כשקם השופט המחוזי משה דרורי מדי בוקר, הוא עושה את דרכו לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו, או, אם דחוקה שעתו, מתפלל בביתו. הוא מברך, בין השאר, שלוש ברכות: "שלא עשני גוי", "שלא עשני אשה", ו"שלא עשני עבד". בבית הכנסת שבו הוא מתפלל נשים דחוקות לפינה צדדית, מוסתרת מעיני הגברים. הנשים אינן יכולות לשאת תפילה בציבור, אינן יכולת לשאת את הספרים הקדושים, אינן יכולות להתאבל על מתיהם, וזאת משום טומאתן, פתיותן, ונטייתן לכשפים.

בעבר, כאשר נישא דרורי, הוא לא חתם על חוזה דו צדדי, ששני הצדדים רשאים להתיר; הוא רכש את אשתו, על פי אותם כללים שעל פיהם נרכשים – כפי שהוא יודע היטב – עבד או כבשה. בבתי הדין של מוריו הרוחניים של דרורי אין הנשים יכולות לשפוט, אך בקושי הותר להן לטעון, ועדותן אינה קבילה. אותם בתי הדין, שחרפתם ממלאת את הארץ, השילו לאחרונה כל העמדת פנים של שוויון, והם מתירים ביגמיה לבעלים שנשותיהם מסרבות להתגרש מהם. אשה שתרצה להשתחרר מכבלי בעליה – המונח המדויק – צפויה למסלול ארוך של ייסורים, שלעיתים אינו מסתיים עד יום מותה. כבוד השופט רואה בכך את הסדר הנכון.

שלוש פעמים ביום מתפלל השופט דרורי לחורבנה של מדינת ישראל. הוא מתפלל להחלפת השלטון בשלטון מלוכני, מונהג על ידי דמות כריזמטית – "משיח" – שהוא צאצא של שושלת מלוכה קדומה, שהוא מאמין שהיה לה זכר (בדמות זרובבל, מ"שבי" בבל), עוד בתקופות היסטוריות. זו איננה דמות ערטילאית בדומה לזו של המשיח הנוצרי, שישוב "בקץ הימים" לשפוט בין החיים והמתים; כחובב מובהק של העיט הגדול, יודע דרורי ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכויות בלבד". בידינו היא.

ומשמסיר השופט דרורי את הטלית, הוא יוצא מבית הכנסת, עוטה את הגלימה ונכנס בשערי בית המשפט. משבאים בפניו שני צדדים – האחת אשה דרוסה שעצם יהדותה הוטלה בספק על ידי הרבנים, השני גבר ותלמיד חכם מקושר היטב (ששמו, משום מה, אסור לפרסום) שדרס אותה – מי יוכל להתפלא כשיוצא תחת ידיו פסק דין שכזה?

חשוב לקרוא את הציטוטים שמביאה דורה כדי להראות כיצד אנס השופט את המתלוננת לקבל את התנצלותו שמפה ולחוץ של הדורס. נניח עכשיו להתבטאויות הפטרנליסטיות-עד-גזעניות של השופט, מהן עולה כי עד שלא חזתה הנדרסת בזיו פניו של גבר אורתודוקסי עוטה גלימה חייה לא היו חיים. נניח גם לאופן שבו, כפי שמראה נמרוד היטב, דוחף דרורי את כלליו של אחד השובניסטים (בשני המובנים) שברבני המאה ה-12 לגרונה של מערכת משפטית שמתיימרת להיות עיוורת צבעים במאה ה-21.

דרורי הוא לא הבעיה; הוא הסימפטום. הבעיה היא נאמנות כפולה. יהודים אורתודוקסים מעמידים פנים שהם נאמנים למדינת ישראל ולחוקיה. אבל חוקיה הם, מה לעשות, ליברלים ברובם המכריע. החוק הישראלי, להוציא חוקי האישות (שלא במקרה, נתונים בידי האורתודוקסים), מסרב לקבל את הטענה שהאשה היא "חמת מלאה צואה" ומכיר בה כאדם שווה.

