם תהיה לו ההזדמנות, ושהוא לא יתייחס למפקדים שלו לצורך העניין.

מה הקשר לסודאנים? הרי שנינו מרבותינו שכדי להצטרף לכ"ך, נדרש הזב והמצורע להרוג ערבי וחתול? ובכן, הסרטון מסתיים בסיסמה "יהודים, בואו ננצח!", שהופיעה בהפגנות נגד העובדים הזרים בבת ים ובדרום תל אביב – סיסמה שנטבעה על ידי תלמידי ישיבת "עוד יוסף חי" שארגנו את ההפגנות. מתניה אופן, שתורם בקביעות הבלים שהוא מעמיד פנים שהם "שילוב בין תורה ומדע" לקול היהודי, שופרה של הישיבה, הוא כנראה אחד מתלמידיה. אם מישהו היה צריך הוכחה לכך ששנאת האדם היהודית-אורתודוקסית, תחום ההתמחות של הישיבה, כלל איננה תוצאה של הסכסוך היהודי-פלסטיני, שנאת העובדים הזרים תעיד.

יש רק בעיה אחת בכל הסיפור של הסרטון הזה: הוא פרובוקציה ריקה. מתניה אופן, כמו ברוך גולדשטיין, ניסה לקשור באמצעות לבישת מדי צה"ל בין המעשה שלו ובין הצבא. דובר צה"ל – כאן המקום להחמיא ליחידת הניו מדיה של דובר צה"ל על התמקצעות מהירה ומרשימה, כמו גם על אדיבות ויעילות; כשמגיע, מגיע – מיהר לחשוף את המציאות העלובה שבה חשדתי: מתניה אופן לא משרת בצה"ל ולא שירת בצה"ל. יתר על כן, הם חושבים – ונראה שהצצה בסרטון ב-0:22 מאששת זאת – שהרובה שמחזיק אופן הוא חיקוי זול מפלסטיק. זה לא צריך להפתיע: טיפוסים כמו אופן פשוט לא מגויסים. לצבא יש מספיק צרות בלי פסיכים כאלה בשורותיו. את עדן נתן-זאדה, המחבל היהודי שטבח באזרחים ישראלים בשפרעם, צה"ל התקשה לזהות בזמן; את אופן מזהים ממרחק של קילומטרים.

ולמרות מצג השווא של "מתגייס טרי", יש כמה דברים שצריך לומר על זה. ראשית כל, שיש ציבור קטן ונחוש, שמסוגל לחשוף את פנטזיות נתן-זאדה שלו בפומבי. אף אחד לא יתפלא אם, יום אחד, הוא גם יגשים אותן. שנית, שהסיבה שניתן לחשוף את הפנטזיות הללו בפומבי, גם אם אתה אפס שצריך להתחפש לחייל, היא שיש ציבור גדול משמעותית יותר שאוהד את הפנטזיונרים האלה. הציבור הזה לא יעשה את המעשים, מאימת החוק – כלומר, לא שווה לו לשבת בכלא על רצח ערבים או סודאנים – אבל הוא יביע אהדה ל"גברים" שכן יעשו את זה. רוצחים פוליטיים בדרך כלל לא פועלים בלי קבוצת התייחסות אוהדת. זו בדיוק הקבוצה שאליה אופן מדבר.

בציבור חובשי הכיפות יש בדרך כלל העמדת פנים שהם בכלל לא תומכים באלימות, אבל יגאל עמיר זכה לאהדה רחבה מאד שם – במיוחד ככל שחלף ההלם הציבורי שאחרי הרצח, ומנהיגי הציבור הזה הבינו שהם לא צפויים לפוגרום – וישי שליסל זוכה לאהדה כזו בציבור החרדי והחרד"לי. כמו מחבלים מתאבדים כושלים בציבור הפלסטיני, ביצוע פעולת "קידוש השם" היא דרך נהדרת לצבירה מהירה של הון תרבותי. בניגוד למחבלים מתאבדים כושלים, השאהידים היהודים יוצאים מהר מאד מהכלא – או, כמו במקרה של מסיתים כמו מתניה אופן, כלל לא נכנסים אליו.

ושלישית, צריך לומר שהמצב של הימין היהוויסטי כנראה קשה לאחרונה, אם במקום לייצר פרובוקציה אמיתית, הם צריכים לזייף אחת. אבל זה מדגים את היחס של האנשים האלה לאמת: למען ארץ ישראל מותר לשקר.

ועוד דבר אחד: כתבתי לאחרונה באנגלית על העמדה של חד"ש באשר למצב בסוריה, ועל העובדה שהטקסטים שלה בערבית לא תואמים את אלה שבעברית. הקומוניסטים נכנסו להתקף – עם הכותרת "רוח רפאים מבעתת את גורביץ" (זהירות, PDF) – ועניתי להם כאן. לא נראה לי שיהיה לי זמן לתרגם את זה לעברית בקרוב, אז מי שרוצה ימצא בקישור האחרון את כל הסאגה.

(יוסי גורביץ)