ביושבו בדין, על כן, נמצא דרורי בבעיה קשה. אם ישפוט על פי חוק – על פי שבועתו – הוא יפעל בניגוד להשקפת עולמו. ועל פי אותה השקפת עולם, הרואה בישראל רק את "ראשית תחילת גאולתנו", בסוף הדרך ממתין בית מקדש, שם ישפטו השופטים רק על פי החוק הראוי, ומדינת ישראל כולה, על חוקיה הנוכריים, תיעלם כאבק פורח, זכרון דוהה. באותו היום, חמדת הדורות כולם, יצטרך דרורי לתת דין וחשבון על כל סטיה שסטה מדרך האמת, ואבוי לו אם יימצא חייב.

מה סיכוי היה לה, אם כן, לאותה אשה בת בלי שם, מצאצאותיו בבשר אם לא ברוח של חם, שכידוע עבדי-עבדים יהיו בניו, בבואה בפני בית דינו של דרורי? הוא כתב 321 עמודים של רמיה והטעיה, והפך את הטמא לטהור ואת הטהורה לטמאה. תיקן, במובן מסוים, את העולם והשיב אותו למצבו הראוי. אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי "טוב": הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.

* * * * *

בבית המשפט העליון האמריקני ישבו בקרוב חמישה שופטים קתולים. שני שופטים יהודים כבר יושבים שם. שיעורם של הקתולים והיהודים מקרב השופטים איננו דומה, בלשון המעטה, לשיעורם באוכלוסיה. ועדיין, הרוב הפרוטסטנטי בארה"ב איננו חושש להשפט בפניהם. הוא איננו חושש מהגנבת האינקוויזיציה בדלת האחורית אבל הנצרות עברה שלוש מאות שנים מיוסרות של חילון, ולמדה בדם ואש עד כמה מסוכן לתת כוח בידה של הדת. היא הצליחה, לא בכל מקום ולא באופן שווה, אבל הצליחה.

היהדות האורתודוקסית, הדת השלטת – הדת השלטת על פי חוק – בישראל, מעולם לא עברה תהליך דומה. שופטים אורתודוקסים אחרים ודאי לא אהבו את פסק דינו של דרורי; הוא גרר "חילול השם", הוא "הגזים". בקצרה, הם (לא) יאמרו, שעתו עוד לא הגיעה; הוא פסק על פי עיקר הדין, אבל… .

יש מי שסבור אחרת. יש כבר מי שרוצה להרחיב את מספר שופטי בית המשפט העליון ל-18, בדיוק כדי לדחוף שופטים כמו דרורי פנימה. דרורי מיועד להיות אחד מארבעה מועמדים חובשי כיפה לעליון. המקדמים שלו הם חברי הכנסת חובשי הכיפה אורי אריאל (האיחוד הלאומי), דוד רותם (ישראל ביתנו), חובש הכיפה לשעבר מן הליכוד, גלעד ארדן (שהודה בסוף השבוע באזני נחום ברנע שהוא "לא בדק בציציותיו" אבל בדק שיש לו ציציות), ושר המשפטים חובש הכיפה, יעקב נאמן.

בקרוב, אם כן, פסקי הלכה מהמאה ה-12 של שונא נשים וזרים יהיו חלק מובהק מהפסיקה התקדימית שלנו, דרך הפרצה של "החוק העברי". וזה יעבור. ההדרה לא תהיה מיידית, אבל היא תתרחש.

* * * * *

אם תהיה כאן מהפכה אמונית, היא יכולה לקרות בשתי דרכים: הפיכה צבאית, אמצעי מסוכן מאין כמוהו שיכול להגמר בהכחדה אלימה של חובשי הכיפות, או השתלטות איטית. זו עדיפה בהרבה.

לפני כמה שנים ביקרו שחקני קבוצת כדורגל כלשהי – בית"ר ירושלים, כמדומני – אצל עובדיה יוסף. הם נשקו את ידו וקבלו את ברכתו. מדוע לא בעט הקשיש הרגזן את כנופיית המגודלים עם הכיפות העקומות מביתו? מפני שהרבנים חושבים לטווח ארוך והם מעדיפים שלחוטאים פופולריים יהיה רע עם עצמם.

דוגמא היסטורית. הכנסיה הנוצרית הפכה לדת מותרת ב-313 לספירה, והקיסר קונסטנטינוס הפעיל לחץ בלתי מתון על האוכלוסיה להתנצר. ב-400, בערך, תחת תיאודוסיוס, הפכה הנצרות לדת המותרת היחידה. מאמינים אחרים נושלו למעשה מאזרחותם הרומאית ונשללה מהם היכולת להחזיק במשרות (היהודים היו חריג בולט שלא נכנס אליו עכשיו). הכנסיה נלחמה בדם ואש, כך ממש, במינות; זה היה חלק ניכר מפועלה בשנים 313-600.

לאורך כל שנות השפלתה ודיכויה, מחתה הכנסיה ללא הרף כנגד התועבה של העולם הרומאי, משחקי הגלדיאטורים. ב-313 הועבר לידה חלק מהכוח. ב-400 הוא הועבר לידיה רשמית. אבל, בניגוד למינות, שהמאבק האלים מולה החל מיד, המשחקים נמשכו כ-80 שנים נוספות לאחר מכן.

מדוע? משום שהם היו פופולריים עד מאד. הכנסיה לא יכלה לסגור אותם מבלי להסתכן במלחמת אזרחים של ממש (ב-532 היו סיעות הקרקס, הכחולים והירוקים, חזקות מספיק כדי לאיים על הקיסר יוסטיניאנוס איום של ממש, והוא נאלץ לטבוח בכ-30,000 מאנשיהן). אז היא הטיפה נגדם – בגלוי ולא חשש. היא גרמה לאזרחים להרגיש אשמה על עצם ההשתתפות בשפיכות הדמים הזו, ומשחקי הגלדיאטורים התאדו להם. עם החטא יכלה הכנסיה לחיות; מבחינות מסוימות, הוא אף הועיל לה. היא סיפקה פורקן לרגשות אשם. עם המינות, הערעור על הסמכות – לא.

כשתבוא ההפיכה האמונית, היא לא תסגור את משחקי הכדורגל; זה יעורר יותר מדי רוגז. היא תתחיל בסגירת חנויות בשבתות ובשינוי דרמטי של האווירה הציבורית. השינויים יפגעו קודם כל במיעוטים – קרי, לא יהודים ונשים. מעמדם של הראשונים בציבוריות הישראלית מעורער גם כך. זכויות הנשים יכורסמו באיטיות אך בהמשכיות, בעיקר באמצעות העברת יותר ויותר סמכויות לבתי הדין הרבניים ועל ידי הכנסת הסוס הטרויאני של "המשפט העברי" לבתי המשפט האזרחיים. אחרים שייפגעו יהיו כאלו שיתעקשו שלא להאמין בדמון יהווה ובחוקיו. כנגד אלה, מיעוט, תמיד אפשר יהיה לארגן אספסוף או שניים – ראו את המתרחש בירושלים – שיארגן להם את גורלה של היפאתיה מאלכסנדריה. על בתי המשפט כבר אפשר יהיה לסמוך, בהשען על הלכות "זקן ממרא" או "הלכות מוסר", שידעו למצוא פתרון לבעיה – אם בכלל יהיו מעצרים.

מי תמחה? לפמיניזם ממילא שם רע בישראל. הוא מקושר עם שמאלניות. חוץ מזה, כמו תמיד, יהיה מצב חירום ואולי איזו מלחמה או שלוש. לאף אחד לא יהיה זמן לזה, ודאי לא כשהמשיח עומד להגיע בכל רגע וההיסטוריה עומדת להגיע אל קיצה. חסרי אמונה, יאמרו לעצמם רוב היהודים, ממילא לא צריכים להיות פה; זו מדינה יהודית. הפסיכים האלה כמובן מגזימים, ומישהו צריך לעשות משהו, אבל זה ייגמר כמו בשריפת הספרים באור יהודה: ציות מוחלט לצו הברבריות, שלאחריו מלמולים מצד אורתודוקסים מתונים (וכבר לא יהיה בטוח להיחשב לאורתודוקס 'מתון') ש"מן הראוי היה למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה" להפטר מהם.

ויום אחד, כשיצא השופט דרורי מבית הכנסת אל בית המשפט, לא יהיה צורך להחליף את הטלית בגלימה.

יתכן שאנחנו עדיין מסוגלים למנוע את זה.

הערה טכנית: עקב ניתוח, שאמור להיות פשוט, יתכן מאד שזה יהיה הפוסט היחיד השבוע. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)